משפחת רוזנברג וכרמי (ראיון עם הבת: חוה כרמי)
אבי, ד"ר א. (אדולף – אברהם) רוזנברג נולד באסן שבגרמניה בשנת 1897. אמי, עדה לבית גומפריך, נולדה בשנת 1902 במינסטר שבגרמניה למשפחה בת 13 ילדים. היא הייתה הצעירה ביניהם.
אבי היה ציוני כבר מילדותו. עוד בהיותו נער השתתף יחד עם אביו בקונגרס הציוני השני בבזל. בבגרותו למד עריכת דין. היינו בבית שני ילדים: אני – ילידת 1930 ואחי יליד 1933. בשנה בה נולד אחי עלתה גם המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה והורי החליטו לעזוב את גרמניה.
עלינו ארצה באנייה אקוויטניה, בלי אחי שהיה אז בן כמה חודשים, הוא נשאר אצל סבתא שטפלה בו בעזרת מטפלת בעיר אסן.
בארץ התיישבנו בראשון לציון. גרנו בבית מוקף חצר ואמי גידלה ירקות ועצי פרי. היה לנו גם לול תרנגולות. אמי הייתה מורה לשתלנות וגננית.. הורי חשבו להקים משק במושבה אך לאבא היה קשה. הוא לא הצליח להשתלב באווירה הכפרית. כעבור כשנה וחצי ב 1935,עזבנו את רשל"צ ועברנו לירושלים.
בגיל שנה הצטרף אלינו אחי לוץ עם המטפלת ועם סבתא. ובארץ החלטנו שנקרא לו: חלוץ. גרנו ברחוב עזה. מצבינו הכלכלי היה טוב למרות שאבא התקשה למצוא עבודה כעורך דין. אבא עבד בחברת ביטוח בירושלים. כדי לשוב למקצועו עריכת דין הוא נסע לאנגליה ללמוד את החוק התורכי, את המג'אלה. כשחזר, עבר בחינה וקבל רישיון עבודה במקצועו.
אבא היה חבר ב"הגנה" והיה פעיל בתפקידי שמירה. כמעט בכל שנה עברנו דירה. זכור לי שיום אחד נערך בבית נשף גדול והוכרז על הקמת "עלייה חדשה". אבא היה ממקימיה, לימים היה גם מועמד לכנסת מטעם "הפרוגרסיבים". הוא הצטרף להתאחדות עולי גרמניה (כיום ארגון יוצאי מרכז אירופה). ב1940 עברנו לגור ברחוב אלחריזי ברחביה, זו הייתה סמטה קטנה וירוקה בגב הסוכנות. אמי טיפחה שם את הגינה.. יום אחד, החליטו הבריטים להקים אזור ביטחון בעיר ואז פינו את כל התושבים באזור ודרשו מאתנו לפנות את המקום תוך 48 שעות. עברנו לשכונת קטמון. בה גרו ערבים ומיעוט יהודים… עברנו לשם כשבידי כל אחד מאתנו הייתה מזוודה. בתקופה זו היה אי שקט בקטמונים. את ביתנו בקטמון לא יכולנו לעזוב ,כי היה בו "סליק" ורק אחרי שה"סליק" פונה , עזבנו. חזרנו לרחביה, לבית ידידים של הורי..
עם ההכרזה באו"ם, על הקמת מדינה, התכנסנו בדירת מכרים. אני הייתי בכתה יב ואחי בכתה י' ב"בית שחין", מול ביתנו הייתה עמדה ערבית ממנה נהגו לירות לעבר בתינו.
בימי טרום המדינה לא היו די מקומות עבודה לעורכי דין, כך שאבא התנדב להיות סניגור של "ההגנה". ב1950, עם הקמת משרד המשפטים שבראשו עמד זיגפריד מוזס, הוצע לאבא להיות יועץ בכיר של המשרד. שם עבד אבי עד יציאתו לגמלאות.
ב1952 הוצע לו לנסוע לגרמניה לנהל משא ומתן עם אדנאוואר בקשר ל"שילומים", אך אבא סרב. בשלב ראשון הוא גם סרב לקבל פיצויים אישיים אבל משהסתיים המשא ומתן בנושא, הוא קיבל החזרת רכוש ופיצויים . סבתי מתילדה רוזנברג, אמו של אבי, סרבה לעזוב את גרמניה, רק ברגע האחרון הסכימה לעלות על האניה סנטלואיז, האניה גורשה מחופי ארה"ב להולנד ומאמסטרדם לטרזיינשטד שם נספתה.
לאבא נותרה אחות אחת בארה"ב .היא הייתה נשואה לרב והם גרו בבית כנסת באסן, שהועלה באש בליל הבדולח. ב 1952 נסע אבי לבקר את אחותו, הוא חש ברע ואחותו הבהילה רופא. ב 1956 משהורע מצבו (בארץ) – אושפז ואחותו רצתה לבקרו. בעקבות סערה, נדחתה הטיסה והיא עלתה על טיסת "אל על" שטסה מעל בולגריה והמטוס יורט. היא לא זכתה עוד לראותו.
אבא נפטר ממחלה קשה בשנת 1964.אמא עבדה בקרית יערים, שהיה כפר לילדים בעלי צרכים מיוחדים. בנוסף לכך. עבדה במשרד החקלאות במחלקה לשתלנות ולגננות.
בתחילת שנות ה50 התנדבה אימא מטעם ויצו לסייע לתלמידים ביישובי עולים בפרוזדור ירושלים לעסוק בגננות. בקרית יערים עבדה אמא בקביעות ובשכר בהוראת גננות כמקצוע משקם. עם פרישתה, עבדה במשרד החקלאות בתכנון גנים. (היא תכננה גם את תערוכת הפרחים בחיפה).
משפחתה של אמא הייתה מפוזרת בארצות שונות. הן היו 3 אחיות, אחת גרה בקנדה, והשנייה בדרום אפריקה . אחרי מות בני הזוג נהגו שלושת האחיות להיפגש אחת לשנה בקיץ, בבאד נאוהם שבגרמניה ב1967, אימא עברה לחיפה. שם גרה עד יום מותה ב1991.
אחי חלוץ רוזנברג (רונן), נולד באסן שבגרמניה בשנת 1933. בארץ למד ב"כדורי" והצטרף להכשרת מחנות העולים שיצאה לרמת יוחנן ומשם לחמדיה. אחרי השירות הצבאי נשאר בצבא קבע. הוא עברת את שם משפחתו לרונן.. נישא לענוגה בן אמוץ. נולדו להם 2 בנים: טל ושחר. ב1962 נפטרה ענוגה. ב1964 נישא למינה,. נולדו להם עוד 2 בנים: צפריר וזיו, ובת בשם איילת. בקיבוץ, עבד אחי ב"דלתות חמדיה". עם פרישתו לגמלאות עסק בעיקר בנושא: העברת הדיור לחברי הקיבוץ. הקיבוץ הופרט. אחי נפטר בקיבוצו בגיל 80.
חוה כרמי לבית רוזנברג
נולדתי בשנת 9.9.1930 באוברהאוזן, אזור של מכרות פחם בגרמניה. שמי היה אווה (אווכן) להורי: אדולף אברהם ועדה רוזנברג. עלינו ארצה בשנת 1933 באנייה אקוויטניה שעל סיפונה חגגו לי יום הולדת. 3 . כשהגענו ארצה שיכנו אותי אצל ד"ר מנסבכר על הכרמל שבחיפה. הורי נסעו להכיר את הארץ ולמצוא מקום מגורים. כשביקרתי בגן ילדים ראשון החליטה הגננת ששמי יהיה חוה, בניגוד לרצונם של הורי שהעדיפו לקרוא לי נועה.
אנחנו עברנו דירה ממקום למקום. בשנת 1935 עברנו לירושלים באותם ימים נהגנו לעבור דירה כמעט בכל "מוחארם". אני הייתי פעילה בתנועת "הצופים" ותכננתי להמשיך בהגשמה באחד הקיבוצים. למדתי וסיימתי לימודי בירושלים. במרס 1948 באמצע טקס הסיום של השמינית, עם חלוקת ספרי התנ"ך הגיע צו הגיוס לבנים בכיתה. הם יצאו מיד לקרב ב"דיר יאסין". התגייסתי באפריל 1948. יצאנו מירושלים בשיירה האחרונה עם ראשית המצור על העיר.
הגענו לחולדה ומיד גויסנו, חלק מאתנו נשלח לנען ואני הייתי בקבוצה שנשלחה לקבוצת שילר. כעבור שבועיים של אימונים הוכרזה המדינה. שם בקבוצת שילר, עבדתי במרפאה. צורפנו לחטיבת הנגב שבגדוד השביעי. המלחמה עברה עלינו בוואדי מאג'נון שליד דורות. כשהבנים יצאו לקרבות ושבו בבוקר, הבנות הכינו להם מזון. הגדוד עשה ניסיונות לתקוף ולכבוש את משטרת "עיראק סואידן".
הגיעה ההפוגה הראשונה ואפשרו לבנות, הירושלמיות לבקר את ההורים. יצאנו בלילה לכיוון תל אביב. אני הגעתי לביתם של מכרים, הם ציידו אותי בכל טוב של דברי מזון ובפח נפט. עם כל הציוד הזה שכלל: צ'ומידן ובגדים, תרמיל מלא בדברי מזון ופח נפט, עליתי על הרכב ל"דרך בורמה" שזה עתה סיימו בסלילתה. בשבת ב11 בבוקר הגענו לירושלים. עיר מתה, שקט מסביב, אין מכוניות ואין מוניות כי אין דלק. הכל ספונים בבתיהם. לפתע ראיתי את חברו של אחי רוכב על אופניים. הוא ניגש אלי לקח מיד את כל המשא שעלי ונסע להביאו להורי ולבשר על בואי. אני צעדתי ברגל. כעבור שבוע יצאנו לדרך על מנת לשוב לנגב, דבר שלקח כחודש.
החטיבה עלתה להתרעננות בסרפנד (צריפין) והתכוננה "למבצע יואב", כיבוש הנגב ושחרור באר שבע. ירדנו לבאר שבע. . בארץ הוכרז על הקמת צה"ל ופרוק הפלמ"ח.
ב-1949 שוחררנו ועברנו להכשרה בגבת. כעבור 3 חודשים יצאנו שתי בנות בלווית הפלאחים לתל רעים (תל ג'אמה).
ב-1950 עזבתי את הקיבוץ וחזרתי לירושלים. נרשמתי לבית ספר לאחיות.. בשנה האחרונה ללימודים עברתי קורס לאחיות בבריאות הציבור. סיימתי את לימודי ב-1953 ונשלחתי לעבוד בתענ"כים. המקום אוכלס בעולי מרוקו מהרי האטלס. ב-1957 חזרתי לירושלים. במקביל לעבודתי, בישובים שבהרי ירושלים, למדתי באוניברסיטה העברית: סוציולוגיה. עם סיום שנת לימודי הראשונה זכיתי במלגה על שם "פולברייט" ללימודים בחו"ל. נסעתי ללימודים במיניסוטה שם למדתי חינוך- לבריאות במסגרת קורס בינלאומי לתואר שני .
בשנת 1959 חזרתי לירושלים וניסיתי ליישם את לימודי בבתי ספר בבית שמש. בשנת 1964 עברתי לחיפה ונישאתי לגד כרמי. נולדו לנו שני ילדים: אודי בשנת 1965 ויעל בשנת 1967. במשך 4 שנים נשארתי בבית כדי חגדל את ילדינו. בשנת 1969 חזרתי לעבודה. עבדתי בחיפה בתחנת טיפת חלב וכאחות בבתי ספר. בשנת 1980 חזרתי לאוניברסיטה להשלמת התואר.
המשכתי לעבוד כאחות בביה"ס הריאלי בשנת 1993 פרשתי.. אחרי פרישתי זו עבדתי עוד 13 שנה כמתנדבת ב"יד שרה".
בשנת 1997 הרגשתי צורך לצאת מעולם העבודה. נשארנו לגור בחיפה למרות ששנינו, גדי ואני היינו בעבר ירושלמים. ב2012 עברנו למגדלי הים התיכון-נורדיה.
קורות חיים של גד כרמי
בעלי גדי, נולד בשכונת "מוסררה" שבירושלים בשנת 1926. בשנות חייו הראשונות נפרדו הוריו וגדי גדל כבן יחיד לאמו בירושלים. בשנת 1939 יצאו לתל רעים להכין את הקרקע ולחרוש את השדות לקראת העלייה.
עם סיום לימודיו בגימנסיה רחביה בירושלים. התגייס לפלמ"ח – למחלקת הבודדים בעין חרוד. מבין מדריכיו במחלקה נמנו : שמוליק קופמן (שהיה חברו מבית הספר) וזוהרה לויטוב מסיפורי האהבה של הפלמ"ח.. גדי השתתף ב"ליל הגשרים" ובפעולות נוספות במסגרת הפלמ"ח. בשנת 1946, השתחרר ושב לירושלים. הוא נשאר כחלק מרזרבת הלוחמים. בשנת 1947, עם הכרזת המדינה, גויס מחדש. הוא היה בין מלווי שיירת המשוריינים – במחלקת ה"פורמנים". לימים צורף לגדוד השישי שם היה נשק חטיבתי.
עם פירוק הפלמ"ח השתחרר והצטרף לקיבוץ קלטה (כיום: חצרים). בו היה חבר במשך 13 שנים, היה פלח, עבד על טרקטורים בגידולי שדה. אחר כן היה מרכז הקניות. בשנת 1962 עזב את הקיבוץ ועבר לחיפה. שם גר אחיו ואחותו.
בשנת 1965, נפגשנו ונישאנו. גדי עבד במפעלים הפטרוכימיים "כרמל אולפנים" (כיום, בתי הזיקוק). שם עבד כאחראי על ההקמה וכקצין בטחון.
בגיל 65 יצא לגמלאות. למד לימודי חוץ באוניברסיטה, תחביבו האהוב היה הציור. הוא עשה בעיקר איורים ורישומים. בשלב מסוים חדל מלצייר אך כעבור 20 שנות הפסקה, חזר לצייר בחוג ציור של מגדלי הים התיכון.
בשנת 2012 עברנו ל"מגדלי הים התיכון נורדיה"
