קהילת הייקים

אריה ברוכזלר

מאת: טליה רייכנברג סופר

אריה ברוכזלר

בערב יום השואה (16/4/2023), פתח את שעריו ארגון יוצאי מרכז אירופה ואירח את שורד השואה אריה ברוכזלר בהרצאה אישית, במסגרת "זיכרון בסלון". אריה, צעיר נצחי בן 99 (!) הרצה בפני האורחים על סיפור חייו וחיי משפחתו בגרמניה שלפני המלחמה, על עלייתו במסגרת עליית הנוער ועל הטרגדיה שהוא חווה – כאשר אמו, סבו וסבתו לא זכו להגיע ארצה ונרצחו על אדמת צרפת ובאושוויץ (אמו – סופי ברוכזלר, לבית דרייפוס).  בעמוד זה נעדכן של הטקסט, נכון לחודש מאי 2023.

_____________________________________________

נולדתי בעיר Offenburg שבגרמניה הדרומית למשפחה יהודית גרמנית, שהתגוררה שם כבר דורות רבים. אחרי שאבי יוליוס ניפטר בגיל צעיר, עברתי יחד עם אמי סופי לגור עם הוריה, סבא אמיל וסבתא רוזה דרייפוס, בעירKehl  על גבול צרפת, מול העירStrassburg . סבא אמיל היה סוחר בהמות, מקצוע מאוד מכובד באותה תקופה. הייתה לו כרכרה עם סוס יפה והוא נהג לבקר עם כלי תחבורה זה את האיכרים בכפרים הסמוכים. כילד קטן התלוויתי אליו לעיתים וכאשר סיים לבצע עסקה קיבלתי ממנו את דמי התיווך.

הורי נתנו לי את השם HARRY ועל מנת להדגיש שהם "אזרחים גרמנים בני דת משה" הוסיפו לי גם את השםSIEGFRIED , ממש כהתגלמות הגרמניות. את השם אריה נתתי לעצמי מיד עם עלייתי ארצה. חשוב לי להדגיש שהיחסים עם השכנים הנוצרים היו מקסימים וחמים. בפסח חילקנו להם מצות ומהם קיבלנו בחג המולד מתנות. הכל קרה ביחסים הדדיים ועל הצד הטוב ביותר.

ב- 30 לינואר 1933 כאשר היטלר תפס את השלטון, הייתי בבית הספר. פתאום נכנס לכיתה מורה לבוש במדי S.A נאציים טיפוסיים, עם כובע שעליו צלב הקרס ואמר: "מעכשיו במקום לומר יום טוב כאשר אתם קמים לכבוד המורה, עליכם לומר הייל היטלר" והורה לי מיד לשבת בשורה האחרונה. כך התחילה רדיפת היהודים. בשורה האחרונה היה איתי גם ילד עם חזות מזרחית, ככל הנראה צרפתי שהגיע מאלג'יר או מרוקו, וכשהכיתה הייתה לומדת על תורת הגזע, המורה הוציא את שנינו מהכיתה. כילד בלונדיני עם עיני תכלת היה לי "המזל" לא לחטוף מכות מילדים אחרים. לעומתי הילד הנוצרי מצרפת הוכה על ידי ילדי היטלר-יוגנד שקראו לו "יהודי מלוכלך", כי זאת הייתה תמצית תורת הגזע הנאצית.

היה לנו מורה לעברית שהיה חזן, מורה בבית הספר הכללי ואחראי על הקהילה היהודית. המורה, לצרוס מנהיימר, היה בעל דעות אנטי ציוניות מובהקות, וכשהתכנסנו מידי פעם בבית הקהילה לחוג הציוני, נהג להשמיץ את הציונים. לצערי, כשפרצה המלחמה, גם הוא מצא את מותו באושוויץ, כמו כולם.

חייתי בגרמניה שש שנים תחת שלטונו של היטלר וזכורות לי הצעדות של האזרחים הגרמנים עם התלבושת הנאצית. ב-1 באפריל 1933 הופיע הסימן הראשון שליהודים לא יהיה טוב כאשר התחיל החרם על חנויות של יהודים ושברו את חלונותיהן תחת משמר ה-S.A, שלבשו מדים חומים והחזיקו שלטים גדולים "לא לקנות אצל יהודים" .

הגורל המר היה אחרי שמשפחתי – אמי, סבי וסבתי – כבר החליטו סוף סוף לעזוב את גרמניה ב-1939, אולם כאשר פרצה המלחמה כבר לא היה ניתן לצאת מהמדינה. סופה הטראגי של משפחתי היה כשאמי מצאה את מותה באושוויץ ב-1942 וסבי וסבתי נספו במחנות בצרפת הכבושה. היחידי שניצל היה אחיה של אמי, יוליוס, שעלה לארץ כבר בשנת 1937. בארץ הקים יוליוס טחנת תבואות בנחלת יצחק, יחד עם אביו של סטף ורטהיימר.

במחשבה לאחור ובכאב רב עלי לומר שהיה באפשרות משפחתי להינצל ולברוח בתקופה בה הנאצים רק עלו לשלטון והיה עוד אפשרי לעזוב את גרמניה. משפחתי יכלה לעזוב בקלות אם הייתה משלמת היטל מסוים עד פרוץ המלחמה ב-1 ספטמבר 1939, אך כמו רבים, הם פשוט לא האמינו שהמצב יחמיר ויגיע לכזה שבו יהודים גרמניים בני דת משה, ימצאו את מותם. היום כאשר אני נזכר בזה, צר לי על כך שהם לא הספיקו להנות עוד הרבה שנים מהחיים וגם לראות את המשפחה גדלה ומתרחבת.

במשך כל שנות המלחמה, עד סופה ב-1945, לא ידעתי מה קרה למשפחתי בגרמניה. רק מיד אחרי המלחמה קיבלתי את הבשורה המרה על רציחתם כולל תאריכי מותם. הגרמנים היו כל כך שיטתיים ויעילים שהם ידעו בדיוק את מי רצחו ובאיזה תאריך.

ב-1938, אימי דאגה שאוכל לעלות לישראל במסגרת עליית הנוער. נסעתי לבדי להמבורג והגעתי להיכן שהיה מקום הכשרה לקראת העלייה לארץ. הפעם האחרונה שראיתי את אמי בחיים הייתה בתחנת הרכבת, כשהיא עומדת על הרציף ומנופפת לי לשלום בזמן שהרכבת מתרחקת ואני עוזב את עיר מגורי במטרה לעלות לארץ ישראל. חשוב לזכור כי לא היה אפשר לעלות ככה סתם לארץ, אלא יכלו לעשות זאת רק אלו שעברו הכשרה מתאימה. בגרמניה הייתי בתנועת נוער של הבונים ובהמבורג עברתי הכשרה במסגרת התנועה הזאת. בהכשרה יכולתי לבחור במקצוע נגרות או מסגרות, כי באותן שנים חשבו שאדם צריך להיות בעל מקצוע פרקטי על מנת להקים ולבנות את מדינת ישראל. אני העדפתי את מקצוע המסגרות. ב-9 בנובמבר 1938 היינו כולנו מבוהלים כאשר נודע לנו שעצרו יהודים ברחובות העיר ועל כך שבית הכנסת הגדול בהמבורג עלה באש. אני זוכר שהעזתי ללכת לאזור בית הכנסת כי כפי שהזכרתי קודם, לא פחדתי כי בהיותי בלונדיני נראיתי כמו גרמני ולא בעל מראה שכונה על ידי הנאצים "מראה יהודי". ראיתי את הלהבות הגדולות של בית הכנסת הבוער – מראה שלא אשכח עד יומי האחרון.

בסוף ההכשרה, נסעתי לבדי ברכבת לברלין, למרכז עליית הנוער, לקבל את המסמכים הדרושים לעליה. שם פגשתי את פריחה פרייר, ממייסדי עליית הנוער, שנתנה לי ספר תנ"ך עם הקדשה. למחרת, ערב פסח 1939 וחצי שנה לפני פרוץ המלחמה, נסעתי ברכבת מברלין לטרייסט, ומשם הפלגנו לתל אביב על האנייה גלילאה. הגענו בסוף פסח לתל אביב וירדנו עם סירה לנמל על החוף.

הייתי נער בודד בן 15 שעזב את כל המשפחה למדינה שהוא לא מכיר ושפה שהוא לא דובר, ללא קשר למשפחה ובלי לדעת מה יעלה בגורלה. אמנם ידעתי קרוא וכתוב בעברית, כי זו הייתה עבורנו שפת התפילה, אבל כאשר הגעתי לארץ כמעט לא הבנתי כלום ממה שנאמר. עם זאת, למדתי מהר. הייתי כשנתיים בקבוץ שניקרא בחרות,  שאימץ אותנו, קבוצת צעירי עליית הנוער. הקיבוץ היה ממוקם באזור גבעת רמב"ם בגבעתיים, בקרבת בית הקברות ומגדל המים.

באותה תקופה היו שם רק כבישים ומעט בתים. למדנו בבית ספר שנקרא מקס פיין. יש לי תעודות, שבהן במקום ההורים שלי חתומה עליהן הנרייטה סולד, מייסדת עליית הנוער. אחרי השנתיים בקיבוץ ביקשו ממני שאשאר שם, אך בחרתי לעזוב כי רציתי להתחיל בחיים חדשים ועצמאיים וכך עשיתי את המעבר לעיר הגדולה – תל אביב.

ב – 1945 התחתנתי עם אשתי שרה (לבית וייסקול) ובבוא העת הקמתי מפעל לייצור והתקנת מכשירי עזר לנהיגה במכוניות נכים – אריה מנגנונים. הייתי חלוץ בתחום הזה בארץ והמנגנונים סייעו מאוד לנהגים מוגבלים. באותם הימים לא היו מכשירים מתוחכמים כמו היום והיה לי סיפוק רב בעבודתי, שבמהלכה אף הוצאתי פטנטים שאושרו על ידי מכון התקנים. את העסק שלי מכרתי לפני 15 שנים. עד אז ניהלתי אותו. במשך השנים התבססתי ומשפחתי התרחבה וכיום מונה שתי בנות, שמונה נכדים ו-20 נינים.

בשנות ה-60 הצטרפתי לארגון בני-ברית בו הייתי מאוד פעיל כנשיא לשכה ואחר כך כסגן נשיא בני ברית ארצי. בתפקידי האחרון בארגון בני ברית, כחבר מועצת הנגידים הבינלאומית, נסעתי מספר פעמים לערים שונות בארה"ב לכל הוועידות הבינלאומיות השנתיות וייצגתי את בני-ברית ישראל.

אשתי ואני עשינו גם פרויקט שעזר לחיילים משוחררים, בו אספנו כספים עבורם. בנוסף, שרה התנדבה גם בבית חולים ליולדות ובמיוחד במשמר הגבול, להם דאגנו לספק עזרה כספית ואירועי נופש. בעקבות פעילותינו עם מג"ב קיבלנו את התואר "אבא ואימא של משמר הגבול" ואשתי קיבלה את התואר "יקירת רמת השרון".

באוקטובר 2010 הצטרפתי לתלמידי תיכון רוטברג מרמת השרון למסע לפולין. המסע היה קשה גם גופנית וגם נפשית, כאשר ביקרנו ברוב מחנות ההשמדה, אך שאיפתי הייתה להגיד קדיש במקום הארור Auschwitz לזכר אמי ז"ל שנרצחה שם בשנת 1942 בגיל 42.

בשנת 2011 החליטה  עיריית  Kehl להציב אבני נגףstolpersteine) ) במקום מגורנו לזכר משפחתי שנספתה. לטקס הגעתי יחד עם אשתי שרה והצטרפו אלינו גם שתי בנותיי, בת שבע ודורית, בעלה של דורית ושניים מנכדיי. הטקס היה מרשים ובנוכחות ראש העירייה, שני כמרים נוצריים וחזן שהגיע במיוחד מהעיר Strassburg. בסוף הטקס נטלתי את רשות הדיבור ואמרתי בגרמנית כי לא רציתי להגיע חזרה למקום בו נלקחו למותם אימי והוריה, אך היו שתי סיבות ששינו את דעתי: ראשית, רציתי להראות לבני משפחתי את המקום שבו חיו אבותינו דורות רבים. שנית, רציתי לומר להם שלנו היהודים, יש היום מדינה משלנו, חופשית ודמוקרטית, היא מדינת ישראל, שבה יכולתי לגדול ולהתפתח כיהודי גאה, לשמר ואף להגדיל את נצר משפחתי – וכך, ממשפחה שכמעט הוכחדה – הקמתי עם שרה אשתי משפחה לתפארת עם 8 נכדים ו-20 נינים. סיימתי בעברית: "לזכור ולא לשכוח".

המסר שלי לדור הצעיר הוא שחשוב להמשיך להנציח את מה שהתרחש בשואה על אדמת אירופה וגם ברגעים קשים כאשר יש לנו מחלוקות בתוך המדינה חשוב לזכור שאין לנו מדינה אחרת ושכולנו אחים.

בהקשר זה הייתי גם רוצה לציין את ארגון יוצאי מרכז אירופה שאני חלק ממנו, אשר עושה מאמצים גדולים לסייע בפן הכלכלי והסוציאלי לניצולי השואה ולקהילת יוצאי מרכז אירופה ומקיים מידי שנה גם טקסים (כגון אירוע זיכרון ליל הבדולח) ואירועים אחרים אשר מושכים גם את הדור הצעיר לשמוע על הזוועות שעשו הנאצים ועל סיפורי הגבורה וההצלה של היהודים.

יהי זכרם של הנרצחים ברוך.

 

* טקסט זה נערך מחדש בקיץ 2023 ע"י אריה ברוכזלר עצמו, בעזרה של בני משפחתו אילו זקס וגלעד רונן

* פרטי קשר: גלעד רונן, gronnen@gmail.com

תגובה אחת

  1. שלום לכם
    קראתי את המאמר המרגש על הרי ברוכסלר אליו נחשפתי אחרי שקיבלתי מחבר גרמני חבר משפחתי מהעיר קייל בבדן ווירטנברג צילום קבלה על מכירת אופניים על יגי אח של סבי בשם סימון בנסינגר ושלח לי
    אם אתם מעונינים אשלח ברצון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן