קהילת הייקים

נעמי ובני אגמון

ארגון יוצאי מרכז אירופה

קורות חיים של בני אגמון (יונגמן, ונגלוביץ)

נולדתי בארץ, ב-13.9.1935, ב "שכונת בלינסון" הסמוכה לפתח תקווה. בנם היחיד של היינס ואנה ונגלוביץ, (אנה לבית סלומון קודש).

סיפור נתינת שמי בני: ימים אחדים לפני לידתי, ישבו בבית הורי גם דודי ודודתי, זלי ותמר יחד עם תינוקם יואל, בן חמשת החודשים. יואל נקרא על שמו של יוליוס-יואל אחיהן של אנה ותמר, שנפטר בנעוריו ונקבר בעיר הולדתם ברלין. שתי האחיות העלו שאלה: "מה שם יינתן לילוד? " סוכמה החלטה של "פה אחד" במידה וייוולד בן, שמו יהיה בני!

ואמנם, ימים אחדים אחרי החלטה זו, ילדה אותי אמי בבית חולים הדסה בתל אביב. "איך יקראו לילד?" שאלה האחות, "בני" ענתה אמי, "בני זה לא שם! תבחרי שם עברי בבקשה " אמרה האחות, "טוב," אמרה אמי, "אינני מכירה שמות בעברית אז רשמי בבקשה יואל". וכך נרשם בתעודת הלידה : יואל ונגלוביץ. כשהתקבצה המשפחה לחגיגת האירוע נתקלה אמי בהתנגדות מצד אחותה וגיסה: "מה פתאום יואל?, יש לנו כבר יואל , החלטנו יחד על בני". "בסדר" ענתה אמי, "אז נקרא לו בני ולא חשוב מה כתוב בניירות".

אבי עבד בעבודות שונות כמו, סיקול, סלילת כבישים, או נוטרות . לאסוננו, חלה אבי ונפטר בשנות ה- 30 לחייו כשהוא על שולחן הניתוחים ב"הדסה" ירושלים.   אני הייתי בן 5 שנים כשאבי מולידי נקבר בהר הזיתים. מיד לאחר מות אבי הועברתי למוסד "משק ילדים" בפרדס חנה. מסיבות שאינן ידועות לי הועברנו משם ל"נווה הילד" בנהריה.

התנאים הכלכליים היו קשים ביותר, אמי נאלצה לתור אחר מקומות עבודה שונים: אם בבית אריזה לפירות הפרדסים, אם במתפרה, או כסייעת לעקרות בית. לעיתים אספה אמי בקבוקים ישנים ומכרה אותם לבעל החנות הסמוכה. כעבור כמה שנים נישאה אמי לוולטר יונגמן שאימץ אותי לבן. מאותו יום נקראתי בשם: בני (בנימין) יונגמן. ולטר הצטרף אלינו לשכונת בלינסון.

אהבתי את השכונה שלנו, הרבתי לשחק עם ילדי השכנים ואף התגאיתי על אותו מכשיר שעמד בבית ונקרא בשם: "רדיו". סיפרתי בגאווה שאם יש לו חשמל הוא יודע לדבר ולנגן מנגינות. כעבור שנים אחדות הגיע החשמל לביתנו. באחת החופשות מביה"ס הורי החליטו לארח ילד ממוסד "אהבה", ובהמשך החופשה שלחו גם אותי לביקור גומלין קצר לקרית ביאליק ל"אהבה". כשחזרתי הביתה הסתבר לי שלאבי – וולטר הייתה תאונה: הוא ישב באוטובוס ונשען על החלון כשהמרפק בחוץ, עברה מכונית וידו נכרתה. הורי הרגישו חוסר אונים ואני נשלחתי ל"אהבה" למשך שנה.

ב 1945 עברנו לחולון, לשכונת רסקו א', רחוב מוהילבר 45. בדירה היו שני חדרים, הול כניסה , מטבח ושירותים,   הורי בנו חדר נוסף המיועד להשכרה. החדר הושכר לרופא שיניים ותמורת דמי השכירות אמי דאגה לאירוח מלא שכלל לינה וארוחות מסודרות. למדתי בביה"ס היסודי באגרובנק. עם סיום כיתה ח' למדתי שנה אחת בבי"ס "שבח" ומשם לבן שמן ב' שם למדתי עד לגיוסי לצה"ל.

כשהחליטו להקים בחולון סניף של "התנועה המאוחדת" לקחתי חלק בישום הרעיון ויחד עם כמה חברים עקרנו עמוד חשמל מהחולות, הבאנו לחצר והעמדנו אותו בסמוך לצריף שניתן לנו. שם התקיימו גם הפעולות העיוניות.  בתנועה הרבינו לשיר, לרקוד ולערוך משחקי חברה. בפעולות החינוכיות הסבירו לנו שהדרך הנכונה לצעיר ישראלי היא הקמת קיבוץ או הצטרפות לקיבוץ קיים. (חס וחלילה, חיים בעיר?) בתנועה הכרתי את נעמי מרר – אשתי לעתיד ומאז פורים 1953 אנחנו יחד. בזמן חופשות הקיץ יצאנו למחנות עבודה בקיבוץ, כדי להרגילנו לחיי העתיד. היה ברור לכולם שאין צורך בהשכלה רחבה, יש להסתגל לעבודה חקלאית בלבד. כמובן שהשתלמתי במכונאות חקלאית והתמחיתי בתיקוני טרקטורים. נעמי השתכנעה לחלוטין במטרות העל, אני לא כל כך.

עם סיום שנות הלימודים היה עלינו לעבור גשר אש ולהישבע: "עלה נעלה" בעודנו עוברים את הגשר המופלא נעמי קראה בקולי קולות את השבועה המצופה ואני לחשתי לה בעומדי אחריה: "אנחנו לא!". ב 7.2.1957 נישאנו. החופה נערכה בוועד הקהילה בחולון. נכחו שני זוגות ההורים שתי הסבתות של נעמי, דוד ודודה מכל צד, בני הדודים שלי ושל נעמי וגם   4 חברות.  משם צעדנו ל"מועדון מלכה" מבנה חדש יחסית של חברת רסקו. שם הוגש כיבוד של עוגיות וכריכים , קפה ושתיה קלה. שכרנו דירת חדר ברסקו א' ואני עבדתי ב"החופר".

ב-1960 נולדה בתנו הבכורה מיקי (מיכל). בחדר האחד, היו שתי המיטות שלנו שהפכו ביום לספה אחת, לידו עמדה מיטת התינוקת. בהול היה לנו מקרר קרח ומידי ערב נהגנו לרוקן את המים שהצטברו. היה לנו ארון אויר שם הונחו רוב המאכלים שלא נזקקו לקור המקרר. התחבורה שלנו הייתה אופניים.  את שמנו: בני ונעמי יונגמן עברתנו לבני ונעמי אגמון. יום אחד הסתבר לנו ששכן מוכר אופנוע עקב ירידתו מהארץ, אנחנו באותם ימים רצינו מאוד לרכוש מקרר חשמלי שעלה בערך 200 לא"י וחשבנו לאסוף ולקנות. אבל האופנוע עלה גם כן 200 לא"י כך שהתלבטנו. אני החלטתי לרכוש את המקרר אבל נעמי הסבירה שבמקרר אי אפשר לעשות חיים ובאופנוע כן! קנינו את האופנוע הרועש ביותר ועשינו חיים.

לימים רכשנו דירה בת 3 חדרים ברחוב וייצמן. שם ב 1962 נולדה בתנו השנייה יעלי. הבינותי שלא אהיה חקלאי ויצאתי ללמוד הנדסאות יצור. ב 1963 עברנו לגור בקרית ביאליק. חברת רסקו הקימה מפעל גבס בשם "גברס" ליד "דשנים וחומרים כימיים" ואני הייתי מנהל היצור. קנינו דירה בבית שבנתה חברת רסקו, ברחוב דפנה 45. כאן נולדה בתנו השלישית תמי (תמר) ב 1967. לימים הייתה נפילה חזקה לחברות בבעלות רסקו וחברת "גברס" נסגרה.   החלטתי לעבור לעבוד ב"רפאל". כהנדסאי ייצור. ב"רפאל" ערכו לי בדיקת מהימנות ובקשו תעודת לידה. אבל כשהגעתי עם תעודה בה נרשם שמי: יואל ונגלוביץ התעוררה בעיה: מי זה בני אגמון? אחרי שהשתכנעו שאני זה אני נאלצתי להחליף שמות באופן רשמי. ברפאל עבדתי עד לצאתי לגמלאות. אהבתי את עבודתי שם, ונוצרו גם קשרי חברות רבים עם עובדים מ"רפאל". גם בקרית ביאליק עברנו לכמה דירות מרחוב דפנה לרחו ב הגפן 8. שם היכרנו את אסתר ומרדכי שלו, עם 2 ילדיהם ליאור וירון. (במשך השנים הם יהיו חלק מהמשפחה).

ב 1989 עברנו לבית דו משפחתי ברחוב הגפן 17. סוף סוף הייתה לנו גם גינה משלנו . שלושת בנותנו בגרו, ונישאו: מיקי לצביקה לנדאו, יעלי לליאור שלו ותמי למשה לחמני. כיום יש לנו 9 נכדים: עומרי תומר ושי לנדאו, ניר, גל ויובל שלו, ניב, ירין והגר לחמני. אחרי ששלושת הבנות עזבו את הבית עברנו לרחוב יקינטון 4 . במשך הזמן עזבו הבנות ומשפחותיהן את הקריה: יעלי וליאור עברו ליובלים בגוש שגב, מיקי וצביקה לפרדסיה ותמי ומשה לבית יצחק. התחביבים בהם עסקתי היו: תכשיטנות ומאוחר יותר נפחות, עד היום אני נהנה ממראה העבודות אותם עיצבתי והיכיתי בכוח על הסדן, בעודם לוהטים מחום. נעמי ואני, יצאנו לגמלאות, אנו מרבים לטייל בג'יפ במרחבי הארץ. השנים חולפות להן ובמבט לעתיד חיפשנו מקום יפה למגורי גמלאים . לאחר סיורים במרכז הארץ מצאנו כפר נחמד ומצודד סמוך לנתניה בשם: "מגדלי הים התיכון נורדיה". שם בחרנו בדירה נחמדה בת 3 וחצי חדרים, לא רחוק מפרדסיה ומבית יצחק. עדין רחוק מיובלים.

קורות חיים של נעמי אגמון לבית מרר  

נולדתי ב-15.1.1937 בתל אביב, להורי: יוז'י (יוסף) וגרטה מרר (גרטה לבית גולדשלגר). הורי עלו ארצה מוינה בירת אוסטריה, במסגרת תנועת הנוער "בלאו וייס" בשנת 1932 והתיישבו בתל אביב.

אמי עבדה כפסיכולוגית ואבי כמהנדס בניין. גרנו ברחוב גורדון 1, חדר אחד היה המשרד של אבא בו עבד בשותפות עם האדריכלית לוטה כהן.  בבית דיברנו בעיקר  בגרמנית.  בגנון בו ביקרתי היו הילדים דוברי גרמנית כמוני אבל הוסבר לנו שעם העוזרת לגננת עלינו לדבר בעברית, היא תמניה ואינה יודעת גרמנית. רופא הילדים היה ד"ר יער שנהג לערוך ביקורי בית אצל מטופליו. בביקורו נהג לתרגל אותנו בהתעמלות. עד היום אני זוכרת עד כמה שמחתי כשהצלחתי להרים עיפרון באצבעות רגלי והרופא שיבח אותי על כך. בשנות מלה"ע השנייה הייתה אוירה קשה בתל אביב, מטוסים איטלקיים הפציצו אותנו ובאחת ההפצצות נפצעה דודתי הנזי ( אחות תאומה של אמי).ובן זוגה נהרג. אנשים החלו לעזוב את העיר. אנחנו עברנו לרעננה שם גרו סבא וסבתא שלי (אומי ואופה גולדשלגר).

שכרנו דירה בת 2 חדרים, שרותים משותפים עם בעלי הבית אבל מטבח לעצמנו. ביקרתי בגנון פולה ואחר כך בגן אסתר. בגיל חמש וחצי נכנסתי לביה"ס לכיתה א'. בכיתה ב' קרה אסון: בועז, התלמיד שישב בספסל שלפני, שיחק בכדור עם חברים, היה זה יום גשום וסוער, הכדור נפל מעבר לגדר ובועז עבר לשם כדי להחזירו. הוא לא ראה שחוטי החשמל נקרעו, דרך עליהם, התחשמל ומת.   למחרת יצאה כל הכיתה ללוויה. זה היה נורא. במשך שנים לא העזתי לגעת במכשיר חשמלי, גם את האור בחדר לא הדלקתי. מדי פעם חלמתי חלום שאני מתחשמלת והסימן לכך היה שקולי נשמע כמו רעם. ברעננה הייתי בדרך כלל עם אמא, אבא עבד במסגרת הצבא הבריטי והגיע הביתה רק אחת לשבועיים. בשבוע שלא הגיע הוא שלח בדואר את הסיפור השבועי שהיה מחבר ומספר ביום ששי על הילדה "גרינגרינה". ב 1944 עברנו לחולון-לקרית עבודה. אבא היה מהנדס המועצה (חצי משרה), וחצי משרה עבד כמהנדס בחברת רסקו. השתלבתי בביה"ס "בית חינוך". שם למדתי מכיתה ג' עד ח'.

בכיתה ה' נכנסתי לתנועת "הנוער העובד". לילדי הכיתה היו קבוצות בשם: בירייה ומנרה. הפעולות היו בימי ג' ובשבת שם חונכנו לחיי קיבוץ. בתיכון למדתי בבית חינוך תיכון בחולון.   בכיתה י' התפרקה קבוצתנו בנוער העובד ועברתי לתנועה המאוחדת. שם הייתי עד לגיוסי לצה"ל. שנות החברות בתנועה המאוחדת היו נפלאות. ערב ערב הלכתי לקן, גם כשלא הייתה פעולה, סתם, להיפגש עם חברים ולהרגיש את הקן שכה אהבתי. בפעולות התנועה הובהר לנו שעתידנו נעוץ בחיי קיבוץ.   בחופשות נסענו למחנה עבודה בקיבוץ, עבדנו בשדה, או בכרם. בתנועה, הכרתי והתחברתי עם בני יונגמן – בעלי לעתיד. 4 שנים היינו יחד בתנועה, יחד עברנו את גשר ההבטחה בו נשבעתי: "עלה נעלה" , אבל בני הסביר בזמן המעבר בגשר: "אנחנו לא הולכים לקיבוץ". הבנתי וקיבלתי את גזר הדין. יצאתי ללמוד בסמינר לוינסקי בתל אביב. יצאנו מהתנועה והעזנו לערוך מפגשים בבתי החברים בעודנו לומדים ריקודים סלוניים. את הקראקוביאק החליפו הפסודובלה והטנגו. בחורף העזתי לגרוב גרבי ניילון. אפילו קניתי חצאית.

ב 7.2.1957 בני ואני נישאנו. החופה נערכה בוועד הקהילה ונכחו בה כ 20 אורחים.   משם צעדנו ל"מועדון מלכה", אולם שהיה ברשות רסקו, ולשם הגיעו אנשי משפחה של שנינו ועוד כמה מכרים וחברים. היה כיבוד של סנדביצ'ים ועוגיות. גרנו בדירת חדר בשכונת רסקו א', שילמנו 8 לא"י לחודש. בנוסף לחדר היה הול ופינת בישול , בהול עמד גם מקרר הקרח את המים שהפשירו, היה עלינו לרוקן מידי ערב. ב 1960 נולדה בתנו הבכורה מיקי (מיכל). החלטנו לקנות דירה בת 3 חדרים שם יהיה גם חדר למיקי ומטבח אמיתי. עברנו לרחוב ויצמן כשברשותנו גם אופנוע צינדאפ רעשני. ההתברגנות נמשכה וטפחה, אנחנו קנינו מקרר חשמלי קטן. ב 1962 נולדה בתנו השנייה יעלי. ב 1963 עזבנו את חולון ועברנו לקרית ביאליק. עבדתי כמורה בבית ספר "הבונים" בהנהלתו של יהודה תמיר. בני עבד ב"גברס" שתחת בעלות רסקו. הוא היה מנהל היצור. לימים הייתה כריסה כלכלית לרסקו ו"גברס" נסגרה. בני עבר לעבוד ברפא"ל – שם עבד עד צאתו לגמלאות. גרנו ברחוב הדפנה 45.

ב 1967 נולדה בתנו השלישית תמי (תמר). במלחמת ששת הימים בני גוייס ושרת בגבול הצפוני , אני ישנתי צמודה לבנותי שהיו בכוננות מתמדת. גם בלילה עלולים לרדת למקלט. לאושרנו, כעבור 6 שעות היה כבר ברור שמצבה של ישראל טוב יחסית, אבל כשעמדתי בכיתה ולימדתי, ראיתי טנקים עולים צפונה, ידעתי ששם לוחם בני, הייתי מבוהלת, באותם ימים לא הייתה אפשרות של תקשורת. למחרת הגיע טלפון מבני, "הכל אחרינו, והכל בסדר. את תשמעי על כך בחדשות". בני חזר ובידיו עלי ומכתש מקונטרה. כעבור כמה חודשים עברנו לרחוב הגפן 45.שכנים לאסתר ומרדכי שלו, עם בנם ליאור (בעתיד, בעלה של יעלי). היה קשר שכנים מצוין. כעבור שנים, אחרי בר המצווה של ליאור נולד אחיו ירון.

הבנות גדלו, נישאו ולכל אחת 3 ילדים: מיקי נישאה לצביקה לנדאו , להם 3 ילדים: עומרי, תומר ושי. יעלי נישאה לליאור שלו ולהם 3 ילדים: ניר, גל ויובל. תמי נישאה למשה לחמני ולהם 3 ילדים: ניב, ירין והגר. אנחנו הדקנו קשרינו עם החברים בקריה. הקמנו חוג בו נפגשנו כל חודש באחת הדירות של החברים, שמענו הרצאות שעסקו בפילוסופיה של היהדות. כעבור 10 שנות פעילות ויתרנו על נושא היהדות ונבחרו נושאים אחרים. "החוג ליהדות´ נקרא עכשיו "החוג". דינה גבעון, בתו של הרופא הראשון בקריה, פנתה אלי בבקשה לעזור להקים מוזיאון שינציח את ראשוני עירנו. הצטרפה אל שתינו גם רחל רוטמן – בת דודתה של דינה ובתו של הגנן הראשון בקריה, ויחד חיפשנו דרך לבצע את המשימה. ואמנם, בהנחייתו של שמוליק, ובעזרתה של האוצרת איילת שלגי, הקמנו מוזיאון לתיעוד העלייה החמישית ולראשוני קרית ביאליק, הכולל ארכיון של ראשוני העיר. כיום, מבקרים בו תלמידי בתי הספר בעיר, וכן, אורחים מזדמנים.

בנותינו עזבו את הקריה. מיקי ומשפחתה גרים בפרדסיה, יעלי ומשפחתה ביובלים שבגוש שגב ותמי ומשפחתה בבית יצחק. גם אנחנו החלטנו לשנות כיוון ובגילי: 76 , כשבני התקרב ל 78, עברנו לכפר גמלאים: "מגדלי הים התיכון נורדיה". אני חברה פעילה ב"ארגון יוצאי מרכז אירופה". החלטתי לתעד סיפורי חיים של אנשים הקשורים למרכז אירופה, שהם או הוריהם הגיעו משם. את החומר אשלח לארגון והדברים יתועדו . העיסוק מעניין במיוחד ומן הראוי שהדברים יישמרו. ב 1932 הוקם הארגון ואבא שלי היה חבר בו ובזמן זה הוחלט שעולי אוסטריה יצורפו לעולי גרמניה. כיום שונה השם לארגון יוצאי מרכז אירופה והוא כולל את כל הארצות בתחום.

מכתב מנעמי לנעמי

אכתוב לך נעמי, (ששמך הוא כשמי)
על רות כלתך שעמדה לצדך
בדרכך ממואב לבית לחם עירך.

מצידך אכן, היה זה נועז,
לשולחה בעת הקציר לבועז.

ואמנם נעמי (ששמך הוא כשמי),
רות רחצה את גופה כמצוות חמותה,
גילתה מחבואו ושכבה לצידו,
ואז…

נולד עובד,
שהוליד את ישי,
שהוליד את דוד למלכות העתיד!

והיום!

אוויר הרים צלול כיין, ברחבי ירושלים,
אך בחוצות כבה האור,
העיר כולה עוטפת שחור,
זו נשרפה כבר פעמיים,
נפלו חומות – שוקמו בינתיים
והגבולות? כמו חולות
הם נודדים על פני מפות.
העיר הנפלאה הזאת
הביאה לנו רוב צרות.

אומר לך שנית נעמי (זו ששמך דומה לשמי)

מוטב היה לאלמנה
רות כלתך – גורל אחר:
להיצמד לגיסתה
ובמואב להישאר.

ואז:

לא היה לנו כותל חצוי במריבות
אוכלים זה את זה בני שלוש הדתות,
לא היה "הר הבית" לא "מאה שערים"
אוטובוסים לחוד לגברים ונשים,
"אבו דיס" ענתות – עירו של נביא
היו סתם שכונות במקום די צדדי.

אז מה את אומרת?
זה קצת מאוחר,
אבל העסק הזה נראה מיותר.

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן