קהילת הייקים

על נחושת ונחישות: מורשת ייקית בבניית הארץ

ארגון יוצאי מרכז אירופה

מאת: ד"ר אדריכלית אסנת רוזן קרמר

ניווט מהיר

פרולוג: מפעלי מתכת – בית ולב הקהילה

סיפור מפעלי המתכת, שבהם יסופר, הוא לעתים יותר מסיפור של בית חרושת. מפעלי מתכת אלה היו מקום שהיווה בית, תרתי משמע. ואף מקום לייצור בתים חדשים, שהכין קרקע לעתיד אחר, בתקוה שיהיה טוב יותר.

מאמר זה נולד בימי המצור של רוסיה על עיר הנמל מריופול, על חוף ים אזוב, כחלק מפלישתה לדרום-מזרח אוקראינה, אז עלה לכותרות מפעל המתכות אזובסטאל. מתקן תעשייתי ענק לייצור וערגול מתכות ופלדה, הממוקם בעיר על שפך נהר קלמיוס לים, ומכאן שמו – אזוב-סטאל שפירושו באוקראינית: "פלדת[ים] אזוב".

סיפור מפעל המתכת החזיר אותי בבת-אחת לזמן ומקום אחר, והתכתב עם סיפור שורשי המשפחה שלי (רוזנבליט – רוזן) על מפעל "עבודות פליז" מסינגוורק (Messingwerk) באברסוולדה (Eberswalde), שבמדינת ברנדנבורג, כ-50 ק"מ מברלין, גרמניה. מפעל בבעלות משפחת הירש, ששילב בין עבודה ותורה, ולא בכדי ראו בו "ממלכה יהודית בלב פרוסיה ומעוז משפחתי".

פליז היא סגסוגת המורכבת מהיסודות נחושת ואבץ. לימים, בזכות גלגולו של מפעל המתכת היהודי, קודמו בו עבודות הנחושת, שכללו ייצור בתי נחושת טרומיים. בזכות חיבור תוצרי המפעל למפעל הציוני, יכלו היהודים לצאת מגרמניה עם רכוש: להביא רכיבים מוחשיים מבית מוצאם הקודם ולהרכיב את ביתם לעתיד ביעד החדש, בפלשתינה.- ערכה עם חומרי הרכבה מתוצרת "כשרה" של יהודי גרמניה, שאולי היה בהם בכדי לתרום "להרגיש בבית".

ויותר מזה: בנחושת (החומר) וסמליה, היה בכדי לקשר ו"לסגור מעגל" לעבר היהודי המשותף של הגעה לארץ האבות מאז ימי משה, ובית המקדש– שלימים שימש גם סמל מדינת ישראל.

ארבעה מבתים אלה עומדים עד היום בישראל, בחיפה ובצפת, כעדות למורשת הייקית מלפני 90 שנה.

מסינגוורק – מפעל הפליז והנחושת

המפעל שילב בין עבודה ולימודים/תורה:

א) כמרכז תעשייה – בבעלות משפחת גוסטב הירש.
ב) כמרכז הקהילה והתרבות היהודית – בראשות שמואל רוזנבליט.

מפעל עבודת הפליז, כשמו -מסינגוורק (Messingwerk), שהחל לפעול באברסוולדה ביולי 1700, מהווה את ערש התרבות התעשייתית של ברנדנבורג ופרוסיה. ממנו התפתח במהלך המאה ה-19מרכז תעשייתי גדול לאורך תעלת פינאו. מסינגוורק נוהל על ידי הרשות המלכותית לכרייה ומטלורגיה בברלין.

התפנית במהות המקום ומיצובו כקונצרן מצליח, החלה בשנת 1863, כאשר מפעל הפליז הכושל נרכש מהמדינה הפרוסית על ידי חברת אהרון הירש ובנו (Aron Hirsch & Sohn) שנודעה בעסקי סחר המתכות, מהלברשטאדט (מרכז היהדות החרדית בגרמניה דאז).

המפעל עבר מודרניזציה ועד מהרה התרחב, כאשר מלחמת צרפת-פרוסיה (ובשמה: צרפת-גרמניה) הביאה עמה הזמנות נרחבות לחימוש מ-1870 ואילך .כך, במסגרת פקודות חימוש נרחבות, מלבד לוחות פח, תיל, דוודים, צינורות וחוטים מנחושת ופליז (סגסוגת של נחושת ואבץ), במפעל יוצרו גם תריסי תחמושת, נתיכים ורימונים. בשנת 1872 הועסקו במקום 200 פועלים, והיא הייתה אחת מחברות המתכת המובילות בגרמניה. העסק בבעלות המשפחה היהודית, הפך במהרה לחברת סחר עולמית. אימפריה כלכלית ששלוחותיה הגיעו עד לפורטוגל, לרוסיה ואף לסין.

גוסטב הירש היה לאחת הדמויות העסקיות הנודעות ביותר בעולם בזמנו. הוא ניהל את מסינגוורק ביד רמה במשך שלושים וחמש שנה, ונודע בכינויו 'האדון'.

פיתוח מסינגוורק כמרכז / מעוז לקהילה היהודית – משפחת רוזנבליט (Rosenblüth)

משפחת הירש דאגה לשלום עובדיה באופן יוצא דופן לתקופתה: שיפצה והרחיבה את מושב פועלי מפעל הפליז, והעמידה אותו כבית לרשות העובדים. מפעל הפליז הפך לחלון ראווה למיזם חברתי-כלכלי,שכלל: קופת חולים, דירות-חברה ומלגות שאפשרו לילדים יהודים ולא-יהודים מחוננים להשיג השכלה גבוהה.

גוסטב הירש, איש ירא שמים ושומר מצוות, ראה חשיבות בלכידות הקהילתית-תרבותית: בשילוב לימודים ותורה עם דרך ארץ ועבודה, ברוח היהדות האורתודוקסית, באמונה שמה שטוב לגמרא – טוב גם לתעשייה. לפיכך, הקים במקום חדר תפילה ובית ספר. ומכיוון שהירש, היה זקוק למניין ולאווירה של תורה בבית הכנסת הקטן, הוא דאג לבחור למקום פקידים יהודים, שומרי מצוות. כך גם יכול היה לוודא שחיי הקהילה היהודית במסינגוורק יתנהלו לפי הלוח העברי, ושזורים בימי חג ומועד. אמנם הייצור במפעל הפליז פעל בשבת, אך השבת נשמרה בעבודה המשרדית, בה הפקידות הייתה על טהרת יהודים.

– נוצרה מעין חממה חברתית רפורמית לקהילה. סביבה מגוננת ומטפחת עובדים, ביישוב שהוא מפעל ומפעל שהוא בית, תרתי משמע.

לחממה זו הגיע,בתחילת שנות ה-1870, סבא רבא שלי, שלום שמואל (סמואל) רוזנבליט, בן למשפחה עשירה שומרת מצוות, מנאמני תורה עם דרך ארץ (ניאו-אורתודוקסיה). כתלמיד ישיבה בן 17, בעודו בדרכו מהונגריה לסמינר הרבנים בברלין, נקרא להשלמת מניין במסינגוורק, והשתכנע להשתקע שם. הוא עבד כפקיד צעיר במפעל הפליז של משפחת הירש, היה גזבר החברה, והפך ליד ימינו של 'האדון' הירש.

שמואל נשא לאישה את הגננת פאני פולברמאכר (Pulvermacher) מברלין, וכל שבעת ילדי משפחת רוזנבליט נולדו וגדלו בקהילה היהודית הקטנה של מסינגוורק.

אבי המשפחה המשיך גם ללמוד גמרא, והיה ראש קהילת מסינגוורק, אליה נהגו לבוא לקראת החגים כל הרבנים הגדולים של ברלין. הוא ובני המשפחה נחשבו מיוחסים בזכות תפקידו ויהדותם.

עלזה שטרנברג לבית רוזנבליט, אחותו של סבי, והקטנה מבין שבעת הילדים, סיפרה על החיים במקום:

"גרנו בכפר קטן, מסינגוורק היה שמו, על שם בית החרושת הגדול לפליז במקום, שבו יצרו צינורות ופחים. כדי להגיע למסינגוורק צריך היית לחצות שני גשרים…מתחת לגשר הגבוה יכולת לראות את האוניות שהובילו אל העולם הגדול את הצינורות והפחים שייצרו אצלנו. ואילו מתחת לגשר הנמוך רעשו המים מבית החרושת בקול רם…"

"…בערב [מהבית הגדול בו גרנו] שמענו את צלצול הדין-דין מבית החרושת כשזרקו את הצינורות הלוהטים שהוצאו מבית היציקה זה על גבי זה. לפעמים כשהזדקפנו במיטה ראינו ניצוצות עולים מעל הארובה. מראה נפלא."

"הבית במסינגוורק היה מאוד עליז. מעולם לא דיברנו על כסף וגם לא היה לנו. הכלכלה שם הייתה דומה לזו שבקיבוץ.– שילמו לכל משפחה לפי מספר הילדים.לפי הצרכים ההכרחיים."

הרוזנבליטים על רקע חזית בלוק בתי משפחות: הירש (האדונים), קלוורי ורוזנבליט. מסינגוורק, 1899.
צלם:Siegmund Labisch (Zander &Labisch Phot. Berlin West)
מקור:© אסנת רוזן קרמר, Osnat Rosen Kremer, חיפה, 15.5.2022.

בשנת 1910 הרוזנבליטים עמדו על פרשת דרכים:לאחר מותו של גוסטב הירש (1898), מצב העניינים במסינגוורק השתנה תחת הניהול החדש. שמואל רוזנבליט אמנם המשיך לשרת את החברה עוד כמה שנים בנאמנות, אך לא מצא את מקומו באווירה החדשה ובקו הניהול החדש אותו נקט אהרון הירש, שלימים השתלט על החברה. הוא פרש מהמפעל בהסכמה אחרי יותר מ-37 שנות עבודה והמשפחה עברה לברלין.

יוסף רוזנבליט, בנו (סבא שלי), שהפגין כישרון מסחרי מפותח, השתלב בעירהגדולה מיד,ונכנס לעבודה בחברתKHHirsch Kupfer– נחושת-הירש, ברלין, שעיקר פעילותה עבר בהדרגה לייצור רכיבי נחושת לבנייה, ובהמשך- ייצור בתי נחושת.- הקשר היהודי והמשפחתי לבתי הנחושת נמשך.

בשנת 1906 הורחבו מפעלי הנחושת והפליז של הירש, כמו זה באברסוולדה (Eberswalde), ואוחדו עם עסקי המתכת המשפחתיים הוותיקים בהלברשטדט. שם החברה הוסב ל "ח.מ. הירש עבודות נחושת ופליז" (Hirsch Kupfer und Messingwerke AG או בקיצורHKM). החברה צמחה להיות מעצמה גדולה בתעשיית הנחושת הגרמנית, ומתוארת כאחת מחברות המתכת המובילות בגרמניה וכמי שמילאה תפקיד מוביל בחיי הכלכלה הגרמנית.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, בהשפעת הירידה במכירות שנגרמה מהמשבר הכלכלי, החברה לא הסתפקה עוד בייצור מוצרי נחושת מסורתיים וחיפשה רעיונות ואפיקים חדשים למוצרים מנחושת.

הרעיון של HKM היה להיכנס לענף הפיתוח והייצור של בתים טרומיים מנחושת. המשמעות הייתה לייצר רכיבים טרומיים במפעל, להעביר אותם לאתר הבנייה ולהרכיב מהם בית הראוי לשימוש בתוך יממה. הטכנולוגיה המתועשת התאימה לגישות האדריכלות המודרנית שהחלו תופסות תאוצה בגרמניה, לפי עקרונות הבאוהאוס (Bauhaus), שנוסד על ידי האדריכל ולטר גרופיוס. זה נתן מענה גם לשפל כלכלי כבד שידעה גרמניה בתקופה זו שאופיינה במשבר דיור חמור. במפעל קיוו שמהירות ההרכבה והמחיר הזול יחסית, יתאימו לצרכי מדינות נוספות שדרשו דיור זול לייצור ובנייה מידיים.

ב-1922 נערכה בגרמניה תחרות תכנון בניינים מודולאריים. ולטר גרופיוס זכה בתחרות עם הצעתו לבתים טרומיים "מתועשים", ובבנייה זכתה חברת הירש. לבתים היה שלד עץ, החיפוי החיצוני והגג מלוחות נחושת מרוקעים העמידים בפני פגעי מזג אוויר. התכנון האדריכלי כלל את עיצוב מכלול הבית,לרבות ריהוט, אבזור וקישוט. הקירות הפנימיים היו מחופים בפח מרוקע,מוטבעים וצבועים מראש, גודל החדרים היה אחיד, והבידוד נעשה באמצעות רדיד אלומיניום ואזבסט.

בסוף שנות ה-20 חברת הירש ייצרה מספר דגמים של בתי נחושת טרומיים, שתוכננו על ידי וולטר גרופיוס, שיועדו עבור "מתיישבים יהודים".

במהלך 1930 החלה חברת הירש להתנסות בשימוש בנחושת בבנייה בקנה מידה נרחב יותר. הם רכשו את הזכויות למערכת של ייצור טרומי של דירות מנחושת, שפטנט עבורם נרשם כבר ב-1924על ידי הממציא, המהנדס פרידריך פורסטר (Frigyes Förster) מבודפשט, ומאוחר יותר פותח ושוכלל על ידי פורסטר בשיתוף עם האדריכל רוברט קראפט (Robert Krafft).בזמן בקשת הפטנט המתוקנת והמשופרת, באוגוסט 1930, פורסטר וקראפט כבר מסרו את כתובתם ב-Finow, Mark, במיקום של מפעל Eberswalde שלHirsch Kupfer-und Messingwerke.

הירש הקים תהליך ייצור מתוחכם לבניית הבתים, על פי המתווה של פורסטר וקראפט, כולל הרכבה של רכיבי המשנה לייצור אלמנטים לבניין על פס ייצור נע, ובמפעל הוקמה חטיבה חדשה:מחלקת בית הנחושת -Kupferhaus.

בסוף 1930, לאחר שניתן אישור לשיטת הבנייה של KH לבנייה למגורים, הורכב בית לדוגמה בן חמישה חדרים, שעורר עניין רב גם מחוץ לגרמניה.

בשנת 1931 נשכר האדריכל ולטר גרופיוס, יוזם הסגנון הבינלאומי, כדי לשפר את עיצוב המודלים השונים.

על מנת לפרסם את המיזם החדשני הזה, הודפס קטלוג, שכלל שש דוגמאות של בתים שלמים, חד-משפחתיים: חלקם הוצג בתערוכה הקולוניאלית הבינלאומית של פריז וזכה ב"גראנד פרי"; אחרים הוצגו בתערוכת הבניין, במסגרת הקונגרס הבין-לאומי לבניין ערים ודירות בברלין, במאי של אותה שנה.

בתערוכה בברלין הוצגו כל החידושים והמגמות בענף. השתתפו בה 18 ארצות מאירופה ו-5 מדינות שלא חמן היבשת, כולל ארץ ישראל שהציגה, מטעם ההסתדרות, את השכונה הקיבוצית (רמת רחל) ואת האפשרות להקמת בתים עם משקי עזר (שכונת בורוכוב), לחסכון כוחות במשק הבית, על ידי סידור מוסדות משותפים ואפילו גינות משותפות בשכונות ומעונות עובדים.

בכיכר גדולה במגרשי התערוכה, תחת השם "הדירה בתקופתנו",הוקמו תחת כיפת השמים בתי בטון, עץ, פלדה, ולראשונה הוצג ומשך את תשומת הלב "בית בבנייה שכולה נחושת", מאת חברת Hirsch Kupfer-u-Messingwerke A.-G. Berlin.

מקור:ליאו קופמאן, תערוכת הבניין הבין-לאומית בברלין. כתבה בעיתון דבר, 21 בינואר 1932, עמוד 2.

הבית שהוצג בברלין, היה מבנה דו-קומתי, עשוי לוחות ממוסגרים עץ, המחופים מבחוץ ביריעות נחושת, ומבפנים בלוחות קיר-פלדה דחוסים שמבודדים באופן שנקבע. הקירות, בעובי של 10 ס"מ בלבד, הראו אותם ערכי בידוד כמו קיר לבנים בעובי 22 ס"מ. התקרות, מפלדה דחוסה, היו תלויות על מסבכי עץ חתוכים מראש (כשהחלקים ממוספרים לנוחות ההרכבה), והן נשאו את גג הנחושת.

ביולי 1931, רשימת המבנים שהוצעו למכירה בקטלוג על ידי HK כללה כבר תשעה סוגי אב-טיפוסים שונים, במגוון צורות: החל מהיקר ביותר ברשימה,מסוג R – וילה בת שבעה חדרים בשטח של 167 מ"ר, במחיר 13,600.24 RM (רייכסמארק); הטיפוס שהוצג גם בברלין- "טירת נחושת" (Kupfercastell), בשטח 100 מ"ר, בעלות של 10,900 RM; דגם "כיסית משלו"(Eigen Scholle), בשטח 56.6 מ"ר בעלות שלRM 6,300; וכלה בזול ביותר, מסוג K– דירת מגורים צנועה בשטח של 36.9 מ"ר בעלות של 4,200 RM בלבד.

הרשימה כללה גם שמות מקוריים ורומנטיים, כמו: "תכשיט" (Juwel), ו"חלום אביב" (Frühlingstraum). במסע לקידום המכירות של "טירת הנחושת" ובהוראות שצורפו לה, נטען שהזמן הדרוש להרכבת הבית הוא 24 שעות בלבד, על ידי שישה עובדים.

בתים כאלה נבנו בגרמניה.

במחצית השנייה של שנת 1931, כידוע, התמוטטה הכלכלה הגרמנית, האבטלה בגרמניה גאתה, בנקים במדינה פשטו את הרגל והאינפלציה הרקיעה שחקים. – מצב זה היווה פרצה הקוראת למי שהתיימרה להציע פתרון—המפלגה הנאצית.

בסוף שנת 1932, כתוצאה ממשבר הבנקים בברלין,לאחר תקופה רוויית צרות כלכליות ובעידן של מתח פוליטי גובר, נכנסה חברת הירש הוותיקה לפירוק, ומשפחת הירש נפרדה מהחברה.

בנוסף לכך, מאחר שמשפחת הירש מילאה תפקיד גאה ובולט בענייני הקהילה וביהדות במסינגוורק ובגרמניה, עתה היא הייתה יעד טבעי לאפליה הנאצית. – בתחילת 1933 אהרון הירש הודח גם ממנהלת קונצרן הנחושת על ידי הנאצים ופרש בעל כורחו.

אמנם חברת Erze und Metalle Hirsch A.G של אמיל הירש מברלין (ואמסטרדם) המשיכה לפעול, אך בסופו של דבר, נסגר גם הסניף בברלין על ידי הנאצים.

עם עלייתם לשלטון, הנאצים גם הורו לפרק את כל חלקי המתכת מבתי נחושת הקיימים בגרמניה, פרי המפעל. חלקי הנחושת הותכו ומוחזרו כדי להפיק מהם נחושת, שהייתה בעלת חשיבות אסטרטגית לייצור תחמושת, בניגוד לתנאים של שלום וורסאי שניכפו על גרמניה עם תום מלח"העולם הראשונה. חלקם המכריע של הבתים נעלמו. אחדים מהבעלים של בתי נחושת צבעו אותם בלבן, כדי להסוות אותה, ובכך הצילו את בתיהם, שחלקם עומד עד היום.

לכאורה, נחתם הגולל על פרויקט בתי הנחושת האדיר. אלא שהסיפור המיוחד שלהם והקשר של הקהילה היהודית אליהם לא תם, אלא קיבל תפנית מפתיעה.

ואולי גם כי יש סיבות טובות לשימוש בנחושת, הידועות ביהדות מזה אלפי שנה, עוד מימי התנ"ך.

(1) האופי הייקי הנחוש / הנחישות הייקית

גל העלייה של יהודי גרמניה, שהחל באביב 1933 בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. אלפי העולים "הייקים", מצוידים ברכוש, בידע, בהשכלה גבוהה היו נחושים (החלטיים) להתבסס ולהצליח במולדת החדשה –

נחישותם התבטאה בייבוא של ידע ותובנות שניכרו היטב גם בהקפדה יתרה, בתחום התכנון והבנייה. במשא שהביאו עמם במסעם מהבית שעזבו בגרמניה, מלבד כלי בית וריהוט, היו כמה בתי נחושת (Kupfer), שהיו הקניין (Käufer) שלהם, שרכשו במיטב כספם. ו"מטען" נוסף שייבאו לכאן הייתה השפה הגרמנית בה התבטאו, בְּמֵצַח נְחוּשָׁה (ללא בושה ובחוצפה), גם באתרי הבנייה, עד כדי קיבוע מושגים בגרמנית לשפת הענף. בתוך שלוש שנים הם חוללו מפנה ניכר במציאות המקומית, והביאו לשגשוג כלכלי.

הבנייה הייקית – ייבוא מבני נחושת עם הבאוהאוס להרכבה בארץ ישראל

חשיבות בתי הנחושת הטרומיים, בעיצוב ולטר גרופיוס, אינה טמונה רק בחדשנותם לתקופתם. חשיבותם נעוצה גם בקשר שלהם לגירושה ולהשמדתה של יהדות גרמניה ולכן הם חלק אינטגרלי, אם כי פחות מוכר, מההיסטוריה של יהדות גרמניה.

בתחילת שנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון, גברה הסכנה הממשית על מעמדם המאוים של היהודים בגרמניה, שכבר סבלו מהתעצמות הנציונל-סוציאליזם מ-1932.ביהודים גרמנים רבים התעוררה ההכרה שהגירה היא יותר ויותר הכרחית, והיעד הטבעי היה ארץ ישראל.

כותרות התקופה בעיתון הארץ-ישראלי בשפה האנגלית, Palestine Post (לימים – הג'רוזלם פוסט), שנקט קו תקיף נגד הגבלות שהטיל השלטון הבריטי על הגירת יהודים לארץ ישראל, מציגות את מצוקת יהודי גרמניה ההולכת ומחריפה:"יהודים מתחילים ביציאת גרמניה" (12 בפברואר);"היהודים בורחים משלטון הטרור הנאצי" (15 במרץ); "הכנות לעולים גרמניים" (16 באפריל).

עם זאת, ולמרות שהיישוב היהודי בפלשתינה חיכה לעולים מגרמניה, מאז עליית הנאצים לשלטון,נאסר על יהודים שעזבו את גרמניה להוציא ממנה כספים. זה הפך את ההגירה לפלשתינה המנדטורית למשימה בלתי אפשרית, מה גם שמאז גזרות "הספר הלבן" הבריטים אפשרו להיכנס אליה רק לבעל הון כספי העולה על 1,000 ליש"ט.

פתח המילוט מגרמניה נוצר ממאי 1933, כאשר הותר ליהודים לצאת עם רכוש שקנו בה,לפי "הסכם העברה" ראשוני, שנחתם בין מנהיגי היישוב הציוניים, בראשות חיים ארלוזורוב, לבין הגרמנים. בזיכיון הבלעדי לבצע העברות רכוש מגרמניה לארץ ישראל, עד לסך מיליון מארק גרמני, זכתה "הנוטע" (חברה להתיישבות בארץ ישראל). היא דאגה לבצע רכישות של ציוד ולשלוח אותו לארץ ישראל מהכספים שהופקדו לזכות חשבון החברה בגרמניה.זה איפשר ליהודים גרמנים למכור את נכסיהם בגרמניה, ובתמורה לקנות – באמצעות "הנוטע" – מוצרים מתוצרת גרמנית שניתן להעבירם לפלשתינה.

באותה תקופה עדיין התרכזו מאמצי הנציונל-סוציאליסטים להפוך את גרמניה ל"יוּדֶנרָיין" (נקייה מיהודים –), בגירוש ולא בהשמדה, היה בפתח שנוצר לעזיבת יהודים את גרמניה בכדי להציל חיי עשרות אלפי יהודים. לגאול אותם מעבודות כפייה, וממוות כמעט בטוח, ולהציע ליישוב בפלשתינה כוח עבודה ונכסים חומריים הנחוצים לחיים שם.

כדי להיכלל בהסכם ההעברה, עולים מגרמניה חיפשו דרכים לממש את חסכונותיהם, ולהעביר לתחומי ישראל המנדטורית שווה ערך ברכוש. במקביל לעלייתם, נולד צורך בפתרונות למגורים בפלשתינה, וגברה ההתעניינות בבתים טרומיים שניתן לייצא לשם. ההנהגה הציונית הכירה בצורך לבנות דיור מהיר וחסכוני, וגילתה עניין בבתי הנחושת.

חתנו של אהרון הירש, רֶנֵה שוורץ, זיהה את התעוררות הביקוש ולכן את השוק הפוטנציאלי לבתים טרומיים, קנה את הזכויות על בתי הנחושת, ועל שרידי חברת "הירש מפעלי נחושת ופליז" של זיגמונד הירש, הקים בברלין את "קופפרהאוס"-החברה הגרמנית לבתי נחושת בע“מ (Deutsche Kupferhaus Gesellschaft m.b.H). הוא החל לשווק מחדש את הבתים – ליהודים שהתכוונו לעלות לפלשתינה (במסגרת העלייה החמישית).

מסע הפרסום של "קופפרהאוס" החל לתפוס תאוצה ב"יידישה רונדשאו" ( JudischeRundschau), עיתון שבועי בשפה הגרמנית שהופץ לקהילה היהודית בברלין, ועסק בענייני היהדות המקומית והעולמית, בדגש על הציונות ואירועים בפלשתינה.

ב-30 ביוני 1933הופיע בעיתון הפרסום הראשון של החברה (עמ' 296), שהסב את תשומת לב הקוראים לתופעת בתי הנחושת בגרמניה, ודיווח על העניין רב שעוררו כאשר הוצגו בתערוכה בברלין ועל זכייתם בגרנד פרי בתערוכה הקולוניאלית בפריז. נטען שבכך הוכיחו את התאמתם לאקלים סובטרופי. לסיכום,לאחר תיאור שלהם, הודגש כי בית הנחושת "קל מאוד להובלה, וניתן להקים אותו תוך מספר ימים". פרסום ראשוני זה הופנה, באופן כללי, לכל מי שבכוונתו להגר מגרמניה והוצג כאטרקטיבי מבחינות רבות:בית הנחושת יעניק לבעליו השקעת הון מיטבית במערכות הבנייה המהירות והטובות ביותר, כמגורים היגייניים ובעלי בידוד איכותי, שמבודד היטב מפני חום וקור.

מאמצע יולי 1933 הפרסומות מטעם "קופפרהאוס" כבר הפכו ספציפיות יותר, והיו מכוונות במפורש לעולים לארץ ישראל: "קח את בית הנחושת שלך לפלשתינה". בהתייחס לאקלים השורר בה, הן מבטיחות למהגר הפוטנציאלי:"ואתה תשכון בחללים שיישארו קרירים למרות החום העז".

ממש באותו זמן, ב-18 ביולי, הורחב הסכם "הנוטע" לסכום העברה של 3 מיליון מארק מגרמניה, והתנהל משא ומתן לקראת הסכם ההעברה הפורמלי, אשר אושר באופן רשמי חודש לאחר מכן, באוגוסט.

סביר להניח,כי כבר מיום היוסדה "קופפרהאוס" נכנסה למשא ומתן על הזכות להיכלל ולייצא את תוצרתה לפלשתינה, מה שצלח ברגע שקבלה לכך אישור רשמי, כפי שפורסם ב"קטלוג פלשתינה":

"לפי צו של שר הכלכלה של הרייך, על פי בקרת מטבע חוץ לחברתנו מיום 24 ביולי 1933.., מהגרים לפלשתינה רשאים לרכוש בית נחושת גרמני ולשכור אותו כנכס מעבר דירה, מבלי להשפיע על זכותם להעביר 1,000 ליש"ט."

ב-10 באוגוסט, בעקבות היתר זה,יצאה לאור "מהדורה פלשתינית" מיוחדת של קטלוג "קופפרהאוס" שכותרתו "למה בתי נחושת לפלשתינה?".

קמפיין בתי הנחושת נמשך בסדרת פרסומים בעיתון "יידישה רונדשאו" עד סוף שנת 1933. כך, במודעת פרסומת מאוירת (29 בדצמבר) הציעה החברה במפורש: "קנו בתי נחושת לפלשתינה".

מקור: חלק "מודעות עסקיות" JüdischeRundschau:.גיליון 103/104, עמ' 1033. ברלין, 29.12.1933 , י"א בטבת תרע"ד.
מוציא לאור: Heinrich Loewe. Berlin: ZionistischeVereinigungfür Deutschland
מאוסף גיליונות העיתון, באתר Compact Memory

לצורך השיווק לארץ ישראל, מותגו שמות דגמי ששה מבתי הנחושת של הירש, ובמקום שמות נוצצים, כמו "טירת הנחושת", הם הוצעו מעתה בשמות לוקאליים:"חיפה", "ירושלים", "תל אביב", "יפו", "שרון",… ואפילו "לבנון"."פרוספקט פלשתינה" של החברה הציג את מפרט ששת הדגמים השונים ועלויותיהם: החל ממחיר של 6550 מארק לדגם הזול ועד 19450 מארק לדגם היקר. העיצוב היה חדש, פשוט ו"עכשווי",אך עדיין מבוסס ברובו על סט הרכיבים המקוריים.הקטלוג מציין כי בעיצוב הושם דגש על פרטי בנייה שהותאמו מחדש במיוחד לפלשתינה, בהתייחס לנדרש בה: בידוד סולארי, סינון זבובים, והתקני הגנה אחרים. בין היתר, הוצעו לדגמים גגות שטוחים (שלא דווקא ניבנו כך), עם מרזבי גג רחבים.

בראייה אסטרטגית, נלקח בחשבון המצב הקריטי של שוק הדיור בפלשתינה.- רק שניים מהדגמים ששווקו היו עדיין מיועדים לבתים חד-משפחתיים, בעוד ארבעת הטיפוסים הנוספים תוכננו עבור שתיים עד ארבע יחידות דיור בבניין אחד. תפיסה זו נבעה מהכרה במצוקת הדיור בפלשתינה (מחסור בדירות, חומרי בנייה, פועלים ועוד), והביקוש למגורים בדירות קטנות למטרות השכרה, שצפוי אף לגאות עם התעצמות העלייה.

לפיכך, לרוכשים לעצמם בעלות על הדירות הובטח לא רק "בית", במשמעותו כמחסה מידי (שיורכב בתוך יממה), אלא גם כרכיב ומקור הכנסה קבוע.

הבתים נמכרו בגרמניה כ"קיט" (ערכה), עם כל החלקים הטרומיים הנחוצים להרכבתם, וכך ניתן היה לייצא אותם לפלשתינה כ"מטען". את ערכת "חיפה", למשל, ניתן היה לארוז ל-34 חבילות במשקל כולל של 15,313 ק"ג. הערכות כללו רכיבים עד לפרט ול"נִיט" האחרון, לרבות: קירות צבועים או עם תחריטים דמויי טפטים, חלונות, תריסי גלילה, חלונות פנימיים (לסירקולציה של אוויר), דלתות, חיבורי חשמל (תוצרתAEG), חימום מרכזי ורעפים. כמו כן, ניתן היה לשדרג את הבית בתשלום: להוסיף דלתות פנימיות, חלונות כפולים וארונות קיר.

תוספת תשלום של 4 אחוזים גבתה חברת "קופפרהאוס" עבור האריזה להובלה ימית, וערכה את הסידורים הנחוצים למשלוח: הבתים הובלו ארוזים מן המפעל באברסוולדה (Eberswalde) אל המבורג, ומשם יובאו באונייה לנמל חיפה החדש שהקימו הבריטים ב-1933,ומשם להרכבה באתרי הבנייה.

להבטחת ההשקעה ופיקוח על זמינות מומחים מתאימים להקמת הבתים, מינתה חברת ""קופפרהאוס",את פריץ נוימן, כסוכן כללי מקומי, בבית טלטש בחיפה (כמוזכר במודעה). נוימן אף ייבא והקים לעצמו בית נחושת [הבית בחיפה נשרף ב-1947]. הם אף שלחו מטעמם כמפקח טכני על הקמת הבתים, את הרברט מרקוביץ', שעבר לצורך כך הכשרה מיוחדת בת ארבעה חודשים במפעל. מרקוביץ' הגיע לחיפה בתחילת נובמבר 1933, במקביל למשלוח הראשון של בתי הנחושת.

כמפקח נוסף על בניית הבתים מטעם החברה, מונה ד"ר (למשפטים) הרמן טוכלר.גם הוא הקים לעצמו בית נחושת, מדגם "ירושלים", בשנת 1934 [הבית קיים ומתוחזק עד היום, ומתגורר בו בן המשפחה, גבריאל טוכלר].

עד כאן הפרק הנוכחי בסאגת מבנים טרומיים מנחושת בייצור מגרמניה להקמה מזורזת בארץ ישראל.

לפי הערכות שונות, עד סוף 1933 הספיקו לרכוש לארץ ישראל 19 או 20 בתי נחושת טרומיים. על פי גילברט הרברט (1980), לחיפה לבדה נרכשו כ-11 בתים כאלה (שידוע רק על שישה מהם שהוקמו), וידוע גם על בית או שניים לרמת גן. בית לצפת ובית לפתח תקווה.

KH ייצר, אם כן, את ה"מקפצה" – בדמות בתי הנחושת – שתמכה במעבר יהדות גרמניה מגרמניה הנציונל-סוציאליסטית לארץ ישראל, אליה עלו עם תוצרי המפעל שבבעלות היהודית, על גלגוליה. כך, בתחילת העלייה החמישית יובאו והורכבו בארץ ישראל מספר בתים טרומיים-בתי נחושת. חלק מן הבתים,שכבר הגיעו לנמל חיפה, כלל לא נבנה, אלא הותך מיד לנחושת שנמכרה, לכאורה בראייה עסקית גרידא, בשל עליית מחירי הנחושת.

משמאל: קטלוג מחירון ששת בתי הנחושת המיועדים לפלשתינה, HKM, אברסוולדה;
מעליו: תמונת בית טוכלר בזמן טקס בנייתו, ועל גגו סמל מגן דוד בין שני עצים.הר הכרמל, חיפה, 1934
צילום: Jan Manu, 19 ביוני 2011. מקור: commons Wikimedia.

פרויקט בתי הנחושת לא עמד בציפיות הגבוהות. כבר ב-1934 נתקל בקשיים, והיוזמה החדשנית נגדעה – לכאורה עוד לפני שניתנה לה הזדמנות ממשית.

אמנם הספקות והחששות לגבי העמידות והביצועים האקלימיים של בתי הנחושת הטרומיים הוזמו, כאשר הבתים הצדיקו את פרסומם כמבודדים (למעט בעיות מסוימות בגגות, כתוצאה מהשמש המזרח-תיכונית), אך לא היה בכך די. חברת "קופפרהאוס" והרוכשים החלוצים היו צריכים להתגבר על קשיים אמיתיים ועל מכשולים תפיסתיים רבים שלא חזו מראש, הן בפלשתינה והן בגרמניה.

הקשיים שהובילו לקץ ייצור ובניית בתי הנחושת

מבחינת הישוב העברי –

הסתבר שהמבנים לא תורמים ואין בהם מענה משמעותי לצרכים, כפי שקיוו. לא היה בהם כדי לתת פתרון למצוקת הדיור החריפה של עשרות אלפי העולים שהגיעו לארץ מגרמניה לפלשתינה: מנקודת מבט כמותית גרידא, היצע המבנים האלה היה רחוק מלענות לביקושים: רק 20 או 25 מבנים, המכילים בסך הכול כ-100 דירות, מצאו את דרכם ממפעלי "קופפרהאוס ברלין" לאתרי הבנייה בארץ. נוצרו אי הבנות וחיכוכים בין איגודי העובדים המקומיים, נוכח טכנולוגיות הבנייה המתועשות,לעומת תעשיית הבנייה המסורתית והשמרנית; למרות פרסומי "קופפרהאוס" שניתן להרכיב בית נחושת ביום עבודה אחד, בפועל הבנייה נמשכה זמן רב יותר, ככל הנראה בשל נתוני טופוגרפיה מקומית, קרקע ויסודות מבטון שנדרשו להם.

מבחינת הבריטים –

הוטל ונגבה מס בלתי צפוי על הייבוא לארץ; בתי הנחושת נחשבו בתים ארעיים, והיקשו להנפיק להם "היתר בנייה"(תעודת גמר) של קבע. [לפי תקנות תכנון והבנייה (הפקודה המנדטורית),תוקפו של "רישיון בנייה" היה לשנה אחת בלבד, במהלכה יש להשלים את הבניה. רק לאחר וידוא עמידה בתנאים הוצאה לה תעודת גמר].

מבחינת הרוכשים להשקעה –

שלא כמובטח, מייבאי הבתים נתקלו בקושי לממשם במכירה או השכרה. לכאורה, הייתה מהם רתיעה גם בשל אי האמון במבנים כמבני קבע (לדוגמה, "בית נחושת מפואר בן 10 חדרים", שתואר כי ניתן להקימו בכל מקום ותוך חודשיים, והוא מבודד- קריר בקיץ, חם בחורף– פורסם לאורך כל חודש יוני 1934 ב-Palestine Post למכירה בתנאים נוחים ביותר, מבלי שנמצא לו קונה). הקשיים שהערימו בארץ על הרכבתם – בני היישוב והבריטים – גרמו עוגמת נפש ואכזבה. לבתים (כמו בית טוכלר) הושלם רישיון בניה רק עשור לאחר תחילת בנייתם, בשנת 1944.

מבחינת הגרמנים –

ייצור בתי הנחושת לא נחשב כתורם לשיקום התעשייה הגרמנית שבין המלחמות. ב-1934 השתנו סדרי העדיפויות, והתחמשות הצבא הגרמני, לקראת מלחמת העולם השנייה עמדה במקום הראשון. בכלל זה, לנחושת עצמה הייתה חשיבות אסטרטגית גבוהה לתעשיות התחמושת והתקשורת. לפיכך, צפוי היה שהממשלה הנאצית תפעל להגבלה ואפילו למניעת ייצוא של בתי נחושת מתחומי גרמניה. הגבלות ראשוניות חמורות הוטלו על הפריסה הפנימית של חומרי בניין אסטרטגיים בגרמניה, מה שהשפיע ישירות על תעשיית בתי הנחושת.

מבחינת חברת "קופפרהאוס" –

עלות חומר הגלם שממנו היה עשוי הייתה לגבוהה בהרבה מהמחיר בו נמכר הבית. התקוות לרווחים נגוזו. לפיכך, לא היה כלכלי לייצר בתי נחושת בגרמניה. בתחילת 1934 חברת "קופפרהאוס" נקלעה לקשיים. הייתה ירידה בהזמנות, עד שבתחילת 1934 פסקו הייצור, הסחר והייבוא של בתי נחושת לארץ.זמן מה לאחר 1936 נאסר ממילא לחלוטין ייצוא סחורות מתכתיות מגרמניה.

(2) אחריתם של בתי הנחושת נכון להיום

בגרמניה –

חלק מבתי הנחושת שהוקמו בגרמניה פורק, כאשר הנאצים אספו את כל חלקי המתכת מבתים קיימים, כדי להשתמש בנחושת לתעשיית הנשק. עם זאת, עדיין קיימים בה37 בתי נחושת ששרדו את מבצע האיסוף של חלקיהם: 20 בברנדנבורג,לרבות כמה שנבנו למרגלות מגדל המים באברסוולדה (1931-2);14בברלין;1 בסקסוניה-אנהלט; 1במקלנבורג־מערב פומרניה ; 1 בריינלנד-פפאלץ.

בישראל –

רוב הבתים פורקו, חלקם נשרפו וחלקם נהרסו, כמו:

בית הנחושת במעלה הצופים 19, רמת גן;
בית ניימאן– בדרך הים ,147, חיפה,מהדגם הגדול-"לבנון", דירות בנות שני חדרים בכל אחת, שנשרף;
בית קליסקי (מאוחר יותר נאומן) מסוג "חיפה" – ברחוב התמר 3 , שנשרף באפריל 2003 (ערב ליל הסדר);
בית ד"ר אלפרד שמוקלר– ברחוב סמולנסקין 23,, בית רופא בית הספר הריאלי, הבית שימש לתקופה קצרה כמעון לילדים חשוכי מרפא, הבית נהרס ב-1972;
בית ברח' קדימה 39, חיפה;
בית בשדרות מוריה 40, חיפה.

כיום, עדיין קיימים בישראל ארבעה בתי נחושת, שהוקמו על הר כרמל, חיפה ובהר כנען, צפת:

בית רוקנשטין– במתחם "אירוח רוקנשטין", מרום כנען, צפת. הבית הראשון שהובא לארץ מגרמניה ב-1933;
בית טוכלר – ברחוב תל-מאנה 20, בחיפה, מסוג "ירושלים".נבנה בשנת 1934. המבנה שימש כגן הילדים הראשון בשכונת אחוזה בעיר. תמונת הבית בעת בנייתו, עם מגן דוד ענק ושני עצים על גגו, מככבת בקטלוג בתי הנחושת(בית ד"ר למשפטים צבי הרמן ונאני טוכלר);
בית גרונדמן –ברחוב החורשה 9, פינת התשבי57 בחיפה (בית אלכסנדר גרונדמן);
בית שונפלד-ברחוב לאונרדו דה וינצ'י 5 (בית זלמה שונפלד).

ארבעת הבתים ששרדו,כעדות לטכנולוגיית הבאוהאוס ולמורשת הייקית מלפני 90 שנה,הוגדרו כבתים לשימור.

בית נחושת רוקנשטין, הר כנען, צפת .
צילום:עופרה רימון, יוני 2017,Creative Commons.
בית טוכלר, תל מאנה, אחוזה, חיפה
צילום: ©אסנת רוזן קרמר, אפריל 2022.
בית גרונדמן, בשכונת רמת התשבי, חיפה
צילום: ©אסנת רוזן קרמר, מאי 2022.
בית גרונדמן, בשכונת רמת התשבי, חיפה
צילום: ©אסנת רוזן קרמר, מאי 2022.
אפילוג: שימור מורשת ייקית יקרת-המציאות בבניית הארץ – בנחושת

ְהנחושת עמידה בפני השפעות האטמוספירה, אך חשיפה ממושכת שלה לאוויר רטוב גורמת להיווצרות שיכבה ירקרקה של קרבונטים (פטינה), המגנה על המתכת. התיישנות זו שלְ הנחושת משווה לה אופי. ויש אומרים שהיופי והאופי–רק משתבח עם התיישנות הפטינה.

אף שרק בודדים מהם ניבנו לבסוף בארץ ישראל, ורק ארבעה מתוכם נותרו, סיפורם– בן 90 השנה — מהווה חלק ממורשת אדריכלות הבאוהאוס ומהמורשת הייקית של העלייה החמישית.

פיתוח טכנולוגיית הבנייה הטרומית בנחושת, כתגובה למשבר הכלכלי בגרמניה, הצליח לצקת לבתים שייצרו במפעלי HK פונקציית דיור בסיסית ביותר, בתקווה לבניית עולם מסודר ויציב יותר.

בנוסף, וכתגובה למצב החירום שבו מצאו עצמם יהודי גרמניה – הם הצליחו אף לצקת זיק של תקווה להגשמת החלום הציוני, ולהגירה בפועל של מי שביקשו מוצא מהבעיות שלהם שם, באמצעות האפשרות לרכוש ולצאת עם ביתם החדש לישראל. – בתי הנחושת המתועשים של בני משפחת הירש,על גלגולי החברה שבבעלותם, מילאו תפקיד במאבק הפליטים היהודים הגרמנים, פתחו פתח לדריסת רגל שלהם ולעלייתם לקרקע בארץ הישנה-חדשה.

מפעל המתכת במסינגוורק, שמלכתחילה התמחה בפליז ובנחושת, היווה בית שחיבר בין העבודה לתורה. בהובלת בני משפחת הירש, הוא הפך מעוזה של הקהילה היהודית במקום בכלל,ושל בני משפחת רוזן –רוזנבליט, בפרט, ורומם את רוחן.

מותג "בתי הנחושת" הטרומיים שנולד שם, הוביל ליוזמה ולתקווה לייצואו, כשווה ערך כסף, מגרמניה לפלשתינה. הקמפיין לשיווקם היווה "הכנת הקרקע", תרתי משמע, לבניית הבית הפיזי ולחזרה המחודשת של יהודים מגרמניה לבית הרגשי בארץ ישראל,וכיעד לייבוא גם ערכי תרבות שלהם, – התרבות הייקית. מהלך זה הסתבר כאקט שגדולתו בקישור הקהילה היהודית מחדש ל"בית".

אף אם מוצר "בית הנחושת" כשלעצמו נתקל בקשיי עליה לקרקע, הוא בהחלט הצליח לייצר חיבור ריגשי ומערכת יחסים ממשית בין קהילת היהודים בגרמניה לבין הארץ, לעורר מודעות לעלייה לישראל ותקווה.

ובזה גדולתם.

בית טוכלר,תל מאנה, אחוזה, חיפה
צילום: ©אסנת רוזן קרמר, אפריל 2022.

לקריאה נוספת

Gilbert Herbert, Gropius, Hirsch & the Saga of the Copper Houses, Faculty of Architecture and Town Planning, Technion – Israel Institute of Technology, 1980
Friedrich von Borries, Jens-Uwe Fischer, Heimatcontainer – Deutsche Fertighauser in Israel, 2009
יקינתון 264 ינואר 2014, העולם על פי מסינגוורק מאת יעל רמון
רשימת בתי הנחושת בגרמניה ובישראל 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן