רחה פריאר נגד הנרייטה סאלד – חלק ב' / מאת שרה בן-ראובן

רחה פריאר נגד הנרייטה סאלד – חלק ב' / מאת שרה בן-ראובן

פרק שני

בפרק הראשון ("יקינתון" 233)סופר כיצד נבט הרעיון במוחה התוסס של רחה פריאר להקים תנועת עלייה של בני-נוער מגרמניה לישראל תוך מאבק בהתנגדותה של הנרייטה סאלד. חרף העובדות ההיסטוריות, נוצר מיתוס לפיו דווקא הנרייטה סאלד הייתה ה"אימא" של "עליית-הנוער" ורק מקץ שנים זכתה רחה פריאר להכרה ההולמת את תולדות התנועה. בפרק השני נספר כיצד רחה פריאר שנולדה ב-29.10.1892 בעיירה נורדן (Norden), בצפון-מערב גרמניה, על חוף הים הצפוני התמודדה ערב מלחמת העולם השנייה ובשנים הקשות הבאות עם השליחות המתישה שנטלה על כתפיה תוך הקמת משפחה ועלייה ארצה.

בנים בשם שלהבת, עמוד וזרם ובת –מעין

אביה מולידה של רחה, מנשה שוויצר קרא לבתו הראשונה רחה, כשם בתו המאומצת של נתן החכם, גיבורו של המשורר והמחזאי גוטהולד אפרים לסינג. נתן החכם, שעוצב בדמותו של הפילוסוף משה מנדלסון, ייצג את היהודי הגרמני החדש, שבאישיותו מתמזגות יחדיו השמירה על מצוות הדת היהודית, הבקיאות בתרבות החילונית, והסובלנות לדתות אחרות. מנשה שוויצר, שדבק בעקרונותיו של נתן החכם, חינך את ארבעת ילדיו – וילי, רחה, אדי וארתור – ללכת בדרכו. כשהייתה רחה בת שלוש וחצי, יצאה עם הוריה לטייל בגן העיר. בהגיעם לשער הגן, ראו עליו שלט לבן במסגרת שחורה ובו הכתובת: "הכניסה אסורה לכלבים וליהודים". השלטונות אמנם הסירו את השלט הלא-רשמי בו ביום, אך הוא נשאר חרות בלבה של הפעוטה. פגישה ראשונה זו עם גילויי האנטישמיות גרמה לרחה התרגשות וכעס רב, והשפיעה על מהלך חייה. בעקבות הגילוי הבוטה, הרחיקה המשפחה נדוד ב-1897 לעיר גלוֹגאוּ (Glogau) בחבל שלזיה, בדרום-מזרח גרמניה. אולם גם שם נתקלה רחה ביחס אנטישמי ממורתה ומילדי כיתתה בבית-הספר. תחושת הניכור שנגרמה לה, הוסיפה ללוותה כל שנותיה בגרמניה. רחה למדה בבגרותה בסמינר למורים בעיר ברסלאו (היום, וורוצלב) שם הוסמכה כמורה לשפות, והכירה את בעלה לעתיד, הרב דר' מוריץ (משה יששכר) פריאר. כשמלאו לה 27 שנים, נישאה לו. בעיירה אֶשווֶגה (Eschwege) שליד קאסל, בחבל הֶסֶה נולד לזוג בנם הבכור שלהבת ב-1920. ההורים העניקו שמות יוצאי דופן לארבעת ילדיהם: הבנים שלהבת, עמוד וזרם, והבת מעין. שמות אלה מזכירים את כוחות הטבע שליוו את שבי גלויות מצרים ובבל: השלהבת ועמוד האש ליוו את יוצאי מצרים במדבר (שמות י"ג, 21), וזרם המים והמעיינות הובטחו לשבי ציון להרוות את צימאונם בשובם מבבל (ישעיה מ"א, 18). בבחירתם נתנו ביטוי לחלומם, לרתום את כוחות הטבע לתקומת העם היהודי במולדתו – חלום שהתגשם בתרומותיו של בנם הבכור שלהבת לרתימת האנרגיה הגרעינית לצרכי מדינת ישראל.

בחזרה לסיפור עליית-הנוער: ההמשך

כשהתכנס הקונגרס הציוני ה-20 בציריך באוגוסט 1937, התקיימה במקום הוועידה העולמית השנייה של עליית-הנוער. פריאר,
מקימת התנועה והמארגנת את בני הנוער באירופה הורשתה לנאום אך דבריה הושמטו מהפרוטוקול. מן הסתם, רב מספר מתנגדיה של פריאר, שפעלו להמעטת תרומתה למפעל. אירועי פוגרום "ליל הבדולח" בגרמניה ב-9.11.1938, שינו כליל את סדר היום. רחה פריאר פגשה באותו יום בברלין את דוד רמז, שהיה בדרכו ללונדון. הוא ביקש ממנה להצטרף אליו לישיבה חשובה בלונדון, בהשתתפות חיים ויצמן, דוד בן-גוריון וגולדה מאירסון (מאיר), בה ידונו בהצלת ילדי היהודים בגרמניה. כשחזרה לביתה, הודיעה לילדיה המודאגים כי היא חייבת לטוס למחרת ללונדון, לסדר מקלט לבני הנוער שנותרו בגרמניה. מאוכלוסיה של 60,000 בני נוער בגרמניה, ניצלו בסופו של דבר 30,000. לתושייתה של פריאר היה חלק נכבד בכך. כשליש מהניצולים הועבר לאנגליה ורבים מהנותרים – לארצות בנלוקס וסקנדינביה. על פעולת ההצלה העיבה עננה כבדה. 13,000 ילדים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה נקלטו במוסדות ובמשפחות נוצריות. רחה חששה שילדים אלה יאבדו את זהותם היהודית. לפיכך ניסתה לארגן מחנות הכשרה לילדים בקפריסין, בטורקיה וביוון, אך מאמציה לא נשאו פרי. הילדים אכן ניצלו, אך חלקם אבד לעם ישראל.

רחה נגד הנרייטה

דווקא בתקופה קשה זו, פרץ הריב בין סאלד לפריאר על ההכרה בזכות הראשונים בהקמת עליית-הנוער.  לרחה כי הנרייטה הוזמנה לנאום בקונגרס הציוני ה-21, העומד להתכנס בז'נבה באוגוסט 1939. את סקירתה על תולדות עליית-הנוער, עמדה סאלד להתחיל בעליית קבוצת הנוער לעין-חרוד בפברואר 1934. כשהגיע הדו"ח על כך לפריאר, שלחה לסאלד ב-11.7.1939 מכתב סרקסטי בו נאמר: "גב' סאלד הנכבדה, מאחר שנקבעה העובדה בחילוף המכתבים שבינינו, כי הקבוצה הראשונה של עליית-הנוער עלתה ארצה (כבר) בשנת 1932, הריני מניחה שאין זאת אלא פליטת קולמוס בדו"ח שלך…" בתשובתה לפריאר מה-26.7.1939, דחתה סאלד את טענותיה. לדעתה, הקבוצה ששלחה פריאר ב-1932 אינה שייכת לעליית-הנוער ודומה יותר ליתומים שהגיעו לבן-שמן שנים לפני כן. על כך הוסיפה: "שוחחתי על שאלה זו עם המעוניינים בדבר שבארץ… כאן בירושלים עמדתנו היא שהתנועה התחילה עם הענקת רישיונות עליית הנוער בסתיו 1933… וקבלת הקבוצה שבאה בפברואר 1934 לעין חרוד. עמדתנו זו אינה פוגעת כמובן בדרישתך על הבעלות לרעיון עצמו." חילופי המכתבים לעיל, השמורים בארכיון הציוני, מהווים עדות לתחרות האישית הקשה בין השתיים. פריאר השתתפה בקונגרס בז'נבה בתור ציר נבחר. שם ניסתה לשכנע את הממסד בצורך להציל ילדים רבים ככל האפשר גם מפולין, אך לא התגברה על הקשיים שהערימה בפניה הנרייטה סאלד. כשהסתיים הקונגרס ב-25 לאוגוסט, שבה רחה לברלין בידיים ריקות. שבוע אחרי כן פלשה גרמניה לפולין.

המשפחה מתפרקת

תקופה זו הייתה תקופת משבר גם בחיי משפחת פריאר. שלהבת נאלץ לברוח מגרמניה לאנגליה עוד ב-1937, לאחר השמעת נאום אנטי-נאצי בבית-ספרו. מסיבות דומות נאלץ גם האב מוריץ לברוח דרך מילאנו ללונדון. הצטרפו אליו עמוד ב-1938 וזרם ב-1939, וסיימו שם את לימודי הרפואה. שלהבת עלה ארצה ב-1940, התגייס לצבא הבריטי, ומשם קצרה דרכו לפעילות ב"הגנה", בהעפלה ובביטחון המדינה. עמוד היגר לארה"ב, וזרם עלה ארצה ב-1958, והיה למנהל מחלקת הילדים בבית-החולים "שערי-צדק" בירושלים.מוריץ פריאר, שנותר לבדו באנגליה, עבר לשוויץ לאחר המלחמה ועלה לישראל ב-1967, שנתיים לפני פטירתו. אחותה של רחה, אדי שוויצר, שסיימה לימודי רפואה במינכן, עלתה ארצה ב-1939 והייתה לרופאת ילדים ברחובות. האח וילי נספה באושוויץ, האם ברטה מתה מטיפוס בטרזיינשטט סמוך לסוף המלחמה.

רחה נגד ליאו בק

ב-1939, כששהתה בברלין עם מעין, הצליחה רחה לשחרר ממחנה הריכוז זכסנהאוזן יהודים עצורים בעלי אזרחות פולנית "בדרך עקלקלה". בראיון רדיו עימה לאחר זכייתה בפרס ישראל, התוודתה למה רמזו הדברים. כשחשה בסכנה האורבת לחיי העצירים, גנבה ממשרדי "ההתאחדות הארצית של יהודי גרמניה" 30 טופסי בקשה לאישורי הגירה מטעם הגסטאפו, והעבירה אותם לידי העצירים שהשתחררו בזכותם. כשנתגלה הדבר, דרשו ממנה מנהיגי ה"התאחדות", והרב ליאו בֶּק בראשם, להתפטר מראשות "עזרה לנוער יהודי", האגודה שהקימה במו ידיה שש שנים לפני כן. הם גם התלוננו (הלשינו) עליה בגסטאפו. רחה זומנה להתייצב בפני הממונה בפועל על "הלשכה המרכזית להגירת יהודים מגרמניה" בגסטאפו, קצין אס-אס סרן אדולף אייכמן. לצדו ישב נציג ה"התאחדות", המזכיר פאול אפשטיין. אייכמן נטל ממנה את דרכונה, השליכו לרצפה ואסר עליה לצאת מברלין. רחה ובתה הצליחו ביולי 1940 להסתנן בעזרת מבריחים לזאגרב שביוגוסלביה, שהפכה למרכז החדש של פעילותה. משם שלחה מבריחים להעביר ליוגוסלביה קבוצה של 120 בני נוער, שאבותיהם נספו במחנות ריכוז בגרמניה. היא הצליחה להשיג רק 90 סרטיפיקטים מידי חיים בֶּרלָס, שליח הסוכנות באיסטנבול לענייני העלייה, בתנאי שהנרייטה סאלד לא תדע על כך. במרץ 1941 הגיעה רחה עם מעין דרך תורכיה לארץ-ישראל. רחה פנתה מייד לסאלד בבקשה שתתן לה את 30 הסרטיפיקטים שחסרו לה. למרות שהיה בידה מלאי מספיק של סרטיפיקטים, פסקה סאלד שומרת החוק כי "לא ידרכו רגלי הילדים אשר באו באופן בלתי חוקי ליוגוסלביה על אדמת ארץ-ישראל!" טרם עלותה ארצה, היססה רחה לצאת את זאגרב, כיוון שחששה להפקיר את 120 הנערים לגורלם. היא נעתרה לבסוף להפצרותיו של יושׁקו אינדיג (יוסף איתאי), חבר הנהגת "השומר הצעיר" בזאגרב, שהתחייב לדאוג לילדים ונשבע לה כי יביאם בשלום לארץ.

ושוב הנרייטה סאלד נגד רחה

ימים ספורים לפני פלישת הגרמנים ליוגוסלביה ב-6.4.1941, העלה אינדיג את 90 הנערים נושאי הסרטיפיקטים על רכבת שיצאה מזאגרב וליווה אותם עד בלגרד, בדרכם לארץ. אינדיג נאלץ להישאר ביוגוסלביה הכבושה עם 30 הנערים הנותרים, שאליהם נוספו עוד נערים, שמספרם הגיע עד 70, וכן כמה מלווים מבוגרים. על תלאותיהם בארבע שנות נדודיהם באירופה, דרך סלובקיה האיטלקית ואיטליה, עד שמצאו מפלט בשוויץ, סיפר אינדיג בספרו "ילדי וילה אֶמָה". כשהגיעה לארץ קבוצת 90 הנערים, סירבה הנרייטה סאלד ללכת לקבל את פניהם, ודרשה מרחה לעשות זאת במקומה. זמן מה אחרי כן, נקראה רחה לבוא ללשכתה של סאלד. מעין מספרת כי כאשר הגיעה רחה לשם בלוויית שלהבת, אמרה לו שלא ימתין לה כי השיחה תהיה ממושכת וקשה. לאחר דקות ספורות ירדה אל שלהבת שהעדיף להמתין, וסיפרה לו שסאלד הודיעה לה, בשם הלשכה, כי "אין כאן בארץ מקום לעבודתך בעליית- הנוער". ספרה "ישרש", שנכתב לאחר שנים, מסתיים במילים הבאות המתייחסות להדחתה: "בזה הושם קץ לעולם לעבודתי אני במפעל עליית-הנוער."  אך המפעל כשהוא לעצמו הלך וגדל, הלך והקיף רבבות ילדים מכל חלקי תבל, והשריש אותם בארץ, בהתאם לייעודו.

בפרק השלישי והאחרון שיתפרסם בגיליון הבא (גיליון ראש השנה) נספר על  ההתגייסות של תומכי הנרייטה סאלד בהנהלה הציונית, להדיח את רחה פריאר לא רק מפעילותה בעליית-הנוער אלא גם מספרי ההיסטוריה של התנועה הציונית.

מתוך ה- MB יקינתון – יולי  2009, תמוז-אב תשס"ט, גליון 233.

ביטאון ה-"MB יקינתון", בעריכת מיכה לימור, מופץ אחת ל 6 – 7 שבועות לחברים ולמנויים . לקבלת עותק לדוגמה הרשמו באמצעות "צור קשר" באתר

 

לכתבה שפורסמה בעיתון מעריב על ספרה החדש של שרה בן-ראובן על פעילותה הענפה של רחה פראייר בעליית הנוער שקטעים ממנו פורסמו ב-MB "יקינתון" הקישו כאן.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *