אדלר שמואל – סיפור חיים

אדלר שמואל – סיפור חיים

הודות לפרויקט המבורך "ספר הייקים" החלטתי לעלות על הכתב את קורות חיי, דבר שבעצם כינן בתוכי זה זמן.
נולדתי בקלן בסוף שנת 1930 בשם זיגפריד (שמואל ישעיהו, בברית) לאבי נתנאל אדלר ז"ל, סוחר אמיד ואמי מלכה (לבית אלסטר) ז"ל. אבי האמין בכל רמ"ח אבריו בגרמניה הנאורה וסרב להפנים את הסערה המתרגשת, על אף זימו
ניו לחקירות בגסטאפו. את כיתה א' למדתי בבית ספר כללי, אך עם התגברות חוקי הגזע נאלצתי להמשיך את כיתה ב' בבית ספר יהודי, למעשה "חדר".

בקיץ 1938 נסעתי עם אימי מלכה ז"ל ואחותי אילה ז"ל לחופשה שנתית אצל הדודים מצד אמי במילנו. החופשה התארכה מעבר למתוכנן כאשר הודיע לנו אבי שלא לחזור לגרמניה וכי הוא ישתדל להצטרף אלינו במילנו.

שהותנו באיטליה התארכה כאמור מעבר למצופה מאחר וההורים חיכו לאחת משתיים: ויזה לארה"ב (שהדוד אלסטר בניו יורק הבטיח להסדיר) ו/או "סרטיפיקט" לפלסטינה שהדוד אדלר בארץ הבטיח להסדיר וגם קיים). באביב 1939 עזבנו ארבעתנו את איטליה ועלינו על האוניה "גלילאו" בהפלגתה האחרונה מטרייסטה לפלסטינה. לאחר כמה חודשי נדודים בין מגורים אצל הדודה (מצד אבי), בית מלון "סגל" (לעולים חדשים)  שכרו ההורים דירה (בדמי מפתח) בצפון ה"א (דאז) ליד ככר דיזנגוף.

קבלת הפנים בבית הספר תל-נורדאו הייתה צוננת ומהר מאד הבנתי שלהיות "יקה" בא עם תוספת מסוימת שאין להתגאות בה. לכן באופן מודע החלטתי להשיל מעלי כל סממן של יקיות ולהיות אחד מהחברה. הצטרפתי לצופים "הבונים" (שהיה פלג של הצופים "הקשישים") והייתה לי י
לדות יפה: ערבי שישי, טיולים, מחנה עבודה ועוד…

את התיכון למדתי בגמנסיה "הרצליה" ושם גם התחיל הרומן של עם אשתי לעתיד, אהובה. עם פרוץ מלחמת השחרור גויסנו לצה"ל בסוף שנת הלימודים השביעית בתיכון. שירתי בחיל האוויר במשך המלחמה ועם תום הקרבות שוחררנו לכמה חודשים להשלמת לימודי התיכון. לאחר בחינות הבגרות חזרתי לשרת בחיל האוויר להשלמת השירות.

לאחר השחרור מצה"ל נסעתי ללמוד הנדסה באוניברסיטת טקסס, באוסטין טקסס. באותו זמן למדה אהובה, רעייתי לעתיד באוניברסיטת מק גיל, במונטריאול קנדה. לאחר שנה הצטרפה אלי אהובה להמשך לימודי האדריכלות בטקסס ונישאנו בשנת 1952. שנות הלימודים בטקסס היו שנים נהדרות. אמריקה הייתה אז שפויה, מקום טוב לחיות בו. עם קבלת התואר ב-1955 עבדתי במשך למעלה משנה בחברת יועצים למיזוג אוויר ביוסטון טקסס.

במשך הזמן התעורר בי הדחף ללמוד תואר שני והתקבלתי באוניברסיטת מינסוטה במיניאפוליס. במיניאפוליס נולדה בשנת 1957 בתנו הבכורה אירית. עם קבלת התואר בשנת 1958 שקלנו איפה לבנות את העתיד שלנו. האנייה הישראלית "ציון" הביאה אותנו לנמל חיפה, הגענו הביתה.

התקבלתי לעבודה ב"מכון לחקר הנגב" בבאר שבע לפרויקט מעניין לניצול אנרגית השמש למטרת
מיזוג אוויר במבני מגורים. בבאר שבע נולדה בשנת 1961 בתנו השנייה סיגל.

הפרויקט לא המריא ואני עברתי לעבוד במשרד יעוץ ותכנון של מתקני מיזוג אוויר בת"א, שם גם הצטרפתי אחר כך כשותף. תכננו פרויקטים מהחשובים והגדולים בזמנו בארץ ובחו"ל. בשנת 1985 פרשתי מהשותפות ופתחתי משרד עצמאי קטן אשר היה פעיל עד לפרישתי מהעבודה בשנת 2003. היום אני גמלאי ונהנה מכל רגע.

לגרמניה סירבתי באופן עיקש לנסוע במשך כל השנים עד שהסקרנות האדריכלית של אהובה שכנעה אותי לשבור את הטאבו. בטיסה לברלין בשנת 2004 פגשנו את גבריאלה, גרמניה נחמדה ילידת קלן אשר עמה גם התיידדנו במשך הזמן. לאחר זמן מה גבריאלה הציעה, שנקבל הצעה מעירית קלן לביקור בעיר הולדתי. החוויה הייתה מרגשת ביותר, לבקר בבית מגורנו, לראות את בית הספר (המשוחזר) בו למדתי בכיתה א', לבקר בגן העיר בו טיילתי עם סבי, ועוד חוויות רבות.

אחרון אחרון חביב, עד לנסיעתי לברלין המשכתי באופן עיקש את הניכור מהמורשת הייקית שלי, אך לאחר הביקור בקלן וכן הרבה תודות לירחון "יקינתון" חזרתי להיות יקה גאה, ויש כל כך הרבה במה להתגאות, במיוחד בימים טרופים אלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *