נולדתי כריכרד שטרן (Richard Stern) לאמי, אמה שטרן ולאבי אלכסנדר שטרן. בשנת 1957 שיניתי את שמי לרן שרון.
נולדתי ב-19.5.1919 בווינה, אוסטריה בדירה של מיילדת, דבר שהיה מקובל בימים ההם. אמי, אמה שטרן, עבדה כפקידה. מאחר ואמי עבדה הייתי בדירת סבי איזידור, במשך היום, אשר גר עם בתו, ברטה, אחות אמי. הצעירה ממנה בשבע שנים. סבי, איזידור, היה מנהל מחלקה באדמיניסטרציה של הקהילה היהודית בווינה (KULTUSGEMEINDE). אשתו השנייה של סבי, רוזה, הייתה נכה. אמי הביאה אותי כל בוקר לדירתם, ברכבת החשמלית. סבתי מתה, כמדומני, ב-1929 ודודתי ברטה (לא נשואה) המשיכה לטפל בסבי. אמי אספה אותי משם כל ערב לאחר סיום עבודתה ולקחה אותי הביתה לשנת הלילה. ראוי לציין שאמי הייתה גרושה מאז היותי בן שנתיים. ראיתי בסבי, איזידור, כדמות גברית ואני יכול לומר שהוא אהב אותי מאוד וגם אני אותו.
ב-1929, כשאני בן עשר, ולאחר שבקרתי בבית ספר יסודי כארבע שנים, אמי החליטה שאלך לחטיבת ביניים למשך שמונה שנים כיוון שהייתי תלמיד טוב וכך עשיתי. אבל דברים השתנו כפי שיסופר להלן. ב-1933, כשהייתי בן 14, ועדיין תלמיד, התוודעתי לנערים אחרים בני גילי שהם חברים בתנועת נוער ציונית, בית"ר, והציעו שגם אני אצטרף לקבוצה זו. החינוך שלי לא היה ציוני למרות שהיה יהודי. הלכתי לבית כנסת בכל יום שישי ובימי חג יהודיים יחד עם סבי. בכל אופן מצאתי שציונות מדברת אלי ונעשיתי חבר פעיל בתנועה וכך התקדמתי ב"סולם הדרגות". בו בזמן הבנתי שעתידי יהיה בפלשתינה ורצוי שאוותר על הלימודים כדי לרכוש מקצוע. ב-1936, בערך בגיל 17, הצטרפתי לחברה והתחלתי לעבוד כשוליה בייצור מוצרי מתכת ובמקביל למדתי בבית ספר מקצועי (יום אחד בשבוע) כדי ללמוד את התאוריה שמאחורי המקצוע. ב-1935, בבית"ר, הכרתי את רנה גינצברגר (Renate Gunsburger) והתאהבתי בה. היא הייתה חברתי הראשונה ולמעשה את כל זמני החופשי ביליתי אתה. כלומר, כל זמן פנוי שהיה לי מהעבודה הייתי בבית בית"ר בו מצאתי את רנה ולאחר מכן בילינו גם בביתה את זמננו החופשי, שהפך להיות מקום המפגש הקבוע שלנו. סבי, איזידור, נפטר ב-1935. כמובן גרתי עם אמא, אשר דאגה לכל מחסורי ועזרתי לה ככל יכולתי (שלא היה הרבה) לא ספרתי לה על אהבתי וכמובן היא לא פגשה את רנה עד שנסענו לפלשתינה.
במרץ 1938, כאשר טרם מלאו לי 19, אוסטריה סופחה ע"י גרמניה ועשיתי את כל הסידורים האפשריים לנסוע לפלשתינה. במקרה זה הייתי בר מזל שרנה ואני היינו חברים פעילים בבית"ר וכך נכללנו שנינו בטרנספורט הראשון לפלשתינה שהחל בווינה ב-9.6.1938. ההורים של רנה ואמי נפגשו לראשונה על רציף הרכבת בווינה כאשר באו להיפרד מאתנו. עלינו לרכבת עם תרמיל גב קטן עלינו, אתה נסענו עד יוון (עם עצירה ביוגוסלביה) ואז עלינו על הספינה ארטמיסיה בדרכנו לפלשתינה.
לאחר ביקור של רותי וריטה (הבנות) במוזיאון ההעפלה בעתלית, ובדיקה עם גב' יעל קאופמן , "בנתיבי העפלה", מרכז המידע והמחקר למורשת ההעפלה ע"ש אלוף מרדכי לימון מחנה מעפילים עתלית, הסבירה לנו יעל שארטמיסיה הגיעה לארץ מספר פעמים ולא רק פעמיים כפי שמוצג במוזיאון ההעפלה בחיפה ובאינטרנט. שמה הוסב ל"אף על פי" כאשר יצאו 4 הפלגות. ההפלגה הרביעית היא של חברי בית"ר מווינה (381 מעפילים) שהגיעו ארצה ביוני 1938.
הספינה התקרבה לחוף ב-24.6.1938 ואני ירדתי לחוף בסירה קטנה. בשלב מסוים אנשי הפלי"ם אותתו לספינה שהבריטים מתקרבים ולכן הספינה התרחקה מן החוף. רק אחרי יומיים רנה ירדה לחוף. האחריות על הקבוצה שהגיעה ע"ג הספינה ארטמיסיה הייתה של פלוגת בית"ר והם גם דאגו לנו עם הגיענו לארץ. מי שלא הייתה לו משפחה או חברים שחיכו לו כאן הועבר לפלוגות שונות של בית"ר ברחבי הארץ. אנו הועברנו לפלוגת בית"ר בראש פינה (בית וילקומיץ') לתקופה קצרה.
לאחר מכן הועברנו לזכרון יעקב. במחצית ספטמבר 1938 החלטנו שאנו רוצים להתחתן. עבדתי בכל עבודה מזדמנת, על בסיס יומי: בכרמים, בחקלאות, סיקול אבנים, בניית תחנת המשטרה בזכרון יעקב, סלילת כבישים – כולן עבודות שלא הוכשרתי לעשותן אבל תוך התבוננות בעובדים שלצידי והרבה עבודה קשה הצלחתי גם אני ומצאתי עצמי עובד 6 ימים בשבוע. בסוף אוקטובר 1938 רנה ואני התחתנו. עזבנו את פלוגת בית"ר ועברנו לגור בחדר שנמצא בחצר בית ברקוביץ, הנמצא ברח' המייסדים בזכרון יעקב.
רנה ניסתה גם היא לחפש עבודה בעיקר עבודה בשדות ובכרמים על בסיס יומי. היא הצליחה לסדר את דירת החדר שלנו, למשל יצרה ארון קטן מארגז פרי הדר שתפרה לו וילון, לתחזק אותו, לעשות כביסה ולבשל וגם לשמור על קשר קרוב עם חברינו שהתגוררו עדיין בפלוגה. למען האמת, במבט לאחור, אינני יודע כיצד הסתדרנו.
ב-1939, עם פרוץ המלחמה באירופה אנו היינו בפלשתינה ולא הרגשנו בה.
ה"בילוי" היחידי שלנו היה לצאת מדי מוצאי שבת לבית קפה, לפגוש חברים ולרקוד. מלבד מקומיים היו בבית הקפה גם חיילים בריטיים שבסיסם היה קרוב. היות ולמדתי אנגלית בבית הספר פתחתי אתם בשיחה שוטפת. באחד הערבים הללו, בבית הקפה, חייל בריטי אחד אמר לי: "אנחנו נלחמים עבורכם, היהודים". דבריו אלו הרגיזו אותי והחלטתי להתנדב לצבא הבריטי. זה היה אפשרי באותה תקופה ליהודים מפלשתינה להת
נדב לצבא הבריטי. ב-21.10.1940 התגייסתי לצבא הבריטי בסרפנד (צריפין). באותה תקופה התנדבו כבר כאלף יהודים לצבא הבריטי והיתרון שלנו היה שקבלנו משכורת חודשית שהייתה גבוהה ממה שהרווחתי בעבודות המזדמנות, מה עוד שלא הייתי צריך לחפש כל יום עבודה חדשה. זה נתן לי שקט נפשי שאוכל לכלכל את רנה ואת בתנו רותי, שנולדה ב-17.8.1939, בחדרנו בעזרת מיילדת (מה שהיה מקובל באותם זמנים).
אמי (אמה שטרן) ודודתי (ברטה שטרן) היו עדיין בווינה, הקשר איתן היה דרך מדינה שלישית כיוון שקשר ישיר עם אוסטריה היה אסור.
מרגע שגויסתי לצבא הבריטי באוקטובר 1940 ועד ינואר 1941 הייתי באימונים בסרפנד, פלשתינה, לימים מחנה צריפין. בינואר 1941 הועברנו ברכבת למצרים ובאפריל אותה שנה הועברנו ליוון. שיירת הספינות ששטה בים התיכון ליוון ואני באחת מהן, הותקפה ע"י חיל האוויר הגרמני עם פצצות טורפדו. נדרתי נדר שאם אשאר בחיים בעקבות מתקפה זו ואחזור בשלום לאשתי ובתי, אצום כל חיי באותו היום (22.4). הפצצה החטיאה את הספינה שבה הייתי והתפוצצה מעבר לה. מאז ועד שנת חיי האחרונה אני צם באותו היום – זוכר ולא שוכח. נחתנו על האי מילוס לתקופה של חודש ומשם יחידתי הועברה שוב לאלכסנדריה, שם עברתי ניתוח שבר ואחריו קבלתי חופשה של שבוע כדי לבקר את רנה ורותי בפלשתינה. ההצבה הבאה שלי במסגרת יחידת החלוצים האפריקנית הייתה במזרח אפריקה (מומבסה וניירובי). בעת שרותי בצבא הבריטי נדדתי בין פלשתינה, קניה, לוב, מצרים, יוון וכרתים, בתפקידים שונים ולשם כך למדתי במספר קורסים בעיקר מכונאות עד שמוניתי לאחראי על תחזוקה שוטפת של כלי רכב שונים, כולל טנקים. הנושא מאוד עניין אותי ולמדתי בעצמי באמצעות ספרות מקצועית את הנושא לעומק. סיימתי את שרותי בצבא הבריטי במאי 1946בדרגת רב סמל, שהייתה מאוד נדירה לחיילים יהודים.
בכל עת שרותי בצבא הבריטי רנה נשארה בראשון לציון, אליה עברנו ב-1941, יחד עם רותי. רנה עבדה בסרפנד (צריפין) כמתקנת רשתות הסוואה אצל הבריטים, תוך כדי טיפול ברותי.
עם שובי הביתה לראשון לציון לרנה ולרותי היית צריך לחפש עבודה חדשה. בסיכומו של דבר עבדתי כאזרח בצבא הבריטי כפקיד, ואחר כך כמכונאי במוסך בראשון לציון.
בניסיונות לאתר את משפחתי שנותרה בווינה, למדתי שאמי, אמה שטרן, הועברה ב- 12.5.1942 לאיזביצה (IZBICA) הקרובה ללובלין בדרום מזרח פולין ומשם כנראה לסוביבור למחנה ההשמדה.
דודתי ברטה (אחות אמי), (נולדה 1891) הועברה לריגה ב-6.2.1942 ושם נרצחה.
דוד נוסף, לאופולד (נולד 1894) הועבר למחנה בהונגריה ולא ידוע היכן בדיוק ומתי מת.
דוד נוסף, לודוויג, (נולד 1895) הועבר להרטהיים (HARTHEIM) ליד לינץ , שם בצעו הנאצים את אקציית T-4 ניסויים רפואיים ו"המתות חסד".
חיפוש שהבנות רותי וריטה ערכו לאחרונה גילו שאלכסנדר שטרן, אבי אבינו, הועבר מווינה לטרייזנשטאט בצ'כוסלובקיה ב-28.6.1942 ושם נרצח ע"י הנאצים ב-6.1.1943 .
כך נותרתי אני לבדי מהמשפחה של סבא איזידור (1861-1935).
עם עזיבתם של הבריטים את הארץ במאי 1948 והקמת מדינת ישראל, עבדתי כמכונאי במוסך בראשון לציון. באוקטובר אותה שנה (1948) הצטרפתי לצבא כאזרח עובד צה"ל. הוצבתי בבית מלאכה של חיל חימוש בבית דגן כמכונאי ממלא תפקיד של סמל. כשנה מאוחר יותר הועברתי לבסיס הדרכה של חיל חימוש בצריפין (בה"ד 20) כדי לבנות מערך הדרכה למכונאי רכב שונים, כולל טנקים (שרמן באותה התקופה). במאי 1951 גויסתי לצה"ל בדרגת סגן (למרות שלא עברתי קורס קצינים) ורק ב-1953 נשלחתי לקורס קצינים.
ב-26.8.1951 נולדה בתנו ריטה, הפעם בבית חולים (אסף הרופא). באותה תקופה גרנו בראשון לציון בחדר בדירה של 3 חדרים כאשר בשני החדרים הנוספים גרו אחרים והמטבח והשירותים היו משותפים לכולם. במשך הזמן שכרנו חדר שני באותה דירה.
בשרותי הצבאי הגעתי לדרגת רב סרן ובצעתי מגוון תפקידים כמפקד בית מלאכה, מדריך ראשי במפקדת קצין חימוש ראשי וסגן מפקד בה"ד 20. שוחררתי מהצבא ב-1.5.1964 כשהסיבה היא גיל (הייתי בן 45). למעשה גם שרותי בצבא הבריטי נחשב לי לצורך הפנסיה הצבאית.
כאשר הייתי בבונים החופשיים, אליהם הצטרפתי בשנת 1953, הכרתי במשך השנים את ארני סמיט, איש אנגלי, מהנדס, שבשנת 1964 עזב את חברת אמפא (למקררים) ורצה להקים עסק עצמאי. הצטרפתי אליו כשותף עם שחרורי מהצבא ופתחנו חברה בע"מ – חברת שמאות לביטוח הנדסי (מערכות מיזוג אוויר וקירור, בתי קירור, מכונות תעשייתיות, ציוד מכני הנדסי כבד וכו').
ב-23.5.1972 בתי ריטה התחתנה עם גדי שווץ והם גרים קרוב אלינו. נולדו להם שני ילדים: רינת (1974) וגל (1976). שניהם נשואים ולכל אחד מהם 2 ילדים.
בשנת 1969 רנה חלתה ואושפזה מדי פעם בבית החולים. ב-16.3.1974, במהלך אחד מהאשפוזים האלה היא נפטרה בפתאומיות, כאשר אני עומד לצידה. היא נקברה למחרת היום בבית העלמין הישן בראשון לציון. מותה הפתאומי הכה אותנו בתדהמה רנה נפטרה טרם מלאו לה 53 , אחרי כ-36 שנות נישואים, וזו הייתה הפעם הראשונה מאז נפטר סבי (איזידור) ב-1935 שהייתי כה קרוב למישהו שנפטר לידי. אמנם אמי נרצחה ב-1942 באיזביצה (פולין) ע"י הנאצים אך נודע לי על כך רק זמ
ן רב לאחר מכן.
ישנם בחיים דברים טובים ורעים. אדם צריך לקבל אותם ולהמשיך לחיות, כמה קשה ומוזר שזה נשמע בחרתי בחיים והמשכתי הלאה.
ב-1967 הייתי בנסיעת עסקים בלונדון ואחר כך המשכתי לביקור בווינה (לראשונה מאז עזבתי אותה ב-1938). באותו ביקור הייתי בבית הקברות היהודי כדי לבקר את קבר סבי איזידור. לצערי מצאתי בור באדמה. הסתבר שבליל הבדולח נותצו הרבה מצבות של יהודים בבית הקברות, ביניהם, כנראה, גם המצבה של סבי.
בשנים 1970 ו-1973 נסעתי עם רנה לטיולים באירופה, כולל באוסטריה ומאוד נהנינו.
ב-1.8.1974, רותי, בתי הבכורה, התחתנה עם בנימין שלוסר וגם הם גרים בראשון לציון. נולדו להם שני ילדים: רונית (1975) וברק (1977). לכל אחד מהם שלושה ילדים.
בסוף 1974 הכרתי את טוני (יהודית צימרמן) שנולדה אף היא בווינה ב-1923 ועלתה לישראל עם עליית נוער מלונדון (לשם הגיעה כנערה בעת המלחמה). באמצע 1975 החלטנו להינשא ואכן החתונה התקיימה ב-30.9.1975, כשנה וחצי אחרי מותה של רנה.
טוני פרשה מעבודתה כשרטטת אינסטלציה במשרד אדריכלים ב-1980 ואני המשכתי לעבוד במלוא המרץ. באפריל 1982 ארני, שותפי לעסק, נפטר לפתע ואני נותרתי לבדי בחברה והחלטתי לסגור אות העסק. ערכתי את כל הסידורים הנדרשים לצעד כזה, השלמתי את העבודות שטרם בוצעו, לא קבלתי עבודות חדשות. חברה זו שמשה אותי לפרנסתי 18 שנים של עבודה קשה ומספקת.
התחלתי לחפש עבודה ושבוע ימים מאוחר יותר התקבלתי לעבודה במשרד שעסק בדיוק באותו נושא שעבדתי בו בעסק שלי. יצאתי לעבודות שמאות בחוץ, אך באותה עת עבדתי גם בתוך המשרד. עצם היותי שכיר הקלה עלי במידה מסוימת אם כי שעות העבודה חרגו משמונה שעות ביום. עבדתי עם אותן חברות ביטוח כמו קודם ואליהן נוספו חברות ביטוח חדשות. אני חש שהייתי האדם הנכון במקום הנכון ובעת הנכונה במשרד החדש שעבדתי בו. מעבר לכך, יכולתי להרשות לעצמי לצאת לחופשת קיץ/סתיו כל שנה (מה שלא יכולתי לעשות כשהייתי עצמאי). באותן חופשות טוני ואני נסענו לאירופה, בעיקר אוסטריה וגרמניה. בקרנו גם בצ'כיה, לונדון (לבקר את אחותה של רנה) ונורבגיה (לבקר את אחותה של טוני).
בנובמבר 1989 הודעתי לבוס שלי שאני אפרוש בסוף השנה ואצא לגמלאות (בגיל שבעים וחצי). זה היה מוזר בעיני שאני לא צריך לקום מדי בוקר וללכת לעבודה, אחרי שעשיתי זאת עשרות שנים. זה לא יהיה נכון לומר שאין לי מה לעשות: חזרתי ללמוד מתמטיקה (מה
שהזנחתי הרבה שנים), קראתי ספרים שקניתי עוד לפני ועדיין לא הגעתי לקרוא אותם וכמובן לעזור לטוני בקניות, אחזקת הבית וכדומה. רכשתי מחשב ולמדתי קורס יסודי להכרת המחשב בתכנית ברוקדייל שבאוניברסיטת בר אילן. נסעתי לשם אחת לשבוע
לחמש שעות אבל השקעתי המון שעות בלימוד ותרגול בבית. אין ספק שהמחשב פתח בפני אופקים חדשים ואני רואה שעדיין יש לי הרבה מה ללמוד. זה מדהים לומר שאפילו ללא עבודה, הזמן עובר במהרה ואני עסוק כל היום. רק בשנת 2007 התחברתי לאינטרנט שפתח בפני אפשרויות נוספות ביניהן קשר בדואר אלקטרוני עם המשפחה במקום שימוש בדואר ישראל או בטלפון. זה היה פתרון טוב עבורי מכיוון שיכולת השמיעה שלי התדרדרה מאוד ואף אחד משני מכשירי השמיעה שניסיתי לא מצאו חן בעיני (באוזני) והחלטתי לא להשתמש בהם.
בהיותי חובב צילום וצילום וידאו, הסרטתי במהלך השנים הרבה סרטים על טיולים שעשינו וערכתי אותם לסרטים, בתוספת מוסיקה, לשימוש במכשיר הווידאו.
בשנת 2003 טוני ואני הוזמנו ע"י ממשלת אוסטריה לביקור של שבוע ימים בווינה, יחד עם קבוצה של כמאה אנשים. הביקור היה מאוד אינטנסיבי ואורגן ותוכנן כולו בקפידה. עם שובינו לארץ החלטנו שהגיע הזמן לעבור ולגור בבית הורים. אחרי שהסתובבנו ובדקנו מקומות שונים באזור תל אביב, מצאנו את המתאים לנו ביותר ברמת גן, בבית ההורים ע"ש אניטה מילר כהן. נכנסנו לחודש ניסיון והיתרון העיקרי בעינינו היה שכולם יוצאי מרכז אירופה (חלק מהם הכרנו עוד מווינה ומתנועת הנוער). ב-1.12.2003 הפכנו לתושבי בית ההורים ברמת גן.
בערך בתחילת 2006 טוני חלתה ולעתים מזומנות אושפזה במחלקה הסיעודית. גילו לה גידול שפיר במוח מסוג מנינגיומה אך הוחלט לא לנתח מפאת גילה (83). במאי 2007 טוני אבדה את הכרתה, נלקחה לבית החולים שיבא ולמחרת לפנות בוקר (11.5.2007) היא נפטרה. היינו נשואים כמעט 32 שנים ומותה היה אובדן כבד עבורי. נשארתי "לבד". למרות שהיה לי ויש לי קשר יומי קבוע עם שתי בנותיי (באמצעות הטלפון והמייל) והן מבקרות אותי פעם בשבוע בבית ההורים. זו הפעם השנייה שאני מאבד אדם קרוב אלי יותר משלושים שנה ולמרות שלא שוחחנו אחד עם השני כל היום ללא הפסק הימים מאז נעשו ימים שקטים ללא דיבור, ללא הקשבה למישהו במשך כל היום.
באוקטובר 2013 הועבר אבינו למחלקה הסיעודית שם שהה כעשרה חודשים.
אבא נפטר ב-13.8.2014
סוף דבר
לומר שזה כל מה שקרה לי בחיי לא יהיה נכון. היו דברים נוספים שקרו וגרמו לי לאושר וגם כאלה שגרמו לי עוגמת נפש. אבל גיליתי, תוך כדי כתיבת ההיסטוריה הקצרה הזו, שאינני זוכר אותם כרגע , כנראה שהם לא היו חשובים מספיק. ראוי לציין שכל מה שנכתב לעיל נכתב לבקשתה של ריטה ואני בטוח שהיא ורותי יזכרו שהדברים קרו או נעשו בזמן שהן היו בבחינת עדות להתרחשויות אלה.
יחד עם זאת, אני יכול לומר בכל הכנות שנהניתי בחיי עד עתה ושכחתי יותר דברים שלא היו נעימים מאשר דברים שהיו טובים וגרמו לי ולסובבים אותי אושר ושמחה (אמי סבי, רנה, טוני, רותי, ריטה , נכדי וניני לא בהכרח לפי סדר זה) ואני מודה לאלוהים (בו אני מאמין) על כל מה שהיה לי ויש לי בחיים.
תגובה אחת
הכרתי את משפחת שרון שנים רבות. אבי, ד"ר אריך גולדשלגר, היה חבר של ריכרד עוד בוינה – היו יחד בבית"ר. כשהיינו ילדים, אחותי ואני עשינו טיולים משותפים (זוכר את הטיול למצדה ב-1959 ולאילת). במשך השנים ביקרנו משפחה אחת את השנייה פעמים רבות. לריכרד, רנה והבנות (רותי וריטה) – יש לנו פינה חמה בלב.