תרצה הלבני

דברתי עם תרצה הליבני בטלפון. תפסתי אותה בדרך, נוהגת. היה לה קול ואינטנסיביות של נערה. קצת התבלבלתי… באתי אל ביתה בבית הדיור המוגן ברמת השרון. מבעד לכלניות החורפיות שהגשתי לה ראיתי אשה צנומה בבגדי ספורט. הרגע חזרתי מהבריכה הודיעה לי. קשה לקבל את העובדה שתרצה הליבני היא ילידת 1934

נולדתי בגיילינגן Gailingen  שעל גבול שווצריה. אבא הגיע לשם עם משפחתו. הוא גדל במינכן. אבא נולד ב1896 באנסבאך (Ansbach ) אמא היא ילידת 1898 היא נולדה בממל  ( Memel) גדלה וחיה בקניגסברג (Kenigsberg) .

סיפור חייו של אביה של תרצה הוא יוצא דופן. האיש הצעיר התחנך במשפחה אסימולטיבית, תוצר של האמנסיפציה וה-bildung היהודי דאז אשר שמרה על גחלת יהודית אך לא הרבה יותר מזה. הוא היה צעיר אינטלגנטי ומבטיח שפגש יום אחד מתמטיקאי רוסי צעיר שהיה כנראה מבריק כמותו. שיחותיהם פתחו בפני מרדכי בורר הצעיר עולם חדש. עולם יהודי. הוא החל להתעניין ונרשם ללימודי פילוסופיה והוסמך לרבנות. כאשר כבר היה בעל תואר דוקטור בפילוסופיה נסע לטלז' בליטא ולמד שם בישיבה. תחנתו הבאה היתה קובנו, הסמינר לבנות "יבנה" שם לימד כאשר הציעו לו שידוך בקניגסברג. זו היתה אמא, אומרת תרצה עיניה נוצצות בביישנות של נערה. משפחתה של אמא היתה דתית, כמובן, והחתונה נערכה כדת וכדין. בקניגסברג נולדו שני אחיי מאיר-מיכאל ודב-דניאל ואז נקרא אבא להנהיג את הקהילה הקטנה של גיילינגן והסביבה.

השנה 1927. הקהילה בעיר הקטנה שעל גבול שווצריה (ממש מעבר לפינה ממחישה באזניי תרצה את הקירבה) בהנהגתו של הרב בורר היתה ליברלית בהשקפת עולמה וסובלנית מאד. אבא נהג להגיד, אומרת תרצה כשהיא מגישה לי ספל תה, שהמצווה החשובה ביותר היא ואהבת לרעך כמוך וזה ההבדל בין עם הארץ לבין אפיקורס.

בגיילינגן נולדו אחי ואחיותיי ואני- תרצה-תסי נולדתי לפני חנה-הנלה. הנלה נפטרה בהיותה בת שנתיים. כך הייתי לבת הזקונים של הורי.

את הבית בגיילינגן קיבלנו מהרשויות. משרת הרב של אבא היתה משרה ממלכתית ותוקצבה על ידי הרשות. הבית היה מרווח. הוא היה מקום התוועדות ליהודי העיירה, היה בו מקווה ומולו שכן בית הכנסת. אנחנו  גרנו בקומה העליונה בין חדריו השתובבתי, ילדת זקונים שובבה ואסרטיבית. יושבת על מדרגות הכניסה לבית ושרה : מיינה אוממה פרט מוטורט אונה ברמזה אונד אונה ליכט  אונד דר שוצמן זית די אלטה שכטל נישט ובתרגום חופשי: סבתי על אופנוע רוכבת/ ללא מעצורים וללא אור/ והשוטר ברחוב/ לא מבחין ב"קופסא" הזקנה…

"כן" היא אומרת ואוספת פרורים נעלמים מעל השולחן המבהיק משני צידיו אנחנו יושבות. "היינו משפחה חמה. שולחן השבת שלנו עם כל אחיי ואחיותיי…אבא היה איש חם מאד" היא מסכמת בדרכה המנומסת-נרגשת, נושאת את עיניה מעל השולחן ומחייכת. החיוך הזה, בו נתקלתי כבר בעבר בראיונות קודמים עם אנשים אחרים, שמור לאלה שאוצרים בקרבם עצב גדול ואובדן שקשה לבטאו במילים. תרצה שותקת וגם אני.

"בשנת 1932 נסע אבא לפלסתינה עם קבוצת אנשים. אבא היה ציוני, כולנו היינו ציונים ומשאת הנפש שלנו היתה לעלות ולעשות נפשות לעליה. אבא לא הסתיר את נטיותיו הציוניות, אדרבא, הוא היה גאה בהן, ובשל כך אחרי 1933, היה הגסטפו בעקבותיו. בתחילה זימנו אותו ל"פגישות" מתארכות, אך הוא תמיד חזר.

ב 1937 כבר היה שבע עינויים. החבל התהדק סביבו. הנאצים האשימו אותו שעזר ליהודים להבריח את הגבול השוויצרי.  "וזה היה נכון" אומרת תרצה בגאווה. "נכון מאד! הוא גם ביקש מאמא לקחת את כולנו וכמו נצא לטיול לדיסנהופן – disenhopfen  אשר מעבר לגשר..וכבר שוויצריה..אבל אמא הכריעה אותו בהגיונה: ככה..ילדים קטנים…בלי מיטות…בלי בגדים…זוהי הוכחה לכל שגם אמא סברה שהמצב היה זמני בלבד ובמוקדם או במאוחר הוא פשוט..יגמר ודי" היא נושאת ידיים למעלה כאומרת: מה לעשות זו היתה מחשבה רווחת. "באותו הזמן כבר עשינו הכנות לקראת עליה. סבא עלה ראשון ב1935 עם שתי בנותיו ובנו ומפלסתינה שלח לכולנו סרטיפיקטים. אבא התחבט קשות. הוא לא ידע איך יוכל לעזוב את הקהילה הקטנה שלו. ובכל זאת ארזנו מין מכולה בתחילת 1938. אני הייתי קטנה, עוד לא בת ארבע, אבל אני זוכרת היטב.

"ב-10 בנובמבר 1938 למחרת 'ליל הבדולח' אספו השלטונות את כל הגברים. אבא כבר היה רצוץ מהרדיפה והעינויים המתמשכים. הם שרפו את בית הכנסת ואת כל התושבים ריכזו באולם הספורט. הגסטפו הקיפו את הבית, מתכוונים להעלותו באש". תרצה מפסיקה את שטף הסיפור אחרי שניות ארוכות היא אומרת: "שימי לב, הני, הגנן שלנו, בעל התושיה, הזמין את מכבי האש והשריפה נמנעה!!

אבל בית הכנסת התכלה כולו בלהבות והכל התפזרו. אבא נלקח לדכאו, אמא אספה את כולנו ונכנסנו הביתה. רק הני הגנן, חיכה עד שהכל ילכו והאש תגווע. אז נכנס לתוך בית הכנסת השרוף הוציא את הגווילים השרופים של שני ספרי תורה וקבר אותם באדמה. ספר אחד ניצל והוא לקח אותו והחביא בשחת. אחרי המלחמה לקח את ספר התורה ובדרך לא ידועה לי, העביר אותו לדיסנהוף שבשוויץ. אינני יודעת לידי מי העביר אותו. הספר התגלגל בסופו של דבר לידי אחי שחיפש ומצא קשר למשפחתו של הני. היום ספר התורה הזה נמצא בבית אל. תודות לאנושיותו הפשוטה של הני. אני חושבת שאבא שלי הוא שהאציל מרוחו אוהבת הבריות והסובלנית גם על הני שלא היה יהודי ולא היה שייך לקהילה הקטנה שלנו אבל בפרוש כן לקהילת האדם. הוא לא היה היחיד. היתה לנו משפחה שכנה, גרמנים. אחרי האירוע באה אם המשפחה ואמרה לאמא שאלוהים אינו נותן את ידו למעשים נפשעים כאלה. היא צוותה על ילדיה להביא לנו אוכל. חשוב שתדעי את זה" אומרת לי תרצה "לא כולם שנאו כל כך, לא כולם."

ובכן, אני מחזירה אותה לכרונולוגיה של ספורה. אמא שלך אספה אתכם לתוך הבית ואז? "או, כן" נדרכת תרצה להמשך הספור. "בתוך הבית, במשרדו של אבא גלתה איש גסטפו במעיל עור שהשליך ספרים לכל עבר, משתלח בכל הבא ליד.אמא זיהתה אותו, היא הכירה אותו עוד מקניגסברג. מה אתה עושה? הרעימה עליו בקולה האשה הקטנה והחזקה הזאת. אינך מתבייש לעשות דברים כאלה בבית עם אשה לבדה עם שבעה ילדים? איזה מין גבר אתה? הוא קם ועזב! היית מאמינה?

ב-30.11.38 אבא מת בדכאו. אמא התבקשה לבוא לאסוף את גופתו והיא יצאה בדרך הארוכה מאד מגיילינגן לדכאו, הביאה את גופתו למינכן, שם קברה אותו. יש במינכן רחוב שנקרא "רחוב בתי העלמין" שם, בבית הקברות היהודי קבור אבא שלי.

אמא האמיצה, שבה הביתה והחלה להתארגן על מנת לשלוח כל רכושנו לפלסתינה. ארזנו כמה מזוודות וחצינו את הגבול לדיסנהוף שבשוויץ ומשם ברכבת לטריאסטה שם עלינו על סיפון ה'גלילאה' שהביאה אותנו לארץ ישראל. עגנו בקפריסין משם לקחו אותנו בכלי שייט קטנים יותר לתל אביב שהנמל שלה עוד לא היה כשיר לעגינת אניות גדולות. סבא בא לקחת אותנו נסענו אתו לכפר אברהם על יד פתח תקווה שם הוא התגורר עם שתי הדודות ודוד אחד כולם בני משפחת אמא. אמא שכרה בית ובו גרנו כמה חודשים קרובים למשפחה. עם ילדים אחרים לא היה לי שום קשר רק עם ילדי המשפחה. אחרי כמה חודשים שוב אספה אותנו אמא ועברנו לזיכרון מאיר על יד בני ברק. תושבי המקום היו כולם עולים ממרכז אירופה ודברו ביניהם רק גרמנית. גם שם שכרה אמא בית ונשארנו שוב כמה חודשים. הזיכרון הכי דומיננטי שלי מהתקופות הקצרות האלה הוא שיום אחד לקחתי מספריים וגזרתי את התלתלים הארוכים שלי. למה? הו, אינני זוכרת" אומרת תרצה וצוחקת. אקט של מרד? אני שואלת. "יתכן הייתי ילדה צייתנית ומחונכת היטב אבל מבנה האשיות שלי היה תמיד מרדני ודווקאי….

התחנה הבאה היתה תל אביב. אמא סברה שאנחנו הילדים חייבים לקבל חינוך כללי רחב יותר. בתי הספר בעיר הגדולה התאימו לה. למדתי בבית ספר ממלכתי דתי מעורב. אחרי הלימודים הלכתי לצהרון ברחוב פרישמן 15. צהרון של המחלקה הסוציאלית . ואמא, כן אמא" אומרת תרצה "אמא היתה אשת חיל. בבית לא חסר דבר. היא עבדה כל יום ואף בלילות. שמשה מטפלת לתינוקות בני עשירים שזה עתה נולדו. שמה הלך לפניה. ובינתיים המלחמה בעיצומה ולנו הילדים היתה תלויה על הצוואר דיסקית ובה מספר הזהות שלנו. אני זוכרת שהיינו בשפת הים כשהאיטלקים הפציצו את תל אביב. אני בעיקר זוכרת את אמא מתרוצצת בבהלה ומחפשת אותנו.

אני הייתי ילדת רחוב. קצת בן. מומחית גדולה במשחקי רחוב, כן! אבל היתה בי גם בושה ומבוכה" על מה? "הביטי, מאז ומתמיד היינו צמחונים ועניים, אלה היו מקור לבושה. אך בעיקר התביישתי על שאני יתומה מאב. היתמות הזאת היתה כמין נכות, נכות נפשית. חסך גדול שגרם לי לעיתים אפילו לשקר ולספר שאבי חי. ואז הגיעו הפיצויים. הזמן, שנות החמישים והחיים הפכו נוחים יותר. למדתי בבית הספר המקצועי צעירות מזרחי, הייתי תלמידה אקסטרנית אך לא סיימתי את הלימודים. הלכתי לעבוד בשרות המטארולוגי כי המנהלים היו ייקים. בתחילה הייתי פקידה פשוטה ואחר כך הועברתי למחלקה הקלימטולוגית.

היינו משפחה דתית ציונית בורגנית. אני הלכתי ל"נוער המזרחי" אבל האופי המרדני שלי גרם לי ללכת לים, לנסוע בשבת, לרקוד בקפה 'פילץ' עם חברים ואמא לא ידעה… היא גם לא ידעה שאחותי ואני הלכנו ל'צופים' כי הסביבה החילונית קרצה לנו והצופים הרי היו א-פוליטים אז זה לא היה 'מותר'. אני זוכרת שפעם בזמן ת"ס ראינו את אמא מרחוק ונמלטנו על נפשותינו…אמא גם לא ברכה על הליכתי לצבא. בכל זאת התגייסתי לחיל אוויר למטאורולגיה. הייתי סמלת ואמנון הליבני שלימים יהיה בעלי, היה בקורס טייס.

כשהשתחררתי נסעתי לאחותי באנגליה. היא חיה שם עם בעלה. כשחזרתי התחתנתי עם אמנון. השנה היתה 1956. נכון שאמא די נבהלה כשראתה את אמנון בפעם הראשונה. אבל כשנישאנו קיבלנו את בירכתה. גרנו ברמת דוד ואני עבדתי במנהלת הנמל בחיפה. ב1957 נולד ארז, אורנה נולדה ב1958 ואיילת ב 1969"

ספרי קצת על אמא שלך, אני מבקשת ואינני צריכה להוסיף. תרצה אהבה את אמה והעריצה את רוחה האיתנה. את העוצמה להמשיך למען ילדיה, למען זכר אישה ולמען החיים ארץ ישראל.

"כבר סיפרתי שאבא נלקח לדכאו ב-10 בנובמבר שלושים ושמונה ונרצח שם בשלושים של אותו החודש. ובכן, אחרי שחזרה ממינכן, שם קברה אותו המשיכה אמא לשאת בתפקידיה כאשת הרב היא היתה לראש הקהילה היהודית של גיילינגן והסביבה שחלקה עלתה וחלקה עוד נשארה גם אחרי שאנחנו עזבנו. היא לא נשאה תארים פורמלים ואיש לא העביר לה את התפקיד היא היתה באופן הכי טבעי פראו רבינר ד"ר בורר. אשה מעשית, ורבלית מאד שדברה עם כולם והתכתבה עם הרחוקים. החוזק שלה והאיפוק, נתנו לי תחושה חזקה של ביטחון, של בית. אני זוכרת שהייתי בת שתיים עשרה ולא היה כסף למתנת בת מצווה, אמא נתנה לי שעון ישן שהביאה מגרמניה. היא קנתה לו רצועה חדשה ואני הייתי כל כך גאה."

הספורים קולחים מאליהם האחד מוביל למשנהו. אני נאלצת להפסיק אותה. בואי נדבר על הנושא המרכזי של הראיון הזה, אני מציעה, הקשר המחודש שלך עם גרמניה. "כן" תרצה נושמת נשימה עמוקה.

שנה אחרי שאמנון נשלח לאר"הב, כשכבר התעתד לחזור, קיבלתי כרטיס טיסה אליו, מתנה מחיל אוויר. אז ניעור בי צורך מהוסס והתנתי את נסיעתי בנסיעה לגרמניה, לגיילינגן. השנה היתה 1971. את צריכה להבין" היא מפצירה, "הגעגועים מעולם לא שככו. והזיכרונות. הזיכרונות אף יותר מהגעגועים כי הם היו מוחשיים. הגעגוע היה רק מין תופעת לוואי שלהם. גיילינגן היתה אבן שואבת לאנשים ולרגשות. היא היתה בביתנו בישראל, היא היתה בכל מקום. ומכל מקום הגיעו לביתנו בישראל יהודים שגורשו משם. גיילינגן היא החוליה המקשרת אותי אל ילדותי המוקדמת.

נסעתי, אם כן, עם אמנון לגרמניה. כל הדרך הרגשתי איך הדם אוזל מגופי. בשדה התעופה במינכן, כשראיתי את השוטרים גמלה בי ההחלטה לא לדבר גרמנית. נסענו לקהילה היהודית של מינכן, עליתי לקברו של אבא. מצאתי אותו בבית הקברות היהודי ב'נויה יודישה פריטהוף', בית עלמין מסוף המאה ה18 עליו אחראית משפחה גרמנית. בביתם נמצא ספר גדול ובו שמות כל הקבורים שם. הגברת הגרמניה מצאה בשבילי את אבא והדיסוננס שיתק אותי. פתאום גיילינגן הפכה להיות… גרמניה! לא עיירת ילדותי היפה אלא חלק מהארץ הרעה הזאת. הרצון, הצורך, לראות את מקום קבורת אבי היה כה עז, כה עמוק לעומת ההרגשה שאני דורכת על אדמת גרמניה. הרגשה קשה, כה קשה"

כבר סיימתי לשתות את ספל התה ואספתי את פרורי העוגה הטעימה ששמה בפני. אני ממשיכה ואוספת כדי לתת לה שהות.

"לא יכולתי לגשר בין האסון הנורא, לבין…שאני עולה לקבר אבי כאדם חופשי ולא מאוים. את מבינה? עיניה רכות, עיניי ילדה. "הדרך שלי להתמודד היתה פשוט לשתוק. לא אמרתי מילה אמנון דיבר. בבוקר נסענו לגיילינגן. הלב עמד מדפוק כשהתחלתי לזהות שלטים עם שמות העיירות הקטנות סביב עירי, הדרך המוכרת. הגענו. יצאתי מהאוטו, ידעתי בדיוק היכן אני. פציתי את פי ופניתי לאיש שנקרה על דרכי. האם אתה גר כאן? שאלתי. כמובן, ענה. אולי אתה יודע היכן בית הקהילה היהודית. הוא התבונן בי ושאל: ומי את? עניתי. האיש התפרץ: אני זוכר! אשה קטנת קומה אשה עליזה. ואחיך יהודה! הוא הושיט את כף ידו ואני לא השבתי.

מול הבית , במקום בו עמד בית הכנסת, הקימה קהילת יהודי שוויץ מצבה ועליה כתוב עברית וגרמנית: כי המקום הזה קדוש הוא. על ידה גינה קטנה ושלט שאוסר על ילדים לשחק בה. רציתי לברוח. אבל בעת ובעונה אחת ניכספתי להישאר. הלב דפק בעוז. עברנו את הגבול לדיסנהוף שם הלכתי לבקר את הזוג וויל שאבא השיא בזמנו. עלינו במדרגות לדירתם. עצרתי מתבוננת במזוזה . המפגש היה רווחה גדולה אפילו השוטרים השוויצרים הרחיבו את דעתי אחרי שראיתי את אלה הגרמנים.

הקשר המחודש עם גרמניה התחיל בעצם דרך אחי יהודה שעשה את הדוקטורט שלו על הקהילה היהודית בגיילינגן משנת 1600 הוא יצר קשר עם אדם ששמו דטלף שהתנדב לעזור לאחי בתחקיר ובמציאת המקורות. הקשר עם האדם הזה התחזק ואמא שלחה לו את זיכרונותיה אותם כתבה אז.

באמצע שנות השבעים הקימו שני אנשים גרמנים שלא היו תושבי גיילינגן מעולם, בית חולים שיקומי שם. הם חקרו ודרשו בעברה של העיירה וסקרנותם התעוררה. הם בקשו להכיר את תושביה החיים בישראל. הם הנציחו את ביקורם כאן בספר שקראו לו: 'היהודים שלנו' אני התנגדתי. אילו היינו באמת שלכם, אולי לא היתה מתרחשת הטרגדיה האיומה הזאת, אמרתי להם יש לשנות את הכותרת ל:'יהודי גיילינגן'. בתי, שלמדה אז במינכן איירה את הכריכה 'לזכור ולא לשכוח' כתבה שם.

ב-1981 נסעתי עם בתי, שלמדה במינכן, אל המשפחה שהקימה את בית החולים השיקומי לאזכרה שנערכה כבר אז בכל שנה ביום הראשון לפני ראש השנה בבית הקברות היהודי בגיילינגן.המשתתפים הגיעו בעיקר משוויץ אל עירם שלא נותר בה ולו יהודי אחד. אחרי תפילת מנחה עברו כולם לשוויץ לקפה ועוגה. האנשים שהשתתפו ב'81 באזכרה כלל לא ידעו מי אני. בקשתי רשות דיבור והצגתי את עצמי, מסרתי שנה טובה מאמא וההתרגשות היתה עצומה. ראש הקהילה השוויצרית מיהר להביאני לנמל התעופה כדי שאגיע לישראל לפני כניסת החג. בתי, הוזמנה, באותו מעמד לחגוג את ראש השנה בביתם של הזוג דרייפוס, יהודים מקרוצלינגן, בביתם בשוויץ. וכמה מוזרות דרכי החיים. בבית הכנסת ניגש אליה איש מבוגר מאמריקה וסיפר לה שהיה לצד אבא כשנפטר בדכאו…

ב-1997 נסעתי לגרמניה לחופשה. כבר הכרתי גרמנים רבים. היו לי שם קשרים יפים. ראי, היה כבר דור חדש והרצון לכפרה היה שם כל הזמן. אלה אנשים ש…דומים לי, שקל לי ליצור עימם קשר. אנשים טובים. בתו של הרופא ד"ר שמידר, שהקימו את בית החולים השיקומי בגיילינגן, ספרה לי שמתארגנת קבוצת אנשים שכבר הגישה לממשלת גרמניה בקשה לקבל את בית הקהילה בגיילינגן, שהיה בכלל מבנה לשימור, ולהפכו למוזיאון להנצחת יהודי גיילינגן והסביבה. הם קיבלו את הבית ועכשיו הם מגייסים כסף לשיפוץ היקר. לצורך העניין גויסה אדריכלות והיסטוריונית והן ביקשו את עזרתי.

נכנסתי אל הבית. עמדתי בעיבורו של מה שהיה הסלון שלנו והמילים קלחו מפי. זכרתי כל פרט! הזיכרון הכה את השומעים בתדהמה, הלא הייתי בת ארבע בסך הכל. ואני הסברתי ותיארתי בפרוט שעה ארוכה. אז באו גם הזיכרונות הרגשיים. הילדות שלי שהיתה מלאה בבית הזה. בשנת 2000 חנכנו את הבית.

כל מי שמגיע מדי שנה, לפני ראש השנה לאזכרה, היה שם. אנשים שכלל לא העלינו על דעתנו שיגיעו, שהורי הוריהם היו מגיילינגן ועימם מתנדבים גרמנים רבים שהיו מעורבים בכל שלבי השיפוץ התורמים והבונים. כולם מונעים על ידי תחושת האשם והרצון לכפר. כן, כן בפרוש כך!" אומרת תרצה, נחרצת. "מתפללים מעריב על אדמת בית הכנסת החרב שמתנדבים כבר חשפו חלק מרצפת הפסיפס שלו. ראש העיר נשא דברים על חשיבות ההנצחה, על הכבוד שנפל בחלקו, הודה על התרומות ואחר כך הוגשה תקרובת מעשה ידי המתנדבים הרבים."

מה הי מצבו של הבית אחרי שננטש על ידי היהודים? אני שואלת. "ובכן, אומרת תרצה "בתקופת המלחמה ואחריה גרו בו פליטים מהסודטים, שתי משפחות אם אינני טועה. ב1948 הוסבה הקומה הראשונה לבית ספר על ידי העירייה. ב'84 שקלו להרוס אבל אז התברר שזה מבנה לשימור וב'97 כבר החל הפרוייקט שלנו. אני גאה בחלקי בפרויקט הזה הוא היה בעיקר רעיוני אך חשוב ומעורר השראה."

אני מניחה שזאת היתה חוויה מרגשת, אני אומרת."כן, זה היה כמו לחיות מחדש, כמו להפיח חיים. כן. בקומה הראשונה היה בית הקהילה שם אבא לימד, ובקומה העליונה מימין היתה הדירה שלנו. המורה לוי גר בעבר השני. את יודעת שהבית מעולם לא היה בבעלותנו. אבא קיבל אותו מתוקף תפקידו כפקיד ממשל" היא מהרהרת ומוסיפה: "הן שאלו המון שאלות ההיסטוריונית והאדריכלות. עניתי כמיטב יכולתי. חלפו לא רק שנים אלא גם הלכי רוח. עכשיו אני ישראלית. אני לא שייכת לשם אלא לכאן. אבל שם הוא המקום של הכאב."

ומה יש שם עכשיו? "הקומה הראשונה היתה תמיד ציבורית. בתחילה בנינו שם ספריה ואחר כך הוספנו צהרון לילדי בית ספר אחרי שעות הלימודים, הקומה השניה היא מוזיאון. בחדר אחד בנה נגר אמן דגם של בית הכנסת. הקירות מעוטרים בסיפורים מתולדות הקהילה, צילומים, אביזרים וכמובן רשימת נספים. התצוגה גדלה ומשתנה כל הזמן. עכשיו הוסיפו את זכרונותיו של אבא ממסעו הראשון לארץ ישראל. הבית הומה מפעילות, קבוצות מורים ומשתלמים.ואפילו תיירים.

היום בגיילינגן 3100 תושבים בלבד. לפני המלחמה גרו בה 1954 בני אדם. ב-1843 היו בה יותר תושבים יהודיםמגרמנים ב1870 ראש העיר היה יהודי. ב-1884 היתה הגירה גדולה בעיקר לארה"ב ובעיקר מסיבות כלכליות. ב-1943 נלקחו אחרוני היהודים. זהו סיפורה של עיירת ילדותי גיילינגן"

ואת, מה את מרגישה? אני שואלת.

"יש לי יחס לארץ הזאת באופן שקשה להגדיר. אהבה ושנאה בלתי נפרדים. אני מבחינה בין תושבים קשישים לבין צעירים.עם הצעירים קל יותר לפתח קשר. בעיניי הם אינם אשמים בגיבנת שהשאירו להם הוריהם. גיבנת שאיתה אני יכולה להתמודד. כולם אומרים שאני ישראלית למהדרין אבל אני יודעת שאני קצת סכיזופרנית. בתוכי אני כל כך ייקית! אני חולקת את הדואליות הזאת עם הצעירים הגרמנים. הם מבינים. הם מקבלים כפי שאני מקבלת את הגיבנת שלהם. אבל ליבו של הקשר לגרמניה הוא הזיכרון של הקהילה החמה, המחבקת שאבא ניהל בחמלה ובתבונה של יהודי הומניסט ונאור"
והאובדן?

"אם אבא היה נשאר בחיים האמביוולנטיות היתה פחותה והפרדה היתה קלה יותר, כן, אני חושבת. מלחמת הקיום שלנו בארץ,הקשיים והחרדות וההתפעמות מהיותנו חלק מהגשמת החלום הציוני. כל אלה ודאי מקלים, אבל השארנו שם אבא"

תרצה, תפקידך תם? סגרת מעגל?

"הדברים אינם סטאטים. לא סגרתי מעגל גם או אולי בעיקר מהבחינה הזאת. הבית חי ותוסס וקורים בו דברים. משתנים, מתווספים ואני עוקבת. אבל אני מודה ש'הגרמניות' שבי נמשכת לשם עוד ועוד. משהו בי צריך להיות שם מדי פעם. לא לנתק את השלשלת".

ובלי אמנון אי אפשר "נכון, אי אפשר" ספרי עליו. אבא של אמנון הגיע ממינסק ועבד במפעל החשמל בנהרים. הוריו סללו את הכביש עפולה נצרת. אביו היה מורה לעברית בעפולה. ואחר כך הקימו את מושב עין ורד בגוש תל מונד.  שונים ממשפחתי לחלוטין, נכון?" היא שואלת וצוחקת.

"אמנון נולד ב 13 לינואר 1935 כיוון שאחיו הבוגר היה טייס, הוא זייף את גילו והתנדב לקורס טייס בסוף 1951. אביו חיפש אותו שלושה שבועות.

אני פגשתי אותו ב1953. הוא היה מדריך בבית ספר לטיסה אחר כך עבר לרמת דוד לקורס לטיסות קרב. הוא נשאר שם, רצה להיות טייס קרב. הוא טס על ספידפייר ומוסטאנג. מצרפת הביא עם חבריו את המיסטרים. ב1956 התחתנו בתל אביב.

אמנון היה ישר קפדן ומוערך בשל כך מאד. הוא היה טייס מעולה אבל גם איש חם ומסור לכל דבר בו עסק בחייו. הוא היה אב נפלא ובן נפלא להוריו אותם לא זנח מעולם. איש ענק במושגים של זמן ומקום. הוא קרא לי תירץ. באפריל 1967 התמנה לראש משלחת חיל אוויר באוגנדה. עברנו לגור באפריקה. במלחמת ששת הימים קיבל היתר מיוחד ובא להלחם כאן. אני נשארתי עם הילדים באנטבה. אחרי המלחמה שב לאוגנדה. הוא היה מיודד עם אידי אמין.
ב1977 השתחרר מהצבא והלך ל'אל-על'.

החטיפה לאוגנדה היתה ב27.7.1976 . אמנון יצא ביום חמישי לטיסה להביא עולים הוא היה צריך לחזור בבקר. כשנחת באו אנשים מהבסיס הסמוך הוציאו אותו מתא הטייס ישר לבסיס בו תכננו את המבצע. הבסיס נסגר . בשעות הצהרים קיבלתי טלפון בו נאמר שהכל בסדר אמנון לא יחזור הביתה. ניחשתי שזה קשור לחטיפה. הלא הוא הכיר את המסלולים בשדה התעופה באנטבה כאת כף ידו.  בשתיים בלילה הגיע הביתה במדים ואמר: אם לא אחזור עד חמש אחרי הצהרים, מחר, שבת, את כבר תדעי מה קורה. ספרתי לכולם שהוא במילואים. כל אותה שבת הייתה נשימתי עצורה הוא לא חזר בחמש ואני ידעתי שמשהו קורה. בני היה אז בקורס טייס הוא היה בחופשה בבית. שיתפתי אותו.  בשלוש בלילה הודיעו בגלי צה"ל שמטוסים לא מזוהים נחתו בשדה התעופה באנטבה ותו לא! לא ידעתי כלום! אמרו לי שלא אדאג כי הוא בדרכו הביתה. כשהמפקד של בני שלח אותו הביתה 'כי אבא שלך חזר מאנטבה', נשמתי לרווחה. הבית דמה לגן פורח. זרים הגיעו מכל עבר. אבל למרות הצנזורה, הוגנבה תמונתו לעיתון הצרפתי פארי מאץ' ופניו נחשפו. מאז טס בפאה וזקן…

זה היה אמנון. גיבור ישראל. לצערי אחרית חייו היתה עצובה. הוא חלה במחלה קשה ומת ביסורים בזרועותיי." אנחנו שותקות. תרצה מחייכת. אני יודעת שהיא חושבת עכשיו שחייה היו כמו שאמרה לי באחת הפגישות 'הרפתקאה ארוכה ומעניינת' מחר תתחיל עוד יום עמוס פעילות בבריכת השחייה…

כמידי שנה ביום ראשון לפני ראש השנה מתקיימת אזכרה בבית הקברות היהודי בעיר גיילינגן בגרמניה. העיר נמצאת על גבול שוויצריה, שבינה  ובין עיר בשם דיזנהופן השוויצרית מפריד גשר קטן.