מקס ברוד

"אם הכל יסתדר, אצא עם "בסרביה" ב-16 במרץ מקונסטנצה ואהיה ב-22 או ב-23 במרץ בתל אביב. ביקשתי מהסתדרות עולי צ'כוסלובקיה להזמין עבורי חדר במלון או פנסיון. הכתובת שלי תהיה בידי הארגון" – כך תיאר הסופר והמחזאי מקס ברוד את הכנותיו לעלייה לישראל, במכתב ששלח לנמען לא ידוע לפני קרוב ל-70 שנה.

יומני ברוד לא ראו אור מעולם

המכתב של ברוד שוכב כבר שנים רבות, עלום וזנוח, בספריית בית אריאלה בתל- אביב. ככל הנראה מדובר במסמך היחיד בכתב ידו של ברוד שנמצא בידי גורם ציבורי בישראל. וזה המכתב:

6.3.1939

הנהלה נכבדה,

עתה זה קיבלתי את מכתבכם הידידותי, ואני מודה לכם על ברכותיכם הלבביות כל כך. טוב לדעת שיש לך חברים. אני מופתע שעוד לא קיבלתם את כתב היד. מסרתי אותו לד"ר צבי זוהר לפני כמה שבועות. הוא רצה לשלוח לכם אותו מציריך. בכל מקרה, אביא עמי עוד כתב יד, ואמסור אותו לידיכם עם בואי. אם הכל יסתדר, אפליג ב"בסרביה" ב-16 במארס מקונסטנצה ואהיה ב-22 או ב-23 במארס בתל-אביב. ביקשתי מהסתדרות עולי צ'כוסלובקיה להזמין לי חדר במלון או בפנסיון. הכתובת שלי תהיה בידי הארגון.

ברכות לבביות, שלכם, מקס ברוד

עשרות מכתבים נוספים פרי עטו שוכנים בארכיון הספרות הגרמנית בעיירה מרבאך שבגרמניה ומפוזרים ברחבי העולם. לצד בית אריאלה, מוחזקים מסמכים בכתב ידו של ברוד גם בידי היורשת של עיזבונו, חווה הופה מתל- אביב, שקיבלה את החומר מאמה אסתר, שהייתה מזכירתו וחברתו לחיים של ברוד במשך כמעט 30 השנים בהן חי ועבד בתל-אביב. בין המסמכים שהיא מחזיקה בכספת באחד הבנקים, נמצאים גם יומניו של ברוד, שלא ראו אור מעולם. במכתב, שנשלח מפראג ב-6.3.1939, מתייחס ברוד גם לגורלם של "כתבי היד" שביקש למלט מצ'כוסלובקיה, מולדתו, ערב בריחתו ממנה. לא מן הנמנע כי מדובר בחיבוריו של פרנץ קפקא, ידיד הנפש של ברוד, שנפטר 15 שנה לפני כן ומסר את עיזבונו לברוד. כתבי היד האלה כללו את "המשפט", שנמכר 50 שנה לאחר מכן לארכיון הגרמני בסכום עצום של שני מיליון דולר, "הטירה", "הנעדר" ויצירות נוספות שכתיבתם לא הושלמה ופורסמו בידיברוד לאחר מותו של קפקא.

בריחה ב"דקה ה-90"

לא מעט מזל וחושים מחודדים היו לברוד, שעזב את צ'כוסלובקיה בדקה התשעים ממש, ערב פלישת הנאצים. ב-16 במרס 1939, ביום בו יצאה לדרך האונייה עמה הפליג ברוד מרומניה לישראל, כבר עמד היטלר במצודת פראג וחיילי הגסטאפו חיפשו את ברוד וידידיו במערכת העיתון "זלבסטווהר", שם עבד. את סיפור בריחתו מפראג מתאר ברוד באוטוביוגרפיה שלו, "חיי מריבה": "בלילה שבו כבשו הגרמנים את השארית של צ'כוסלובקיה, עזבנו בדרך נס, בדיוק ברכבת האחרונה שיצאה עוד בכלל מן השטח החופשי, את ארץ מגורינו הישנה…מיד לאחר שעברנו, נסגר מאחורינו הגבול". רבים מקרובי משפחתו שלברוד, בהם אחיו אוטו וחמש בנות דודיו, נרצחו במחנות הריכוז וההשמדה. כזה היה גם גורלם של קרובי משפחתו של קפקא. שלושת אחיותיו – אוטלה (Ottla), ואלי (Valli) ואלי (Elli)- נרצחו במחנות בפולין. כזה היה גם גורלו של אהובתו, הסופרת הצ'כית  מילנה יסנסקה (Jesenská).

דרושים צעירים חסונים

לישראל הגיע ברוד בגיל 55 עם רעייתו אלזה טאוזיג, לה נישא ב-1913 בצ'כוסלובקיה. שלוש שנים לאחר מכן היא נפטרה בתל אביב, כשהיא בת 59 בלבד. במלאת 30 ימים למותה ספד לה חברו הקרוב של ברוד, הוגה הדעות פליקס ולטש, ואמר כי הקריבה את חייה על מזבח ההערצה אליו. "היה לה קו משלה, אשר אמנם נבדל מזה של בעלה, ובכל זאת, לא הייתה בכל שנות נישואיה אלא בראש ובראשונה רעייתו של ברוד", אמר ולטש. "היא הגשימה את אותה דמות של אישה, אשר ברוד מכנה אותה 'אשת עזר'…מעל לכל עמדה סגולתה שלא להכביד… כל קורבן לא היה נשגב ממנה, להרמת קרן יצירתו של בעלה". ההתאקלמות בישראל לא הייתה קלה לברוד, חרף קבלת הפנים החמה והאוהדת לה זכה בתל אביב. "אנשים בעלי מקצועות אינטלקטואליים, נוסף לכך כאלה שעברו גיל מסוים, אינם דווקא מבוקשים כאן. מה שדרוש כאן, הרי, זה אנשים צעירים חסונים, חלוצים, אנשי מעשה, מהנדסים, מגדלי תרנגולות, חקלאים ורועים", הוא כותב באוטוביוגרפיה שלו. "לצערי היו תלאותיה של העבודה התרבותית הנאה הזאת, הנסיעות הרחוקות בכבישים גרועים, מקומות הלינה הפרימיטיביים, מאמץ רב מדי בשבילי. לא אחת חליתי", הוא מוסיף. ה"עבודה התרבותית" אליה מתייחס ברוד היא המשרה הרמה שקיבל מיד עם הגיעו לישראל: דרמטורג בתיאטרון הבימה בתל אביב, שם בילה עד יומו האחרון כיועץ אומנותי ומחזאי. ותיקי התיאטרון עוד זוכרים את האיש הכפוף שהסתובב במסדרונות "הבימה" בלבוש אירופאי, מהנהן לשלום ושוקע בקריאה בספרייה שבמשרדו. את התקופה הזו תיאר ברודכאחת היפות אך גם הקשות ביותר בחייו. "השנים הראשונות ההן מנצנצות בזיכרוני כמו כוכבים טהורים, הרחוקים מן היומיומיות. הכל אפוף ריח חריף ובריא, פרחים כחולים ואדומים מרפרפרים ברוח, החיים קיבלו שוב משמעות", הוא כותב, אך מוסיף מייד כי בינו ובין האושר המלא ניצב גורלו של אחיו וידידיו בפראג, שנשארו תחת משטרו של היטלר.

חברי האמיץ קפקא

35 ספרים כתב ברוד במרוצת חייו, בהם רומנים, ספרי פילוסופיה ומחזות, אך רק אחדים מהם תורגמו לאנגלית ולעברית. רובם ככולם נשכחו כלא היו ונגישים רק לדוברי גרמנית. בשניים מספריו המוכרים יותר, האוטוביוגרפיה שלו "חיי מריבה" והביוגרפיה שכתב על קפקא, מגולל ברוד את סיפור היכרותו עם עמיתו לספסל הלימודים, שאת ספריו הציל מהגורל שייעד להם – שריפה. דבריו של ברוד על קפקא הם עדות נפלאה ממקור ראשון לחברות אמיצה שהחלה ברחובותיה של פראג. ב-1910 ונקטעה באיבה 14 שנים מאוחר יותר, עם מותו בטרם עת של קפקא בבית חולים באוסטריה.

מקס ברוד – היוצר והסופר ש"הציל" את קפקא/ מאת עופר אדרת

מקס ברוד היה חברו הקרוב ביותר של הסופר פרנץ קפקא, ומי שפירסם ברבים את כתביו, בניגוד לצוואתו המפורשת, והציל אותם מכליה. הוא נולד ב-1884 בפראג למשפחה יהודית, ולמד, עבד ויצר בעיר זו עד לעלייתו לארץ ישראל ב-1939. החברות בין ברוד לקפקא, שנמשכה יותר מ-20 שנה, החלה באוניברסיטה הגרמנית של פראג, שם למדו השניים משפטים, מקצוע שאמור היה לפתוח עבור יהודים דלתות בנבכי הביורוקרטיה המקומית. אחרי הלימודים עבד ברוד כמה שנים במשרד הדואר בתפקיד פקידותי משעמם אך מכובד, שהותיר לו מספיק זמן פנוי לעיסוק בתחומים שהיו קרובים יותר לרוחו: כתיבה, קריאה והגות. ב-1912 הצטרף לתנועה הציונית, בהשפעתו של מרטין בובר, ופירסם מאמרים וספרים רבים שעסקו בנושא. פרסומיו ראו אור בעיתונים וירחונים מכובדים של פראג, בהם"פראגר טבלט" וכתב העת היהודי "זלבסטוור". ברוד, קפקא וחברםפליקס ולטש השתתפו בחוגי קריאה ודיון רבים במסגרת האוניברסיטה ומחוץ לה, וקנו להם שם כ"חוג הפרגאי". לצד עניינו בפילוסופיה ובציונות,ברוד היה גם מלחין, מחזאי וסופר פורה ביותר, שבמרוצת חייו כתב למעלה מ-35 ספרים, שרק אחדים מהם תורגמו לעברית ולאנגלית, ורובם ככולם נותרו בשפה בה המשיך לכתוב עד יומו האחרון: גרמנית.

ב-1939 נמלט כאמור לישראל מאימת הנאצים בחברתה של רעייתו אלזה. השניים השתקעו בתל אביב, שם קיבל ברוד משרה כדרמטורג בתיאטרון הבימה הצעיר, תפקיד בו החזיק עד מותו ב-1968. אשתו הלכה לעולמה שנים ספורות לאחר עלייתם, ומאז נותר ברוד בגפו – ללא אישה וילדים. את השנים הבאות בילה לצדה של מזכירתו, אסתר הופה, שסייעה בעריכתם של כתביו. בישראל המשיך לכתוב, וזכה בפרס ביאליק לספרות עברית לשנת 1948, על ספרו "גליליי הכבול". ספרים נודעים נוספים שלו, שראו אור בעברית, היו – "דרכו של טיכו ברהי אל האלוהים" ו"ראובני שר היהודים". לצד זאת, התפרסם גם עיבודו למחזה "החייל האמיץ שוויק", שהיה להצלחה גדולה בתיאטרון האהל. עוד בימי חייו של קפקא,הבין ברוד כי הוא גאון, ולאחר מותו החל במפעל חיים של פרסום כל כתביו, בהם שלושת הרומנים הגדולים שלו – "המשפט", "הטירה" ו"הנעדר" – ויומניו האישיים של קפקא. לצד זאת, פירסם ברוד ביוגרפיה אודות קפקאוכן אוטוביוגרפיה שמספרת גם על חברותם האמיצה ונקראת: "חיי מריבה".  בדצמבר 1968, לפני 40 שנה בדיוק, נפטר ברוד. את עיזבונו – שכלל גם חלק מעיזבונו של קפקא – הוריש למזכירתו. ברבות השנים היא מכרה חלק ניכר מתכולתו  לארכיונים ולאספנים בחו"ל. בשנה שעברה נפטרה בגיל 102, והותירה בידיהן של בנותיה את יומניו של ברוד, שעדיין לא ראו אור. באביב תציב עיריית תל אביב שלט הנצחה על הבית בו גר ברוד ברחוב הירדן.

מתוך ה- MB יקינתון – דצמבר 2008, כסלו תשס"ט, גיליון מס' 229