אהרון ורנר אלכסנדר

אבא, אהרון ורנר אלכסנדר (2016-1923), אשר קרא לעצמו "אלכס", זכור לי תמיד כאוספן בולים, בלע"ז philatelist , בעברית תקנית "בולאי". בחדר עבודתו בעיר הולדתי, Guayaquil , אקוודור, היו ארונות וכונניות עמוסות באלבומי בולים, וכך בדירה ברחוב התיבונים,  ירושלים. כאשר עבר בשנת 2009 ל"בית מוזס" לקח עמו את כל האוסף ואף הרחיב אותו בשנים שהתגורר בבית ההורים. אחר שנפטר, החזרתי את האוסף לדירת הוריי ברחביה. התחלתי למיין את הבולים ודברי הדואר הרבים. ביקשתי ללמוד במדויק מה קיים, מה ראוי להישמר,  מה ניתן למסור.

מתוך התבוננות בבולים ניתן ללמוד על התהליכים ההיסטוריים והסוציולוגיים שעברו עמים ומדינות מאז מחצית המאה ה- 19.  ב- 1 במאי 1840 הופק בבריטניה בול הדואר הראשון  ה-Penny Black. באוסף נשארו מעט פריטים מבול זה. בשנת 1958, השתתף אבא בתערוכת בולים אשר באה לציין את חנוכת בניין הספריה העירונית החדש של Guayaquil . אוסף ה-Penny Black אשר הציג שם זכה לאות הצטיינות.  תעודת ההוקרה מקשטת בתפארתה את חדר העבודה שלי.

חטיבה מורחבת באוסף הוקדשה לשנות האינפלציה בגרמניה, משנת 1916 לערך ועד לעצירת התהליך הכלכלי ההרסני במהלך דצמבר 1923. חודשי ההיפר-אינפלציה משתקפים היטב בדברי הדואר, רוצה לומר, לא רק בולים אלא גם  מכתבים/מעטפות. המחיר למשלוח מכתב בדואר עלה מאלפי מארק לעשרות אלפים, מאות אלפים, מיליונים ומיליארדים. על השולח היה להדביק על המעטפות יותר ויותר בולים, עד כי לא נשאר מקום לרישום כתובת הנמען או שהיה צורך להשתמש במעטפות גדולות במיוחד כדי לכסות אותן בעשרות בולים בערך נקוב של מיליארדים של מארקים חסרי כל ערך. פעמים אזלו הבולים. אזי היה פקיד הדואר מחתים את המעטפה בכיתוב "האגרה שולמה" או שהיה מוסיף בכתב ידו את המילים Gebühr Bezahlt.

באוסף השתמרו גלויות ומעטפות הנושאות חותמות דואר מיוחדות. החותמות היו בעלות ערך, עד כדי כך, שאספנים היו שולחים לעצמם מכתבים על מנת שיחזרו מוחתמים עם החותמת המבוקשת או החותמות המבוקשות אשר תיעדו את מהלך המכתב. ב- 29 באפריל 1957 חנכה חברת התעופה הגרמנית Lufthansa שירות נוסעים מהמבורג לבגדד. אספן בולים שלח עם הטיסה מכתב לנמען דמיוני בשם אחמד חמזי, באמצעות "דואר שמור" ) poste restante ) בדמשק. אחמד חמזי מעולם לא בא לסניף הדואר הראשי בדמשק לקבל את מכתבו אשר הוחזר לשולח בהמבורג עם חותמות דואר מהדרך שעבר הלוך וחזור.

יעילות שירותי הדואר בראשית ימיה של מדינת ישראל משתקפים בעובדה, שמכתבים עליהם צוינה גם כתובת חלקית הגיעו לנמען. פקידי הדואר רשמו את הערותיהם. מכתב אשר נשלח מגרמניה לרופא שיניים אשר ככל הנראה התגורר ברחוב בן-יהודה בתל-אביב ללא ציון מספר הבית, הגיע תעודתו בזכות כך, שפקיד הדואר הציע לברר בהסתדרות רופאי השיניים את כתובתו המדויקת של האיש.

פריט מרגש באוסף הוא המכתב האחרון אשר נשלח במאי 1942 לסבתא פלורה בוינה,  אמא של אמא.  היו לה שני צאצאים: הבת מרים, אמא שלנו, אשר אז הייתה בארץ-ישראל, והבן היינריך, הדוד שלנו, אשר התגלגל לשבדיה. הבן שלח ב- 14 במאי 1942 משבדיה מכתב לאמו בוינה. המכתב הגיע לוינה ב- 23 במאי 1942, אלא שבאותו מועד האם כבר נשלחה מוינה לרצח בפולין. פקיד הדואר רשם על המכתב "הנמען היגר"(!) והוסיף, בהתאם להוראות איגוד הדואר הבינלאומי, תווית עליה הודפס בגרמנית וצרפתית "נמען נסע ללא שהשאיר כתובת". המכתב הוחזר לשולח בשבדיה. 

חיפוש הנמען היה חשוב גם באיתור חיילים משרתים במהלך מלחמת השחרור. אמא שירתה בירושלים; אבא הועבר בהפוגה הראשונה מירושלים לתל-אביב, צורף כקשר לגדוד תותחנים.

אמא החיילת שלחה בקיץ 1948 מכתב לאבא החייל. מסתבר, שאז היה על החיילים לבייל את מכתביהם. על המעטפה נהוג היה להוסיף חותמת, "חייל  –  החלף את שמך הלועזי". המעטפה נפתחה על ידי הצנזורה הצבאית והוחתמה "בקורת צה"ל". אמא לא דייקה בפרטי הגדוד אשר אבא היה מוצב בו. נוהל דואר צבי טרם היה קיים. על המעטפה רשם מי שרשם, "לא נמצא בגדוד התותחנים" אך אחר ציין את פרטי הגדוד המעודכנים.

באותם ימי ראשית מדינה שלחה סבתא לילי, אמא של אבא, אשר הצילה את חייה באקוודור, מכתב לבנה וכלתה בירושלים. המכתב הועבר מאקוודור לשרותיי הדואר בארצות הברית אשר אמורים היו להעביר אותו לישראל. אלא, בארצות הברית הוחתם המכתב בחותמת "השירות הושהה" (service suspended) והוחזר לשולחת. סבתא נבהלה ביותר. חששה שיקירה נפגעו במלחמה.

נסקרו כאן מעט פריטים מהאוסף אשר מהווה פיסת היסטוריה אישית, יהודית, ציונית ועולמית.