צבי זוירי

סופר הילדים צבי זוירי, שנפל במלחמת העצמאות בקרבות לטרון, (סופר שנשכח – כתב עליו עמוס קינן) זכה לעדנה מחודשת עם הוצאתו המחודשת של הספר "הרפתקאות יובל ועוד סיפורים" (איורים: נחום גוטמן, משרד הביטחון, 198 עמ',2007). הסיפורים שנכתבו ערב קום המדינה ופורסמו אז ב"דבר לילדים", הולידו את השם 'יובל' והפכוהו שם ישראלי-עברי פופולארי. צבי זוירי התגורר בשנותיו האחרונות במעוז הייקי, קריית-ביאליק שם נישא (לחוה וינר) והוליד את בתו, דנית (פסיכולוגית, נשואה לאורי בר) שעמלה על הוצאתו מחדש של הספר שהודפס בראשונה ב-1958, עשר שנים לאחר נפילתו של הסופר.

"איזה סופר גדול"…

צבי זוירי (1912 – 1948) שנפל בקרב על לטרון במלחמת העצמאות, היה במובנים רבים ממשיך דרכם של סופר הילדים הפופולארי אליעזר שמאלי ובני-דורו. זוירי זכה ב"פרס למדן" לספרות ילדים ב-1958, עשר שנים לאחר נפילתו בקרבות לטרון. לסיפורים היתוספו שלוש הקדמות: של המשורר זרובבל גלעד, של הפסיכולוגית דנית בר (בתו של זוירי) ושל חמי גוטמן (בנו של הצייר ומאייר הספר נחום). על טיב יצירתו של זוירי כתב בזמנו העיתונאי הסופר והמבקר עמוס קינן: " "לדעתי, הסדרה "הרפתקאות יובל" הייתה אחת המקסימות ביותר בסיפורת שהחלה לצמוח בארץ ישראל, על רקע מאוד שלנו. […] הפעם האחרונה שנכתבה ספרות ילדים רלוונטית לארץ הזאת, באופן כזה, היה צבי זוירי שכתב אותה… איזה סופר גדול יכול היה להיות לנו".

יובל מרוצץ את ראש הנחש

"הרפתקאות יובל", על שבעה עשר פרקיו, התפרסם בהמשכים בעיתון הילדים והנוער הפופולארי עד מאד בתקופת הקמתה של המדינה,"דבר לילדים". הנה כמה משמות הפרקים: מיהו זה יובל? סוסתו של השומר גיורא; תולדות כלבו המוזנח והפרוע של יובל; השיך עבדאללה; ציד דובים; ועוד…קטע שמדגים את הסגנון הקצבי: "הוא (יובל) התיישב בפינה מול חור קטן, כגודל כף היד, שהיה באחד הפחים סמוך לקרקע ובלתי נראה לעין. את כלבו אסף לבין רגליו  – וחיכה. האפרוחים ישנו שנתם, אף הכלב נמנם. אך לא כן יובל. עיניו בלשו את אפרורית החדר בלי הפסק. פתאום הרטיט הכלב. שערו נסתמר ואוזניו נזדקפו. באותו רגע רעד הפח ויובל ראה משהו ארוך וכהה חודר דרך החור. במהירות פתאומית האיר יובל בפנס חזק שהחזיק בידו השמאלית ובידו השנייה הצליף בשוטו צליפה אדירה ושורקת." מי הרג את הנחש המסוכן? "למחרת סיפרו בכל המושבה על הצפעוני המחוץ ועל הדלי שהועמד על ראשו. ולא היה קץ להשערות."

גיבור מקומי של ערב קום המדינה

בפרקים אחרים הוא תופס את סוסתו הפראית של השומר, הוא מתגבר על שני חתולי הבר טורפי- האפרוחים, והוא מקיים מסע ניצחון: "מכל בתי המושבה פרצו לראות את קבוצת הרוכבים המוזרה, עם השיך בראשה ויובל רוכב על ידו , ועל גבי סוסו העגלה בכתמיה השחורים – הלבנים." הנער יובל הוא הגיבור המקומי שפועל לבדו. הוא מצטיין באומץ ליבו ובתושייתו. יובל מתכוון להצטרף לקיבוץ בגליל. אמו מנסה לעצור את יובל, אך אביו מגלם את כל מה שהקנה לנער: "רק אביו שתק. הוא ידע שמאז מעשה המעפילים התבגר יובל מאוד. […] אין זאת כי המעשים והניסיונות הם שמביעים חותמם – לרצינות או לקלות-רוח. ויובל התנסה בחייו הקצרים במעשי גבורה, עצמאות ואחריות רבה – כמוהו (אבא של יובל) עצמו עת עזב את בית אביו ועודנו נער." ואביו מחליט: "לא. הוא לא יעצור אותו. רשאי הוא בנו שניחן בסגולות של בן חופשי על אדמת מולדתו החופשית, ללכת ולבנות. מי ייתן ויכול היה להחזיר לעצמו את שנותיו שעברו וכוחו שעזבו, כי גם הוא היה יוצא לפגוש  ולקבל את המים אשר יבואו לנגב." זוירי יצר כאן דמות אידיאלית של הגיבור הצנוע והנחבא אל הכלים, האמיץ והפיקח שאינו זקוק להילת השבחים. פה ושם הוא נכשל במעשה מסוים, אך הוא אינו מרים ידיים ולומד לקח מכל מעשה ומעשה.

הצד השני של המטבע

להשלמת המסרים הציוניים מובא גם הסיפור "מעשה עצוב ביוסילי ובגורן." הנער יוסילי הוא פליט שואה. הוא מספר לילדים בני המקום את קורותיו בשואה: "בין העצים ראינו את לשונות האש הקופצות וכל השמים היו אדומים, אדומים." תוך הסיפור שאל יוסילי את הילדים המאזינים (מן הסתם במתח ובפלצות) אם הם רוצים לראות כיצד זה נראה? הוא מוציא מכיסו קופסת גפרורים ומצית את הגורן שבה הם יושבים. הילדים נבהלים וצועקים: "הגורן שלנו!" כיצד מסתיים הסיפור? "כאשר באו האיכרים המבוהלים מכל העברים, מי ברגל ומי ברכיבה ומי בעגלה, מצאו את הגורן אחוזה להבות אש. במרחק מה עמדו הילדים רועדים ובוכים. רק יוסילי עמד כשעיניו פקוחות ומזהירות ופיו אינו פוסק מלמלמל: חנה'לי (אחותו שנספתה) לא הייתה…כל השמים היו אדומים… למחרת הבוקר נלקח יוסילי לבית החולים. בכפר סיפרו שהוא חולה מאוד." האם הסיפור הזה הוא אנטי-תזה למעשי הגבורה והתושייה של יובל? הסיפור שנכתב על ידי אותו הסופר שתיאר בשובבות ובשמחה את הרפתקאות יובל? התובנה שלי היא: לא די בהתמודדות היומיומית עם הטבע ועם בעלי החיים. אל לנו לשכוח ולהזניח את הפליטים בני עמנו. עלינו לקבלם בחום ובמאור פנים. יוסילי אינו אלא הפנים האחרות של יובל הרגיש והמתחשב.

מתוך ה- MB יקינתון – יוני 2008, סיון תשס"ח, גיליון מס' 22