נווה חנה

נווה חנה נוסד בשנת 1974. בעת הקמתו הכיל רק שני בתים קטנים שנבנו בקצה עיירת הפיתוח דאז, קריית גת, בצפון הנגב. בצעדים איטיים ובהתמדה התפתח בית הילדים, ומדי פעם נוספו לו משפחתונים ומבנים חדשים. בתחילת שנות ה-90 נתווספה לבית הילדים גם פנימיית יום, ובה כ-30 ילדים, שהחלו משתתפים בפעילויות אחר הצהריים ובמִגוון הטיפולים התרפויטיים, הניתנים במקום.
כיום כולל בית הילדים בתי מגורים ומשרדים, בית תרבות גדול, שבו בית כנסת וספרייה, פינת חי, מאפייה, מגרש ספורט ומשחקים וכן חדרים נוספים ומתקנים, המשמשים לעיסוק בתחביבים ולפעילויות פנאי.

מיזמים ייחודיים ופרסים

אחד המיזמים החשובים, שנווה חנה הגשים, היה הקמת מאפייה – מפעל לעזרה עצמית. המאפייה אמורה לסייע בעתיד במימונו של בית הילדים, אך היא משמשת בעיקר למטרות חינוכיות ותרפויטיות עבור הילדים, כגון הקניית ערכי עבודה וריפוי בעיסוק. המאפייה גם מאפשרת לילדים, העובדים בה, להרוויח דמי כיס, ואף מאפשרת לבוגרי בית הילדים, המתקשים במציאת עבודה, להשתלב במסגרתה.
חזון נוסף, שנווה חנה הצליח לממש, הוא שיתוף פעולה פורה עם בני נוער בדווים-מוסלמים מהעיר רהט. הרעיון העומד מאחורי הפעילות המשותפת לשתי האוכלוסיות הוא הבנה, סובלנות ופיוס בין עמים.
בשנת תשנ"א-1991 העניק ראש הממשלה לנווה חנה את פרס "מגן הילד", כהוקרה על תרומה מיוחדת לקידום רווחת הילד בישראל, להגנתו ולשמירה על כבודו וזכויותיו. פרס זה הוא היוקרתי ביותר הניתן לבתי ילדים.

הני אולמן, אשת חינוך ילידת גרמניה, הקימה את בית הילדים בשנת 1974, וקראה לו נווה חנה על שמה של חברתה חנה קאפהאן (Hanna Kaphan), אשת חינוך ברלינאית. השתיים הכירו בעת שלימדו בבית היתומים היהודי בברלין "אהבה". בצוואתה ביקשה קאפהאן מחברתה להשתמש בעזבונה כדי לייסד בית ילדים בישראל.

הני אולמן נולדה בפוזנן (פרוסיה), אך ב-1918 עם מעבר העיר לפולין העצמאית, עקרה משפחת ריש עם רבים מיהודי פוזנן לברלין. הני, שהשתייכה לתנועת "כחול לבן" הציוני, סיימה בהצטיינות סמינר לגננות ומורות והחלה להתמחות במעון הילדים "אהבה" של הקהילה היהודית בברלין. כאן טיפלה ביתומים ובילדיהן של נשים יהודיות מזרח אירופאיות שנקלעו לברלין. היא נישאה למנח-ארנסט אולמן, סטודנט ציוני שלימד מלאכה ב"אהבה", וב-1929 עלתה לארץ.*

חמש שנים עבדה הני בכל עבודה מזדמנת, עד שהתבשרה כי ביאטה ברגר, מנהלת "אהבה" עומדת להעביר את המוסד על חניכיו לארץ ישראל. היא הצטרפה שוב ל"אהבה", ואחרי התחלה צנועה בנוה שאנן החיפה ייסדה עם ברגר את המוסד בקרית ביאליק. כשהצטרף "אבהב" לעליית הנוער החלו להגיע ילדים ממזרח אירופה, ניצולי שואה ויתומים.

הני שימשה כמנהלת המשק, ואחר מלחמת העולם כסגניתו של המהל, יוסף ישוב. בשנת 1956 נסעה להשתלם בפסיכותרפיה בסמינר בשוויץ, וכשחזרה התמנתה למנהלת "אהבה". 15 שנים ניהלה את המוסד, מלאת מרץ ומכירה כל חניך וחניך. היא יצרה במוסד אווירה חמה, דאגה לשמור על תוכן יהודי, ופעלה לקליטתם של החניכים במוסדות חינוך מתאימים על פי כישוריהם. לבוגרים רבים היה "אהבה" בית שני.

עם צאתה לגמלאות המשיכה הני בחתירתה לסייע לילדים במצוקה. באמצעות עיזבון של ידידתה חנה קפהן, אף היא מוותיקות "אהבה" בברלין, הקימה בסיוע פרנסי העיר קרית גת את "נוה חנה", מעון ילדים שבו החניכים חיים בקבוצות קטנות\ האווירה משפחתית, עם הורים מאמצים ובליווי פסיכולוגים.

במשך כל שנות פעילותה גם במוסד "אהבה" וגם ב"נוה חנה" פעלה למען הבנה בין ילדים יהודים וערבים. פעילות שהחלה עוד קודם כחברת ברית-שלום.

כיו"ר ההנהלה המשיכה הני ללות את"נוה חנה" בצורה פעילה:היא ארגנה מתנדבים מגרמניה שעבדו במקום, יזמה מפגשים עם ילדי בית ספר בדווי ברהט, ויצאה למסעות רבים של התרמה למען המוסד. הני זכתה באות הנשיא למתנדב בשנת תשמ"ז. וב-, בטקס מרגש בשנת 1998בבית הכנסת ברחוב אוריינבורג שבברלין, הוענק לה "צלב השירות הפדרלי" מטעם נשיא גרמניה. כשנשאלה אם הנסיעות והעבודה המאומצת בגיל 90 לא מעייפות אותה, השיבה" "לא באתי לעולם להל חיים נוחים".

* מבוסס על מאמר של אורי דרומי.