קהילת הייקים

פרופ' משה גושן – גוטשטיין

מאת: ראובן מירקין

אליעזר בן-יהודה, הנחשב, בצדק כמובן, למחדש השפה העברית ומי שלחם וניצח למען הנהגתה כשפה הלאומית בארץ-ישראל, הגיע לכאן מווילנה ערב העלייה הראשונה (1881). לאחריו יצקו בודדים בני עליות שונות תכנים חדשים בשפה המתחדשת, אולם הייתה זאת העלייה החמישית, הייקית, שהוציאה מתוכה קיבוץ מרשים וגדול מול כול העליות שקדמו לה, של בלשנים עבריים ומחדשי השפה העברית. ביקינתונים רבים הקדשנו מקום לדמויותיהם השונות בסדרתו של הבלשן פרופסור ראובן מירקין "אנשי הלשון". בגיליון זה מתאר מירקין את דמותו של "איש לשון" נוסף מבני העלייה הייקית, הפרופסור משה גושן.

כשהשם 'הורסט' זוהה כהמנון נאצי

הורסט גוטשטיין, לימים פרופ' משה גושן-גוטשטיין, נולד בברלין ביום  6.9.1925 והוא בן יחיד להוריו ד"ר פאול מתתיהו גוטשטיין (1960-1893) וד"ראילזה דבורה גוטשטיין לבית Grand   (1963-1896) – שניהם רופאי שיניים. עם עליית הנאצים נכרך השם "הורסט" בהימנון המפלגה הנאצית (Horst-Wessel-Lied) ולכן החליטו הוריו לשנות את שם הילד למשה-הנרי. בברלין למד משה בבית הספר היסודי ע"ש תיאודור הרצל והתחיל ללמוד בגימנסיה של הקהילה היהודית. בשל רצון ההורים לחוג את חגיגת הבר-מצווה שלו, שחל להיות בחודש ספטמבר 1938,  בקרב חבריו וקרוביו, דחו את יציאתם מגרמניה. דחייה זו כמעט עלתה בחיי בני המשפחה: האב נעצר ונכלא במחנה הריכוז זאקסנהאוזן, לא הרחק מברלין. האם הצליחה להשיג את הסרטיפיקט הנכסף לעלייה לא"י-פלסטינא והוציאה את בעלה ממחנה הריכוז. בשנת 1939 עלתה משפחת גוטשטיין לארץ והתיישבה בתל-אביב, ברחוב אלנבי 83. משה גדל בתל-אביב ולמד בגימנסיה "מוריה" של זרם "המזרחי" ברחוב בוגרשוב. עם סיום לימודיו התיכוניים בשנת 1942 עלה לירושלים ללמוד באוניברסיטה העברית והוא רק בן 17. הוא למד בלשנות שמית כמקצוע הראשי וכן  לשון עברית, שפה וספרות ערבית, מקרא וסוציולוגיה של התרבות כמקצועות המשנה. מוריו העיקריים היו הפרופסורים ח"י פולוצקי (בלשנות), נ"ה טור-סיני (לשון עברית), ד"צ בנעט (ערבית), מ"ד קאסוטו (מקרא) ומרטין בובר (סוציולוגיה של התרבות).  בשנת 1947 סיים בהצטיינות את לימודיו לתואר "מוסמך" (M.A.). נוסף על לימודיו באוניברסיטה העברית למד משה במשך שנתיים משפטים  –  כדי שיהיה בידיו 'מקצוע מפרנס' – ב"בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה", אשר לימים היה הגרעין של אוניברסיטת תל-אביב.

צאצא הייקים מלמד ערבית

בהיותו סטודנט, והוא רק בן 19, התחיל ללמד  ערבית, תנ"ך ועברית בבתי ספר תיכוניים: בשנים 1947-1944 בירושלים ובשנים 1950-1947 בתל-אביב, בגימנסיות העירוניות החדשות עירונית ב' ועירונית ג'. בשנת הלימודים תש"י (1950-1949) עסק בהוראת הלשון העברית לדוברי ערבית בסמינר למורים ערביים ביפו. כמו כן הועסק בוועד הלשון העברית ובחברה המזרחית הישראלית. שנות ההוראה מניבות

את ספרי הלימוד: "ערבית למתחילים א" (ירושלים תש"ד), "ערבית למתחילים ב"  (שם, תש"ו), את מאמריו: "הוראת הדקדוק בביה"ס התיכון  –  המטרה והתכנית" (החינוך תש"ז), "הוראת הערבית בביה"ס התיכון" (שם, תש"ח) ואת מאמרי ביקורת הספרים: "תולדות התפתחות הדקדוק העברי לר' דוד ילין" (החינוך תש"ז), "עיקרי תורת המשפט לנהיר" (שם, תש"ח)  –  כל אלה עניינם הוראת הדקדוק והתחביר העברי בבתי הספר התיכוניים והוראת הלשון הערבית לדוברי עברית. את מאמרו המדעי הראשון פרסם משה גוטשטיין בכתב העת "לשוננו": "לדרכי היידוע בכתובות הפניקיות והפוניות" (חוב' תשרי תש"ו, עמ' 38-19). אין זה דבר של מה בכך שצעיר בן 20  מפרסם מאמר מדעי מובהק המשתרע על פני עשרים עמודים בכתב עת מדעי, שעורכו הפרופ' נ"ה טורטשינר  (לימים טור-סיני –  ראה "יקינתון" 207 ו- 208)  –  אחד ממוריו של גוטשטיין הצעיר. כעבור שנה הוא מפרסם את מאמרו "עיוני לשון על יסוד תרגומי 'מלות ההיגיון' להרמב"ם" (לשוננו, ניסן תש"ז, עמ' 183-173). בחוב' אלול תש"ט מתפרסם מאמרו "על מבטא הרי"ש העברית". שלושת המאמרים הללו מעידים על תחומי עיסוקו של המלומד הצעיר באותן השנים: הלשונות השמיות, הלשון העברית בימי הביניים בתחום השפעת הערבית ותולדות הדקדוק העברי. בקיץ 1947 נערך באוניברסיטה העברית שבהר הצופים בירושלים הכינוס הראשון למדעי היהדות ואחד הדוברים בו היה משה גוטשטיין בן ה-22, נושא הרצאתו "המשפט המנותק ותחביר משפטי הזיקה בלשון המקרא" (בשל מלחמת השחרור נתפרסמו הרצאות הכינוס רק כעבור ארבע שנים ב"לשוננו", חוב' אדר א תשי"א).

מראשוני החוקרים את השפה הישראלית

בחוברת "לשוננו" שלאחריה (אלול תשי"א) מתפרסם מאמרו "הלשון העברית המדוברת כנושא למחקר"  –  נושא שיש בו חידוש גדול באותם הימים. מאמר זה בא בעקבות ספרו החדשני של ויימן (Native and foreign elements in a language: a study in general linguistics applied to modern Hebrew, Philadelphia 1950 .  ספרו של ויימן הוא אבן יסוד במחקר העברית בת זמננו – אותה לשון שפרופ' חיים רוזן כינה אותה "העברית הישראלית" (ראה יקינתון 216) – ומשה גוטשטיין היה אולי המלומד הישראלי הראשון שהגיב עליו. הנושא היה כל כך רגיש ושנוי במחלוקת בין החוקרים עד כי עורך "לשוננו" הפרופ' טור-סיני ראה להוסיף בסיום מאמרו של גוטשטיין "הערת המערכת" וזה לשונה:"ניתן כאן מקום לדו"ח זה על עבודת מחקר, שחשיבותו בכך, שהיא החיבור הראשון, שדן בשיטות הבלשנות הסטרוקטוראלית בלשוננו החיה המחודשת כמות שהיא מדוברת כעת בארצנו. ואמנם אין אנו מתעלמים מן העובדה היסודית, שקשה לנו לראות את מצב הלשון, החיה זה אך שנים ספורות והולכת ומתפתחת בתוך תנודות העלייה וקיבוץ הגלויות, כדבר קבוע ועומד וכנושא מוסמך למחקר כזה. ועוד אנו מקווים, שנוכל לתקן חלק מן המעוות, שחדר לשפתנו בתנאים הקשים של דורנו, בהתאם למטרות התחייה: להשיב בפינו את לשון ירושתנו ככל האפשר, ואולי נוכל להקדיש לשאלה חשובה וכאובה זו מאמר מיוחד. נה"ט [=נ"ה טור-סיני]".

בשל בריאותו הלקויה לא גוייס משה לצה"ל במלחמת השחרור. בתקופה זו השתתף בשידורי הרדיו בערבית.  בשנת 1948 זכה בפרס היוקרתי של האוניברסיטה על שם ורבורג ובשנת 1950 נתמנה מורה להבעה עברית  במסגרת לימודי היסוד של האוניברסיטה. בשנים 1951-1947 עסק גוטשטייןבכתיבת עבודת הדוקטור שלו, שהוגשה לאוניברסיטה העברית באביב 1951. נושאה "תחבירה ומילונה של הלשון העברית שבתחום השפעתה של הערבית". היא נדפסה בסטנסיל במספר עותקים קטן (על גורלה של עבודה חשובה זו יסופר בהמשך). שלושה מלומדים דגולים  –  מוריו של משה  –  מונו ב-16 במאי 1951 לשפוט את העבודה: הפרופסורים נ"ה טור-סיני (שופט ראשי), ד"צ בנעט וח"י פולוצקי (שופטים משניים). כעבור ימים אחדים נמסרו חוות הדעת של השופטים, שהפליגו בשבחי העבודה: על תוכנה, איכותה והיקפה ועל כושר העבודה המדהים של המלומד הצעיר. עבודת הדוקטור אושרה מייד בציון "מעולה" והדוקטור הצעיר נתמנה חבר-מחקר בלשון העברית באוניברסיטה.

ספר הדקדוק העברי השימושי הראשון

בשנת הלימודים תשי"ב (1951-1952) שימש ד"ר גוטשטיין הצעיר חבר מחקר בלשון עברית ומורה מן החוץ לבלשנות שמית באוניברסיטה העברית. בתום שנת הלימודים יצא לשנת השתלמות (פוסט-דוקטורט) באנגליה (לונדון ואוקספורד). שם הכיר את אסתר לבית Hepner – ילידת לייפציג, שלמדה פסיכולוגיה באוניברסיטת לונדון. סמוך לפני שובו של גוטשטיין לארץ, הם נישאו בלונדון ביום 27.7.1953. לזוג נולדו שני בנים: אלון (1956) ויונתן (1960). ד"ר גוטשטיין טיפס במהירות בסולם הדרגות של הסגל האקדמי של האוניברסיטה העברית: בשנת 1953 הועלה לדרגת "מדריך" (המקבילה היום  לדרגת "מרצה") בבלשנות שמית ועברית. בשנת 1956 הוענקה לו דרגת "מרצה" (המקבילה היום לדרגת "מרצה בכיר") בבלשנות שמית והוא קיבל קביעות באוניברסיטה. נראה היה שמעמדו האקדמי הולך והתבסס.

גוטשטיין שלח ידו בתחומים רבים של הבלשנות העברית והשמית ובפילולוגיה של המקרא. בשנת 1954 נתמנה  חבר הוועדה הבינלאומית להוצאה ביקורתית של הפשיטא – התרגום הסורי של התנ"ך. באותה שנה הוציא  – תחילה עם זאב לבנה ושלמה שפאן – את המהדורה הראשונה של "הדקדוק העברי השימושי" שזכה למהדורות רבות והפך להיות לספר הדקדוק העברי הסטנדרטי בבתי הספר התיכוניים ובתי המדרש למורים (עד שנת 1979 יצאו חמש מהדורות ו-28 הדפסות). בשנת תשט"ו (1955) הוציא גוטשטיין מהדורה חדשה (שלישית) של הקונקורדנציה המפורסמת למקרא מאת שלמה מאנדלקרן, שראתה אור לראשונה בלייפציג  בשנת 1895 (מהד' רביעית 1959, חמישית 1962).

יועץ לסרט "בן-חור"

מראשית שנות ה-50 עסק גוטשטיין בהכנות לחיבורו של מילון מדעי ללשון העברית החדשה. ברשימת פירסומיו משנת 1962 הוא כותב:  "ספרים בדפוס: מילון הלשון העברית החדשה, כרך א' (הוצאת שוקן). בשעת הגשת רשימה זו הומצאו 5000 העמודים הראשונים של כה"י לדפוס. מטעמים מו"ליים אפשר, כי ההופעה בשוק תעוכב עד שאפשר להוציא את שלושת הכרכים הראשונים של המפעל". המילון תוכנן להיות בן שמונה כרכים. בשנת 1956 הוסיף גוטשטיין לשם משפחתו הלועזי את השם העברי גושן. בהתכתבות שלו עם ראשי האוניברסיטה מיום 17.6.56 הוא חותם לראשונה בשם החדש משה גושן-גוטשטיין. באוקטובר 1958 נתבקש גושן לשמש יועץ למפיקי הסרט "בן-חור" באולפני  Cinecitta ברומא. בשנת 1958 הוקם באוניברסיטה העברית, ביוזמתו של גוטשטיין, "מפעל המקרא", שנועד להוציא מהדורה מדעית של ספרי התנ"ך  המיוסדת על המהימן שבכתבי היד של המקרא "כתר ארם צובא". המלומד  בן ה-33  נתמנה עורך כללי של המפעל, ולצדו חברי המערכת הפרופ' חיים רבין  וד"ר שמריהו טלמון.

בעיות ביחסים האישיים או סתם קנאה

גושן הרבה לנסוע בעולם הן כמשתתף בכינוסים מדעיים והן לצורך עבודתו ב"מפעל המקרא". הוא שימש פרופסור אורח בכמה אוניברסיטאות בארצות-הברית. בהיותו בשנת שבתון באוניברסיטת ברנדייס (יולי 1960 – נובמבר 1961) החלו הגישושים להעלותו לדרגת פרופסור-חבר. כאן נתקל גושן בקשיים. ראש החוג לבלשנות הפרופ' ח"י פולוצקי לא התלהב מהעלאתו של גושן לדרגת פרופסור. הוועדה המתמדת של האוניברסיטה דחתה את פתיחת הליכי ההעלאה בדרגה לשנת 1962. גושן התמרמר מאוד על החלטה זו וממקום ישיבתו באוניברסיטת ברנדייס כתב למזכיר האקדמי של האוניברסיטה העברית: "כוחותיי מוקדשים כמעט במלואם לשני הפרויקטים  –  מפעל המקרא ומפעל המילון העברי החדש". גושן אף רומז שהוא עשוי לשקול הצעות 'מפתות' שקיבל מאוניברסיטאות שונות בארץ (בר-אילן) ובחו"ל למנותו לפרופסור מלא.  המזכיר האקדמי פוזננסקי, שהיה מדורשי טובתו של גושן השיב לו: "לא אסתיר מפניך , שיש בקורת על עבודותיך אך לאו דווקא על עבודה זו [דהיינו, מפעל המקרא]".  בסוף ינואר 1963 הוחלט להעלות את גושן לדרגת פרופסור-חבר בבלשנות עברית ושמית. יחד עם זאת נתבקש רקטור האוניברסיטה "לדאוג לכך שלד"ר גושן יימסרו ההערות שהושמעו בדבר תכונותיו האישיים" [כמובן, צריך להיות: האישיות]. אין אנו יודעים אם הכוונה היא ליחסיו של גושן עם עמיתיו באוניברסיטה או שמא מדובר ביחסו אל תלמידיו. בסוף שנת 1967 הועלה גושן לדרגת "פרופסור-מן-המניין בבלשנות שמית ופילולוגיה מקראית" ובכך טיפס לראש הסולם האקדמי והוא בן 42. כעבור חודש אושרה הקמתה של קתדרה לבלשנות שמית ולפילולוגיה מקראית והוקם החוג לשפות שמיות עתיקות. בראשו הועמד הפרופ' משה גושן-גוטשטיין. בתפקיד זה שימש גושן כמעט ברציפות עד שנת תשמ"ה (1985). משנת הלימודים תשל"א (1970-71) התחיל גושן ללמד גם באוניברסיטת בר-אילן והקים בה, יחד עם פרופ' מ"צ קדרי, את המכון ללקסיקולוגיה.

הניתוח הצליח – אך החולה היה לצמח (כמעט)

רוב חייו חשש גושן מפני מחלת הלב. אביו ואמו נפטרו בהיותם בני 67 לאחר התקפי לב. משה סבל מסכרת ויתר לחץ דם ונטה להשמנה.  הוא סבל ממחושי גב לאחר פעילות גופנית מאומצת. תחילה נטו הרופאים לייחס זאת לבעיות אורתופדיות, אבל לבסוף קבעו שהוא חולה באנגינה פקטוריס (תעוקת הלב) וכי מחושי הגב שלו נובעים מאספקת דם אל הלב, הלוקה בחסר בשל מחלת כלי הדם. אשר יגור בא. הדבר קרה בחודש יוני 1985 בטרם מלאו לו 60. ערב אחד, בשובו הביתה מהצגת תיאטרון, התקשה משה ללכת ולנשום כרגיל. הוא אושפז ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים "שערי צדק" ושהה שם כשלושה שבועות. הצנתור העלה ששלושה מעורקי לבו הוצרו ולא הזרימו די דם אל הלב. היה צורך דחוף בניתוח לב פתוח. משה הועבר לבית החולים "הדסה" ושם נותח בידי הטובים שבמומחים. הניתוח הצליח, אבל החולה לא התעורר והוא שקע בתרדמת (Coma)והוגדר כצמח. עברו ימים, שבועות וחודשים והרופאים אמרו נואש. הם לא נתנו סיכוי לאפשרות שמשה יחזור לחיים נורמאליים  –  גם אם יתעורר. ואולם הדבר אכן קרה: כעבור כמעט ארבעה חודשים התעורר משה מן התרדמת. לאט לאט ובמאמצים על-אנושיים התחיל לחזור לקדמותו. סיפור מאבקו ההרואי והממושך לחיים ולמוות תואר בספר המרגש "גילוי לב" שכתבה אשתו של משה, הד"ר אסתר גושן-גוטשטיין (הוצאת "שוקן" 1988).

פרס ישראל

לא עברה שנה מאז הניתוח ומשה חזר אל  עיסוקיו האקדמיים. הוא התחיל ללכת אל משרדו שבעיר העתיקה בירושלים. שם שכנה כרטסת המילון העברי, שהוא שקד על הכנתו מזה 36 שנים. הוא  חזר לכתוב את ספריו ואת מאמריו. לקראת שנת הלימודים תשמ"ז (1987-1986) הוא התחיל להכין את הקורסים שלו באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בר-אילן. כהרגלו מימים ימימה הוא תכנן לנסוע לחו"ל, הן כדי להשתתף בכינוסים בינלאומיים והן כדי ליהנות מחופשה בהרי שווייץ. ביום העצמאות הארבעים למדינת ישראל (תשמ"ח) הוענק לפרופ' משה גושן-גוטשטיין פרס ישראל  "על מפעליו בחקר המקרא  ותרגומיו, חקר הבלשנות השמית לענפיה  וחקר הלשון העברית לתקופותיה". משה גושן-גוטשטיין נפטר ביום 14.9.1991 בבית החולים הדסה, הר הצופים, והוא בן 66. השאיר אישה ד"ר אסתר גושן-גוטשיין, פסיכולוגית קלינית, ושני בנים: ד"ר אלון גושן-גוטשטיין ופרופ' יונתן גושן-גוטשטיין.

מתוך ה- MB יקינתון – גליון 233, 235

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן