קהילת הייקים

צבי דרויאן ז"ל

ארגון יוצאי מרכז אירופה

מאת: גדעון ממרוט

בהתקדש יום הזיכרון תשפ"ב אנו עומדים על הערכים , דרך סיפורי גבורת הנופלים במערכות ישראל וננציח את זכרם בסיפורי חייהם ומותם. במותם ציווי לנו חיים וזיכרון קיומי עמוק כעמוד האש לפני המחנה . ככתוב בשירו של חיים גורי באב אל וואד "לנצח זכור נא את שמותינו"

יום הזיכרון מידי שנה הוא יום ייחודי בחיי בו אני מתנתק מכל נושא ופוקד את קברי ידידיי ,מפקדי ופקודי שנפלו לאורך הדרך במאבק על תקומתה ובטחונה של המדינה , בחיבוק משפחותיהם ההולכות ומדללות.

זיכרון השכול הראשוני שלי היה בשנת 1956 בו נפל שכני הצמוד בביתנו בירושלים .

צבי דרויאן ז"ל שנפל בתאריך 20.6.1956 שהיה דמות להערצה בילדותי .

כבן דור תש"ח חוויתי את מאבקי התקומה אך האירוע הטראומתי הראשון היה מותו הטרגי של צבי שהיה בנם של דר' אברהם דרויאן רופא עור בהדסה וראש הסתדרות האקדמיים והרופאים ואימו חנה דרויאן הייתה ראש מערך הרנטגן של בית חולים הדסה.

צבי נולד בשנת 1937 והיה בילדותו ובנעוריו שותף למאבק הקשה בעירנו .

לאחר קום המדינה היה ער לכל האירועים והמאורעות שעיצבו את חייו הצעירים.

צבי היה תלמיד מצטיין בגימנסיה העברית ברחביה היה ספורטאי מחונן וכתב ספורט מתחיל "בספורט לעם " .

לאחר נופלו ולזכרו הנהיגו בבית הספר הגימנסיה בשעורי הספורט ריצה במסלול ברחובות המקיפים הסמוכים לבית הספר באורך של קילומטר .מסלול שנקרא מסלול דרויאן שהתקיים שנים רבות, ובוגרי בית הספר בבגרותם המשיכו לפקוד אותו .

בעת נפילתו של צבי דרויאן היו הוריו בעבודתם כאשר אביו דר' אברהם דרויאן קיבל את ההודעה המרה בנפול בנו יחידו קרס במקום. וקבל שטף דם חריף , ידידיו הרופאים ניסו להצילו ולמרות כל המאמצים הרבים לא עלה בידם להצילו ולאחר מספר שעות נפטר דר' אברהם דרויאן.

אלמנתו חנה דרויאן ביקשה שהאב והבן יקברו זה לצד זה אך זה לא ניתן כי הר הרצל בחלקה הצבאית מיועד לחיילים בלבד.

חבריו הרופאים וחברי ממשלה הביאו את הבקשה לראש הממשלה ושר הביטחון מר דוד בן גוריון שאישר את קבורתם זה לצד זה וכל הפך דר' אברהם דרויאן לאזרח הישראלי הראשון שנקבר בבית קברות צבאי.

אימו חנה צוטטה במילים "רימון אחד הרג את שניהם" .

בפוקדי את קברו בשנים הראשונות לאחר נפילתו היה בית העלמין הצבאי הר הרצל חלקה קטנה בצד השני של ההר מקברו של בנימין זאב הרצל .

מאז ועד היום השתנה ההר ללא הכר למרחב ענק של שכול ומצבות , חלקות רבות שורות שורות של מצבות אחידות אין סופיות כאשר ההר רווי בצמחיה מטופחת.

בשנים הראשונות שפקדתי את קבריי יקיריי ההר היה עמוס לעייפה בקרובי משפחה , חברים לנשק ואזרחים כאשר קולות בכי קרעו את השמיים ועתה כאשר גם אני בגרתי וההליכה קשה בטיפוס במעלה שבילי ההר

השורות מדלדלות כל שנה חסרים פלוני ואלמוני חברי המשפחה וחברים מוקירי זכרם כך מצטמצמת כל שנה משפחת השכול הענפה .

זעקות הכאב נעלמו ודממה חרישית חותכת את האויר אך לכולנו ציווי לזכור ולא לשכוח ולהמשיך לפקוד את קברי יקירנו.

יהי זכרם ברוך!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Search
Generic filters
דילוג לתוכן