העלייה החמישית

תולדות העלייה החמישית (1939-1931)

מאת רפאלה סטנקביץ

העלייה החמישית החלה בשנת 1931 ונמשכה עד שנת 1939. טרם העלייה החמישית בין השנים 1931-1929 התנהלה עליה מתונה ומבוקרת של עולים, שהגיעו לארץ על יסוד רישיונות עליה שהוענקו לפועלים על ידי הממשל הבריטי. מספרם הגיע מדי שנה לכ-5,000-4,000 עולים. חלקם של העולים הללו השתלב במושבות, אולם רובם נקלטו בערים, בעבודות הבניין והחרושת.

בהשוואה לעליות הקודמות, העלייה החמישית, הקיפה מספר גדול של עולים, כמאתיים וחמישים אלף יהודים. משקלם של היהודים בכלל האוכלוסייה בארץ ישראל עלה מ-18% ל-31%. ניתן להבחין בתקופה זו (1939-1931) בשתי תקופות משנה: תקופה של גאות, שנמשכה בין השנים 1931 עד 1936, ותקופת שפל, שנמשכה משנת 1936 ועד לשנת 1939, בה פרצה מלחמת העולם השנייה. בתקופת הגאות הגיעו לארץ באופן רשמי כ-160,000 עולים. בפועל היה המספר גבוה בהרבה, שכן הגיעו לארץ גם עולים שלא במסגרת העלייה הלגאלית. בתקופת השפל, משנת 1936 עד שנת 1939, הגיעו לארץ עוד כ-70,000 עולים.

הרכבה הדמוגרפי של העלייה החמישית: מרביתה של העלייה החמישית, כקודמותיה הגיע ממזרח אירופה. כמחציתם של העולים הגיעו מפולין. מלבדם הגיעו ארצה גם עולים מרומניה (5.5%), וכן עולים מתימן (3.7%), מיוון (2.9%) ומארצות ערב (7%). ציבור העולים שהגיע מאוסטריה, מצ'כוסלובקיה ובעיקר מגרמניה הביא ארצה עליה שעד כה לא הגיעה אליה. עולים אלו היוו רק כ-20% מכלל העולים באותה עת, אך השפעתם ניכרה היטב. הם הביאו עימם ערכים מערביים, ידע מקצועי רב ורקע תרבותי עשיר. בין השנים 1939-1933 עלו לארץ מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה (ארצות מרכז אירופה) כ-60-50 אלף עולים. דהיינו, אותם עולים המכונים "ייקים" היוו כרבע מכלל העולים ב"עלייה החמישית" ובכל זאת מכונה עלייה זו בשם "עליית הייקים". אותם 60 אלף עולים תרמו והטביעו את רישומם העמוק על עיצובה ובניינה של מדינת ישראל.

ההתיישבות לגווניה בתקופת העלייה החמישית

ההתיישבות לגווניה הייתה הביטוי המוחשי ביותר למאמץ הלאומי רחב ההיקף שהשקיע היישוב היהודי בארץ בשנות העלייה החמישית. תנועת העבודה נטלה חלק משמעותי ביותר בקידומה של ההתיישבות החדשה. בין השנים 1939-1932 גדלה ההתיישבות החקלאית (הקיבוצית והמושבית) מ-37 ישובים ל-134. האטת ההתיישבות שאפיינה את שלהי העלייה הרביעית, התחלפה בהתיישבות מכוונת ומתוכננת שנועדה למלא תפקיד ביטחוני ולאומי באסטרטגיה הציונית. התיישבות זו מילאה שני יעדים עיקריים: יצירת גבולות חלוקה טובים יותר למדינה היהודית לעתיד לבוא ושמירה וחיזוק הנחלה הקיימת.

ההתיישבות הזו התפתחה על יסוד כמה תכניות התיישבות:

• התיישבות האלף 

• התיישבות העובדת – בעיקר קיבוצים או מושבי עובדים

• התיישבות כפרית במימון עצמי חלקי

• התיישבות כפרית פרטית המשלבת יסודות קואופרטיביים

• התיישבות עירונית

• ישובי 'חומה ומגדל' (בין השנים 1939-1936)

התיישבות האלף – השם 'התיישבות האלף' ניתן לתכנית ליישב אלף משפחות פועלים שיזמה 'הסתדרות הפועלים החקלאים', ושעליה נאבקה בקונגרס הציוני ה-16 בשנת 1929. במסגרת זו התארגנו הפועלים בקיבוצים וקבוצות ובארגונים להתיישבות במשובי עובדים. תחילתה בין השנים 1929-1926, אז הוקמו בתקציבי ההסתדרות הציונית מספר מושבים: שדה יעקב, כפר ברוך וכפר יהושע וכן כמה קבוצות וקיבוצים שריד, עיינות, השרון, גבת ומשמר העמק. בשנת 1932 חודשה התכנית, ובמסגרתה הוחלט לישב כ-437 משפחות. חלקן בתקציב מלא – שאפשר נטיעת פרדס וחלקן בתקציב חלקי ('בהדרגה'). על-פי התכנית אמורים היו המתיישבים להמשיך בעבודתם כפועלים חקלאיים במושבות, במקביל לפיתוח משקם הפרטי. במסגרת זו הוקמו המושבים כפר בי"לו בסמוך לרחובות , ובית עובד ליד נס ציונה, צופית, כפר הס ליד תל-מונד, רשפון, וגבעת חייםוכן חוזקו הקיבוצים קבוצת שילר וגבעת השלושה.

תוכנית זו לא הגיעה לכלל מיצוי מלא ולמלוא היקפה אך היא מסמלת את ראשית המפעל ההתיישבותי רחב ההיקף של תקופת העלייה החמישית.

ההתיישבות העובדת בשנות ה-30. בשנות ה-30 הוקמו ישובים חקלאיים רבים שלא קיבלו הלוואות התיישבות מן המוסדות הציוניים, משום מחויבותם שלו האחרונים לתשלום חובות מפעלי ההתיישבות הקודמים. מחויבות זו עתידה הייתה להסתיים רק בשנת 1935. תנועת העבודה באמצעות בנק הפועלים העניקה ליישובים הללו אשראי באמצעות מתן הלוואות לזמן קצר או בינוני. ישובים אחדים פנו לצורך מימון התיישבותם בשלבים הראשונים גם למוסדות אשראי פרטיים. מרביתם של הישובים שעלו לקרקע במסגרת זו השתייכו או קיימו זיקה קרובה לתנועת העבודה, מיעוטם השתייך לתנועות ולארגונים אחרים.

בדרום יהודה הוקמו המושבים ביצרון ונטעים וכן מושבי התימנים טירת שלום וכפר מרמורק, כמו כן הוקמו הקיבוצים גן שלמה קבוצת שילר, גבעת ברנר ונען.בסביבות מושבות השרון הוקמו המושבים כפר אז"ר, כפר אברהם, גן-חיים, המושב ירקונה, מושבי עובדים, חרות, עין ורד, כפר הס כפר יעבץ, גן חייםוהקיבוצים שפיים ורמת הכובש. באזור המושבה כרכור הוקמו הקיבוצים עין שמר ומשמרות והמושבים עין עירון וכפר פינס בעמק זבולון הוקמו הקיבוצים שער העמקים, בית השיטה ועוד. בעמק הירדן הוקם אפיקים. בשפלת יהודיה מדרום לגדרה הוקם מושב גן יבנה ובאזור נתניה המושבים כפר יונה ותל-צור ומושבה אבן-יהודה.

התיישבות כפרית במימון חלקי. עם אישורה של בעלות הקרן הקיימת לישראל על אדמות עמק חפר בשנת 1931 החל תכנון ההתיישבות היהודית באזור על ידי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל. תכנית זו אפשרה חלוקת קרקעות לחוגים שונים שיעדו עצמם להתיישבות. על-פי התכנית אמורים היו לקום 11 ישובים של אנשי המעמד הבינוני (573 משפחות), 8 יישובים של חברי הסתדרות העובדים הכללית (487) משפחות ו-4 יישובים של ארגוני פועלים אחרים (260 משפחות).

כתנאי יסוד להתיישבות זו נקבע כי עיבוד האדמות יחל בסמוך להתיישבות עליהן. מושבי ההתיישבות של המעמד הבינוני התחייבו למסור את עיבוד האדמה לחברת מטעים באם לא יעבדו אותה בעצמם בסמוך להתיישבותם. בכך הובטח כי מתיישבים אלו יוכלו להמשיך בעבודתם הקודמת או להמתין עד לתחילת הנבת המטעים ולממן בעצמם את עלות הקמת המשקים. כמו-כן אפשר הסדר זה להסתדרות החקלאית לספק מקומות עבודה רבים במטעים לפועלים-המתיישבים שלא היו בעלי מקורות פרנסה נוספים. עבודות אלו וכן עבודות תשתית נוספות, כגון ניקוז האזור אפשר למתיישבים אלו לממן את עלות הקמתו של משקם הפרטי.

בין היישובים שהוקמו במסגרת תכניות אלו, כפר ויתקין, אביחיל, כפר חיים, כפר הרו"אה אלישיב וכפר ברנדייס, שהוקם כשכונת פועלים בתחילה והפך ליישוב קבע בשם עין העובד. בין הקיבוצים שהוקמו: משמר השרון, מעברות, עין החורש וגבעת חיים. בשנת 1935 הוקם מושב העולים מגרמניה כפר ידידיה. מלבדו החלה בניתם של המושבים הפרטיים בית ינאי, חבצלת השרון, חיבת ציון, ביתן אהרון, גבעת שפירא.

בשנת 1935 סיימה קרן היסוד את תשלום החובות שנועדו לביסוס ההתיישבות הקודמת, דבר שאפשר הפניית כספים לתמיכה בהתיישבות החדשה, שכוונה בעיקר למימון הקמתה של מערכת הניקוז וההשקיה באזור וכן לפיתוח ענפי חקלאות חדשים. ההחלטה על הפנית ההשקעות לחיזוק ההתיישבות החדשה התקבלה במסגרת הקונגרס הציוני ה-18. לשם ביצועה הוקמה 'החברה הארצישראלית להתיישבות חקלאית', בבעלות קרן היסוד ובשותפות הון פרטי שגויס בעזרת מלוות. מימונה של ההתיישבות הפרטית נעשה באותן שנים על-ידי הסוכנות היהודית באמצעות המשרד המרכזי ליישוב יהודי גרמניה 'רסקו' (Rural and Suburban Settlement Company)

טרום עליה חמישית

העלייה הגדולה מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה החלה לפני שבעים וחמש שנים, עם עליית הפאשיזם והאנטישמיות באירופה, והנאציזם בגרמניה. אולם כבר לפני 1933 מצאו יהודים ממרכז אירופה את דרכם לארץ ישראל. העולים הראשונים מגרמניה הגיעו לארץ ישראל החל משנת 1830. עולים אלה היו שומרי מצוות וחרדים, שהקימו בירושלים את כולל הו"ד המפואר (אגודת יהודים יוצאי הולנד וגרמניה בארץ ישראל במאה ה-19). בין אנשי הכולל היה הרב יהוסף שוורץ (1865-1804).הדמות הרוחנית הבולטת ביותר. ר' שוורץ נולד בשנת 1804 באזור באווריה. עם לימודיו בבית המדרש רכש השכלה כללית באוניברסיטה והתמחה במדעי הגיאוגרפיה והאסטרונומיה. בשנת 1833 הגיע לירושלים והחל לעסוק בחקר הארץ. הוא עסק בצרכי ציבור, בכולל ובמיוחד בהושטת עזרה לעדה הספרדית בעיר העתיקה של ירושלים. עד היום נחשב שוורץ כחלוץ המחקר הגיאוגראפי בא"י, ובתור "יקה" ראשון בעל השכלה שזכה לפרסום מעבר לגבולות הישוב הישן.

עולים נוספים מגרמניה הגיעו בין השנים 1895 ועד תחילת מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914. בתקופה זו הגיעו כחמישים עולים בסה"כ.

ההרכב הדמוגראפי של עולים אלה שונה לחלוטין מעולי המאה ה- 19 . לא היו בין עולי 1895 ואילך יהודים חרדים. עולים אלו עלו כאנשים פרטיים, לא היו חברים בארגון גג, ואף לא התאגדו מבחינה חברתית, כלכלית או פוליטית לפני עליתם ואף לאחר מכן. מדובר באנשים בגיל מבוגר יחסית , עירוניים במקור. בין העולים באותה תקופה ניתן למנות את המחנך ד"ר ארתור בירם (1878–1967), מנהל ביה"ס הריאלי בחיפה שעלה בשנת 1914 ואת ארתור רופין (1876 – 1943) ממנהיגי ציוני גרמניה שעלה בשנת 1908. קליטתם של עולים אלו הצריכה יכולת הסתגלות וכושר התגברות על קשיים לאור התנאים ששררו אז בארץ תחת המשטר התורכי בשונה מהתנאים בארצות אירופה.

ציוני גרמניה שחיו בתנאי רווחה כלכלית לא ראו בא"י אפילו יעד לטיולי היכרות. בשנת 1909 חל מפנה מסוים עם היבחרו של קורט בלומנפלד (1963-1884) כמזכיר התאחדות ציוני גרמניה. בלומנפלד קבע שיש לחנך את חברי התנועה לקראת מימוש רעיון העלייה, והציב להתאחדות כמטרה להעלות מספר תריסרים מיהודי גרמניה לארץ ישראל. בשנת 1912 קיבלה ההתאחדות ציוני גרמניה החלטה שעל יהודי גרמניה מלבד איסוף כספים למען בניין הארץ צריכים הם לראות עצמם כאזרחי א"י היהודית לעתיד לבוא ולקבל על עצמם את העלייה לא"י כתוכנית חיים. כמו-כן עליהם ליצור קשרים כלכליים עם הארץ עוד לפני עלייתם.

העולים מגרמניה וממרכז אירופה במהלך שנות העשרים הגיעו לארץ ישראל, בעיקר באמצעות תנועות "בלאו- וויס" וה"חלוץ". העולים לא הגיעו בעליה מאורגנת כי אם כבודדים להגשמת האידיאלים הציוניים שלהם. מספר העולים מגרמניה מ-1919 עד שלהי 1932 הגיע למעט יותר מ- 3,000. עולים אלו הוגדרו לצורך מתן הרישיונות כ"חלוצים" או כ"בעלי הון".

שנות השלושים הראשונות חוללו שינוי מהותי במעמדה של א"י בעולם היהודי. הארץ שתפסה עד אז מקום שולי בתנועת ההגירה, הייתה לגורם מפתח במפת הנדודים של עם ישראל.

הידרדרות המצב בגרמניה בתחילת שנות השלושים בעקבות המשבר הכלכלי והתגברות האנטישמיות ועליית כוחם של הנאצים עד לעלייתם לשלטון בגרמניה, ולאחר מכן השתלטותה על שכנותיה; הביאה לבריחתם של יהודי גרמניה, אוסטריה ומצ'כיה ולעליית חלקם ארצה.

המבקש לאפיין את העלייה בשנות השלושים ממרכז אירופה בכלל ומגרמניה בפרט, ראוי שייתן את הדעת לכמה וכמה מאפיינים ייחודיים:

א. מוצאם מחברה בעלת רמה תרבותית וטכנולוגית גבוהה.

ב. רבים מהם בארצות מוצאם, השתייכו למעמד הבינוני והגבוה.

ג. יהודי מרכז אירופה היו מעורים מאוד בסביבתם חברתית-כלכלית-תרבותית ואף פעילים מבחינה פוליטית.

ד. באו מארצות (בעיקר גרמניה) שבהן במשך דורות נהנו משוויון זכויות (בשונה מיהודי מזרח אירופה שסבלו מרדיפות)

ה. חלק נכבד מהעולים היו יוצאי ערים גדולות. (רוב יוצאי מזרח אירופה באו מעיירות וכפרים).

ו. ההרכב המקצועי. רבים מהם היו אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים הקשורים במערכות תעשייתיות .

ז. שמרו על קשר עם שפתם ותרבותם הקודמת.

עם בואה של העלייה המונית מגרמניה, בלטו ה"ייקים" בלבושם, בשפתם ובנימוסיהם והיו נושא לבדיחות לסאטירות ולחיקויים שלא החמיאו להם. אולם בצד הבדיחות, ציין המושג גם דייקנות, קפדנות יסודיות ושלמות-ביצוע, תכונות חיוביות ביסודן. העולים עצמם קיבלו את הכינוי "ייקה" ברגשות מעורבים. מקצתם נפגעו ממנו ואילו אחרים קבלוהו ברוח טובה ואף נשאו אותו בגאווה.

המפגש בין ה"ייקים" לבין הישוב היהודי בארץ-ישראל היה טעון הסתייגות ואי-הבנה. תושבי ארץ-ישראל האשימו את עולי מרכז אירופה בהתנשאות, הסתגרות והתנכרות לסגנון החיים בארץ.

כל הגורמים הללו, מבית ומחוץ, חברו יחד בעיצובה של העלייה מגרמניה. יהודי גרמניה יצרו חטיבה מיוחדת ונבדלת בחברה הארץ-ישראלית. הם שמרו על דפוסי התנהגות ודיבור, על קווי-אופי ותכונות ייחודיות, והיו בעלי הכרה קבוצתית חזקה. לבטי ההסתגלות גיבשו קבוצה זו בעלת מוצא משותף.

תרומתם הייחודית של עולי מרכז אירופה

תרומתם הייתה ניכרת וחיובית בכל שטחי החיים בחיי היישוב בארץ ישראל, להקמתה של מדינת ישראל ולחברה הישראלית. למן התעשייה, המסחר והשירותים הפיננסיים, דרך הרפואה המשפט, המדע והאקדמיה, צורת ההתיישבות המיוחדת של המעמד הבינוני ותרומתם לחקלאות ועד למוסיקה, למחול ולאמנויות הפלסטיות. מידת חשיבותם של יוצאי מרכז אירופה להתפתחות הישוב היהודי בא"י בשנות השלושים מהווה דוגמא היסטורית מובהקת, כיצד מיעוט די קטן הצליח להטביע חותמו על הכלל בתחומי הנורמות החברתיות, הפוליטיות ואורחות החיים באופן כה בולט.

רק חלק מהשפעה זו ניתן לבדיקה ולהערכה כמותית כמו, חלקו של יבוא ההון הפרטי מגרמניה מסך יבוא ההון בשנות השלושים שהגיע לכדי מחצית. חלקם של רופאים, יוצאי מרכז אירופה היה למעלה ממחצית מקרב ראשי המחלקות בבתי-החולים. רבים מתוכם היו בעלי ידע וניסיון מקצועי רב בתחומי המסחר, הבנקאות, הביטוח והניהול הציבורי. ההשפעה המתבטאת במערכת שלמה של ערכים, נורמות ודפוסי חיים שאינן ניתנים לכימות, אך תרומתם למודרניזציה של היישוב בשנות ה-30, נודעה כמכרעת וחשובה ביותר.

העלייה מגרמניה, שהחלה לזרום באביב 1933 בעקבות השתלטות הנאצים, מצאה את היישוב בשלבים ראשונים של התאוששות כלכלית לאחר המשבר הכבד שפקד אותו במחצית השנייה של שנות העשרים. עליתם של אלפי עולים מצוידים בהון פרטי, בידע, בהשכלה גבוהה ובנחישות להתבסס במולדת החדשה – חוללה את המפנה. במשך שלוש שנים 1935-1933, שרר בארץ שגשוג כלכלי, ששינה את המציאות מקצה לקצה. תרומתם של יוצאי גרמניה לגאות הייתה מכרעת וייחודית למרות שמנו רק כרבע מסך העולים.

בארץ היוו עולי מרכז אירופה עמוד שדרה במפעלים תרבותיים רבים, בהם: הקמתה של התזמורת הארץ-ישראלית ברשותו של הכנר ברוניסלב הוברמן, קידומם של המוסדות להשכלה גבוהה – האוניברסיטה העברית והטכניון בחיפה. עם זאת, על-אף שילובם המהיר והמוצלח של עולים אלו במשק היישובי לוותה התערותם החברתית בקשיים רבים – אם בשל קשיי שפה, בשל הניכור בינם לבין העולים ממזרח אירופה או בשל הבדלי מנטליות בינם לבין תושבי היישוב הוותיקים.

מרבית העולים ממרכז אירופה בעליה החמישית פנו להתיישב בערים. חלקם השתלבו ביישובים הכפריים הוותיקים ומיעוטם פנו להתיישבות חקלאית חדשה. קשה לדבר על תרומתם של ה"ייקים" ולא להזכיר את "הסכם ההעברה" שנחתם במאי 1933. עלייתם לארץ של יהודים ממרכז אירופה בכלל וגרמניה בפרט הייתה אחד מהגורמים להתגבשותו של הסכם ה"העברה" (טראנספר – הסדר מיוחד שנעשה עם גרמניה להעברת רכוש עולי גרמניה שאפשר עליית בעלי הון בעזרת רכישת סחורות גרמניות שהיו מיועדות לפיתוח הארץ).

"הסכם ההעברה" אפשר בשנים 1939-1935 העברה של כ-8 מיליון מרק לארץ ישראל שהיוו 16% מכלל יבוא ההון היהודי. ההסכם שימש להנהגה הציונית, מכשיר כספי למימון עלייתם, קליטתם והשתלבותם של יהודים מגרמניה בארץ. בשלהי שנת 1933 עם השלמת הסדרי ההעברה, נטלה על עצמה התאחדות עולי גרמניה (שמו הראשון של ארגון יוצאי מרכז אירופה) את ייצוג האינטרסים של העולים לפני המוסדות שהיו קשורים בהעברת רכושם מגרמניה. שנה לאחר מכן, בשלהי שנת 1934, הוזמנה ההתאחדות לצרף שני נציגים למועצת המנהלים של חברת 'העברה', שמימנה חלק מתקציבה של ההתאחדות.

התיישבות עולי גרמניה

עולי מרכז אירופה העשירו את הארץ בייסדם קיבוצים, מושבים ויישובים עירוניים. אחת מתרומותיהם המרכזיות הייתה בתחום ההתיישבות החקלאית. כעשרים אחוזים מעולי מרכז אירופה בין השנים 1939-1936 פנו להתיישבות חקלאית, אחוז גבוה במקצת ממשקל האוכלוסייה היהודית הכפרית בארץ.

עד שנת 1933 חלקם של העולים מגרמניה בהתיישבות בארץ הייתה שולית. חלוצים מגרמניה השתתפו בהקמת חפציבה (1922), בית-זרע (1926) וגבעת ברנר (1929). בשנות השלושים הראשונות הצטרפו בוגרי תנועות הנוער החלוציות, המעטים שעלו לארץ, בעיקר לגבעת-ברנר. בוגרי ברית חלוצים דתיים שהחלו להגיע לארץ בסוף שנות העשרים, התרכזו באתר רודגס ליד פתח-תקוה (רודגס – חוות הכשרה שהוקמה בגרמניה בשנת 1927) בשנת 1931 הגדירו עצמם החלוצים ברודגס כקיבוץ. המיעוט שדגל ברעיון מושב העובדים, הקים בשכנות כפר-אברהם מרכז לחלוצים הדתיים מגרמניה. כן הוקמו פלוגות במושבות אחרות מהן צמחו הגרעינים להתיישבות הקיבוצים הדתיים בעתיד.

העולים שפנו לקיבוצים סברו שהליך קליטתם בקיבוץ יעניק לפרט תחושת בטחון קיומי-אישי, לאחר הזעזוע הקשה של הינתקות פתאומית מארץ מגוריהם צריך היה לשכן אותם בצריפים ובאלה היה מחסור. "הוועד המאוחד" (שקדם למחלקה הגרמנית) נרתם מיד למאמץ מציאת פתרונות ראויים לזרם המעוניינים להיקלט בקיבוץ. נערך סקר כללי על מקומות קליטה בקיבוצים, נערכו תחשיבים לעלות קליטת העולים וגובשו בקשות מימון מהוועדה להקצבות של "הקרן הבריטית המרכזית". עם הקמת המחלקה הגרמנית בסוכנות היהודית, אוקטובר 1933, הוחלט כי הקיבוץ יקבל מהמוסדות הלאומיים סכם של 100 לא"י למתיישב מגרמניה, כדי להקל על קליטתו. בהחלטה זו היה משום תמריץ פיננסי חשוב לקליטה בקיבוצים, אם כי היו עיכובים בקבלת הסכומים המבטחים. חלק ניכר מהחלוצים הגיעו לקיבוצים במושבות וחיכו שנים ל"תורם" לעלייה על הקרקע.

הם התחלקו לשלוש קטגוריות דומות בגודלן: כשליש הצטרפו לקיבוצים וותיקים או הקימו קיבוצים חדשים; כשלישהצטרפו למושבות ומושבים וותיקים; כשליש הקימו כפרים חדשים. כלומר, כמחצית מיוצאי מרכז אירופה פנו להתיישבות חקלאית, נכללו במסגרת של "ההתיישבות העובדת" (קיבוצים ומושבי עובדים) וכמחציתם השתייכו ל"התיישבות פרט ית" – מושבות וכפרים של המעמד הבינוני ההתיישבות בכפרים מבחינות רבות מהווה תרומה ייחודית להתיישבות חקלאית בארץ.

למוסדות ולארגונים שלקחו חלק בקליטת יהודי גרמניה ובהכוונתם הייתה חשיבות ראשונה במעלה, יותר מאשר בכל קבוצת עולים אחרת בתולדות היישוב. ביניהם ניתן למנות את: התאחדות עולי גרמניה, המשרד המרכזי ליישוב יהודי גרמניה (המחלקה הגרמנית), המדור להתיישבות המעמד הבינוני, רסקו ומפעל ה"העברה".

חובה להדגיש את תרומתם של שני אישים למפעל ההתיישבות של עולי גרמניה. ד"ר א. רופין, בתפקידיו הבכירים בהנהלת הסוכנות וכראש המחלקה להתיישבות שלה, היה פטרונם ומייצגם בפני המוסדות המיישבים. ד"ר ל. פינר, אגרונום במקצועו ובעל ידע חקלאי מעשי נרחב, ליווה את המתיישבים בתכנון, ארגון, הדרכה וניהול מו"מ עם כל הגורמים הרלוונטיים. שניהם, ואחרים שפעלו לצידם, אחראים שבממסד הציוני הייתה הבנה והתחשבות בצרכים של התיישבות מקורית זו.

להתיישבות העובדת – מרביתם לקיבוצים ומיעוטם למושבים. במרוצת השנים הוקמו קיבוצים ומושבים רבים על ידי גרעינים של התנועות הציוניות החלוציות ממרכז אירופה. בראשית שנות העשרים למאה שעברה הוקם קיבוץ חפציבה על ידי עולים אלה. קבוצת 'חירות' עלתה ארצה לפני עליית הנאצים לשלטון ונטלה חלק בהקמת קיבוץ גבעת ברנר(1928). עם בוא העלייה ההמונית הוקמו הקיבוצים: הזורע (1936), כפר המכבי (1936), מעיין צבי (1938), שלושת הקיבוצים הדתיים טירת צבי (1937) שדה אליהו (1939) וקבוצת יבנה (1941).

עשרות חברות-נוער מגרמניה, אוסטריה וצ'כיה הקימו או השלימו קיבוצים ומושבים ואין כמעט קיבוץ שלא קלט עולים מגרמניה ומשאר ארצות מרכז ומערב אירופה. 41 קיבוצים הוקמו בעזרת גרעינים ממרכז –אירופה, 18 מהם על ידי עליית הנוער ממרכז-אירופה. כמו מצובה, אלונים, מנרה, שובל, עין דור, שדה אליהו. חלק מהקיבוצים הוקמו על ידי גרעינים חלוצים:מעין צבי, כפר רופין, כפר המכבי, גלעד, דורות, הזורע, כפר מסריק, יבנה, כפר סולד. לאותם חברי קיבוצים יוצאי מרכז אירופה הייתה במרוצת השנים השפעה ייחודית וחיובית על התפתחות החברה הקיבוצית שבבנייתה לקחו חלק בשנות השלושים. הדעה הקדומה שהתגבשה בעניין אי התאמתם להתיישבות עצמאית, עמדה בניגוד לעובדת הסתגלותם לחיי הקיבוץ. בתוך הכלל היו שהבחינו ביתרונותיהם של עולי גרמניה על אחרים, דווקא משום שאימצו אימוץ מלא ושלם את עקרונות הקיבוץ. התכונות שציינו אותם כאנשי עבודה חרוצים, אחראים ויעילים, כמכבדי חוק וסדר וכן כשוחרי תרבות ואורח-חיים אסתטי, לכל אלה הייתה השפעה כללית חשובה וחיובית שזיכתה עלייה זו בהערכה בשנים הבאות.

כ-300 משפחות מיוצאי גרמניה השתלבו כפרטים או במסגרת של קבוצות קטנות במושבות ומושבי עובדים קיימים, ביניהם: פרדס חנה, בנימינה, וכן במושב באר טוביה.

אלפי העולים מבין עולי מרכז-אירופה שפנו להתיישבות בכל צורותיה תרומתם הייתה משמעותית ביותר. תרומתה העיקרית והמקורית של העלייה ממרכז אירופה שבאו לארץ בתקופת העלייה החמישית להתיישבות הכפרית בארץ הייתה הקמת 'כפרי המעמד הבינוני' ופיתוחם, 12 ישובים חדשים הוקמו על ידי עולי מרכז אירופה. חלקם ביזמה פרטית רמות השבים, רמת הדר, חלקם על ידי חברות התיישבות פרטיות: כנהריה ומגד וחלקם על ידי המשרד להתיישבות עולי גרמניה: כפר ביאליק וכפר ידידיה וחלקם על ידי חברת 'רסקו': שדה ורבורג, שבי ציון וכפר שמריהו ובית יצחק (בית יצחק , שער חפר, נירה, היו בשעתו 3 מושבים נפרדים של יוצאי גרמניה ויוצאי צ'כיה. כיום מושב אחד גדול).

עיקר המימון להקמתם מקורו בכספים פרטיים ולא כספי לאום; שמתיישבים הקימו משקים אינטנסיביים על שטחים מצומצמים, ואשר התבססו על עבודה עצמית וארגון קואופרטיבי של אספקה ושיווק. התיישבות זו של המעמד הבינוני הציגה דגם התיישבותי חדש שהיה מעין תצורת ביניים בין המושבה לבין מושב העובדים. במושבים אלו נחשב כל אחד מן המשקים ליחידה פרטית. אף התקיים שיתוף קואופרטיבי בין היחידות המשקיות בכל הקשור למכירת התוצרת ואספקת חומרי הגלם.

במוזיאון ל'יהדות דוברת גרמנית, מרכז מורשת הייקים' מוצגת תערוכת קבע בנושא תרומתם של הייקים להתיישבות ולחקלאות בארץ ישראל.

המאפיין את ההתיישבות הכפרית

"מעמד בינוני" – רובם ככולם של המתיישבים בכפרי יוצאי-גרמניה, השתייכו לקבוצה סוציו-אקונומי שהיתן להגדירה על פי המוח המקובל כמעמד בינוני. מבחינה מקצועית הם היו ברובם בעלי מקצועות חופשיים (בעיקר רופאים ומשפטנים) או אנשי עסקים (סוחרים, מתווכים, תעשיינים). כך נתפסו על יי הסביבה וכך נטו לזהות עצמם. לא היו ביניהם אנשים ממעמד הפועלים וגם לא בעלי הון.

בעלי הון עצמי. שיכול היה לשמש כבסיס להתיישבות פרטית.ניתן לומר שבחלק ניכר מהמשקים ההון העצמי לא הספיק לצרכים, והמתיישבים נזקקו להלוואות מצד מוסדות לאומיים ובנקים מסחריים. החלק מהכפרים (רמות השבים, רמת הדר וכו( המתיישבים מימנו את רוב ההשקעות מאחר והמוסדות הלאומיים עודד את התיישבות יוצאי גרמניה, אלה היושבים על אדמת קק"ל יזדקקו יחסית להון עצמי מועט יותר.

גודל המשקים. קטנים אינטנסיביים ומבוססים על עבודה עצמית. שני טיפוסי משק עיקריים: בין חמישה לתשעה דונם; בין עשרה לעשרים דונם. בכמה כפרים הוקמו גם משקי עזר זעירים כפר שמריהו, נהריה. האינטנסיביות מתבטאת בהשקעה ניכרת שדל משאבים ליחיד השטח. מספר ענפי המק הה מועט. לרוב – שניים מתוך שלושת הבאים: לול, ירקות, רפת.

התפתחות הערים. מרבית העולים יוצאי מרכז אירופה שהגיעו לארץ בשנות ה-30 פנו להתיישב בערים. בשנת 1933 גדל שטח הבניה בתל-אביב פי שלוש לעומת 1932. באזור חיפה והקריות היו יהודי גרמניה מעורבים באופן משמעותי ברכישת אדמות ויישובן.

ביוזמתם של עולי מרכז אירופה הוקמה נהריה עיר שבמשך זמן רב שלטה בה השפה הגרמנית. בפברואר 1935 התיישבו במקום שתי המשפחות הראשונות והחלה מסכת של בניה, שהצמיחה ישוב פורח על חוף הים התיכון. נהריה הייתה לחלוצת ההתיישבות בגליל המערבי. טדי קולק ושלמה להט (צ'יץ) ראשי הערים של ירושלים ותל-אביב וכן ראשי רשויות מקומיות הידועים פחות, הם ממוצא מערב-אירופי. תרומתם במגזר המוניציפאלי ראויה למלוא ההערכה.

"עליית הנוער" – מפעל הצלה וחינוך

במאה העשרים של המאה הקודמת תנועות הנוער היהודי בגרמניה מנתה מאות בודדות. האירועים בגרמניה בראשית 1933 הביאו למפנה דרמטי בכל הנוגע לתנועת "החלוץ" ולתנועות הנוער החלוציות. ההתערערות במצב הכלכלי של היהודים, פגעה קשות בבני הנוער ואלפים מהם התקרבו לגופים ציוניים. הוקם ארגון גג בשם Juedische Jugendhilfe, שפעולתו התרחבה תוך זמן קצר. בפברואר 1933 הוכרז על הקמת "הבונים" – צירוף של מספר תנועות נוער שפעל בחסות הקיבוץ המאוחד.

עליתם המאורגנת של בני נוער מגרמניה היה למפעל הצלה וחינוך יחיד במינו. למרות שגם קודם לכן נהגה ממשלת המנדט להעניק רישיונות הגירה לבני נוער מגרמניה ואפשרה את תחילת זרם העליה החדש.

כבר בשנת 1932 יזמה המחנכת רחה פראייר, בסיועו של שליח תנועת 'החלוץ' בגרמניה אנצו סרני, מפעל לקליטתם של בני נוער מגרמניה בארץ, בתחילה ללא הוריהם. הורים יהודים-ציוניים שלחו את ילדיהם לזמנים קצובים לבתי ספר בארץ, (כפר הנוער 'בן שמן' שימש במשך שנים כמקום הכשרה לבני נוער), אך עם הרעת מצבם של יהודי גרמניה לאחר עלית הנאצים לשלטון בשנת 1933 נוצר צורך ליצור תכנית שיטתית להצלה, קליטה וחינוך לבני הנוער שישלחו מאירופה לארץ. יוזמה זו זכתה להיענות רק שנה אחר-כך, במסגרת הקונגרס הציוני ה-18 , שהחליט על הקמת מסגרת מיוחדת בשם 'עליית הנוער" שפעלה במסגרת 'המחלקה להצלת יהודי גרמניה' בראשותה של הנרייטה סולד.

למן הגעתה של הקבוצה הראשונה לקיבוץ עין חרוד בשנת 1934 ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה ניצלו הודות למסגרת הזו כ-5,000 בני נוער.

תנועת העבודה, ובעיקר התנועות הקיבוציות, נשאו על כתפיהן את עיקר המפעל של 'עלית הנוער'. רובם של הצעירים אורגנו במסגרת תנועות הנוער והגיעו לארץ בקבוצות. מרביתם נקלטו בקיבוצים, בקבוצות ובמושבים וחלקם אף נטל חלק בהקמתם של ישובים חדשים במשותף עם בני נוער מן היישוב בארץ, היוו מקור מרכזי להקמת קיבוצים חדשים. חלקם הצטרפו לקיבוצים ותיקים ותרמו רבות לביסוסם.

זמנם של הנערים התחלק בין עבודה מעשית (כארבע-חמש שעות ביום) לבין לימודים (כמספר שעות זהה לשעות עבודתם). אנשי ההתיישבות העובדת סיפקו לא רק את המסגרת היישובית הקולטת אלא היוו את עיקרו של הסגל המלווה והמחנך שקלט חניכים אלו. במרוצת הזמן התרחב מפעל זה של 'עליית הנוער' והקיף בני נוער מכל התפוצות, כולל ילדים. למן ראשיתו של מפעל ייחודי ומופתי זה ועד ראשית שנות החמישים הגיעו ארצה בתכנית זו למעלה מ-70,000 בני נוער מ-70 ארצות.

מפעל "עליית הנוער היה אחד המפעלים הייחודיים והמקוריים במציאת דרכים להצלת ילדים ונוער מגרמניה, אוסטריה וצ'כיה וקליטתם בארץ היה. היה זה רעיונה ויוזמתה של רחה פראייר מברלין. בפברואר 1934 עלתה חברת הנוער הראשונה לארץ ונקלטה בקיבוץ עין חרוד, וכעבור חודשים ספורים הגיעה ונקלטה בקיבוץ רודגס שליד פתח תקווה (לימים קיבוץ יבנה) חברת הנוער הדתית הראשונה. עד סוף שנת 1936 נקלטו 1553 נערים ונערות בשלושה מוסדות "בן שמן", "אהבה" ו"רמב"ם בחיפה. בחמש השנים הראשונות של המפעל הגיע מספר העולים הצעירים ל-4635. בראש המפעל עמדה הנריטה סאלד, אשר תרגמה את חזונה של רחה פרייאר למעשה.

תנופה לפיתוח התעשייה

הכספים שהביאו עמם יוצאי מרכז אירופה בעזרת הסדרי-העברה העניקו תנופה מרשימה לכל מערכות הכלכלה בעליות הקודמות התמקד הסקטור הפרטי בקניית קרקעות, בגידול פרי הדר ובבניית בתים לעולים. ואילו עולי מרכז אירופה במידה ולא הלכו להתיישבות חקלאית העדיפו השקעות במסחר, במלאכה והתעשייה.

עם הגידול המהיר באוכלוסייה, חל שינוי בשוק המקומי למוצרי צריכה והתרחב במידה רבה הביקוש לסחורות ושירותים. המפעלים הקיימים,רובם בינוניים וקטנים עבדו בהיקף מלא כדי לספק ביקושים אלה. בשנת 1936 העסיקה התעשייה קרוב לשליש מכלל כוח העבודה במשק הישראלי, אין נתונים בדוקים על חלקם של יוצאי מרכז אירופה בהתפתחות זו, אך אין ספק כי משקלם היה משמעותי ביותר. על העולים נמנו תעשיינים ויזמים שגילו נכונות לנצל את האפשרויות החדשות, הן להרחבת מגוון המוצרים בענפים הוותיקים וייסוד ענפים חדשים.

חשיבות ראשונה במעלה נזקפת לשיפורים טכנולוגיים, בעיקר על ידי הכנסת ציוד תעשייתי מודרני, הסדרי ה"העברה" עודדו יבוא של ציוד מגרמניה למפעלים החדשים והוותיקים כאחד. החידוש הורגש לא רק בכלים אלא גם בשיטות ובארגון העבודה.

מספר רב של תעשיות חדשות הוקמו ופותחו בשנותה עלייה החמישית על ידי יוצאי מרכז אירופה. כבר בשנת 1933 הוקמו בארץ 133 מפעלים על ידי עולים ממרכז אירופה וביניהם עלית, דובק (סיגריות), שטראוס (מוצאי חלב) ומפעלים שונים לייצור טריקו (אתא), בירה, נעליים, מרצפות, נורות, סכיני גילוח, שוקולד, קוסמטיקה,רהיטים וצעצועים ועוד. בין החדירה לענפים חדשים יש לצייו את התרופות (טבע, צרי ואסיא), הגומי חומרי- ניקוי, מעליות (נחושתן), קופות-ברזל, מצברים ומוצרי חשמל.

לדוגמא מנתוני 1937 אנו למדים כי בבעלות יהודי גרמניה היו כ 240 מפעלים בהם עבדו כארבעת אלפים עובדים ותוצרתם הייתה 16% מכלל התוצרת התעשייתית בארץ. עולי מרכז אירופה השתתפו גם בהקמת מפעלים משקיים ציבוריים רבים כמו חברת רסקו בתחום הבנייה.

יוצאי מרכז אירופה שימשו גם כקברניטים כלכליים, אישים כמו ארנסט י. יפת ז"ל (שהיה יו"ר הדירקטוריון של בנק לאומי- 1998-1921), ראובן הכט ז"ל (1993-1909) וסטף וורטהיימר. במוזיאון ל'יהדות דוברת גרמנית, מרכז מורשת הייקים' מוצגת תערוכת קבע בנושא תרומתם של הייקים להתפתחות התעשייה בארץ ישראל.

מלונות וקיט

יוצאי גרמניה פיתחו את ענף המלונאות והקיט בעקבות גידולה של תנועת התיירות לארץ והגידול בתיירות פנים. עולים שעסקו בתחומים אלה בגרמניה, השקיעו מיוזמתם ומהונם והקימו בתי מלון ופנסיונים שהתפרסו על פני כל הארץ. מקום נכבד ביותר בשטח המלונאות רכשה משפחת פדרמן, אשר הקימה בתי מלון בעלי מוניטין עולמי ברחבי ישראל. המסעדה הביתית והפנסיון המשפחתי הקטן שימשו פתרון הולם לפרנסתם של עולים בעלי אמצעים מעטים ללא מקצוע מבוקש.

התפתחות חיי המסחר

העולים שעלו לארץ ממרכז אירופה, הביאו לעלייה ניכרת במספר בתי העסק הסיטונאים. עולי מרכז אירופה הטביעו את חותמם בעיקר על חיי המסחר הקמעונאי. הן כסוחרים והן כצרכנים. הדרך שבה שרתו את לקוחותיהם והדרישות שהציגו לעובדיהם ולספקי הסחורות והשירותים השפיעו על חיי המסחר ועל סגנון החיים העירוניים בכלל. בשנים 1937-1931 מספר עסקי המסחר גדל ביותר מפי שניים, מספר המועסקים גדל פי ארבעה והון המושקע פי שישה.

החנויות החדשות נעשו מודרניות בסגנון הנהוג בערי מרכז אירופה. ניתנה תשומת לב לעקרונות האסתטיקה. לצד עיצוב החנויות, והונהגו מחירים קבועים בניגוד לנוהג המקובל של עמידה על המקח. לראשונה ניתן לדבר על תודעת צרכנות בכל הנוגע לטיב המוצר ורמת השירות.חנויות הכל-בו החדשות, שהיו חידוש בנוף העירוני בארץ, הנהיגו מחירים קבועים בניגוד לנוהג המקובל של עמיה על המקר. חידוש נוסף, בתי מסחר שהתמחו במוצרים ושירותים יוקרתיים, כמו חנויות אופנה וקוסמטיקה.

התפתחות חיי המסחר, ועליית רמת החיים הביאו לצמיחת ענפים נלווים כגון עיצוב המוצר והפרסום. הדבר השתקף בריבוי שלטי פרסומת וכרזות ברחובות הערים. חלוצי הפרסום בארץ היו כמעט וכולם יוצאי מרכז אירופה.

פיתוח בנקאות והשירותים הפיננסיים

הגידול בפעילות הכלכלית, שחל בשנותיה הראשונות של העלייה מגרמניה חייב פיתוח מקביל של השירותים הפיננסיים. היו מיוצאי גרמניה שהצטרפו להנהלות הבנקים הותיקים, ביניהם ד"ר אהרון בארט ז"ל (1957-1890), ד"ר ישעיהו פורדר ז"ל (1970-1901) וד"ר ארנסט להמן ז"ל. אחרים הנהיגו בנקאות משפחתית דוגמת בנק יפת, בנק אלרן ובנק פויכטוואנגר. הם פיתחו את שוק ההון ועסקו במגוון פעולות כלכליות, כולל בתחום העברת רכוש יהודי מגרמניה. כאשר פרץ המשבר הכספי בסוף 1935 (בעקבות נלחמת איטליה-חבש) ובנקים רבים פשטו את הרגל ונסגרו, הבנקים המשפחתיים של יוצאי גרמניה עמדו במבחן. בנקאים מגרמניה הניחו את היסוד לבורסה לניירות ערך, או בשמה הראשון: לשכת חליפין לניירות ערך זיגפריד זאלהיימר מבנק אפ"ק, הקים את הגוף החדש בשנת 1935. אשר פעל תחילה כמסלקה בה השוו נציגי הבנקים את פקודות הקניה והמכירה שלהם למספר מוגבל של ני"ע וקבעו במשותף את השערים. הלשכה התרחבה במהירות והפיצה הנפקות חדשות בקרב משקיעי ההון. אנשי עסקים מגרמניה יסדו חברות ברוקרים ראשונות ("מוריץ את טוכלר") וקרנות נאמנות ("פיא").

גם ענף הביטוח קיבל תנופה. במחצית השנייה של שנות השלושים עולים ממרכז אירופה, הקימו או השתתפו בהקמת חברות וסוכנויות ביטוח כמו "מגדל" ו"המשמר".

שירותי הבריאות

עולי מרכז אירופה מילאו תפקיד חשוב במקצוע הרפואה כבר מאז סוף המאה ה-19. ד"ר משה ולך ייסד את בית החולים "שערי צדק" בירושלים בשנת 1902, ב- 1909 הקים ד"ר אליאס אורבך מייסדה של מרפאה פרטית בחיפה..

בשנות העשרים פתח ד"ר פליקס דנציגר בית חולים פרטי, וד"ר תיאודור זלוציסטי יסד את "טיפת חלב". רופאי העיניים ד"ר אברהם אלברט טיכו וד"ר פייגנבאום, פרופ' פרנץ בריל (1980-1907) ממייסדי התחנה לבריאות הנפש ברמת חן והפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ורופאים נוספים. מלבד טיפולם המסור באוכלוסייה היהודית והערבית בארץ הם גם סייעו רבות בקליטת חבריהם למקצוע הרפואה שעלו ממרכז אירופה.

בין השנים 1933 ל-1939 עלו מגרמניה בלבד 1173 רופאים. מאות המומחים שהגיעו ארצה הביאו למהפכה בשירות הרפואי בארץ .המומחים בעלי השם, מונו כמנהלי מחלקות והביאו עימם לא רק ידע מקצועי אלא גם תפיסות ארגוניות ושיטות עבודה חדשות. חשיבות ממדרגה ראשונה הייתה לציוד המשוכלל שהביאו מגרמניה, ציוד שאפשר, בין השאר לפתוח מחלקות כירורגיות מודרניות. כן הנהיגו שימוש נרחב ברנטגן ובדיקות מעבדתיות יותר מתוחכמות. בין החידושים המהפכניים – פתיחת המחלקות לטיפול בחולי נפש בבתי החולים הכלליים.

תוך שנים ספורות הפכה ארץ ישראל למרכז רפואי למזרח התיכון כולו. חלקם של רופאים, יוצאי גרמניה, היה למעלה ממחצית מקרב ראשי המחלקות בבתי-החולים.

חילוקי הדעות שנתגלו בין רופאים מגרמניה לממסד הרפואי בארץ שנשלט על ידי ההסתדרות הכללית של העובדים, הביאו לידי הקמתם של מסגרות רפואיות חלופיות: קופת חולים "מכבי", מייסדה ומנהלה הראשון ד"ר פליקס טיילהבר.

שירותי רווחה

העלייה ממרכז אירופה הביאה עמה מסורת של עבודה סוציאלית קהילתית ופרטנית, שנבנתה לטיפול במהגרים היהודים ממזרח אירופה שזרמו למרכזה משלהי המאה ה-19.

בשנות השלושים של המאה העשרים הגיעו לארץ הכוחות המקצועיים הראשונים וייסדו את מקצוע העבודה הסוציאלית ביישוב. מלבד גישה מקצועית וכוח אדם מיומן הביאה עימה העלייה מגרמניה את המושגים הראשונים של מדינת רווחה. מושגים שהשתרשו בישוב ויושמו כעבור שנים אחדות על ידי המדינה. אחד מציוני הדרך הבולטים בתהליך זה הקמתו של המוסד לביטוח לאומי על-ידי גיורא לוטן (לובינסקי).

לארץ הגיעו עובדים סוציאליים, כמו סידי ורונסקי, שהקימה את בית הספר לעבודה סוציאלית של הוועד הלאומי (1934), שנים אחדות לאחר מכן הקימה עובדת סוציאלית אחרת שעלתה מגרמניה, ד"ר בלה שלזינגר, בית ספר לעבודה סוציאלית בתל-אביב שבוגריו איישו את השירותים העירוניים בעיר. במשרד הסעד ולאחר מכן במוסד לביטוח לאומי נקלטו כמה מן העובדות הסוציאליות הוותיקות מיוצאות גרמניה, כמו מרים הופרט, שטיפחה את הגישה השל עבודה קהילתית,ורגינה שכטר, שריכזה את הפיקוח על לשכות-הסעד הממשלתיות והתמסרה לפיתוח העבודה הסוציאלית במגזר הערבי.

תרומת המשפטנים להקמת מערכת המשפט

בעיקר הורגשה השפעתם של עולי מרכז אירופה במשך תקופה ארוכה במערכת המשפט, מבית המשפט, השלום ובתי-דין לעבודה ותעבורה, דרך בתי משפט מחוזיים ועד לבית המשפט העליון.

בשנות השלושים המשפטנים עולי מרכז אירופה השפיעו על מערכת המשפט הארצישראלית כיחידים. תחילה הם התקשו להשתלב במערכת המשפטית, שכן המסורת המשפטית בארץ שילבה יסודות מהמשפט היהודי, העותומאני והאנגלי.

שעתם של רוב המשפטנים יוצאי מרכז אירופה הגיעה רק עם קום המדינה. קבוצת אנשים שהתחנכו בגרמניה בשנים הסוערות של רפובליקת ויימאר, באו ארצה בשנות השלושים עם עליית הנאציזם ומצאו עצמם ממלאים תפקיד מרכזי ביסודה ופיתוח של מערכת המשפט בישראל, ובמיוחד בניתוב דרכו של בית המשפט העליון בישראל.

כאשר בודקים את הרכבו הפרסונאלי של בית המשפט העליון בשנותיו המוקדמות והמעצבות אי אפשר שלא להבחין בנוכחות ה'יקית' בשורותיו, אשר מסתכמת לעיתים בכ-50% מכלל השופטים, ובאה לידי ביטוי הן במספר השופטים ילידי גרמניה והן במספר חניכי האוניברסיטאות.

לימודי המשפטים משכו רבים מיהודי גרמניה בשנות העשרים ובראשית שנות, קבים מהם עלו ארצה, אך לא כולם המשיכו במקצועם ורק מתח מעט כיהנו כשופטים בתקופת המנדט הבריטי.

מצב זה השתנה עם הקמתה של מדינת ישראל. היה זה שר המשפטים הראשון פנחס רוזן (1978-1887) יליד ברלין שיסד את המסגרת המשפטית של המדינה, על יסודות בתי המשפט ומשרדי הפרקליטות. במעגל מייסדי משרד המשפטים פעלו גם אורי ידין וחיים הרמן כהן (2002-1911) שהיה פרקליט המדינה הראשון ומשה זמורה הנשיא הראשון של בית המשפט העליון.

בכל הנוגע לבית המשפט העליון, הנוכחות היקית הייתה מורגשת במיוחד, בין חמשת שופטיו הראשונים של בית המשפט העליון היו שני יקים: הנשיא משה זמורה (1971-1888) ומנחם דונקלבלום. בין חמשת המינויים הבאים, הראשונים שנעשו על ידי הועדה למינוי שופטים, היו שלושה ייקים: יואל זוסמן (1982-1910), משה לנדוי ואלפרד ויתקון. בשנות השישים מונו לבית המשפט העליון שני ייקים, חיים כהן ובנימין הלוי. (1996-1910) גם בשנות השבעים בן המינויים לבית המשפט העליון היו שלושה ילידי גרמניה, בן-ציון שרשבסקי, שלמה אשר ומנחם אלון. בסיכומו של דבר, מתוך 25 השופטים הראשונים בבית המשפט העליון עד 1978, היו 36% ילידי גרמניה.

יוצאי גרמניה שבצמרת הרשות השיפוטית הביאו באמתחתם מורשת ליבראלית-לאומית, שהושתתה על פורמליזם המרחיק את השופט מן הפוליטיקה, ובה בעת על תודעה ציונית שביקשה לגונן על אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה הצעירה. צירוף מיחד זה, סייע להתגבשות יוקרתה ועצמאותה של הרשות השיפוטית בישראל.

מבקרי המדינה: גם משרדו של מבקר המדינה הראשון זיגפריד מוזס שיצר את מנגנון משרד מבקר המדינה היה מאויש כמעט כולו ביוצאי גרמניה. למן הקמתה של המדינה ועד לשנת 1982 כיהנו בזה אחר זה שני מבקרי מדינה מבין יוצאי גרמניה: זיגפריד מוזס ויצחק נבנצאל (1992-1907).

המחקר וההשכלה הגבוהה

למרות שחלק מהאקדמאים בעלי השם והמומחים הנודעים במקצועותיהם מקרב יהדות מרכז אירופה,היגרו לארה"ב, עדיין מספר ניכר מהם עלו לארץ. ביוזמתחיים וייצמן הוקמו קרנות סיוע מיוחדות (במסגרת המגבית של המשרד המרכזי בלונדון), למימון קליטתם במוסדות להשכלה גבוהה: האוניברסיטה העברית בירושלים, הטכניון בחיפה, תחנת הניסיונות ברחובות. באוניברסיטה העברית כיהנו בשנת 1939, 21 פרופסורים יוצאי גרמניה מסך 34 פרופסורים. אלה שלא נקלטו באקדמיה, לימדו בסמינרים למורים ולא מעטים מהם גם בבתי-ספר תיכוניים. בשנת 1935 נפתח בתל-אביב ביה"ס הגבוה למשפט וכלכלה, שעל מוריו ננו רבין מיוצאי אוניברסיטאות גרמניות. הם פיתחו את המדעים השונים במוסדות האקדמיים ומכוני מחקר בארץ. למרום היותם קטנים בהיקפם זכו להוקרה בעולם האקדמי והמחקרי.

עלייתם של אנשי אקדמיה הביאה תרומה מכרעת להתפתחות ההשכלה והחינוך הגבוה. רבים מעולי מרכז אירופה נמנו על המורים הראשונים של האוניברסיטה העברית, הטכניון ומכון ויצמן, והעמידו תלמידים רבים שעבודתם המדעית בתחומים שונים התפרסמה בארץ ומחוצה לה.

האוניברסיטה העברית. בשנת 1934/35 רוב בעלי המשרות הבכירות בתחום האקדמי ובתחום האדמיניסטרטיבי נמנו עם יוצאי מרכז-אירופה, כמו: ד"ר י.ל. מאגנס – נשיא, זלמן שוקן –יו"ר הועד הפועל, ד"ר ה.ו. סנטור – ראש המנהלה ופרופ' הוגו ברגמן שהיה הרקטור. פרופ' קורט לוין מברלין הוזמן על ידי האוניברסיטה לעמוד בראש המחלקה לפסיכולוגיה. במחלקות השונות של האוניברסיטה נתמנו למורים הפרופסורים נפתלי הרץ טורצ'ינר (לימים טור-סיני; לשון עברית), ריכרד קבנר (היסטוריה) יוחנן לוי (לטינית), חוקר המקרא שפרבר, ההיסטוריון יצחק בערוחוקרי הספרות העברית חיים שירמן ואברהם הברמן.

בשנת 1935 הוחלט על ידי האוניברסיטה להקים, בשיתוף עם 'הדסה', את בית הספר לרפואה של האוניברסיטה שהתבסס במידה רבה על מורים עולים, כגון האנדוקרינולוג הרמן צונדק (1981-1887) שניהל את בית החולים העירוני בברלין ושני אחיו הגניקולוג ברנהארד צונדק גניקלוג (1966-1891) והמומחה למחלות פנימיות שמואל. יחד עמם הצטרפו לסגל האוניברסיטה גם פרופ' נויברג ופרופ' לודוויג האלברשטאטר (1949-1876) שהקים את המכון לרדיולוגיה בבית החולים האוניברסיטאי.פרופ' אלפרד בונה שעמד בראש המחלקה לכלכלה. פרופ' לאסלו פרקש שעבד במכון הקיסר וילהלם בברלין הקים את המחלקה לכימיה פיסיקאלית.

בית הספרים הלאומי האוניברסיטאי. ד"ר שמואל הוגו ברגמן, נתמנה ב-1920 לספרן הראשי הראשון של הספרייה הלאומית יהודית בירושלים. בשנת 1935 ניהול הספרייה נמסר לידי פרופ' גוטהולד וייל מפרנקפורט (בינתיים הפכה הספרייה לבית הספרים היהודי הלאומי והאוניברסיטאי), בהמשך ניהלו את הספריה יוצאי מרכז אירופה נוספים כמו, קורט וורמן, רוטשילד וראובן ירון.

מקצוע הספרנות היה עיסוק "יקי" מובהק. זאת הוכיחו חנויות הספרים והספריות הפרטיות שצצו בארץ אחרי 1933, כפטריות אחרי הגשם.

תחום אחר שבו בלטו יוצאי מרכז-אירופה הארכיונאות. ד"ר גיאורג הרליץ וד"ר אלכס ביין ארגנו את הארכיון הציוני שהגיע בשנת 1934 לישראל דרך וינה וברלין, והיו מהעובדים הבכירים בארכיון הציוני. עד 1955 היה ד"ר הרליץ מנהלו של הארכיון הציוני המרכזי לאחר מכן נוהל הארכיון בידי ד"ר ביין. כן הוטל על ד"ר ביין להקים את גנזך המדינה ושימש כמנהלו. ובהמשך פרופ' פאול אלסברג שהיה יו"ר נשיאות ארגון יוצאי מרכז אירופה למנהלו של גנזך המדינה.

מכון ויצמן למדעים ברחובות. באפריל 1934 נחנכה ברחובות תחנת-הניסיונות החקלאית כצעד ראשון להקמת פקולטה לחקלאות. פרופ' דוד ארנסט ברגמן בנו של רב מגרמניה שהיה מרצה בתחום הכימיה האורגנית באוניברסיטת ברלין, היה מנהלו הראשון (נתמנה בשנת 1934) של המכון וכמו כן היה היוזם של הכור הגרעיני בדימונה. פרופ' ברגמן קיבל את פרס ישראל על תרומתו לחקר מדעי החיים (1968); בכך הצטרף לשורה ארוכה של מדענים מקרב חוג התרבות הגרמנית שזכו לקבל את היוקרתי בפרסי המדינה.

הטכניון בחיפה. הארגון הפילאנטרופי "אגודת העזרה של יהודי גרמניה" סייע בהקמתו של בית הספר הטכני הגבוה. עולים ממרכז-אירופה סייעו לא מעט בביסוס מעמדו של הטכניון. ד"ר אדווין שוורין העלה את הרעיון לייסד בית ספר טכני בארץ ישראל, ד"ר אליאס אואורבך היה פעיל בועד הבינוי להקמת הטכניון. אואורבך פתח מרפאה בחיפה וייסד את בית החולים היהודי הראשון בעיר. האדריכל אלכסנדר ברוואלד נטל על עצמו את תכנונו של הבניין.

ד"ר ארתור בירם היה אמור לנהל את הגמנסיה הריאלית שהייתה קשורה לטכניון. כתוצאה מחילוקי דעות בהקשר לשפת ההוראה, ויתר ד"ר בירם על מישרת המנהל של בית הספר הריאלי ליד הטכניון ובנה בתמיכת ההסתדרות הציונית, בית ספר ריאלי משלו.

עלייה תלולה במספר התלמידים בטכניון החלה ב-1935, עם הגיעם ארצה של זרם תלמידים ומורים שהגיעו לארץ עם העלייה החמישית. מרבית התלמידים באו ממזרח אירופה ואילו כוחות הוראה מקצועיים הגיעו מגרמניה. בין כוחות ההוראה שהגיעו מגרמניה נמצאו, מאקס קורין, פרץ נפתלי, יצחק האברשיים, הוגו היימן, אלכסנדר קליין ואחרים. מספר לא מבוטל של מכונות הגיעו לטכניון באמצעות פעולות "העברה" מגרמניה (טרנספר) ותרומות שסייעו לשפר את רמת מתקניו של הטכניון. הנהלת הטכניון יזמה קורסים להסבה מקצועית של עולים מגרמניה לנגרות בניין, לעבודות מתכת ולייצור חומרי בניין.

אלה שלא נקלטו באקדמיה, לימדו בסמינרים ולא מעטים מהם גם בבתי-ספר תיכוניים. בשנת 1935 נפתח בת"א ביה"ס הגבוה למשפט וכלכלה, שעל מוריו נמנו רבים מיוצאי אוניברסיטאות גרמניות. הם פיתחו את המדעים השונים במוסדות אקדמיים ומכוני מחקר בארץ. למרות היותם קטנים בהיקפם זכו להוקרה בעולם האקדמי והמחקרי.

אנשי רוח ומחנכים דגולים

קצרה היריעה מלהעריך את תרומתם של יוצאי מרכז-אירופה בשדה החינוך וחיי הדת בישראל. כבר לפני מלחמת העולם הראשונה ניהל המורה משה אוארבך את בית הספר החרדי לבנות בפתח-תקוה. בשנת 1913 עלה ארצה המחנך ארתור בירם, שהיה למנהל בית הספר הריאלי בחיפה. זיגפריד להמן, מנהל כפר-הילדים "בן שמן". באוניברסיטה העברית ובסמינר המורים בירושלים מילא ארנסט עקיבא סימון תפקיד חשוב. מנהלת בית הספר "תיכון חדש" בתל-אביב במשך שנים רבות,טוני הלה, נודעה כמחנכת מעולה ועוד רבים שהטביעו את חותמם על פני החינוך – פיתחו אידיאולוגיות חינוכיות ושיטות למידה שרלבנטיות גם בימינו.

סגנון בנייה ותרבות הדיור

כתוצאה מהעלייה ההמונית, התפתחות מואצת של ענף הבנייה, בעיקר בת"א אך גם בשכונות חדשות בירושלים וחיפה. שגשוג בענף זה פתח בפני שורה שלמה של אנשי מקצוע יוצאי גרמניה – אדריכלים, מהנדסים ומקצועות לוואי – אפשרויות להשתלבות בעבודה. חלקם הצטרפו לאדריכלים ותיקים וחלקם הקימו משרדים חדשים. רבים היו חניכי הטכניון בברלין וביה"ס הבאוהאוס בדסאו. הם יצרי סגנון בנייה עירוני חדש, שקבע מידה רבה את דמותה של ת"א והשכונות העבריות, כמו רחביה ותלפיות בירושלים והכרמל בחיפה.

השפעתם ניכרת גם במבנים ציבוריים דוגמת 'הבימה' (אוסקאר קאופמן) "מעונות עובדים" בת"א, האוניברסיטה העברית, הכנסת (קלרוויין), מוזיאון ישראל (מאנספלד) ואוניברסיטת תל-אביב (ויטקובר).

אדריכלים יוצאי גרמניה – כגון אלכס ברוואלד (שתכנן את בניין הטכניון בחיפה והיה מחלוצי הפקולטה לארכיטקטורה שם), פריץ קורנברג, ליאופולד קרקאואר, לוטה כהן ודב קושינסקי – היו עוד לפני 1933 חלוציו של סגנון בנייה חדש בארץ ישראל. ריכארד קאופמן מן הבולטים בקבוצה זו, עם היישובים שתכנן נמנים נהלל, יגור, עין-חרוד ותל-יוסף. כן תכנן קאופמן את אזורי המפרץ ובת-גלים בחיפה ואת רחביה, תלפיות ובית-הכרם בירושלים. אדריכלים נוספים שעלו לארץ בתקופה זו – כגון מאקס לב, שמולצר וורנר ויטקובר .

נוכחותם של יוצאי מרכז אירופה ניכרה לא רק בסגנון הבנייה, אלא גם באיכותה ובעיצובם הפנימי של מבני הציבור, בתי-המגורים, החנויות ובתי-הקפה. הדרישות המקצועיות שהציבו המתכננים, המעצבים והצרכניםם לבעלי המקצוע היו גבוהות מן המקובל קודם לכן והעלו את רמתם של המקצועות האלה. כתוצאה מכך השתפרה איכות הביינה ובייחוד איכות הגימור.

במוזיאון ל'יהדות דוברת גרמנית, מרכז מורשת הייקים' מוצגת תערוכת קבע בנושא תרומתם של הייקים לאדריכלות בארץ ישראל.

ציירים ופסלים

מספר הציירים והפסלים ממרכז אירופה שעלו ויצרו בארץ היה רב. הם יצרו מעין אסכולה ירושלמית, שהייתה בת תחרות לקבוצת האמנים התל-אביבית. הרמן שטרוק ואנה טיכו נהנו ממעמד מיוחד.

בשנותיו הראשונות של "בצלאל החדש" היו מוריו ברובם יוצאי גרמניה.ארדון, שטיינהארדט, אשהיים, אייזנשר ושוורין לימדו במחלקה לרישום; פריץ שיף לימד תולדות האמנות; רודי דיין לימד גראפיקה; ויוליה קיינר הקימה את המחלקה לאריגה. בראש המוסד עמד יוסף בודקו, צייר וגרפיקאי יליד גרמניה. אחדים בין התלמידים – כגון יעקב פינס ויוסף הירש – הצטרפו בהמשך לסגל ההוראה. כ-70% מתלמידי 'בצלאל' בשנות השלושים היו יוצאי מרכז אירופה.

ירושלים הפכה למרכזם העיקר של האמנים יוצאי גרמניה. רבים מהם התרכזו סביב 'בצלאל החדש' והקימו מעין אסכולה ירושלמית. בשנות השלושים קמו בירושלים כמה גאלריות 'גרמניות', כגון 'שלוסאר', 'יונס' ו'נורה'. מן האמנים הבולטים מיוצאי גרמניה בירושלים ראוי להזכיר את יעקב שטיינהארדט, מירון סימה שהיה ממייסדי אגודת הציירים והפסלים ובית האמנים. איזידור אשהיים ומן הדור הצעיר, שלום רייזר, יונה מך, חנה לוי, רות באמברגר, שושנה היימן ודן הופנר. בתל-אביב בלטו יעקב אייזנשר ושלום סבא. מאמני יוצאי מרכז אירופה בחיפה ראוי להזכיר את אסתר ברלי-יואל ואת אברהם ישכיל. יש להזכיר גם את יעקב נוסבאום, ליאו רוט וערי גלאס. בשנת 1935 נוסדה "אגודת הגרפיקאים", מייסדיה היו כולם גרפיקאים מנוסים ממרכז אירופה. אלו הטביעו את חותמם על סגנון הכרזות והמודעות.

סופרים

אלזה לסקר-שילר, מאקס ברוד ויוזף קסטיין וסופרים רבים אחרים שחיו בארץ וכתבו בלשון הגרמנית. מחוג העולים הבוגרים, שבאו ממרכז-אירופה היה לודוויג שטראוס היחיד שקנה את שמו כסופר עברי. לעומת זאת, רבים מבני הדור השני שנולדו באירופה וגדלו בארץ, נמנים עם העילית של היוצרים העבריים, כמו יהודה עמיחי יליד גרמניה, חתן פרס ישראל שתירגם לעברית את שיריה של אלזה לסקר-שילר.

התיאטרון, המחול, הקולנוע והמוזיאונים

עולם התיאטרון, המחול, הסרטים והמוזיאונים היה דל אלמלא פעילותם היצירתית והניהולית של אמנים, מחנכים ומנהלים מקרב יוצאי מרכז אירופה.

מרגוט קלאוזנר הייתה המנהלת האדמיניסטרטיבית של תיאטרון "הבימה" ומייסדת אולפני הקולנוע הרצלייה. השחקניות חנה מרון ואורנה פורת הן כלות ישראל למשחק ותיאטרון. גורית קאופמן-קדמן עיצבה מחולות עם ישראליים ויזמה פסטיבלים למחולות עם הרקדנית והמורה למחול גרטרוד קראוס והעמידו דור של רקדנים ורקדניות.

קרל שוורץ התמנה למנהל מוזיאון תל-אביב. ליאון קאופמן-קדמן הקים את המוזיאון למטבעות בתל-אביב, וולטר מוזסאת מוזיאון הזכוכית. ראובן הכט ייסד שני מוזיאונים בחיפה. טדי קולק היה היוזם לפיתוחו של מוזיאון ישראל בירושלים. הצייר הברלינאי הרמן שטרוק וד"ר קרל שוורץ הפכו את מוזיאון תל-אביב מרעיון למציאות.

שורה ארוכה של ציירים ילידי אוסטריה וגרמניה, יצרו מעין אסכולה ירושלמית שהיוותה בת תחרות לקבוצת אמנים תל-אביבית, ביניהם ניתן למנות את הציירת אנה טיכו.

במוזיאון ל'יהדות דוברת גרמנית, מרכז מורשת הייקים' מוצגת תערוכת קבע בנושא תרומתם של הייקים בתחום אומנות הבמה בארץ ישראל.

חיי המוסיקה

לעליה ממרכז אירופה הייתה השפעה ניכרת על חיי המוסיקה בארץ ישראל משנת 1933 ואילך. יוצרים, מנצחים, נגנים וקהל מאזינים נלהב נתן תנופה נמרצת להקמת תזמורות, אנסבלים, מקהלות, אופרה ואף תזמורות סימפוניות. בין המלחינים הנודעים ממרכז אירופה: יוסף טל, אריך ולטר שטרנברג, פאול בן- חיים ועוד רבים אחרים. התזמורת הפילהרמונית הישראלית הוקמה על ידי הכנר הדגול ברוניסלב הוברמן בשנת 1936 בעזרתם של אמנים ממרכז-אירופה.

העיתונות הישראלית

עיתונות העברית בתקופת העלייה החמישית נכנסה לעידן של מודרניזציה. להתפתחות זו סייעו בעיקר עורכים מחוג התרבות המרכז-אירופית. ד"ר עזריאל קרליבך (מעריב), גרשום שוקן ("הארץ") ואורי אבנרי ("העולם הזה") היו העורכים הראשיים של עיתוניהם שהודות להם זכו הם למוניטין ויוקרה.
השירות הציבורי והמדינה

מבין האישים שעיצבו עם הקמתה מדינה את מבנה משרדי הממשלה אנו מוצאים רבים מעולי מרכז אירופה. קשה לתאר את ראשיתם של משרד ראש הממשלה, משרד המשפטים, העבודה והרווחה ואחרים בלי פועלם של אישים אלה. יש לציין שיוצאי גרמניה,אוסטריה וצ'כיה הביאו לשירות המדינה ולשירות הציבור ניסיון רב מתחומי פעילותם במסגרת הסוכנות היהודית, משירותם בהגנה וכן משירותם כפקידים בממשלת המנדט הבריטי.

שירות החוץ

קבוצת עובדים, שרכשו ניסיון קודם במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, עברו עם הקמת המדינה לשרת במשרד החוץ, ביניהם רבים שעלו זה מכבר ממרכז אירופה.

על קבוצה זו נמנו עוזר ראשי לשר החוץ, מומחים לענייני המזרח התיכון והעולם הערבי. מארגן מחלקת הטכס וכן מומחים לארצות אירופה השונות. היו ביניהם שהקימו את מערך ההסברה, ואת מחלקות ארה"ב ואסיה, וכן שלוחות קונסולאריות ראשונות.

מערכת הביטחון

למן פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייסו רבים מעולי מרכז אירופה לצבא הבריטי. מקום מיוחד בין המתגייסים יוצאי מרכז אירופה תפסו בוגרי "עליית הנוער". רבים מהם מצאו את דרכם לפלמ"ח. חלק נכבד מהם שירת ב"מחלקה הגרמנית" של הפלמ"ח, שהוקמה כדי לפעול מאחורי קווי הגרמנים במקרה של פלישה לארץ. בצה"ל שרתו לא מעט אלופים ממוצא מרכז-אירופי, אחדים מבין האלופים היו פעילים ב"הגנה", בתנועות המחתרת ובצה"ל, מפקדיהם של חילות, ואילו אחרים מילאו תפקידים חיוניים במטכ"ל. ממפקדי צה"ל יוצאי מרכז אירופה ראוי להזכיר את אלוף דן אבן, דוד שאלתיאל, איתן אבישר, גדעון שוקן, אלוף יוסף גבע, אלוף דן לנר, אלוף דני מט, תת-אלוף נחום גולן, שלום עשת, יהודה ואלך, עודד מסר ורבים אחרים.

היו אלה יוצאי מרכז אירופה, שהניחו את היסודות למחקר המודיעיני בצה"ל ואף עמדו בראשו. הם תרמו לשירות הידיעות הארצי של הסוכנות וההגנה (ש"י) שהוקם בשנת 1940. דוד שאלתיאל הקים את הר"ן (ריגול נגדי) של ההגנה בשלהי 1939 ועמד אחר כך בראש הש"י מהקמתו עד 1942, ואחר כך בין השנים 1948-1946.

יעקב סימון (לימים: פרופ' יעקב שמעוני) בתום לימודיו במחלקה ללימודי המזרח באוניברסיטה העברית בשנת 1941. היה הראשון שהכניס שיטה וסדר (תרומה חוזרת ונשנית של עולי גרמניה בתחומים שונים) בעבודת ריכוז, שימור ועיבוד חומר מודיעיני שיטה ששימשה את קהילת המודיעין במשך שנים רבות.

מרגורט מיר וד"ר הנס פרידנתאהל עמדו בראש יחידה מיוחדת "מחלקה 5". ד"ר דוד אריאן שעמד בראש המחלקה הקומוניסטית. שלהבת פרייר ולצידו פנחס פיק עמד בראש רשת "אורי" שפעלה בירושלים ואספה בדרכים מגוונות מידע על תכנון וביצוע הפינוי הבריטי מארץ-ישראל. סא"ל מאיר מקס בינט ז"ל, לוחם במודיעין הישראלי שפעל בין השאר במצרים (מרגל). בינט עלה מקלן לישראל בשנת 1935.

לצד תרומתם להתבססות הש"י ולהתרחבותו לתחומים נוספים, רכשו עולים לא מעטים ממרכז אירופה ניסיון מודיעיני במלחמת-העולם השנייה במסגרת הצבא הבריטי והביאו אותו עמם לשירות המודיעין של צה"ל עם הקמתו במלחמת העצמאות. למרות שהבריטים הסתייגו והעסקת לא-בריטים בתפקידי מודיעין בשל רגישותם, ידיעת השפה הגרמנית הקנתה לעולים ממרכב אירופה שהתנדבו לצבא יתרון מיוחד שהביא לא מעטים מהם לשירות ביחידות מודיעין מיוחדות. קבוצה גדולה למדי של עולים ממרכז אירופה שירתה ביחידות האזנה טקטיות של חיל האוויר הבריטי במדבר המערבי, בסיציליה ובאיטליה. קבוצה אחרת שירתה במרכז לחקירת שבויים שהקימו בעלות הברית באיטליה. אחרים עסקו בתרגום מסמכי שלל, ובהמשך צורפו כמתורגמנים לממשלים הצבאיים שהוקמו באוסטריה ובגרמניה. בתחום מודיעין השדה שירת אריה סימון כקמ"ן ובגדוד הראשון של הבריגאדה היהודית ומרדכי גיכרמן (פרו' מרדכי גיחון) שירת כסמל מודיעין. ההכשרה והניסיון שרכשו בבריגאדה ששימה אותם אחר כך בהקמת שירות המודיעין של צה"ל במלחמת העצמאות.

פרופ' אדולף רייפנברג הקים את מודיעין השטח והמטרות, וכאשר שב לאוניברסיטה העברית לאחר המלחמה ירש אותו בתפקיד ראש ענף השטח לוץ-שטרים. לאחר המלחמה בלטו יוצאי מרכז אירופה בייחוד בענף המחקר, אותו הקים ומיסד ראש הענף בשנים 1953-1950 פרופ' גיחון, ולצידו שירתו יוצאי מרכז אירופה אחרים כמו חנן (הנס) לוי, שעמד בראש מדור המעצמות, גבריאל בר שעמד בראש המודיעין הכלכלי, יעקב טילהיימר או אוריאל דן.

קבוצה בולטת בעיקר של יוצאי אוסטריה מילאו תפקידים מרכזיים בתחומי הפעילות הביטחונית החשאית, כמו, למשל, טדי קולק, אהוד אבריאל, אריך פרנק וגדעון רופר (רפאל), אשר בן-נתן, איזי דורות, יוסף הרמלין, אברהם אחיטוב ואברהם שלום וולפגנג לוץ "האיש על הסוס" שהוחדר למצרים בשנות השישים ונלכד.

מקור חשוב להשגת מידע על צבאות הערבים לאחר מלחמת העצמאות היו הקצינים הגרמנים שנשכרו כיועצים על-ידי מצרים וסוריה. שלהבת פרייר יצא לאחר סיום תפקידו כראש תחנת "דעת" (גלגולו הקודם של המוסד) בירושלים לאיטליה ולצרפת. ובין שאר עלילותיו הצטיין ביצירת קשרים עם קצינים כאלה ששבו בתום חוזיהם לאירופה ממצרים וסוריה, ובהשגת מידע רב בדרכי פיתוי ובדרכי לחץ. לא רק ב"דעת אלא גם בשירות הביטחון הכללי בלטו יוצאי מרכז אירופה.

למרות שמדובר באוסף מגוון של יחידים שונים זה מזה בתכונותיהם, השכלתם וריקעם, ובעלי מכנה משותף של מוצא בלבד, היה המכנה המשותף הזה גם הסבר לתרומה הייחודית שלהם למערכת: השיטתיות, היסודיות, הסדר והקפדנות שהיו כה חשובים דווקא בשלב הנחת היסודות והמיסוד של ארגוני המודיעין השונים, וכושר הישרדות והתחבולנות שנובע מן האווירה הווינאית הקוסמופוליטית והמיוחדת בין שתי מלחמות העלם. כקבוצה בעלת מוצא משותף נמצאים יוצאי מרכז אירופה במקום השני בין ותיקי קהילת המודיעין אחרי קבוצת ילידי הארץ.

לסיכום

עלייתם של יהודי מרכז אירופה חוללה מהפכה בחייהם. רופא היה לחקלאי, מורה לסחור, סוחר – לבעל מלאכה, עקרת בית – לעוזרת בית. עלייתם חוללה מפנה בארץ. ביוזמתם הוקמה התזמורת הפילהרמונית; התמסדה האוניברסיטה העברית ונוספו ענפים ומחלקות לטכניון חיפה; הוקמה הורסה בת"א; נוסדו שכונות שנתנו צביון חדש לחיים בארץ, נערכו שינויים מהותיים בסגנון הבנייה והארכיטקטורה ("הבאוהאוס"), הוקמו בנקים חדשים, ומפעלי תעשייה התפתחו. בבעלות עולי מרכז אירופה היו 240 מפעלים שהעסיקו 4020 עובדים, והיקף יצורם היה 19% מהיצור התעשייתי בארץ-ישראל.

ההתיישבות החקלאית משכה 15,000 אלף מעולי מרכז אירופה, שדומה כי ניתן לקבוע שרק לבודדים מהם רקע משפחתי בחקלאות. אותם "ייקים" שפני לקיבוצים הם חלק מתנועה גדולה שהם הוסיפו לה טעם וייחוד. אך אותם אלפים שפנו ל"כפרי המעמד הבינוני" יצרו דבר חדש, בדומה לחבריהם במלונאות, ובאומנות, במוסיקה ובמשפט. הם שינו את פניה של הארץ בהקימם ישובים שהתבססו על הון עצמי, על עבודה עצמית במשקים אינטנסיביים, ושיווקו את תוצרתם במסגרת ארגון קואופרטיבי. הייקים של קבוץ הזורע וקבוצת יבנה, של שבי ציון וכפר שמריהו, היו אותם ייקים שתרמו עם חבריהם בהתיישבות החקלאית ובערים תרומה שלא תסולא בפז למפעל הציוני.

תרומת עולי מרכז אירופה להתפתחות היישוב היהודי בארץ התמקדה במספר שטחים: התפתחות הערים. בשנת 1933 גדל שטח הבנייה בתל-אביב פי שלוש לעומת 1932. באזור חיפה והקריות היו יהודי מרכז אירופה מעורבים באופן משמעותי ברכישת אדמות ויישובן.

התפתחות התעשייה. על פי נתוני שנת 1937 היו בבעלות עולי מרכז אירופה 240 מפעלים שהעסיקו ארבעת אלפים עובדים ואשר תוצרתם הייתה 16% מכלל התוצרת התעשייתית בארץ. התפתחות מוסדות פיננסיים. יהודי מרכז אירופה היו מעורבים בהקמת מספר בנקים. תחומי תרבות ורוח. אין ספק שבתחום המוסדות האקדמיים (האוניברסיטה העברית, הטכניון ומכון וויצמן), תזמורות (הסימפונית הישראלית-הפילהרמונית), אמנות (בצלאל) מוסיקה (לימוד) היו יוצאי מרכז אירופה מעצבים למשך שנים רבות.

דברים דומים ניתן לומר על מעורבותם המכרעת בנושא, רפואה, משפט, מלונאות, וקייט ותחומים רבים אחרים שהיו לאבן הראשונה בבניית התשתית למדינה היהודית.

מלבד זאת, השפעתם של עולי מרכז אירופה מתבטאת בהנחלת מערכת ערכים, נורמות ודפוסי חיים שאינם ניתנים לכימות. השיטתיות, היסודיות, הסדר והקפדנות לצד ערכים של שקיפות, מינהל תקין, סובלנות וערבות הדדית הם מאבני היסוד שסביבם התגבשה של החברה הישראלית לכלל מדינה מתוקנת.

ארכיונים על עליית יהודי מרכז אירופה לישראל

המוזיאון ליהדות דוברת גרמנית – מרכז מורשת הייקים

מוזיאון קיבוץ הזורע – כולל הארכיון שלו
קיבוץ הזורע, 30060
טל. 04-9899566
פקס: 04-9590860

הארכיון הציוני המרכזי
שד' שז"ר 4, ת.ד. 92, ירושלים, 91000
טלפון: 02-6204800
פקס: 02-6204837
דואר אלקטרוני: cza@wzo.org.i

מכון ליאו בק

ארכיון בית לוחמי הגטאות

ארכיון עין חרוד מאוחד

מקורות

הרצאתו של פרופ‘ דר‘ יואכים שלור University of Southhampton בפתיחת התערוכה "שבי ציון 2008-1938". הסיפור הייחודי של שבי ציון מהווה מעין סמל לסיפור הקמתה של מדינת ישראל וכן לטוויית מערכת היחסים של המדינה הצעירה עם גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה. התערוכה אורגנה ביוזמתם של מספר גופים: ארגון יוצאי מרכז אירופה, שגרירות גרמניה בישראל, מכון גתה, מכון ליאו בק ועוד.

אראל, שלמה, ה"יקים" : חמישים שנות עליית דוברי-גרמנית, ירושלים 1989

אבנרי, יצחק, ההסתדרות הציונית והעליה הבלתי ליגלית לארץ ישראל מראשית הכבוש הבריטי ועד פרוץ מלחמה העולם השניה, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת תל-אביב, 1979.

חלמיש, אביבה, במירוץ כפול נגד הזמן: מדיניות העלייה הציונית בשנות השלושים, ירושלים תשס"ו.

ביין, אלכס, עליה והתיישבות במדינת ישראל, תל-אביב 1982.

גלבר יואב, מולדת חדשה, עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם 1948-1933, ירושלים 1990.

גלבר, יואב, 'המדיניות הציונית והסכם ההעברה, 1935-1933, ילקוט מורשת, יז (1973), עמ' 152-97, יח (1974) עמ' 100-23.

גלבר, יואב, 'עליית-הנוער – 1939-1932', הציונות, יב (1987), עמ' 291-261.

גטר מרים, 'העליה מגרמניה בשנים 1939-1933', קתדרה 12 (1979), עמ' 147-125.

גטר מרים, 'התארגנות הפוליטית הנפרדת של עולי גרמניה', הציונות, ז (1981) עמ' 291-240.

דויטש, עקיבא ולטר, ההתפתחות של העבודה הסוציאלית כמקצוע בישוב העברי בארץ ישראל, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של האוניברסיטה העברית בירושלים, תש"ל.

זריז, רות, הצלת יהודים מגרמניה באמצעות הגירה: נובמבר 1938 – 1945, חיבור לשם קבלת התואר לפילוסופיה של אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן 1985.

לוטן גיורא, בדרך למדינת הרווחה, ירושלים 1973.

ליכטהים ריכרד, תולדות הציונות בגרמניה, ירושלים 1951.

מרגליות, אברהם, 1920-1987 התגובה הפוליטית של המוסדות והארגונים היהודיים בגרמניה : נוכח המדיניות האנטי-יהודית של הנאציונלסוציאליסטים בשנים 1932-1935 עד לפירסום חוקי נירנברג, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של האוניברסיטה העברית בירושלים, 1969.

נידרלנד דורון, השפעת הרופאים העולים מגרמניה על התפתחות הרפואה בא"י 1948-1933, עבודת גמר לשם קבלת תואר מוסמך, המחלקה להיסטוריה כללית, האוניברסיטה העברית ירושלים 1982.

עמיקם בצלאל, נירים ראשונים- ההתיישבות בימי העלייה החמישית, ירושלים תש"ם.

עפרת, גדעון, 'שנות השלושים – ההשפעה הגרמנית', בתוך: סיפורה של אמנות ישראל מימי בצלאל 1906 ועד ימינו, תל-אביב 1980, עמ' 127-85.

צימרמן, משה ויותם חותם, בין המולדות : היקים במחוזותיהם, ירושלים תשס"ו.

קרפל, קלאוס, נהריה – כפר הייקים : ייסוד המושבה לבני המעמד הבינוני מבין עולי גרמניה בארץ ישראל 1934-1935, תפן : המוזיאון הפתוח, גן התעשייה 2005.

Search
Generic filters
דילוג לתוכן