רענן גלילי נולד באפריל 1920 כקורט ורטהיימר במינכן גרמניה. הוריו היגרו לגרמניה עקב השפל הכלכלי, מפראג שבצ'כוסלובקיה.
האב, מקס ורטהיימר, עובד כרואה חשבון. בשנות האינפלציה בגרמניה, יורד מנכסיו ונאלץ לקבל דמי אבטלה מהמדינה. המצב הכלכלי בבית קשה ובשנה השנייה ללימודיו, גלילי עובר לבית-הילדים היהודי ברח' אנטוניאן. פעילותו החברתית וההתנדבותית של גלילי החלה כבר בבית–הילדים ויותר מאוחר בתנועת–הנוער בח"ד במינכן, בה שימש מאוחר יותר כראש הקן. במינכן פעל גם בפעילות ציונית ענפה והוביל אותה ביחד עם גיורא יוספטל.
בהיותו נער צעיר אהב גלילי לתעד אירועים, שחשב שיש בהם חשיבות הסטורית, דרך צילום וכתיבת שירה. מחברות השירה שלו היו העילה למאסרו ע"י הגסטאפו. בימים האחרונים של אוקטובר 1938 גלילי מבחין שאלפי אנשים צועדים לכיוון תחנת הרכבת במינכן. הצלב האדום הגרמני לא הגיש יותר עזרה ראשונה ליהודים, גלילי נרשם חודשים ספורים קודם לכן לקורס עזרה ראשונה שנערך בארגון הספורט היהודי. הוא מכנס את חבריו מקורס העזרה הראשונה והם צועדים לתחנת הרכבת. שם הם מעניקים סיוע רפואי במידת האפשר לאלפי היהודים.
סרט הזיהוי של נותן עזרה ראשונה, שגלילי ענד על ידו, שמור עדיין בביתנו.
"אלפי האנשים הועלו על רכבות. הם טולטלו ימים רבים בין הרכבות, מגבול גרמניה לפולין, ובחזרה, ואנו פלוגת העזרה הראשונה, קיבלנו אותם שוב בתחנת הרכבת ועמלנו קשות לעזור למגורשים האומללים."
"גירוש ג'בונשין" הביא את הנער קורט ורטהיימר (רענן גלילי) לגייס את חבריו לקורס העזרה הראשונה על מנת להגיש סיוע ליהודים אלו. הנאצים אספו למעלה מ-18,000 יהודים בעלי אזרחות פולנית שהתגוררו בגרמניה. היהודים גורשו לעיירה ז'בונשין ונותרו באזור הגבול, ללא מחסה מקור, ממחלות ומרעב רובם מתו.
(*) מתוך "חמש עונות" רענן גלילי בהוצאת סטימצקי 2016
"בשנת 1938, סמוך לפלישת הגרמנים לצ'כוסלובקיה, כנתין צ'כוסלובקיה שהגיע לגיל הגיוס, הרגשתי חובה מוסרית להתגייס לצבא הצ'כוסלובקי בהגנה על "המולדת" מפני הגרמנים. הגעתי לקונסוליה הצ'כסלובקית במינכן בבקשה להתגייס לצבא. וכך, לראשונה בחיי, התגייסתי".
גלילי יוצא לדרך, מתכונן לעצור בוינה לבקר את הדודים ולהמשיך לפראג. הוא אינו יודע שבפריז ב- 9.11.1938 נורה הדיפלומט הגרמני פון ראט. הגרמנים מפרסמים שרוצחו של פון ראט הוא גרינשפאן, פליט פולני יהודי שחי בפריז. בן ליהודים פולנים שגורשו מגרמניה בגירוש ג'בונשין. יהודים שלמענם גייס גלילי את חבריו מקורס העזרה הראשונה ולהם עזר בתחנת הרכבת.
"הידיעה שהרוצח יהודי, הביאה למאסר של כל הגברים היהודים בכל הגילאים שהיו ברחובות וינה. האנטישמים השתוללו ושמועה אמרה שפלוגות נאציות קיבלו הוראה לעשות ביהודים ורכושם כרצונם. זה היה "ליל הבדולח".
גלילי עולה על הרכבת מוינה לפראג: "…הופיע איש S.S. במדים ודרש: "היהודים החוצה!". ..שאל: "יהודי או ארי?" בדרכוני לא נכתב יהודי, בשל גאוותי, עניתי, "יהודי". ציוו עלי לצאת מהרכבת? לאחר עינויים רבים לקחו אותי לבית הסוהר בגמינד. הוכנסתי לתא מס' 7 – התחילו עבורי חיים חדשים, קשים ובלתי נודעים. בקיר המסויד לבן נחרטו בעפרון מספרי ימים, ע"י "התושבים" הקודמים. הרטבתי אצבעותיי ברוק וטשטשתי את המספרים, בכוונה לחרוט בציפורניי על הקיר את מספרי הימים "שלי", להמשיך להחזיק את מעקה המציאות."
לאחר חמישה חודשים בלב–ים על ספינת ה"סקריה" גלילי נאסר ושהה למשך חצי שנה במחנה עתלית. גלילי משכנע את המפקד הבריטי שחשוב שהמעפילים ידעו עברית, הוא מקבל את אישורו ומשמש כמורה לעברית כאשר הוא עובר בין המחנות ומלמדם עברית מתוך מחברות שיריו המחודשות.
בספר שנכתב על ה"סקריה" ישנו פרק "המוזות לא שתקו". בפרק זה מספר אחד המעפילים, על השירים ששרו באוניה המעפילים, פליטי המשטר הנאצי המחכים לבואה של האוניה הגואלת. שירים שסיפרו על הקשיים הרוחניים והגשמיים. בפרק מסופר על המעפיל רענן גלילי, השירים שכתב הביאו ראייה אחרת וקרן אור. חברתו רות פרויליך מספרת: "כאשר ראינו את רענן לוקח ארגז עץ קטן, ידענו שכדאי לנו להתכנס ולבוא לשמוע שיר חדש שנכתב. השירים נתנו לנו הרבה תקווה לעולם אחר, טוב, לזאת קיווינו ולשם לקחו אותנו השירים של רענן. השירים נכתבו גם במחנה המעפילים עתלית ונתנו תקווה שעוד מעט השחרור הגואל יגיע."
רענן ממשיך בנדודיו: חניתה, הגיוס לצבא הבריטי ולאחר המלחמה משתקע בקיבוץ חמדיה. בכספי השחרור מהצבא רוכש מצלמה משוכללת ומחליט לקים מפעל–חיים שבו יתעד את התהוות והקמת הקיבוץ לאורך השנים ובמקביל יצלם גם את בניית הארץ וביסוסה. בקיבוץ רענן עובד כרועה צאן, במקביל משמש צלם רשמי של לשכת העיתונות הממשלתית, משתתף בתערוכות בארץ, מרצה בכנסים בנושאי צילום ועובד במוזיאון בית–שטורמן. בזמנו הפנוי הוא עוסק בכתיבת שירה ובצילום. רענן השאיר מחברות שירה בהן מאות שירים ופתגמים שכתב. ארכיון צילומיו בו אוסף של למעלה מ-7700 תמונות המנציחות את התהוות הקיבוץ וראשיתה של מדינת ישראל נכלל בפרויקט "שימור לדורות" של מוזיאון בית יגאל אלון ומחלקת היודאיקה שבאוניברסיטת הרווארד. ארכיוני צילומים נוספים שלו נמצאים במוזיאון בית-שטורמן, אוסף בן 4000 תמונות שהועבר לספרייה הלאומית, נסרק והועלה לאינטרנט לשימושי מחקר ועיון הציבור. ארכיונים נוספים נמצאים ביד-יערי, ביד טבנקין ובאוניברסיטת חיפה. התמונות מנציחות את התהוות הקיבוץ וראשיתה של מדינת ישראל.
בשנות השישים עבר להתגורר בחיפה, שם יזם פרויקטים רבים. בשנות השבעים התברר לרענן שאתר מחנה המעפילים, בו שהה יפורק לטובת השימוש בקרקע. הרצון להרוס את המחנה, הביאו להוביל מאבק ארוך שהסתיים בתהליך חקיקה בכנסת. "האיש מחיפה העוסק בציונות צרופה", כונה רענן בכנסת. רענן הביא לתהליך חקיקה בו הכוונה לפרק את מחנה המעפילים הוחלפה בחוק לשימור מחנה המעפילים והפיכתו למוזיאון. חברת הכנסת אסתר הרליץ הגשימה את חלומו להפוך את מחנה המעפילים למוזיאון למען הדורות הבאים. הדברים שעלו בתהליך החקיקה עסקו בשיח הציבורי במדינה באותן שנים: ציונות מהי? הקניית ערכים לדור הצעיר בארץ ובתפוצות? בסדר היום במדינה בשנות השבעים עולים שאלות אלה ומנגד השמועות על הריסה בפועל של זיכרון המממש עקרונות אלו. הדיון בכנסת נסוב על ציונות, השקפת עולם ומעשה, אמונה עמוקה, תושייה ועקשנות. תורה מדינית מזה וגבורה עילאית מזה, מלאכת מחשבת של אבני פסיפס בהיסטוריה של הקמת המדינה. במהלך החקיקה עולים החששות בדבר הריסת המחנה מפי חברת הכנסת הגב' אסתר הרליץ: "אני באה להתריע היום מעל בימת הכנסת נגד הריסת ההיסטוריה שלנו. אנו בונים מכונים ללמד ציונות ואנו הורסים אתרים חיים".
השאיפה למשמעות הניעה את רענן גלילי שפעל להעשרת חייו בחוויות בעלות משמעות. רענן הפך את האובדן והסבל האישי למנוף בפעילות למען הזולת ואת הצורך בביטוי החוויות האישיות שלו העלה על הכתב בשיריו.
רענן, חי וזוכר את "העולם של אתמול", אך פועל ללא לאות לבניין העולם החדש. לעומת סטפן צוויג, בן משפחתו, המתאר את גסיסת הציוויליזציה האירופית בספר הנ"ל, רענן בוחר בעולם של מחר, כלומר בחיים.
הַשֶּׁמֶשׁ נָטְתָה וַתִּשְׁקַע בַּמַּעֲרָב
רָגַע כָּל הַיְּקוּם וְנָח מְעַמֵּל
הַהֵלֶךְ עָזַב אֶת הַגַּיְא וְלֹא שָׁב
וְהִפְקִיד עֲתִידוֹ בְּיַד הַגּוֹרָל.
רענן גלילי, חמדיה, 2.7.1958
