סיפור חייו של אורי אשד

סיפור חייו של אורי אשד

תועד ע"י ד"ר אמתי הרץ על סמך  סיפור חייו של אורי, שבחלקו הועלה על הכתב
על ידו ובחלקו סופר בעל פה, בסיועה של אסתר, בפגישותינו  הנעימות והמעניינות במושב אורות.
התיעוד נעשה כחלק מפרויקט התנדבותי עבור ארגון יוצאי מרכז אירופה.
רחובות מאי 2008.

 ילדות בבית ההורים בברלין

ב-14 לספטמבר 1923 נולדתי להורי ברטה ואלכסנדר ווסרייך, משפחה זעיר בורגנית שגרה בטבורה של ברלין ההיסטורית, לא  הרחק משדרת אונטר דן לינדן המפורסמת, בין כיכר אלכסנדר לכיכר פוטסדאם. להורי הייתהחנות מכולת ובצמוד לה דירת המגורים. קונים לא חסרו והמכירות היו טובות, הייתה רק בעיה קטנה, כולם בקשו לשלם בסוף החודש, דבר שלמעשה לא התממש ותוך זמן קצר נגמר מלאי המוצרים ועמו כספם של הורי.

ב-1927, כאשר הייתי בן 4, נפטרו הוריו של אבי, הסבתא פרל והסבא סלומון, הורי סגרו אז את חנות המכולת ועברו לגור  בדירת הסבים. הסבא סלומון היה איש דתי ושען מוכשר ואבי, שירש את הכישרון הטכני, עבר הסבה מקצועית והפך להיות מומחה למכונות הקרנה לסרטים, מקצוע מבוקש בענף הקולנוע, שהיה אז בשלבים האחרונים של תקופת הסרט האילם.

הורי שלחו אותי לבית ספר של הקהילה היהודית בברלין. זה היה בית ספר בעל צביון ציוני מובהק, שנטע בי את המודעות לארץ ישראל. הלימודים  כללו את כל המקצועות המקובלים וכן עברית.  הצטיינתי במקצועות טבע, כימיה ופיסיקה ובמשך השנים הפקידה בידי הנהלת בית הספר את האחריות לחלוקת עזרי ההוראה למורים במקצועות אלה.

האווירה בביה"ס הייתה טובה המורים שידרו יחס חיובי, מתקדם ולא נוקשה. המנהלת השרתה אווירה של כבוד הדדי ומשמעת ללא כל דיכוי. החיים התנהלו על מי-מנוחות, הלכתי לקונצרטים והצגות תיאטרון ובסופי שבוע בקיץ, הייתה כל המשפחה יוצאת לטיולי אופניים לאחד האגמים בסביבת ברלין.
ברלין משופעת כידוע באגמים יפים, שטחים ירוקים ונחלים. הורי לא ניהלו אורח חיים דתי, אם כי במטבח שמרו על כשרות והפרידו בין כלים חלביים ובשריים, כל זמן שהסבא שהיה אדם מלומד ודתי מאד, היה בחיים.
צמוד לבית הספר היה בית כנסת מפואר של היהדות המתקדמת. מנהל מקהלת בית הכנסת בחר בי להשתתף במקהלה, הודות לקול הסופרן הצלול בו ניחנתי אז.
בדרך כלל הייתי מגיע לבית הכנסת לא כדי להתפלל, אלא כדי לפגוש חברים וחברות מביה"ס. בהגיעי למצוות עליתי שם לתורה.
הנאצים לא שרפו את בית הכנסת כי מכל עבריו היו צמודים בתים של גויים, הם הסתפקו על כן בהפיכתו למחסן ואורווה לסוסים. מאוחר יותר שיקם  אותו  הממשל הרוסי ולאחרונה עבר שיפוץ נוסף שהחזיר אותו להדרו המקורי.

רדיפות הנאצים

כאשר המפלגה הנאצית החלה להרים ראש, עלתה גם רמת האנטישמיות של הנוער ולא פעם הותקפתי ע"י חוליגנים ברחוב. אבי שלא אהב את המצב הזה שלח אותי לתנועת הספורט הציונית "מכבי" כדי ללמוד אגרוף, על מנת שאוכל להגן על עצמי. דבר זה בהחלט הביא לשיפור הביטחון העצמי שלי. גם בשטח זה נחלתי הצלחה ונשלחתי ע"י מכבי-ברלין לתחרות נגד מכבי פרנקפורט על נהר מיין.
לאור המצב הכלכלי הקשה של מרבית הגרמנים לאחר מלחמת העולם הראשונה שהתבטא בין היתר בחוסר עבודה , הצליחו הנאצים להרחיב את  שורותיהם והשפעתם בגרמניה. מנגנון התעמולה הנאצי הפיץ את תורתם, לפיה היהודים הם אלה שאשמים בצרות של העם הגרמני, הם מנצלים את הגרמנים ופוגעים בגזע הארי ה "טהור". ברחובות היו תהלוכות של נאצים לבושי מדים חומים, הופצו כרוזים נגד היהודים וכתובות נאצה נכתבו על חנויותיהם. הנאצים הכריחו בני זוג מעורבים, שאחד מהם יהודי, להיפרד.
לאחר אירועי "ליל הבדולח" כאשר במסגרתו פגעו הנאצים ביהודים וברכושם ושרפו את כל היצירות הספרותיות שנכתבו ע"י יהודים, גמלה בלבי ההכרה שגרמניה אינה מקום לחיות בו ושעלי להסתלק מארץ זו. כאן יש להזכיר את נבואתו של הפילוסוף היינריך היינה שאמר שנים רבות לפני תופעת הנאציזם "במקום בו שורפים ספרים לא ירחק היום וישרפו גם בני אדם".היינה ללא ספק לא שיער לעצמו באיזו אכזריות תתגשם נבואתו.
באחד מימי הסתיו של 1938 בשעת בקר מוקדמת, נשמעו דפיקות חזקות בדלת דירתנו, מלוות בצעקות "לפתוח – משטרה" אבי ואני נדרשנו להתלבש ולהתלוות אליהם, מבלי להסביר את הסיבה לכך. כאשר ירדנו לרחוב, מצאנו משאית משטרתית ועליה כבר כ-45 יהודים בני גילאים שונים ואני הייתי הנער היחידי בן  14. הובילו אותנו לבנין המשטרה המרכזי העתיק ונלקחנו לחדר במרתף, בו היו דרגשי שינה מעץ ומיכל גדול לצרכים, ללא מים או מזון.
3 פעמים ביום קבלנו ספל אחד של קפה שחור ופרוסת לחם יבשה. לא היה לנו מושג מה צפוי לנו. יום אחד, כאשר הרעב מאד הציק לי, דפקתי בדלת הברזל, הופיע השומר ופתח את האשנב ושאל "מה קורה פה?" אמרתי לו שאני רעב, הוא סגר את האשנב ונעלם, כעבור מספר דקות חזר עם ספל קפה ופרוסת לחם יבשה. מכל  היהודים שהיו בחדר הייתי היחיד שזכה לתוספת הזאת.
בקר אחד, נפתחה הדלת וקבלנו הוראה לצאת לחצר, קצין משטרה הסביר לנו שאנו חופשיים ללכת הביתה והוסיף "אנחנו עוד נבוא לקחת אותכם".
הלכנו ברגל הביתה כי לא היה לנו כסף לנסיעה ונפלנו לזרועותיהן של אמא ואחותי פאני שהייתה אז בת 10. מיד החלטתי שעלי לעזוב את ברלין בכל מחיר.

( באתר בית הסוהר שנהרס בהפגזות בנות הברית במלחמה, ראינו בביקורנו האחרון את טבלת הנחושת שבתמונה ועליה הכיתוב:
"במקום זה עמד, עד להריסתו במלחמת העולם השנייה, מטה המשטרה, מקום בו רדפו והשפילו את תנועת העבודה המהפכנית. בקרבות ינואר 1919 החזיקו בבנין פועלי ברלין.בתקופת הפאשיזם נכלאו,עונו ונרצחו כאן אלפי גרמנים וזרים אנטי-פאשיסטים. הם מתו עבורנו").

לאחר שובנו הביתה התבררה התעלומה – בכוונת הגרמנים היה להסיע אותנו אל הגבול הפולני, כפי שנהגו לעשות עד אז, ולהורות לנו (בסיוע יריות הפחדה באוויר)  לעבור את הגבול לפולניה. זה היה תחילתו של גירוש היהודים לגטאות. למזלנו אירע נס, הפולנים סגרו את הגבול עם גרמניה ולא אפשרו את המשך הגירוש. זה היה כמובן לפני פלישת הגרמנים לפולניה ב- 1.9.1939
עבורי הייתה זו אפיזודה גורלית – לא חשבתי לרגע להישאר אצל הנאצים וחיפשתי כל דרך, עם או בלי המשפחה, לצאת משם. לצערי  לא הספיק האירוע הזה  לשכנע את אבי להסתלק מגרמניה.

תקופת ההכשרה 

העובדה שכבר הייתי במאסר נתנה לי עדיפות לעליה לארץ ישראל במסגרת "עלית הנוער". טיפלתי לבדי בכל הסידורים הכרוכים בעליה, עברתי 'ועדה רפואית' ומחנה "הכשרה" חקלאית.
מחנה זה היווה למעשה מערכת לסלקציה של המועמדים לעליה, הצעירים היו צריכים לבצע משימות קשות, כגון חפירה, על מנת לזהות את אלה שמנסים להשתמט, או "לעגל פינות" כדי שהנבחרים לקבלת הסרטיפיקטים, שמספרם היה מוגבל, יהיו אכן מתאימים בגופם ובנפשם לעבודה הקשה שנכונה להם בארץ המובטחת. אלה שנפסלו נידונו למעשה להישאר בתופת הזאת. ההכשרה נוהלה ע"י המשרד הארץ ישראלי שעסק בעליית הנוער, לשם כך שכרו חווה של חקלאי ליד ברלין, שם עבדנו בשטח  וגרנו בבית  החווה.
ה-"הכשרה" שנמשכה 6 שבועות, הייתה עבורי תקופת הבראה לאחר ימי הכלא המדכאים.
הורי הסכימו בלב כבד שאעזוב אותם, אך לא עמד להם הכוח הנפשי לאפשר גם לאחותי  הקטנה לצאת מגרמניה. עליית הנוער ארגנה מבצע הצלה ("קינדר טרנספורט") עבור ילדים מתחת לגיל 15 במסגרתו הוצאו מגרמניה ונשלחו ישר לאנגליה, שם פוזרו בין משפחות, שאצלן גרו ועבדו קשה ולעיתים שימשו ממש כשפחות המשפחה.

עליה לארץ ישראל   

בבוא היום, הכינו לי הורי מזוודה עם ביגוד וכל הדרוש לבחור צעיר "עצמאי" וכך כ-10 ימים אחרי פסח 1939 מצאתי את עצמי על רציף תחנת הרכבת במרכז ברלין, עם המזוודה ו-2 ליש"ט בכיס, (זאת הייתה הקצבת המטבע הזר שהגרמנים התירו להוציא מארצם). ביחד איתי הייתה קבוצה של עוד כ-30 בני נוער, עם מזוודה ובני משפחה מתייפחים המלווים את ילדיהם אל הלא נודע ועם המחשבה הקשה, שאולי לא יתראו עוד לעולם.
בזאת החלה דרכי בעולם הזה .ללא משפחה, כאשר את כל ההחלטות הייתי צריך לקבל בעצמי ועל אחריותי.

הנסיעה ברכבת לטרייסט נמשכה כל הלילה ולמחרת, לפני הצהריים, הגענו לנמל שם חכתה לנו אוניה, שעוד באותו היום הפליגה בדרכה לארץ ישראל.
ההפלגה נמשכה כ-5 ימים והייתה חוויה נעימה.
בהתקרב האוניה לנמל תל-אביב, ראינו עיר של בנינים לבנים, דבר שלא היינו רגילים אליו בחו"ל. מאחר ונמל תל-אביב לא היה עמוק מספיק כדי עגינת אוניות גדולות, עגנה האוניה במרחק מה מהחוף ואנו ירדנו בסולמות לסירות קטנות שהביאו אותנו לרציף הנמל.

בנמל נתקבלנו ע"י נציגי משרד הבריאות של ממשלת פלסטינה הבריטית בזריקות וחיסונים ולאחר שבדקו דרכונים ותעודות עליה, נשלחנו ליעדים שונים בארץ.
לא שאלו להעדפותינו לגבי חיים במושב או בקיבוץ, החלטה מקרית כיוונה אותי למושב, דבר שהתאים לאופי שלי.


החיים במושב באר טוביה ובקיבוץ מעיין צבי

בנמל המתין לי נציג מושב באר טוביה, גרשון פליישר, אדם חרוש קמטים. גרשון לקח אותי לבאר טוביה יחד עם עוד נערה בשם מרים לוי, שאף היא יועדה לאותו המושב. התקבלנו במושב ע"י ועדת הנוער, שתפקידה היה לטפל בצעירים העולים ולחלקם בין משפחות המושב. כך הגעתי אל משפחה  צעירה. היינו בהלם ממה שראינו – רחובות לא סלולים מכוסי בוץ לאחר הגשם, בתים רבים ללא חשמל ובתי שימוש בחצר ללא מים וללא ביוב ועם עיתוני יום האתמול בתור ניר טואלט.
המשפחה אליה הוצמדתי, הייתה משפחה צעירה עם ילד קטן וסבתא זקנה ומאחר והמשפחה הייתה צעירה לא יכולתי לראות בהם תחליף להורי. בבקרים היינו עובדים קשה בעבודות שונות ואחרי הצהריים למדנו יחד עם כל יתר העולים הצעירים בביה"ס, עברית, תנ"ך וקצת היסטוריה. כעבור שנה דרשתי לעבור למשפחה אחרת מסיבה מוזרה – מצד אחד הייתי עדיין בגיל הגדילה, עבדתי קשה והייה לי בהתאם תיאבון בריא ומצד שני הגבילו איתי בכמות הלחם שאני אוכל, דבר שלא התקבל על דעתי, וכך העבירה אותי ועדת הנוער של המושב למשפחה אחרת שמבחינה כלכלית הייתה יותר מוגבלת, אך ניחנה בלב רחב ואוהב. שנתי השנייה בבאר טוביה הייתה על כן שנה נעימה מאד.
קבוצת הנוער העולה שהגיעה איתי לבאר טוביה בשנת 1939 כללה בתוכה יוצאי גרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. כל אותה עת קיבלתי מכתבים מהורי ומאחותי והייתה עוד תקווה קלושה שנתראה.
עם תום השנתיים לשהייתנו בבאר טוביה במסגרת עליית הנוער,החליט כל אחד על המשך דרכו. קבוצה אחת החליטה להצטרף לקבוצת מעיין צבי ליד זיכרון- יעקב. החלטתי להצטרף אליהם כדי להכיר את חיי הקבוץ.
מעיין צבי הייתה מישובי "חומה ומגדל" – צורת התיישבות שהייתה למעשה מתכונת לעקיפת חוקי ממשלת המנדט, שאסרה על היהודים הקמת ישובים חדשים, אולם לפי החוק העותומאני ששרר כאן, הייתה מנועה מלהרוס בתים שיש עליהם גג. הנהגת המוסדות הלאומיים בשיתוף ה- "הגנה" ארגנו את הקמת הבתים בין לילה מחלקים שהוכנו מראש, עם חומה מסביב ומגדל שמירה להגנת הישוב. שוטרי המנדט שהגיעו בבקר לא יכלו לפעול להריסת הישוב.
קבוצת מעיין-צבי הייתה ממוקמת אז לאורך הכביש הראשי הישן שבין תל-אביב לחיפה, סמוך ל-"ביצות כאבארה" שהיוו  מקור לקדחת. על מנת להתרחק מסכנה זו, הוחלט להעביר את הישוב אל הר הכרמל, הרחק ממקור הקדחת ובעקר למקום גבוה, אליו היתושים לא הגיעו. עבדתי שם בהקמת הישוב החדש ובהנחת צינור מים.

רכישת מקצוע עצמאי 

חיי השיתוף לא התאימו לאופיי ולשאיפותיי ועל כן החלטתי לעזוב וללמוד מקצוע, ביקשתי וקבלתי שנת חופשה ועזבתי את מעיין-צבי.
עברתי לחיפה ללא פרוטה בכיסי והגעתי לידידים  שגרו בבית מתקופת הטמפלרים במושבה הגרמנית. נתנו לי ללון בעליית הגג ללא תשלום.
התחלתי לעבוד במוסך כדי ללמוד מכונאות תמורת שכר זעום של כ- 5 לירות  פלסטיניות לחודש, שהספיקו לי לארוחות של לחם, סרדינים ושמנת.
למרות התקדמותי היפה ברכישת הידע המקצועי, לא היה כל סיכוי שמשכורתי תגדל באופן משמעותי. בעקבות מודעה בעיתון, פניתי לעירית חיפה שהייתה עירייה מעורבת של יהודים וערבים, סיפרתי שאני מכונאי מנוסה והתקבלתי לעבודה במוסך, שנוהל ע"י יהודי וערבי, תוך הכפלת שכרי החודשי.
לאחר שגם במוסך זה, שטיפל בעקר בצי מכוניות האשפה, למדתי והתקדמתי הרבה באופן מקצועי, חיפשתי שוב דרך לעבודה יותר משתלמת.
כאשר נודע לי שהצבא הבריטי מחפש מומחים לשיפוץ מנועים, פניתי אליהם והתקבלתי לעבודה בשכר של קרוב ל-21 לירות ועבדתי ב"קריירה" המקצועית הזו כשנה. בעזרת המשכורת הזאת כבר יכולתי לשכור לי חדר משלי, להרגיש עצמאי ולאכול טוב.
כל אותו הזמן המשכתי לקבל מכתבים מברלין. כאשר נפסק קשר הדואר עם גרמניה, קבלתי מאימי מכתב באמצעות הצלב האדום ובו מספר מילים שכללו ברכה ליום הולדתי ביחד עם הודעה על פטירת אבי והמילים "תישאר חזק ובריא, אתה תקוותנו היחידה".
חשדתי שהוא לא מת מוות טבעי, ואכן נודע לי מאוחר יותר שהוא נרצח במחנה-ריכוז דאכאו בתאריך  30.04.1941
כמוכן, נודע לי שהנאצים הציעו לאימי הצעה שטנית, שאימי תקנה את אפר אבי תמורת תשלום!
ואכן בכסף שהצליחה לממש על ידי מכירת חפצי-בית, קנתה אימי את האפר והטמינה אותו בקבר של סבי סלומון, כפי שמעידים הרישומים במשרדי בית-הקברות וייסנזיי; על המצבה לא היה כל אזכור לאבי.
באחד הביקורים שלי בברלין, הזמנתי בונה מצבות כדי שיוסיף על מצבת סבי את המלים:
ALEXANDER WASSERREICH geb. 10.9.1891 ermordet 30.4.1941 in Dachau
ובתרגום לעברית: אלכסנדר וסרייך נולד 10.9.1891 נרצח 30.4.1941 בדאכאו.
אימי ברטה ואחותי פאני הוגלו בתאריך 19.1.1942 לריגה ונרצחו שם מיד; להן אין אפילו מצבה.
(בביקור שערכנו לאחרונה בדאכאו ראינו את המשרפה בה הפכו את אבי לאפר).

בשירות הפלמ"ח 

לאחר קבלת ידיעות אלה, לא יכולתי עוד להמשיך בשגרת חיי, חזרתי לבאר-טוביה והתגייסתי לפלמ"ח, שהיה אז בשלבי התארגנות והוצבתי בפלוגה ה' –פלוגת הדרום.
באותה תקופה, התקדם צבא הכיבוש הנאצי לעבר מצרים והייתה סכנה מוחשית שיכבשו גם את פלשתינה, בדרכם אל שדות הנפט של המזרח התיכון. עברתי קורס מ"כים שהתקיים בחורשות שמעל קיבוץ משמר העמק. תוך כדי האימונים "כבשנו" אין ספור פעמים את מצודת ג'וערה מוקפת
משוכות ה "סאברס". התייחסות השלטון הבריטי אלינו הייתה מוזרה, משטרת המנדט רדפה אותנו ואילו הצבא הבריטי תמך בפלמ"ח בנשק ובציוד.
במסגרת שיתוף הפעולה עם הצבא הבריטי הקים הפלמ"ח "מחלקה גרמנית" שהורכבה מבני נוער יוצאי גרמניה, בעלי חזות "ארית" – שיער בהיר ועיניים כחולות. מחלקה זו אומנה על מנת שחבריה יוכלו לפעול מאחורי קווי האויב הגרמני.
המחלקה הגרמנית התאמנה אף היא בחורשות הסמוכות לשטח האימונים שלנו והיה לי קשה לשמוע אותם כששרו את ההמנון והשירים הנאציים וכן את הדיבורים והפקודות בגרמנית ,שהיו כמובן חלק מהכשרתם.
לאחר סיום קורס מ"כים, עברנו לקיבוצים בדרום כדי לעבוד לסירוגין שבועיים במשקים ולאחר מכן לשבועיים אימונים, וכל זאת עקב העדר תקציב, שהיה דרוש כדי להתאמן ברציפות.

גיוס לצבא הבריטי בצפון אפריקה

ברגע שגנרל מונטגומרי הצליח לעצור את התקדמות הצבא הגרמני על גבול מצרים באל עלמיין ולא הייתה נראית סכנה קרובה שהגרמנים יגיעו
לארץ-ישראל, מיהרתי לעזוב את הפלמ"ח והתנדבתי להתגייס לשירות בצבא הבריטי כדי להגשים את שאיפתי להלחם בגרמנים.
מאחר ולא אהבתי ללכת ברגל, בחרתי לשרת בחיל התובלה  דבר שהביא אותי קודם כל ללבנון ואח"כ, למצרים וללוב, הובלתי ציוד לטורקיה ועבדתי עם פלוגת הנדסה הודית, בהקמת גשרים צפים.
זכורה לי "תקרית" לא נעימה שחוויתי תוך כדי השירות בצבא הבריטי עם אחד החיילים הבריטיים במועדון צבאי ליד תעלת סואץ, שראה על המדים שלי את  תג הכיתוב "פלסטינה" (שענדו בגאווה כל חיילי הצבא הבריטי הארץ-ישראליים). אותו חייל הכריז בקולניות: "חבל שהיטלר לא הרג את כל היהודים" … ניגשתי אליו בלי הסוס וחבטתי באגרופי בכוח בפניו של הנבל הזה. לאחר מכן הגעתי לבית החולים הצבאי לטפל בשבר שנגרם לאגודלי מעצמת המכה; באותו מקום ראיתי בסיפוק את הנבל שהגיע לטיפול באפו  השבור.
לאחר שהייתי צמוד ליחידות אנגליות בקשתי העברה ליחידה דוברת עברית, שהייתה מוצבת בצפון אפריקה, והצבא נענה לבקשתי. כך הגעתי ליחידת תובלה 405 שמושבה היה בעיר  בנגאזי ויחידות שלה היו פזורות לאורך צפון אפריקה.
היחידה עסקה בהובלת מי-שתייה, שהיוו מצרך יקר ערך לחיילים ששרתו במדבר המערבי והוצבו  במחנות  שהיו פזורים לאורך מאות קילומטרים בין טוברוק לבנגאזי.
השירות במדבר המערבי, נתן לי אפשרויות למספר פעילויות "חוץ צבאיות".
בעיר בנגאזי עסקתי בזמני הפנוי בהדרכת בני נוער יהודיים, כדי להכינם לעלייה לארץ ישראל. צעירים אלה ידעו מעט עברית, נתתי להם הרצאות על הארץ והעשרתי את הידע שלהם בעברית. עיסוק נוסף היה איסוף נשק, שנשאר ע"י הגרמנים במדבר לאחר תבוסתם ולהעבירו ל "הגנה" בארץ, וזאת על פי הוראה ותיאום  עם ההגנה, אשר איתה היינו בקשר קבוע. לאחר התבוסה המוחלטת של צבא רומל בצפון אפריקה, הוחזרנו למצריים כפלוגת תובלה כללית. במסגרת זו הפסקנו לעסוק רק בהובלת מים במיכליות, ועסקנו גם בהובלות לארץ, דבר שאפשר לי, במקביל לפעילות השוטפת, לעסוק גם ב"רכישת" נשק מהצבא הבריטי והברחתו ל"הגנה" בארץ, כולל משדרים ומדי צבא ששימשו לאחר מכן את ההגנה בפעולות מיוחדות נגד הצבא הבריטי.  כל זאת התבצע תוך תיאום עם ההגנה, באמצעות משדר מורס וכן הודות למציאות חיילים ארץ ישראליים, שהיו מפוזרים בכל היחידות הבריטיות ואפשרו "השגת" הציודים ש"הוזמנו" ע"י ההגנה. כך למשל הבאתי ארצה את מקלעי ה"סטן" הראשונים, שמאוחר יותר יוצרו בארץ לפי מודלים אלה. המקלעים הוחבאו בארגזי תרופות, עליהם צויר צלב אדום, ואלה הגיעו ארצה מבלי שנפתחו בדרך. בין יתר ה"הזמנות" היו  מדים של קצינים בריטיים, שהיו דרושים ל"פעולה" בארץ ופעם אחת אף הברחתי ארצה  בג'יפ שלי מפקדת פרטיזנים יהודיה, שלא ידעה מילה  בשום שפה  פרט לרוסית, כשהיא לבושה מדי חיילת ומצוידת בפנקס תשלומים צבאי. במקרה אחר ביצענו "הזמנה" עבור ה "הגנה" למשדר ומקלע של מטוס. ארגנו נשף ריקודים במחנה של חיל האוויר המלכותי ביום ראשון אחד, הזמנו כמה בחורות יהודיות מהצבא, לקחנו ארגז גדול וריק, ונכנסנו למחנה כשהבחורות יושבות במשאית, על הארגז. בעיצומה של מסיבת הריקודים, יצאתי עם עוד בחור לחניית המטוסים ופירקנו משדר, מקלע וציוד נוסף ממטוס, העמסנו הכול לתוך אותו הארגז ובסיום המסיבה התיישבו עליו שוב הבחורות , יצאנו מהמחנה  ושלחנו הכול ארצה. הבולשת הבריטית הבינה שגונבים להם ציוד וניסו מידי פעם לערוך חיפושים. פעם אחת, רק במזל לא מצאו נשק גנוב במשאית שלי, כי זמן קצר לפני כן פרקתי אותו באסמעיליה, אצל איש קשר שלי ובדרכי חזרה בעת החיפוש, המשאית כבר הייתה ריקה. כך ניצלתי מישיבה ממושכת בכלא הצבאי הבריטי.
עובדה פיקנטית שגרמה לנו לא מעט סיפוק, הייתה שמתוך עשרות אלפי השבויים הגרמנים שהוחזקו במחנות שבויים באזור, נבחרו כמה גרמנים "טובים" לעבוד במחנה היחידה היהודית שלנו, בניקוי המחנה ובתי השימוש.
עם כניעת הגרמנים ב-1945 סיימתי את שרותי הצבאי, קבלתי חליפה אזרחית, עניבה ומעיל ושוב מצאתי את עצמי בפרשת דרכים.
חזרתי לבאר טוביה וקיבלתי את הצעת מפקד  האזור של ההגנה, לעבוד עבור ההגנה בתפקידים שונים בשכר. קבלתי חדר בבנין הסוכנות, ששימש למגורי הנוטרים של משטרת הישוב ועסקתי במשימות שונות, כגון קבלת עולים בלתי לגאליים שהגיעו לחוף ניצנים וחילוץ פעילי ההגנה, שהיו מפקדי האוניה "שבתאי לוז'ינסקי". החילוץ התבצע תוך שימוש באופנוע שלי, באמצעותו העברתי בזריזות את ארבעת פעילי ה"הגנה" של האוניה (כל אחד לחוד) לקיבוץ נגבה, לפני שהבריטים הגיעו למקום עגינת האוניה. האוניה "ישבה" למעשה על שרטון כ-100 מטר מהחוף, העולים ירדו בסולמות למים והלכו במים לאורכו של חבל שנמתח עד לחוף ומשם פוזרו במהירות בין הקיבוצים והמושבים שבסביבה. כאשר הבריטים הגיעו בבוקר, עדיין מצאו שם כמה אנשים, כולל כמה בחורים מבאר טוביה שהתערבבו בין העולים, אותם הם עצרו והעבירו למחנה מעצר בקפריסין. תפקיד נוסף שניתן לי לתקופה מסוימת היה לפקד על כפר-אוריה, שהיה ישוב מבודד, עם מעט תושבים שהיו במצוקה. המקום היה רחוק מעיניהם של הבריטים ומאחר שישב על גבעה, שימש נקודה טובה ליצירת קשר מורס אלחוטי עם אוניות המעפילים. כאלחוטנית שימשה קיבוצניקית מניצנים בשם מירה בן-ארי שעשתה עבודה מצוינת. מאוחר יותר שהתה כאלחוטנית בבונקר בניצנים, כאשר חיילים מצרים נכנסו אליו, היא ירתה בראשונים אך הגיעו נוספים שהרגו אותה.

עוד לפני פלישת המצרים לארץ הגעתי לידי החלטה שעלי לחשוב על הקמת משפחה ולשם כך דרושה פרנסה מסודרת. עברתי על כן לעבוד עם המשאית של באר טוביה, בהובלת החלב למחלבה בתל-אביב ומאחר שנמשכתי לנושא המכונאות עוד מילדותי, כאשר שיחקתי ב "מכאנו", עברתי לעבוד ב"מיכון" של באר טוביה, בתיקוני טרקטורים ובהפעלת ציוד חקלאי לשירות החקלאים, תוך ניצול הידע שרכשתי, כזכור, כשלמדתי מכונאות בחיפה.
נישואין והקמת המשפחה במושב

וכך ב- 1.1.1948 נפתח פרק חדש בחיי, עם נישואי לאסתר לבית ראביד מבאר-טוביה, אותה הכרתי עוד מתקופת עליית הנוער. התחתנו תוך כדי מלחמת השחרור בבאר-טוביה. לטקס חתונתנו, עבורו קבלנו יום חופשה, לא הגיעו אורחים מהחוץ, כי באזור משמר השבעה צלפו הערבים בכל מי שניסה לעבור דרומה; נהג המשאית של באר-טוביה נהרג שם בנסיבות כאלה.
שכרנו חדר בבית אחת המשפחות בכפר, כאשר החדר שימש לכל המטרות כולל מטבח, מלבד השירותים, אותם חלקנו עם בעלי הבית. אחת הרכישות הראשונות שלנו הייתה, פטפון חשמלי ותקליטי מוסיקה קלאסית, שהסתובבו במהירות של 78 סיבובים לדקה והעניקו לנו הרגשה של שיא ההנאה. אסתר המשיכה לעבוד במשק של הוריה עד להולדת בננו הראשון.
תקופת הרומנטיקה של אחרי הנישואין, תוך כדי המלחמה הייתה קצרה, כזכור פרצה המלחמה בעקבות ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ע"י ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון.
עם כיבוש ניצנים, הכריזו המצרים שהם נמצאים בשערי תל-אביב. תותחי המצרים שמוקמו בכפר הערבי אישדוד, הפגיזו את באר-טוביה. מההפגזות  נהרגה אישה אחת מהמושב ובעלי חיים.
ניתנה הוראה לפנות מייד נשים וילדים. הסעתי את המתפנים לרחובות, דבר שעורר בהלה בעיר, כשראו את פליטי באר-טוביה, חלקם עוד בפיז'אמות, מגיעים לעיר. כעבור יומיים הועברו חלק מה "פליטים" כולל אסתר שהייתה בהריון וכן אמא שלה ואח קטן, למושב נטעים, לבתיהם הצנועים של התושבים בעלי הלב הרחב, ששיתפו פעולה לרגל המצב המיוחד (כמו גם כלל הישוב בארץ שכלל באותם ימים כ- 600,000 איש בלבד).
כאשר צה"ל ניתק את קווי האספקה של המצרים, הם לא יכלו יותר להתקדם צפונה וחזרו על עקבותיהם ממקום שנקרא על כן כיום "צומת עד הלום".  נכנסנו לאישדוד שפונתה ע"י המצרים ומצאנו שם זקן אחד והמון פרעושים וכן את כלי המטבח כשעליהם עדיין סימון "בשר" ו- "חלב", שהמצרים שדדו מניצנים כשכבשו אותה.
לאחר נסיגת המצרים שוחררתי מהחובה להישאר צמוד לבאר-טוביה כחלק מהגנת המקום ואז הורו לי להתגייס באפן מסודר לצה"ל. כאן הוצבתי בזכות הניסיון שלי בסדנה חטיבתית של גבעתי כבוחן רכב.
לאחר סיום המלחמה, כשאנשים חזרו הביתה, המשכתי לעבוד בבאר-טוביה בנושא הטרקטורים, עד שנודע לי שמחפשים מדריך טרקטורים במחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, עבור מושבים וקיבוצים חדשים; עסקתי  בפעילות זאת במשך כחמש שנים.
לאחר מכן עזבנו את באר-טוביה ורכשנו בית קטן על שטח של חצי דונם בשיכון-וותיקים ברחובות, שם הקמנו "משק-עזר" קטן עם ירקות ועז, שקבלנו מקרוב-משפחה, ובכספי החסכונות שהצלחנו לצבור, קניתי טרקטור קטן ועבדתי בכרמים של חקלאים פרטיים בסביבה, עבודה שנתנה לנו הכנסה לא רעה.
לקראת שנת 1953 התעניינו בהליכה להתיישבות ומאחר ושנים מעטות קודם לכן הוקם מושב אורות  הצטרפנו למושב והודות לטרקטור שלי הייתה לי מייד הכנסה ומצבנו היה טוב מאד.

שליחויות בליבריה ובגואטמלה

מאחר ותמיד חיפשתי לי אתגר בחיים, עניתי למודעה, בה חפשו מדריכי טרקטורים לעבודה באפריקה במסגרת סיוע החוץ  של המדינה, ביזמתה של שרת החוץ דאז גולדה מאיר.
כך הגענו לג'ונגל בליבריה שבאפריקה, ארץ שיורדים בה  4 מטרים גשם בשנה עם 90% לחות יחסית כל הזמן. ישבנו שם כשנתיים עם בתנו (הבן שהיה בתיכון נשאר אצל הסבא והסבתא בארץ, כי בליבריה לא היה בי"ס מתאים) תפקידי היה להקים מרכז הדרכה למפעילי טרקטורים וציוד חקלאי, למטרת גידול אורז, אליו התקבלו רק בעלי רישיון נהיגה דוברי אנגלית.
לאחר סיום השליחות, חזרנו שוב למשק ב"אורות" ועסקנו בגידול ירקות, ענף בו התמחינו וקבלנו פרס קפלן עבור השגת יבולי שיא בעגבניות.
לאחר כמה שנים, שוב חיפשתי אתגר והפעם יצאנו ב-1968 לגואטמלה שם חפשו מומחה לגידול ירקות. לשם כך עברתי קורס לניהול פרויקטים חקלאיים, שנוהל בשיתוף עם הפקולטה לחקלאות ברחובות.
כשהגעתי לשם, התברר שלמדינה לא היו כל תכניות עבודה או משאבים לבצוע פרויקטים, נתנו לי רכב והציעו שאסייר ברחבי המדינה כדי לאתר מקומות בעלי פוטנציאל לבצוע פרויקטים.,מאחר וכל הקרקעות באזור החוף היו תפוסות בידי עשירי המדינה שגידלו שם כותנה, הרי שנשארו רק אזורי ההרים על תושביהם האינדיאנים. איתרתי שם אזור מישורי חסר גשמים, שהתאים בדיוק למומחיות שלנו. באותו זמן פעל שם גם פרויקט אמריקאי של העברת מים לאותו אזור ע"י הטיית מי נהר, ויכולנו להדריך את התושבים, שבעקבות זאת קבלו יבולים יפים והרוויחו יפה. מאחר ולמדינה לא היו כספים לפרויקט  הדרכה כזה, השגתי מימון דווקא משני כמרים בכנסיה הקתולית המקומית, שראו בסיוע זה מנוף לקירוב המקומיים לכנסיה. כך הקמתי בסיוע הכומר הבלגי, חלקות הדגמה, אליהן הוזמנו החקלאים, שירדו  ברגל מן ההרים, ללמוד חקלאות פעם בשבוע. במשך השבוע, גרתי באזור העבודה ובסופי השבוע חזרתי אל אשתי ובתי שישבו בגואטמלה סיטי. אשתי למדה ספרדית והבת למדה בקולג' האמריקאי ועשתה שם את בחינות הבגרות. הבן הבכור, אבנר, שרת באותה עת בצה"ל.
זו הייתה גם תקופה של התקוממות המחתרת האינדיאנית, כנגד בעלי האחוזות העשירים והיה צורך בהרבה זהירות כשיצאנו לאזורים מרוחקים. לדוגמה, שבוע לפני בואנו לגואטמלה, רצחו אנשי המחתרת את השגריר הגרמני בגואטמלה סיטי.
בגואטמלה יש 32 הרי געש, שלשה מהם פעילים ואחד מהם היה קרוב אלינו ולעתים בעת התפרצות, אפשר היה לראות את הלהט, נשמע  גם רעש והבית היה רועד קצת. באחד מרעידות האדמה שפקדו את האזור, הייתי למזלי בבית בסוף שבוע, אבל הבית הכפרי בו גרתי במשך השבוע, נהרס.
בתום 3 שנים בגואטמלה בשנת 1971 חזרנו ארצה.

במשק שלנו באורות, החלטנו לגדל אבוקדו, אסתר הלכה לשם כך למדרשת רופין, כדי ללמוד גידול פירות סובטרופיים ואכן נטענו 20 דונם אבוקדו, שהיה אז פרי ייצוא חשוב שנמכר ברווח יפה. כאשר ירדה רווחיות גידול האבוקדו – עקרנו את המטע. אני המשכתי לעבוד במשרד החקלאות, כמנהל פעולות הסיוע החקלאי במרכז ודרום אמריקה, עד ליציאתי לגמלאות.

החיים בגמלאות             

אחרי יציאתי לפנסיה החלטתי לעסוק בלימודים והתנדבות, במשך כשלוש שנים למדנו בקורסים שונים בפקולטה לחקלאות ברחובות ובשנים האחרונות עברנו ללמוד קורסים מרתקים במכון דוידזון שבמכון ויצמן. במקביל אני עוסק בהתנדבות בטיפול במשפחות שכולות, מטעם משרד הביטחון.
אנו נהנים ממשפחתנו: הבן אבנר גר אתנו במשק בבית משלו ומנהל עסק עצמאי  של מדחסי אוויר ובתנו צפרירה עובדת סוציאלית במרכז השיקום של אשקלון, שגרה במושב ליד קריית גת, יש לנו ששה נכדים וששה  נינים .
בשנים האחרונות לקחנו את כל הנכדים לסיור בברלין, בכל סיור שני נכדים, זו הייתה מעין סגירת מעגל והזדמנות ראשונה לשתף את משפחתי באירועים הקשים שחוויתי בעיר זו, שכן עד כה מנעתי מהם את הקטעים האלה בסיפור חיי ולמעשה גם אני עצמי הדחקתי אותם.
בביקורים אלה יכולתי להראות להם את המקום בו עמד בית הסוהר המרכזי הידוע לשמצה, בו נאסרתי יחד עם אבי  באחד המרתפים אחרי ליל הבדולח. ראינו את הבית בו נולדתי, ובו הייתה חנות המכולת של הורי, בבית זה יש כיום פאב בשם "הערכאה האחרונה". כמוכן הראיתי להם את כיתת הלימוד שלי בבית הספר, שעדיין נמצא שם ובית הכנסת בו עליתי לתורה. את הסיורים ערכנו בברלין ההיסטוריות בהנחיית מדריכה-ידידה מקומית; כך ביקרנו גם באתר בו העלו הנאצים באש את היצירות של סופרים ואנשי-מדע יהודיים. האתר נקרא: "הספרייה הריקה". ביקור במוזיאון היהודי החדש גרם לי לאכזבה – לא אהבתי את אופן הצגת הנושאים. לעומת זאת המוזיאון השכונתי הצנוע ליד בית ספרי דווקא היה מעניין.
לסיכום: היו אלה ביקורים מרגשים עבור הנכדים שגם אפשר להם הצצה לעולם הילדות של סבא ולשמוע על אירועים שלא הרביתי לדבר עליהם.

חיינו במושב אורות גורמים לנו הנאה רבה, אנו מגדלים מיני פירות וירקות, שמהם נהנית כל משפחתנו הגדולה. את זמננו הפנוי אנו ממלאים בהאזנה למוסיקה ולימודים, ומידי פעם טיולים בארץ ובחו"ל.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *