אבי נולד בשנת 1896 בהיילברון למשפחה מתבוללת. הורים אח ואחות כולם בעלי מקצועות חופשיים. במלחמת העולם הראשונה היה אבי מפקד יחידת פרשים.
בזמן עליית היטלר לשלטון היה אבי כבר שופט בעיר שטוטגרט שם למד והיה למשפטן. היות שהיו משפחה מתבוללת ולא שומרי מסורת, הם לא האמינו שיגיעו גם אליהם. הוריו היו בעלי עסק לרהיטים, אחיו היה רופא, על אחותו אני יודעת רק שהיתה נשואה לרופא ואבי כאמור היה שופט ומשפטן.
כל בני משפחתו נספו בשואה בברגן בלזן. אבי הגיע למחנה ריכוז דכאו. שם שהה שלושה שבועות ושם קרה הנס: חבריו שעבדו במשטרה הגרמנית ה-SS, הוציאו אותו מהמחנה וסדרו לו סרטיפיקט להגיע לארץ. וכך הגיע בשנת 1939 לפלסטינה.
בן דודו היה ראש עיריית נהריה, אירגן לו חווה ורצה להפוך אותו לחקלאי. הכל היה טוב עד שהתרנגולות חלו במחלת הפה והטלפיים והיה צורך להחזיק כל תרנגולת על הברכיים ולטפל בה. אבי החליט שהוא רוצה בחורות יפות על הברכיים (היה רווק אז) ולא תרנגולות.
עזב את נהריה בא לתל אביב והיה למדריך לרכיבה על סוסים לשוטרים בחוות גורדון שהיתה אז היכן שהיום עומדת עיריית תל-אביב. במקביל עשה הסבה מקצועית ולמד עריכת חשבון והפך לרואה חשבון של כל הייקים בעלי מקצועות חופשיים בת"א. קראו לו הרופא של הרופאים כי רוב הלקוחות שלו היו רופאים.
את אימי הכיר בביה"ח אסותא בת"א, שם היתה אחות ראשית, כשביקר אחת מידידותיו. הוא לא שמע טוב באוזן אחת ובקש את עזרתה של אימי. היא אמרה לו לגשת אליה אחרי הביקור ועשתה לו שטיפת אזניים ומיד שבה אליו השמיעה. נדלקו אחד על השניה וכך באתי אני לעולם בשנת 1947.
בגלל קשיי השפה והעובדה שהמשפט בארץ מבוסס על המשפט האנגלי לא יכול היה אבי לעסוק במשפט ודי הצליח כרוא"ח, עד שהגיע הנושא של הפיצויים מגרמניה.
בארץ הוא היה בן ראשוני הפעילים לחידוש היחסים עם גרמניה, למרות שכל משפחתו נספתה בשואה. כילדה אני זוכרת שפרופסור אדנהאור ביקר בארץ. ביקור ראשון של מנהיג גרמני. ובין השאר ביקר גם בביתנו בת"א. אבי בקש ממני ומחברותי היקיות להיות בבית ולענות על שאלותיו לגבי הנוער הישראלי.
בנוסף אבי היה ממקימי מכון גתה בארץ שהוקם כספרייה לדוברי גרמנית בביתנו ברחוב רופין ואח"כ בשדרות בן גוריון ליד העיריה. הוא הזמין ספרים מאוניברסיטאות בגרמניה וכך גם נוצר קשר עם נוער גרמני שבקשו לבקר בארץ. אני וחברותי אירחנו אותם בת"א. כל זה היה כבר בשנות השישים כשהייתי נערה ובחורה צעירה.
לאבי היו כאן חברים משפטנים שהיו מאד מתוסכלים ועם תחילת הפעילות בנושא הפצויים עברו לגרמניה וחזרו לעסוק במשפט מול הגרמנים. אמי לא הסכימה לעזוב את הארץ, היא אמרה ש"יותר מסטייק אחד ביום אי אפשר לאכול, ואת זה יש לנו כבר"
אנחנו נשארנו כאן ואחד החברים של אבי נסע עם משפחתו לפרנקפורט והם עבדו כשותפים. המשפחה של החבר של אבי נהרסה והתפרקה מההגירה לגרמניה. כל אחד פנה לכוון אחר – הבן מנצח באיטליה, הבת פסיכולוגית קלינית בלוס-אנגלס, האמא שבה לארץ והאבא התאבד. עם הבנים אני בקשר עד היום.
אבי ד"ר הוגו קרן נפטר בשנת 1970 חדשיים אחרי יום הולדתו ה75 בתאונת דרכים במהלך חופשה במלון גלי כנרת בטבריה.
