שילה ידידה (ארט) – סיפור חיים

ידידה שילה (ארט)  ירושלים 1995

לילדי – תאור חלקי ומקוצר על משפחתי

 

(מתוך תשובות לשאלון ממוסד לשימור שכונות בברלין)

שמה ההיסטורי של השכונה, עליה נסוב השאלון, היה Scheuneviertel  (רובע הגרנות). בשכונה זו גרו יהודים רבים, רובם מהגרים ממזרח אוירופה.
משפחתנו גרה באזור קרוב, שבזמנו נקרא ברלין – צנטרום, 14 Zehdenickersrasse ומשם עברנו
ל – Elsasserstrasse .

אבי ליאו (ליאונרד) היה אופה, מומחה לסוג מסוים של מעדן, עוגות דבש, שנהוג היה לאוכלם בחג המולד הנוצרי. את המקצוע הזה ואת כל העסק הקשור בו, הוא למד אצל אביו. סבי, עמנואל ארט, היה במוצאו הולנדי. הוא נולד בארנהיים והיגר להנובר אשר בגרמניה. אבי היה השלישי מתשעה ילדים וגדל בהנובר. הסחורה נמכרה או הוגרלה בפסטיבלים שהתקיימו בערים שונות לפי העונות, לרוב בקיץ. היה לו רשיון קבוע לדוכן (באסטה) בערים השונות: דרזדן, המבורג, ברמן, ברמרהבן, רוסטוק, ורנמינדה.
אבי הכין את העוגות במאפיה בברלין ב – 37 Grenadierstrasse .

לפני חג המולד נשכרה חנות ברחוב מסחרי הומה בברלין. זו היתה עונת שיא המכירות וכל המשפחה עזרה במכירה ומשלוח ללקוחות. לקראת חג הפסח, הכשירו את המאפיה לאפיית עוגות פסח. בערב פסח נאפתה במאפיה מצה שמורה על ידי חברי קהילת "עדת ישראל", בעלת כל הבנין. גם אנחנו, הילדים, עזרנו במשלוח והיינו מקבלים דמי כיס מן הלקוחות.
זמן מה שכרנו גם חנות קבועה ברחוב Flensburgerstrasse  , שבה נמכרו כל מיני מאפה. אבי היה למחוסר עבודה  לאחר שרישיון העבודה נלקח ממנו, ובשנת 1942 נשלח יחד עם אמי למחנה ההשמדה בירקנאו.

אמי מרתה ארט בת שמעון אולשינסקי, נולדה ב – 1881 בצ'רסק, פרוסיה המערבית והיתה ממוצא יהודי פולני. היא היתה עקרת בית חרוצה וגידלה את חמשת ילדיה. סבי, שמעון אולשינסקי, היה אופה ובעל מאפיה וחנות דברי מאפה ב – Schoenhauserstrasse  Alte ושם נמצאה גם דירתו. לאחר שחלה במחלת לב, הוא חיסל את העסק ואת דירתו ועבר לגור אתנו עד למותו בשנת 1934.

היינו 5 ילדים: הנס, מרגוט, הילדה, יואכים והאני. למדתי בבית ספר" עדת ישראל"
בכיכר Monbijou  , שעבר אחר כך ל – Tiergarten ברחוב Siegmundshof . שם גמרתי את ה – Einjaehriges , לאחר בחינות קדם בגרות עם סיום ה"אונטר סקונדה".

עוד בזמן לימודי בביה"ס, למדתי בקורס ערב קצרנות והדפסה על מכונת כתיבה. אחרי עזיבת ביה"ס, עבדתי כשנה וחצי כמזכירה אצל סוחר מתכת – קורט סלומון וכשהוא הוכרח ע"י הנאצים לחסל את עסקיו, עליתי ארצה בפברואר 1935..

גם אחיותיי  ואחי: מרגוט, האני ואכים למדו בבי"ס "עדת ישראל". אחי הנס למד בבי"ס לא יהודי – Klosterschule . מרגוט עלתה ארצה בדצמבר 1932, יואכים עלה ארצה בעליה הבלתי לגלית והגיע ארצה על האוניה "פטריה", שטבעה לאחר שפוצצה ע"י ההגנה בכדי למנוע את גירושם של הפליטים.

האני   נשלחה למחנות באוגוסט 1942. הנס חי בברלין במחתרת החל מאוגוסט 1942 ומברלין נמלט לאיטליה בנובמבר 1944, ביחד עם מיה גולדפרב אשתו לעתיד. הנס חי במילאנו עד למותו ב – 1985.

עם סיום המלחמה, לאחר שנוצר הקשר בינינו הנס שלח לנו, לאחיותיו בארץ, תיאור תלאותיו בברלין בעת המלחמה ובריחתו למילאנו. לאחר מותו תרגמתי את מכתבו לעברית ומסרתי את התרגום כעדות, למוזיאון "לוחמי הגטאות" ולמוסד "יד ושם".

ממשפחות היותר מקורבים אלינו גרו בברלין: מקס לוינזון –  אלמן מאחות אמי לינה לבית אולשינסקי עם בנו בארטולד ב – Lotheringer 48 strasse . הוא היה סוחר בגדי נשים וסיפק לבנות המשפחה שמלות יפות. מקס ארט, אח אבי היה קצב ובעל חנות מוצרי בשר ברובע Scharlottenburg ברחוב Momsen , שם היתה דירת משפחתו. שתי המשפחות גורשו למחנה ההשמדה בירקנאו ושם הושמדו.

ברחוב צדניקר גרו משפחות יהודיות רבות גם אזרחי גרמניה וגם מהגרים ממזרח אירופה שכונו "אוסטיודען".
אנחנו השתייכנו לקהילת "עדת ישראל", למדנו בבית ספר של הקהילה והיינו חברים בתנועת הנוער היהודית "עזרה". לכן, גם לא הכרנו הרבה לא יהודים, ואפילו את שמות השכנים אינני זוכרת. אירוע אחד נשמר בזיכרוני במיוחד היה חג הקציר, שאותו חגגו כל דיירי הבית במשותף. כל השכנים, יהודים וגויים, דאגו לקישוט החצר האחורית והכינו את הכיבוד לחוגגים.

ברחוב Weinbergsweg היה מקום בילוי, תחת השם תיאטרון Walhalle וכלל אולם ריקודים ובית קפה גינתי. התקיימו שם מגוון של הופעות. אני זוכרת מופע זמר אחד ובו זמר ששר שיר בשם "קדיש" בליווי כל בית הקפה. זה שימש מקום מפגש פופולרי למכרים וחברים.

אנחנו היינו משפחה מסורתית, ניהלנו בית כשר והתפללנו בבית הכנסת "עדת ישראל". בשבתות הלכנו להתפלל, ההורים ערכו ביקורים ונחו. אנחנו, הילדים, ביקרנו מוזאונים והשתתפנו בפעילויות תנועת הנוער. בימי ראשון למדנו בבית הספר (במקום שבת, כנהוג בבתי ספר הכלליים) ואחר הצהרים נסענו, לפעמים, ל – Tiergarten  וביקרנו בבית קפה גינתי. אבי הלך עם שני בניו לצפות במשחקי כדורגל.

כשהתבגרנו טיילנו בימי ראשון עם התנועה בסביבות ברלין. כמעט בכל חופשות בית הספר השתתפנו, אחותי ואני, בטיולים גדולים בסביבות הריין וההרץ ובעוד אזורים שונים.

בכניסתי לבית הספר, לכתה א', קיבלתי Zuckertuete (כעין כובע חרוטי מלא סוכריות), כמנהג המקום ואיתו צולמתי. לדאבוני איבדתי את התמונה.
כשנכדי, פה בארץ, נכנסו לכתה א' דאגתי לקיים טכס זה עם כל אחד מהם והצילומים שמורים בידי.

כשהייתי תלמידת בית הספר התיכון העדפתי את המקצועות ההומניים: שפה וספרות גרמנית, היסטוריה, תורה ומקצועות התנ"ך. המשוררים הלדרלין ורילקה היו אהודים עלי במיוחד. אחת מחברותי היתה מיודדת עם צעיר, שהיה שייך לחוגו של גונדולף, ממעריצי המשורר סטפן גאורגה ובהשפעתו קראנו את שירתו. כאשר נסעתי לעבודה, קראתי ברכבת העירונית את "זארטוסטרא" של ניטשה.

עוד לפני השלטון הנאצי נהגו לקרוא אחרינו ברחובות שמות גנאי כמו "יידכען" (יהודונית). על שריפת ה"רייכסטאג" (הפרלמנט הגרמני) צפיתי מתוך הרכבת העילית בברלין.
את ה – Boycott (חרם- קניות) על חנויות ועסקים יהודיים ב – 1 לאפריל 1933, לא אשכח לעולם. בזכרוני נחרתו דמויות שני בריוני S.A. לפני חנויות יהודיות והסיסמאות המרוחות על חלונות הראווה "אל תקנו אצל היהודים". גם את טכס שריפת הספרים ה"אוטודאפה" עוד הספקתי לחוות.

ילדי, ארבע בנותי, גדלו והתחנכו כבני אדם נורמליים וכבעלי השכלה אקדמית והם מנהלים את חייהם העצמאיים. קשה לשפוט ולסכם באיזו מידה השפיעה ואולי אף נוצרה מועקה נפשית עקב חסר חולית דור הסבים משני הוריהם, העדר הכרות ואהבה של משפחה מורחבת וידיעה ששורשים אלה נעקרו והושחתו באלימות נוראית.