קהילת הייקים

עיר קטנה ויהודים בה אַיִן / דבורה (דבי) שפריר קרת

ארגון יוצאי מרכז אירופה

זה סיפור קטן ואינטימי ובו-זמנית זהו סיפור שמשקף תקופה, הכוללת אירועים היסטוריים ורגשות מודחקים ובלתי מובנים. בסיפור שלי לא שזורות מילים חשובות ומשמעותיות הקשורות לנושא, כמו: בית הבסבורג, אוסטרו-הונגריה, אנשלוס, ליל הבדולח. אשלב דברים שכתבתי מפי אבא שלי לפני מותו. מאד סובייקטיבי. תובנות פרטיות.

אבא שלי, יעקב זייפרט Siefert נולד במטרסבורג שבאוסטריה בשנת 1919, בתקופה שבין שתי מלחמות עולם. הוא גדל בעיר שדה שנחל חוצה אותה, באזור כפרי יפהפה: גבעות נטועות בטורי גפנים, יקבים, הרים גבוהים באופק, הרבה גווני ירוק, קרוב מאד לעיר הבירה וינה. היה הבן השני למשפחה בת ארבעה ילדים. אמו קרולינה שֹוטן היא בת המקום, אמּה שהייתה בת משפחת שלינגר הייתה מורה למלאכה ולאביה הייתה מעדנייה ברחוב הראשי בעיר. אביו הגיע לעיר בנדודיו מגליציה, אחרי שהתייתם. השניים הכירו באמצעות שידוך.

מטרסבורג, לשעבר מטרסדורף, הייתה אחת משבע ערי המבצר "בורגרלנד", אשר נמצאות בדרום מזרח אוסטריה. בכולן הייתה קהילה יהודית אשר שמרה על הזהות היהודית, על סגנון החיים הדתי והלמדנות התורנית. יחד עם זאת התקיימה בהן פתיחות תרבותית, רכישת השכלה כללית ונטילת חלק בחברה ובתרבות הלא יהודית.

אבא שלי סיפר ש"הסביבה שבה גרנו הייתה מאד אדוקה. לא אני. תמיד אמרתי שכמכריחים אדם לאהוב את הדת, הוא מתחיל לשנוא. הבית שלנו היה פחות אדוק מהסביבה החיצונית. שיחקתי כדורגל והרב קרא לי לשיחה. היה לי ניסיון רע מאד עם האנשים הדתיים. לדעתי הרבה מהם הם ארטיסטים. יכול אדם להיות ישר מבלי להיות דתי. לכן הקמתי בית ללא דת, כמעט."

בשנת 1938 חל מפנה אדיר במצב. בורגרלנד היה המחוז האוסטרי הראשון שעבר לשלטון נאצי במרץ 1938 התחיל טרור ממוסד. ראש האזור מאד רצה למצוא חן בעיני היטלר ואמר "היהודים והצוענים הם טפילים בגוף האומה, שצריכה להיות נקייה מהם, טהורה".

היהודים חוו ביזה ונאלצו להצהיר שהם מוותרים על רכושם. בעת הזו אבי היה בן 19 .ספורטאי, מאד נאה למראה, תלמיד מצטיין שעזר להוריו בפרנסה. הוא מספר כך "במשך 3 חודשים מרץ-אפריל-מאי 1938 ,כשהיטלר נכנס לאוסטריה, עבדתי בחנות תחת פיקוח של אנשי SS .היה לי קשה להתאפק ולא להיכנס איתם לריב פיזי. פעם באו שלושה נאצים וביקשו שמישהו יצחצח להם את הנעליים. אני יצאתי, הייתי בן 19 ,וראיתי שביניהם נמצא אחד שהיה אתי בביה"ס התיכון. ניסיתי לצחוק ואמרתי לבחור הזה 'אלפרד, לך מגיע שאצחצח לך את הנעליים. בוא, אני אעשה זאת'. אני עזרתי לו בלימודים. הוא התבייש וענה שהוא אינו רוצה, אבל החבר שלו רוצה. ניסיתי להתחמק ואמרתי שאין לנו משחה אבל אז אחותי נחלצה והביאה לי משחה. מחוסר ברירה התחלתי למרוח לו את המשחה ואז פתאום הוא אמר לי: 'אתה בכוונה לכלכת לי את המכנסיים' וסטר לי בפנים. זה לא היה נכון, התכוונתי לצחצח את הנעליים בלבד. רציתי לתת לו אגרוף בפרצוף, ובשנייה האחרונה נזכרתי בדכאו ואמרתי להם 'אתם שלושתכם יותר חזקים ממני'. הם הסתלקו."

אני קוראת את המילים האלה הלוך ושוב ומבינה איזו השפלה אבי עבר, אך איזו גדלות רוח ובגרות נדרשו לו על מנת להבליג ולא להסתבך. פרופסור שאול פרידלנדר, שבגיל 13 בעת היותו במנזר גילה לו כומר את מוצאו ואת שקרה לעם היהודי ולמשפחתו, כתב: "דווקא בפרטים הקטנים על חיים ומוות של אנשים בודדים שעקבתי אחריהם נדרשתי ליותר מאמץ נפשי מאשר בתיאורי באבי יאר או מתקני אושוויץ".

מדהים לדעת באיזו מהירות כל אזור בורגרלנד "נוקה" מיהודים: תוך חצי שנה. בסוף קיץ 38 לא היה אף יהודי באזור. הטיהור האתני בבורגלנד היה המהיר ביותר שנעשה. אפשר לתאר איזו טראומה נוראית אנשים עברו במכה אחת מהירה. בעלי משפחות ובתים נאלצו לנדוד בדרכים חסרי כל, כשמדינות שכנות רבות לא הסכימו לקבל אותם. רבים מהם הגיעו ברבות הימים לישראל. סבא וסבתא שלי ביחד עם בנם הקטן, דודי יצחק, "רישת", כפי שאנחנו קראנו לו, ואידה, אחות סבי, עברו לפורטוגל ביולי אותה שנה. ייתכן שהסיפור שקצין גרמני, שהיה ידיד של סבא שלי, סייע להם במעבר הוא נכון, אך איננו בטוחים בכך והיום כבר אין את מי לשאול.

אבא שלי סיפר לי "בתאריך 1938.3.12 ,יום לפני כניסת היטלר לאוסטריה, שמעתי את נאום הפרידה מהעם האוסטרי אשר נשא קנצלר אוסטריה שושניק, אחרי שהוא נפגש עם היטלר וראה שאוסטריה אבודה. אז החלטתי שעלי לצאת מאוסטריה באפשרות הראשונה ולעלות לישראל. באופן לגאלי לא היה שום סיכוי לעלות לישראל, כי הסרטיפיקטים ניתנו ליהודי גרמניה בעיקר. למה רציתי להגר דווקא לישראל? אנחנו היינו ב"הפועל המזרחי" וב"בית"ר".

כבר בגיל 14 ביקשתי את אבא ללמוד מקצוע כדי לעלות לארץ, אך לא הייתה לי אפשרות לעבוד אצל נוצרי בגלל שמירת השבת. לכן בחרתי במסחר. שמואל אחי ואני שמענו על יציאה בלתי לגאלית מווינה לישראל, בחסות בית"ר. שמואל ואני היינו שני הראשונים שנרשמו ליציאה הזאת לישראל. בהמשך החודש נרשמו במטרסבורג 40 צעירים". עכשיו, כשאני קוראת שוב את הדברים שכתבתי מפי אבי, אני גאה לדעת שהוא ואחיו היו הראשונים בביצוע הצעד הנועז הזה. אחותם הצטרפה מעט אחריהם. השנה, ביום הולדתו של אבי, ביקרתי במטסבורג עם בן-זוגי. נוכחתי שאבא שלי נולד בזמן שכל עצי העיר בשיא פריחתם הצבעונית ומזג האוויר נפלא. חשבתי שהעולם חייך לסבתא שלי שהחזיקה את התינוק שלה, כשלידה נמצא תינוק בן שנתיים דודי שמואל, אחרי ששתי בנות שלה נפטרו בלידתן.

שוטטתי בעיר ופתאום המילה "מטרסבורג" קרמה עור וגידים. פתאום חשתי את המקום הזה, דימיתי את אבי חי שם. כשגידלו אותי בישראל (יכולתי לכתוב 'כשגידלו אותנו בישראל') נתנו לי הרגשה שכאן כל העולם, שכאן הכל מתחיל, שהקהילות מחוץ לארץ הן "גלותיֹות" וגלותיּות זו מילת גנאי. והנה, לאזור הזה יש פנים יפות, לעיר הזאת יש מראה, חיים, אנשים, בתים, חנויות, בתי קפה, פרחים באדניות, מגרש כדורגל, בית קברות. שוחחתי עם אנשים ברחוב. המשפט הראשון ששמעתי מפי שתי מוכרות בחנות פרחים, שהיו מאד אמפתיות אלי כששאלתי על יהודים בעיר העכשווית "היום אין בכלל יהודים בעיר ואין יהודים באזור". משפט שנשמע לי כדקירת חרב. היו באזור אלפי יהודים והיום ַאיִן. עובדה שנאמרה לי בשפה אנטישמית, מבלי שמוכרת הפרחים התכוונה להיות כזאת. אישה מבוגרת ששוחחתי איתה קרנה כשהזכרתי את שם המשפחה של סבתא שלי )שוטן( ואמרה שייתכן שהיא זוכרת אותם. היא הוסיפה: "היו לנו יחסים טובים עם היהודים. זה לא אנחנו שגירשנו אותם מפה. זה מישהו אחר. אני הייתי ילדה קטנה". בעובדה אחת אני בטוחה: היא הייתה ילדה קטנה.

אך שלושה דברים נשארו כעדות אילמת בעיר "הנקייה" הזאת ובמקומות הכי מרכזיים שלה: רחוב, אבן אחת שחורה ובית קברות.

הרחוב הראשי של העיר נקרא "רחוב היהודים" – Judengasse .הוא נקרא כך משנת 1644 ,מכיוון שהיה לבו של הרובע היהודי והפך בפועל לרחוב המסחר המרכזי של העיר וכך הוא גם כיום. בשער בית הקברות ניתן לראות את המפה של העיר לפני הגירוש ב-1938 .היהודים ישבו משני צדיו של הרחוב הזה. ניסינו להיכנס לסמטאות הרובע היהודי, אך אין לו זכר: נבנו בו בתי עסקים חדשים בתכנון עירוני שונה.

תוך כדי שיטוט באינטרנט וחיפוש אחרי צילומים של הרחוב והרובע היהודי, מצאתי רשימה של בעלי עסקים יהודים בשנת 1936 .ברשימה 54 סוחרים. 34 נמצאים ברחוב היהודים. סבא שלי נמצא ברשימה וכתוב שהיתה לו חנות עופות ברחוב Winkelgasse בעברית: סמטת הזווית. השארתי את השמות שנוגעים למשפחה שלי. ייתכן שליאו שוטן היה אבא של סבתא שלי, כי אני יודעת שבארץ למשפחה של סבתא שלי יש עדיין חנות לשמיכות בתל-אביב.

רחוב Winkelgasse כבר אינו קיים, היום אין סמטאות שיוצאות מרחוב היהודים. מצאתי מפה ישנה שמראה את מיקום הרחוב. ברשימת בעלי העסקים הקטנים בעיר יש עוד שניים שיש להם חנות ברחוב זה: אחד נגר ואחד בעל חנות בגדים. ייתכן שהמשפחה גרה ליד החנות. מי יודע?

בפינת "רחוב היהודים" הראה לנו מקומי, שסייע לנו ללא הרף, אבן שחורה גדולה והסביר בגרמנית שהיה "בום בום פעמיים ובית הכנסת היהודי נמחה מעל פני האדמה". המעניין הוא שאין בנייה על כל השטח שבו היה בית הכנסת, אלא יש משטח דשא גדול וירוק, למרות שזהו המיקום הכי מרכזי בעיר.

העדות השלישית היא בית הקברות היהודי. היום בית הקברות מתוחם בחומת אבן גבוהה. השער שלו נעול והמפתח נמצא בידי המשטרה או בעירייה. כך מסתבר נעשה בכל בתי הקברות היהודיים בערים באוסטריה שבהן כבר אין יהודים וביקור במקום הוא אירוע נדיר. באופן הזה בית הקברות אינו פרוץ ומצליח להישמר. באמצע בית הקברות קיר אבן ועליו מודבקות מכל צדיו חלקי מצבות מנותצות, הכתובות באותיות עבריות.

המאמרים ההיסטוריים מספרים שבית העלמין הזה נחרב עד היסוד. המצבות נופצו וחלקן שימש לכיסוי חלק מנהר הוולקה WULKA הזורם בעיר. המצבות הנותרות, שרק חלק קטן הן שלמות, הודבקו במלט לקיר בבית העלמין. ההדבקה נעשתה ללא כל סדר, כך שייתכן שמצבה אחת מפוזרת בין הקירות השונים. המצבות הקטנות הזהות המעוטרות במגן דוד וחסרות השמות הוצבו "כדי ששטח בית העלמין לא יהפוך למגרש החלקה על הקרח ולמגרש כדורגל". את המצבות קבע תושב המקום, נוכרי בשם ולטר פגלר מאיר דויטש, ילדי שבת, ירושלים, ע' 264-263 .המעשה הזה קובע עובדה בשטח: זהו בית קברות וכאן לא ניתן לבנות. האמת היא שהן מעניקות למתבונן תחושה שבית העלמין עומד עדיין על תלו. אך כשמתבוננים בצילום של בית העלמין מלפני שנת 1938 ההבדל זועק לשמיים.

שלט היציאה מהעיר אומר "להתראות". הלוואי שכך היה נאמר לכל היהודים בכל הזמנים, והלוואי שהיציאה שלהם מהעיר הייתה נעשית מתוך בחירה וחופש. נותר לקוות שכך יהיה בעתיד. לּו רק.

2 תגובות

  1. נתקלתי כעת במאמר זה.
    למען השלמת התמונה אוסיף שקהילת מטרסדורף היתה קהילה יהודית מפוארת, ו'מפוארת' הכוונה כמובן לחיי רוח, היות שחיו בה יהודים יראי שמים גדולים בתורה. זכיתי לבקר בה, לצורך תפילה בבית העלמין, כחמש-שש פעמים מאז שנת 2010, בהיות שזקני (סב סבתי) שהיה רב וצדיק טמון שם. אגב, מצבתו היא אחת משתי המצבות היחידות העומדות במקומם. בנו העמיד אותה אחרי המלחמה במקום שבו זכר שהוא טמון. כאמור במאמר, שאר המצבות הונחו בתפזורת כדי לשוות למקום מראה של בית עלמין כדי למנוע את חילול המקום.
    בביקוריי ראיתי סימנים לביקורים קודמים של יהודים במקום, ובקיץ האחרון אף פגשתי שם כמה יהודים שבאו להתפלל במקום בהיות שאחד מהם צאצא לשושלת רבני מטרסדורף. ומכאן הקריאה ליהודים לבוא להתפלל ולהראות נוכחות, המרחק מוינה וכמו"כ מפרשבורג-ברטיסלבה הוא כשעה נסיעה.
    יהי רצון שנשמר כולנו את מסורת אבותינו ונלך בדרכיהם, ובכך ננקום את פשעיהם של אלו שזממו להחריב כל זכר וסממן יהודי, וזכות אותם יהודים קדושים מדורות עבר המפוארים תגן על כל עם ישראל, אמן

  2. שלום
    חיפשתי חומר על הקנצלר שושניק ומצאתי את המאמרים שלכם.
    לגבי הראשון הכרתי ברחובות בשנות החמישים שישים משפחת זייפרט, שהיו ידידים של הורי, משפחת פריד מרחובות.
    לגבי תגובת אלי פריד, מענין, גם אמא שלי בלנקה פריד היתה ממטאסבורג , איך הקשר בינינו?
    בשולי התגובה :
    1. יש מאמר מצוין של היהודים בשבע הקהילות , נמצא באתר יד ושם, הכותבת מינה צלמון. מומלץ למתענינים.
    2. יש בירושלים בן דוד של אמי ז"ל ר' שמעון כהן יבל"א בעל זיכרון פהומנאלי שמשלים לי פערי מידע,
    לפני מס שנים היינו בפראונקירכן בית העלמין ובבית הכנסת המשוחזר, לווינו ע"י ראש העיר והסטוריון שכתב גם ספר על היהודים בישוב.
    כל מישפגשנו סיפר על היהודים אולם לתחושתי אילו אמרתי להם שאני נשאר בבית אבי שעדיין קיים הם היו נחרדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן