קהילת הייקים

תל-אביב הקטנה / נעמי אגמון

ארגון יוצאי מרכז אירופה

מול ספלי קפה מהביל ועוגה וינאית ישבנו, אימי ד"ר גרטה מרר ואני. מתוך הבזק קל ביותר של חושי הראייה והשמיעה שעוד נותרו, זרמו להם בשטף סיפורי העבר, השזורים עמוק בעיר האהובה כל כך – תל אביב. לפני קרוב ל-70 שנה המירה אימי את וינה ב"עיר ללא הפסקה". היא לא חדלה להעלות את זיכרונותיה בעוצמה רגשית רבה. אני רשמתי אותם בזה אחר זה כשהם מעורבים בסיפוריה מימי ילדותי ונעורי. אמא סיפרה תמיד. בערוב ימיה המתיקו הללו את אפלת הקץ ההולך וקרב. קטעים אחדים מסיפוריה מובאים להלן.

בתי קפה ועונג שבת

בבית ביאליק נערכו בלילות שבת ערבי "עונג שבת".  ביאליק הזמין את כולם. המונח "עונג שבת" היה חדש עבורי, אבל היה לנו מאוד נעים בערבים אלה, אהבתי במיוחד את המפגש עם האנשים שרובם היו מוכרים לנו את ביאליק הכרתי בבית הקפה  "רצקי",  הכל נהגו ללכת לשם בערבים.  שם ישבנו על שרפרפים מזרחיים, מאוד לא נוחים, שתינו קפה ובעיקר הרבינו לרקוד. הריקוד לפחות שחרר אותנו מן הישיבה הבלתי נוחה על השרפרף. מאוחר יותר נפתח בית קפה הונגרי ברחוב "נחלת בנימין".  שם ישבנו בנוחיות וחיכינו גם לעוגות טעימות. כמובן שכולנו עברנו לשם. בבית הקפה הזה, הוקדש זמן רב לויכוחים פוליטיים.  השפה השלטת הייתה גרמנית.

אולפן

ערב ערב הלכתי לאולפן לעברית. שם למדו כ-40 אנשים.  קשה היה ללמוד שפה בריכוז גבוה כל כך של לומדים, עם המורה הצלחתי ליצור קשרי ידידות והוא נהג לבוא אלינו אחרי השיעור.  יוז'י נתן לו את כל בולי  המכתבים שקיבלנו מאוסטריה כיוון שהיה אספן נלהב של בולים. אבל, עברית  לא למדתי.
לימים, ניסה  חברנו ליצה שיבא  (ד"ר חיים שיבא) ללמד אותי עברית – ללא הצלחה מרובה.

הבית ברחוב הגליל

שכרנו חדר ברחוב הגליל-  בקצה רחוב בן יהודה.  האזור היה שומם, מאחורי הבית דיונות של חול ובדווים דרי אוהלים.  באותה דירה בה גרנו אנו, גר גם הצייר זריצקי.  אשתו, הגברת זריצקי הייתה רופאת שיניים והקליינטים שלה היו בעיקר בדווים.  היא קבלה אותם וטפלה בהם בחדר האחד ויחיד שהיה ברשותם. זריצקי האמן, נהג לצייר במטבח.  בחדר האמבטיה ניצב לו הפרימוס ועליו יום יום חציל על האש.  הפתילייה שלנו הייתה בחדר שהיה למעשה גם המטבח, אלא שהתפריט שלנו היה שונה משלהם. התחבורה לשם ומשם הייתה בכרכרות עם סוסים, הכרכרה עברה במסלול קבוע וכל מי שרצה לרדת, בקש לעצור וירד.

תחבורה לחיפה

לחיפה נסענו באוטובוס.  כשנסעתי לגדעון ופפי  קמינקא, ירדתי בבית השעון, ביקשתי מנהג האוטובוס שיעצור לי, הוא עשה זאת וכך ירדתי.  גם באוטובוס נהוג היה לעצור על פי בקשת הנוסע.

חברים ושכנים

מינה ומאיר בלוך הגיעו ארצה לפנינו. (הקשר עמם נמשך לאורך כל הדרך)

אילזה והנקו קוך הגיעו מגרמניה עם ה"בלאו ווייס" כבר בשנת  1924,  הם גרו בתל אביב (הקשר אתם נמשך לאורך כל הדרך)

גיזי וזיגי הירשפלד גרו ברחוב הירדן. (הם עזבו את הארץ – אך הקשר נמשך)

לא רחוק מאיתנו גר מקס ברוד.

עם ימימה  טשרנוביץ – אבידר, נפגשתי כמעט מידי יום ביומו, ימימה ויוסף שכרו חדר בעליית גג, בפינת אלנבי-בן יהודה היו להם שני חדרים ובדירה זו נולדה בתם הבכורה רמה. בביתם הייתה עוזרת שבישלה וגם טיפלה ברמה, כך שלימימה היה זמן לכתוב.

ברחוב אחד העם ניצב לו "בית שטראוס", שם היה המשרד של זוג הפסיכולוגים – מלינובסקי ובו ערכנו מבחנים פסיכוטכניים לתלמידי בתי הספר.   באותו מבנה היה גם המועדון בו עבדה ימימה. לימים, עברו ימימה ויוסף לירושלים, את משרתה של ימימה במועדון, קבלה: אטשי הורוביץ – ידידתנו הוותיקה מווינה. אלא שהיה הבדל משמעותי באווירה ובדרך העבודה במועדון,  ימימה נהגה לשבת עם הילדים ולספר להם סיפורים ואחר כך כששבה הביתה העלתה אותם על הכתב אטשי עבדה בצורה פורמלית יותר. היא המשיכה  באותו התפקיד במסגרת עיריית תל אביב עד ליציאתה לגמלאות.  הילדים אתם עבדה ימימה היו ברובם תימנים,אני זוכרת ילדה אחת שהייתה מאורסת ואנחנו קראנו לה "הכלה".

חוג הבימה

בשבוע הראשון לבואי ארצה הציעה לי ימימה להצטרף ל"חוג הבימה".  הסכמתי כמובן לנסות ולממש את חלומי לקחת חלק בחוג לדרמה – לכך כל כך התגעגעתי.  החוג התנהל בביתו של הצייר רובין. בחוג דברו אך ורק בעברית וזה היה לי קשה מדי, אמנם התקדמתי מעט בלשון הדיבור, אך הבנתי שלעולם הדרמה לא אשוב ועזבתי.

שאול טשרניחובסקי

בבניין בו עבדנו עבד גם המשורר –ורופא הילדים שאול טשרניחובסקי. איש חביב וחייכן, לעיתים נראה לי מפוחד מעט, בחדרו היה אי סדר תמידי, ניירות מפוזרים על השולחן ודפי שיריו אפופים במרשמי תרופות. לא אחת הוא נכנס אלי לחדר עבודתי בבקשה דחופה להשאיל לו עיפרון,  עשיתי זאת בשמחה – תוך הרגשת סיפוק שבכך ניתנה תרומתי ליצירתו הבאה. הכל סיפרו לי שהוא משורר גדול ושהוא גם מתרגם קלאסיקה גרמנית (גיתה ושילר)  לעברית. כל זה תאם את דמותו של שכני לעבודה – החביב ,הסימפאטי המלא חששות.

הייקים חייבים לעבוד

1937 – גם הנשים עולות גרמניה חייבות לעבוד! כך חשבה הגברת הרטה הופמן, ילידת גרמניה שהתקרבה כבר לגיל ה-80 לחייה. חברותיה ושכנותיה שעזבו כולן בתים מהמעמד הבינוני הגבוה בגרמניה, היו מורגלות לחיים שלווים, כאשר עבודות הבית נעשו ע"י עוזרות ושאר עובדי שירות. הרטה הקצתה לרעיון את אחד משני חדרי דירתה בתל אביב וארגנה בו מתפרה.  "כאן" אמרה ,"אנחנו נעסוק בתיקונים"!  היא הפיצה בסביבתה הקרובה את דבר "לידתו" של המרכז החיוני והודיעה שהצוות מוכן לקבלת עבודות תפירה ותיקונים. הבחורות הצעירות שמעודן לא אחזו במחט או חוט, קבלו על עצמן את המשימה.

הייתה זו השנה הראשונה להקמתה של התזמורת הפילהרמונית ולארץ הגיע האמן הדגול:  הוברמן,  שהוזמן לנצח על התזמורת הצעירה.   משחלץ המנצח את נעליו גילה שיש לו חור בגרב.  "יש כאן מישהו שיוכל לתקן לי את זה?" שאל,  "כן"  ענו לו, "לא הרחק מכאן יש מתפרה לתיקונים"!    הגרב הועברה במהירות אל המתפרה. אחת "הפועלות" לקחה את הגרב הפגומה,  ובמשך דקות אחדות קיבצה את החור לפקעת סגורה היטב  וכדי שלא יבצבץ חלילה, חזרה והידקה אותו פעם נוספת…כמעט שהיה משבר בין התזמורת למנצח שעמל קשה בשעת הקונצרט, בעודו מניע עצמו מצד לצד כדי להשתחרר מן הכדור שהודק לכף רגלו. המתפרה נסגרה למחרת.

עיסוק ופילוסופיה

גוסטב, בנם ונכדם של פילוסופים יוצאי גרמניה, הגיע ארצה בעלייה הרביעית.  את יומו בילה גוסטב בנגינה , קריאה וכתיבה, הכל כמו בברלין. כסף הביא עמו ארצה, כך שיוכל לכלכל עצמו בצניעות גם בביתו החדש.  משנתרוקן כיסו הגיע משלוח כספי נוסף מבני משפחתו בחו"ל. 1933, אין עוד קשרים רגילים בין ארץ ישראל לגרמניה ואי אפשר עוד לשלוח לו דמי מחייה. גוסטב פנה לחבריו בארץ בהצעה לנקוב לו רנטה חודשית קבועה כדי שלא ייאלץ לבזבז את יומו בחיפוש אחר פרנסה.  להפתעתו,  נתקל בסירוב!, "בארץ הזו חייבים לעבוד כדי להתקיים’ נאמר לו.

הפילוסוף המאוכזב, שמעודו לא עסק במלאכה לצורכי מחייה ולא רכש לעצמו מקצוע,  היה מוטרד.  בשיתופם של חברים ובעצת ידידתו האישית החל גוסטב לעבוד כמטאטא רחובות,  עבודה הנעשית בעיקרה בלילה, והיא נמשכת 4 שעות בלבד. יוז'י סיפר, שלילה אחד הוא התעורר מקולות רעשניים מתחת לחלון ביתנו ., שם התנהל ויכוח סוער בשפה הגרמנית, בין שלושה מטאטאי רחובות סביב פיסקה מסוימת ממשנתו של הפילוסוף הייגל.

במרפסת ביתה של טוני הלה – מנהלת ומייסדת בית הנספר "תיכון חדש" בתל אביב, ניצב לו מטאטא גדול, לצידו של המעיל  ”יאקה",  מעיל העבודה של בן זוגה לחיים:  מטאטא הרחובות החביב.

תיכון חדש

טוני הלה ומאיר בלוך החליטו להקים בי"ס תיכון חדש, בו יונהגו שיטות לימוד חדשניות המבוססות על: פיתוח חשיבה עצמית – יצירתית, על עבודה עצמית ועל ביטויים האישי של התלמידים, גישה מערבית – דמוקרטית. השניים לימדו באותה עת בבית ספר אשר הונהגו בו שיטות הלימוד הישנות – הגלותיות לדעתם.

הרעיון החדש, היה מלווה גם בחשש, שמא לא תהיה היענות והניסיון יסתיים בכישלון, הם עלולים לעזוב את מקום עבודתם, איש לא ירשם לבית הספר החדש וכך יאבד להם מקור פרנסתם.  השניים החליטו לבקש שנת חופשה.

הם פנו ליוז'י (יוסף מרר), שינהל את התיכון החדש. יוז'י, שמעולם לא הייתה לו נגיעה לחינוך והוראה, נתן מיד את הסכמתו לרעיון. בביתנו ברחוב "הירדן" 10  בוצעה ההרשמה.  כל יום בין 2 – 4  ניתן היה לבוא ולהירשם. במשך כל הקיץ ישבתי בבית לקבל נרשמים, אבל לא הגיע אף נרשם. טוני ומאיר לא ויתרו, אליהם הצטרף גם מר פפוריש והם הצליחו לפתוח כיתת לימוד אחת. התלמיד הראשון שנרשם היה בנו של דוד בן גוריון.  אחריו הגיעו כל מנהיגי מפלגת הפועלים ורשמו את ילדיהם לבית הספר שזכה לשם:  "תיכון חדש". כעבור שנה אחת , פוטר יוז'י ממשרתו כמנהל בית הספר.

מוזיקה

אל התזמורת הפילהרמונית הצעירה שלנו הגיע המנצח קוסוביצקי. אבל, היכן לשכן אותו? היו בתל אביב חדרים להשכרה אבל לא תמיד התאימו לאישיות זו.  אנשי התזמורת הגיעו גם אלינו במסגרת חיפושיהם.  בדירתנו היו 2 חדרים ומרפסת גדולה, החדרים שרוהטו בריהוט אוסטרי עתיק נראו מתאימים וההסכם נקבע במהירה.  הוחלט: האמן יקבל חדר אחד למשך שבוע, ההשכרה תכלול גם ארוחת בוקר, אבל התנאי העיקרי היה: שמירה על שקט בשעות היום כשהוא בבית, ללא מוסיקה של רדיו או פטפון וללא אירועים חברתיים קולניים. היה זה האורח הראשון שהגיע אל התזמורת הפילהרמונית בארץ וחשוב היה מאוד להשביע את רצונו. הדברים סוכמו ונסגרו לשביעות רצונם של שני הצדדים.

למחרת, השעה הייתה שעת בין ערביים, יוז'י ואני שבנו מיום עבודה ובבית חיכתה לנו "הפתעה"! כל כלי התזמורת של תיאטרון "האוהל", ניצבו במרפסת ביתנו: תוף ענק, חצוצרה, מצלתיים, פסנתר וחליל. גם לתיאטרון האוהל לא נמצא שיכון, והמרפסת הסגורה שלנו התאימה מאוד.  המנגנים השונים יכולים היו לערוך חזרות, איש איש בזמנו הפנוי. כך הובהר להם ע"י מנהל התזמורת, ידידנו הקרוב  ארנסט גלזר. מיהרתי לספר לארנסט על החוזה שנחתם אמש וביקשתי להכריז על הפסקת פעילות למשך שבוע.  נתקלתי בסירוב מוחלט. החוזה בוטל!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן