לפני 80 שנה, כאשר הסתיימה מלחמת העולם השניה, פרסמו שלטונות המנדט הבריטי בארץ גיליון מיוחד של העיתון "הגלגל" בשפה העברית ובו מאמרים על המלחמה, תוצאותיה ומשמעותה. הם פנו גם לשני הרבנים הראשיים בארץ ישראל, כדי שיעלו דברים על הכתב. כך כתב הרב הספרדי, בן ציון עוזיאל: "אני תפילה ואמונה כי יאמנו לעינינו דבר ה' מפי נביאי קדשו, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". הרב האשכנזי, יצחק הרצוג (שבנו ונכדו היו לנשיאים בישראל) ציין: "יום הנצחון הוא 'יום עשה ה", הוא לא רק יום נצחונם של בריטניא הגדולה ועמי הברית, כי גם נצחונם של עיקרוני הנצח של הצדק והמוסר, והחירות האנושית, שעליהם הכריזו זה אלפי שנים נביאי ישראל".
התקווה בסיום המלחמה היתה, גם בקרב ההנהגה הרבנית בארץ ישראל, כי מעתה ואילך יבוא שלום, בשונה ממה שקרה אחרי מלחמת העולם הראשונה. את חזון השלום קל היה לעגן לא רק בפילוסופיה של עמנואל קאנט, אלא גם בחזון הנביאים ובמסר של מורי הלכה בדת היהודית לדורותיהם. העובדה הנוראה, שהיהודים היו קרבנות של רצח-עם בחסות המלחמה העולמית השניה, רק חיזקה את השאיפה לתמוך בחזון של שלום עולמי.
מאז שנת 1945 עושה החברה האנושית כולה מדי עשור מעין מאזן ביניים – האם אכן עומד חזון השלום במבחן? המלחמה הקרה העיבה על המאזן הזה במשך למעלה מארבעה עשורים ומלחמות מקומיות קטלניות, כמו מלחמת וייטנאם או מלחמות ישראל העידו ש"לא ישא גוי אל גוי חרב" הוא חזון בערבון מוגבל מאד. אולם מקור לתקווה שהתחזקה מעשור לעשור היתה אירופה, שנראה כי הפיקה את הלקח ולא רצתה עוד במלחמות חמות, גם בתוך המלחמה הקרה. המעצמות הגדולות שניצחו במלחמת העולם השניה התגברו על העבר וחגגו יחד עם המדינות שנוצחו, גרמניה ויפן, כל אימת שהגיע יום הנצחון. מלחמה גדולה על טריטוריה וגבולות נראתה אנכרוניסטית, בודאי כאשר הנשק האטומי מצוי במחסנים. אחרי נפילת החומה באירופה נראה שלפחות שם, אם לא מעבר לה, אכן הגיע זמן "לא ישא גוי אל גוי חרב".
אולם מלחמות "חמות" אכן פרצו, ממלחמת קוריאה וויטנאם ועד מלחמת פולקלנד או מלחמות המפרץ, והן היו איתות, כי החזון שביר. חגיגות העשור לסיום מלחמת העולם עמדו שוב ושוב בצל סדקים בחזון. לפני שלושה עשורים צפו האירופאים בחרדה אל יוגוסלביה לשעבר, שסועת המלחמות. לפני שני עשורים כבר הבטנו אחורה על מלחמת עירק ואפגניסטן שחוללה ארצות הברית, ועשור אחר כך, בשנת 2015, על התקפת רוסיה על אוקראינה כדי לספח שטחים. עכשו, בשנת השמונים לסיום המלחמה, נראה כאילו אנו על סף קטסטרופה של ממש: המלחמות במזרח אירופה, במזרח התיכון, אך גם באפריקה, ועמם מרוץ החימוש העולמי הופכים את חגיגות השמונים לסיום מלחמת העולם השניה לטקס חלול: המלחמה הגדולה עומדת בפתח ועמה גם משטרים שהמלחמה, לא השלום, מתחזקת אותם.
אחד הפרדוקסים הוא, שמדינת ישראל, שנוצרה אחרי מלחמת העולם, אימצה לעצמה בתחילה את הסיסמא ברוח דברי שני הרבנים הראשיים בעיתון "הגלגל": "לא ישא גוי אל גוי חרב" בצד הסיסמא "לעולם לא עוד"! אך בניגוד למשמעות הסיסמא בעולם בדרך כלל – לא עוד מלחמה – היא דבקה על רקע האיומים שמסביב בפירוש האומר: לעולם לא נהיה שוב קרבן, גם במחיר של מלחמת נצח. ישראל הפכה להיות מדינה שבה האמירה "לנצח תאכל חרב" היא התורה הרשמית, אם להאמין לראש הממשלה הנכחי, אבל גם להנהגה הדתית. עד כדי כך שניתן לומר שזאת התורה היוצאת מציון לעולם כולו, שכנראה התעייף מן השלום. האם זה הלקח הראוי כשאנחנו מציינים גם שמונים שנה לשחרור אושוויץ?
