חלפו חמישים שנה מאז השתקעתי בנגב. הגעתי לקיבוץ רביבים במסגרת גרעין של הנח"ל. רובנו בוגרי בתי ספר חקלאיים. אני בוגר ביה"ס החקלאי 'כדורי', אחרים ממקווה-ישראל, נהלל, פרדס חנה ועוד. קיבוץ רביבים בלב רמת הנגב עלה על הקרקע בשנת 1943 ולאחר 14 שנים ב-1957 החליט הקיבוץ שעליו לגדול, אחרת לא ישרוד בנגב הריק. מה מצאתי אז ב-1957, צאצא צעיר למשפחה ייקית עירונית, כאן בנגב, בקיבוץ שהוקם על-ידי פלוגת עבודה של נוער עולה מגרמניה. (המסורת של סדר ואמינות ייקיים שטבעו המייסדים משמשת תו היכר לרביבים עד היום.)מה היו חלומותיי, ומה מאלה התגשם.
בנות ובנים בחדר אחד – רביבים 1957
המפגש הראשון שלי עם הנגב היה טראומטי. כמי שגדל בבית ייקי זעיר-בורגני עם כל הנוחיות של שנות החמישים עמדתי לפתע מול ריקנות, צחיחות, סופות חול וניתוק מהציביליזציה. ברביבים היו רק 120 חברים ו-70 ילדים. לקיבוץ הקטן הזה הצטרף הגרעין שלי שמנה 60 חברים והיה מעט גדול על רביבים. לא לכולנו נמצאה עבודה במקום. על-כן נשלחנו לעבוד בקיבוצים מרוחקים ולשתול עצים של הקרן הקיימת בדיונות הסמוכות. מעט המים שעמדו לרשות הקיבוץ היו מליחים והחקלאות הייתה ניסיונית יותר מאשר כלכלית. כיוון שהיינו בוגרים של בתי-ספר חקלאיים קיימנו הגרלה על "הזכות" לעבוד בענף חקלאי. זכיתי ונכנסתי לעבוד במטע התמרים. טרקטורים לא היו. עבודה ידנית. השקיית הדקלים בצינור… וכך עמדו לרשותי שעות בהן תהיתי איך התגלגלתי למקום המוזר הזה. להורי, תושבי רמת-גן, היה קשה להשלים עם שתי הבחירות שלי, גם קיבוץ וגם נגב. הם חזרו שוב ושוב על המשפט האולטימטיבי "מילא שבחרת ללכת לקיבוץ, אבל מדוע דווקא בנגב הרחוק?". בשנים מאוחרות יותר, משרכשו רכב, קהו תלונותיהם. גרנו בצריפים. לתדהמתי החליט הגרעין שלנו על "שיכון מעורב" רוצה לומר בכל חדר בנות ובנים יחדיו. הורי הרימו גבה. הם גם התקשו לקבל החלטה נוספת: האיסור שאסר הגרעין על חבריו לקבל מההורים בגדים.
ציפיותיי כאדם צעיר
בשנות השישים, הנגב עדיין שומם, ובדרכם מבאר-שבע לרביבים ספרו הורי מכסימום עשר מכוניות שנסעו מולם. משנכנסו לחדר האוכל, התרשמו קודם כול מכך שאינם רואים שיער שיבה. המבוגרים בחברי הקיבוץ היו בני שלושים. אנסה לנסח את הציפיות שהיו לי כאדם צעיר. המונח הגשמה עצמית טרם הומצא… היה לי חשוב לחיות חיים משמעותיים, להיות חלק מהעשייה במדינת ישראל הצעירה. חשבתי שניתן להגשים זאת דרך חיי בקיבוץ, ובעיקר בנגב. קיוויתי שסביבנו יקומו קיבוצים נוספים. שאראה אורות מסביב. ירוק במקום צהוב. התנועה הקיבוצית הצטיירה בעיני ככול יכולה. רכישת השכלה גבוהה הייתה כמעט בלתי אפשרית לחבר רביבים. טיול בחו"ל היה, במקרה הטוב, דרך חילופי חקלאים. חשתי תחושת שליחות אלא שהביטחון האישי בעתיד היה תלוי על בלימה. המצב הכלכלי האובייקטיבי היה בכי רע. כל מקורות הפרנסה היו בבחינת ניסיונות וגישושים. התוצאות הכלכליות האמיתיות לא נודעו לנו בגלל חוסר בזרימת מידע. התחברתי לניסיון שנעשה כאן לייצר תרבות כפרית-ישראלית-מקורית תוך כדי בניית תשתית חקלאית בתנאי המדבר. ובעיקר קסמו לי חיי השיתוף על כל קשייהם. את המרחק ממרכז הארץ בתנאים של אין-טלפון ואין-תחבורה קיבלתי כאתגר.
מה התגשם מאותן ציפיות
ציפיתי שעם השנים נצא מהבדידות. סביבתנו הקרובה אמנם מוארת כיום אבל בעיקר ע"י מתיישבים בלתי חוקיים. רמת הנגב גדלה באיטיות. רבים עוינים את חוות הבודדים שקמו סביב, וגם ה'התיישבות' הצבאית שתפסה שטחים נרחבים אינה ההתיישבות עליה חלמתי. אמנם הרגשת הבדידות במדבר התעמעמה בגלל התפתחויות טכנולוגיות בתחום התחבורה והתקשורת בארץ ש"קרבו" אותי למרכז הארץ. ציפיתי שנהיה חלק מתנועה קיבוצית גדולה וחזקה. חלום זה מתפוגג לנגד עינינו. קיוויתי שרביבים תהיה קיבוץ גדול יותר. בכול אופן לא קטן ומצטמצם. ציפייה זאת התגשמה ואני חי כיום בישוב שגודלו אופטימאלי, אך חייב להמשיך ולהשקיע בקליטה על מנת לשמור על איזון דמוגראפי. מבחינה כלכלית רביבים עברה מהפיכה גדולה. משבר המים בארץ סתם את הגולל על האפשרות שהחקלאות תהיה מקור הפרנסה המרכזי. התבדתה התקווה שמסביבי ישתרעו שדות מאופק לאופק. לשמחתי גילינו את עצי הזית כאופציה לגידול כרמים גדולים על מים מליחים שכמותם אינה מוגבלת, עדיין. אבל מקור הפרנסה העיקרי כיום הוא שני מפעלי תעשיה עתירי-ידע שמייצאים לכל קצות תבל. החלום העיקרי שלי היה שרביבים תתקיים. מאז יסודה כמצפה ובמשך שנים רבות קיומה לא היה מובן מאליו ובעיקר ריחף מעליה סימן שאלה כלכלי. הקיבוץ עבר משברים כלכליים שהניבו גם עזיבות של חברים קרובים. ההצלחה הכלכלית של ארגון היא מבחן חשוב בעיני. כלל זה נכון לכל ארגון. ברור שהצלחה כלכלית אינה פותרת בעיות חברתיות אבל היא מסמנת יציבות ומעניקה ביטחון לפרט. ביטחון זה חשוב שבעתיים בתקופה בה התנועה הקיבוצית אינה נתפסת כחלוץ בעיני העם והמדינה. וכשהאידיאולוגיה דוהה והארגון שלנו הוא עוף מוזר על המפה החברתית של ישראל והעולם – הצלחה כלכלית מקבלת קדימות במבחן ההצלחה הכולל. כיום ניתן להציב סימן קריאה ליד ההצלחה הכלכלית של רביבים.
השריטה שחרטה רביבים בהיסטוריה
חלמתי על עבודה עצמית בלא העסקת עובדים שכירים שאינם חברי הקיבוץ. ניסיון זה נכשל. בכלכלה הקפיטליסטית שנוהגת היום בישראל חקלאי ותעשיין אינם מסוגלים להתקיים אלא אם יצמחו ולשם צמיחה יש להעסיק עובדים שכירים. חלמתי על קיבוץ רב- דורי ללא "מלחמת ירושה". הקיבוץ שלי הצליח להעביר את ההגה לדור הצעיר ולהציע לצעירים מסלולי קליטה טובים. כיום הדור השני מהווה כמחצית מאוכלוסיית החברים והמועמדים. במסכת "חג המים" (1955) כתבו הסופרים חברי רביבים יונת ואלכסנדר סנד שורה-שאלה: "כיצד נואלנו להשליך את נעורינו למדבר האטום?" כעבור יובל אפשר להציע כתשובה את הסיסמא שאימצנו: "העוצמה שבשותפות". שיתופיות דורשת תחזוקה מתמדת, כמו חיים משותפים של זוג נשוי שעובר משברים בחייו ולעיתים גם גירושין… כוחה הכלכלי והחברתי של רביבים היא השיתופיות. כשאני מסכם יובל אני קובע לעצמי שרביבים חרצה שריטה קטנה בהיסטוריה, לפחות של הנגב.
עדין קוה, בנו של אריש קוילצקי מרמת-גן, פעיל בסניף רמת-גן של התאחדות עולי גרמניה (לימים ארגון יוצאי מרכז-אירופה). קויליצקי כתב בקביעות ב-MB והיה חותם בשמו המלא או בקיצור EKWI או AVI-ADIN .
מתוך ה- MB יקינתון – אוגוסט 2008, אב תשס"ח, גיליון מס' 226
