נולדתי ב-13 במאי 1924 להורי, אבי ד"ר משה-מוזס יוליוס גוטמן, בן למשפחה יהודית גרמנית אורתודוכסית, ואמי קטרין, בת למשפחה יהודית אמריקאית חילונית, במינכן-בוואריה, גרמניה. הייתי הבן הבכור, אחרי נולדו עוד שני בנים: יואל-רוברט, לימים פרופסור לכימיה-פיסיקלית במכון ויצמן; ושלמה-הנס, שנהרג בהשתלטות הפלמ"ח על צפת הערבית עשרה ימים לפני הקמת המדינה. אבי היה רופא, אחד מראשוני האלרגולוגיים ורופאי האסתמה בעולם, הראשון בגרמניה ולימים בארץ ישראל, ואשתו עסקה בביתה, אך שניהם היו ציונים מסורים מימי נישואיהם.
עד עלייתנו ארצה הלכתי לבית הספר העממי היהודי, מוסד עירוני, שהיה קשור לבית הכנסת האורתודוכסי. זמן זה כלל את שלוש השנים הראשונות של המשטר הנאצי. לי אישית היו רק מספר קטן מאוד של התנגשויות לא כוחניות בזמן זה. אך הרבה יותר תופעות קרו לי, למשפחתי ולרבים אחרים, אם כי גם לגביהן עלי לומר שלא הבנתי את משמעותן בשנים ההן, וכך גם המבוגרים יותר. אחד הדברים הראשונים שנודע לי עליהם היה הגירוש של אבי מן הפרקטיקה הרפואית המרשימה בכיכר המרכזית של העיר; אך במהרה בא הגירוש של בית המגורים המפואר, מספר התלמידים בגילי שהופיעו פתאום בכתתי לאחר שגורשו מבתי הספר הכלליים בהם למדו, גירושנו מאגודות-ספורט לנוער. שמעתי על כל מיני מעשי פגיעה בבני משפחה בעיירות שונות בסביבות מינכן, אך הרושם שנשאר לי מכל הקשיים האלה הוא שהסובלים מהם ניסו ליצור רושם שלא קורה שום דבר רציני והכל יגמר בזמן קרוב, ואכן רוב החיים המשיכו אז כרגיל.
ב-20 בינואר 1936 עליתי ארצה עם אמי ושני אחי. אבי כבר עלה חודשיים לפני כן, על מנת להבטיח לעצמו את הרישיון לעסוק ברפואה בארץ. מיד עלינו לירושלים על מנת לגור בה, וכעבור חודש נכנסנו לדירה במרכז העיר, אשר שימשה גם כפרקטיקה לאבי. בשנים הראשונות אחרי העלייה למדתי בבית ספר פרטי, שלמדו בו בעיקר ילדי עולים מארצות מערב ומרכז אירופה ואמריקה. היות וידעתי כבר לקרוא עברית היטב, וגם לא מעט לדבר בה, לא היו לי קשיים מיוחדים להיקלט בקלות יחסית בחיי החברה בארץ. בית הספר פסק לפעול בשנתי השנייה בו, ועברתי ללמוד בבית הספר התיכון בבית-הכרם, שם סיימתי במגמה החברתית באמצע המלחמה, ונדמה לי שמותר לי לומר שהייתי מבין הטובים בכיתה. בשנת לימודיי לפני-האחרונה התגייסתי להגנה, ובהמשך עברתי כל מיני תרגילים מעין-צבאיים, והייתי פעיל בכל מיני פעילויות מעין-צבאיות.
כשסיימתי את לימודיי התיכון החלטתי להתגייס לצבא הבריטי ולהילחם בגרמניה, אבל מפקדת ההגנה בירושלים דרשה ממני להישאר בעיר ולקבל עלי תפקידים מנהליים בארגון. קיבלתי על עצמי את הדרישה הזאת, ואחד מתפקידי אז היה שמירה על מוסד הבריאות בעיר העתיקה. כך התאפשר לי להתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית שיעורי היסטוריה, היסטוריה של עם ישראל ואנגלית. כעבור שנתיים, בראשית 1944, כאשר הוקמה הבריגדה היהודית, החלטתי שעלי להצטרף אליה והתגייסתי. אחרי תקופת אימונים קצרה בצריפין הועברו כל המתגייסים למחנה אימונים גדול במצרים, לא הרחק מתעלת סואץ שם ניתנה לי האפשרות, תוך זמן יחסית קצר, לראות חלקים רחבים של מצרים. שם התחלתי, כמו מרבית החיילים, לעשן סיגריות, וכתוצאה חליתי קשה והוכנסתי לבית-חולים צבאי לזמן רב. מאז חדלתי לעשן סיגריות. עד שנגמרו האימונים שלנו נגמרה המלחמה באירופה, ולכן אמנם הייתי חייל בבריגדה, אבל לא השתתפתי בקרבות בצפון איטליה.
זמן קצר אחר גמר המלחמה צורפנו לבריגדה, שהועברה מאיטליה להולנד ובלגיה כחלק מהצבא המשחרר, ואני צורפתי לגדוד השני. תחילה שוכנו במקומות שונים בהולנד, וזה אפשר לי לבקר למספר ימים את בן דודי יוסטון זליגמן, שהצליח לעבור את המלחמה במשק של חקלאי הולנדי. בהמשך פעלנו בהולנד ובחלק משהותי שם פעלתי כאחראי על מערכת המכונות הצבאיות של הגדוד. בתור שכזה, היה זה מתפקידי להפנות, כפי יכולתי, מכוניות לצרכי " עלייה ב' ". לאחר כשנה שם פוזרה הבריגדה, חזרתי ארצה ויכולתי להמשיך ללמוד באוניברסיטה, וכן חידשתי את פעילותי בהגנה. כעבור שנה בקיץ 1947, פנו אלי בבקשה ללמד בסמינריון רוטנברג, שהוקם במחנות המעפילים בקפריסין למשך שניים-שלושה חודשים, ונסעתי לשם, עם ויזה כמובן. הקורסים שם ארכו חודש וחצי כל אחד והיו מיועדים בעיקר לנוער מבוגר. לימדנו מדעי ישראל וארץ-ישראל, הכל בעברית. נשארתי בקפריסין כשנה וחצי, עד חיסול המחנות, וחלק מן הזמן הזה שימשתי גם מנהל הסמינר.
הקמת מדינת ישראל חלה באמצע שהותי שם, ולכן לא השתתפתי במלחמת-העצמאות. בקפריסין גם עסקתי בהברחת מעפילים מהמחנות ובמקרה אחד נעצרתי ע"י הבריטים ושוחררתי בעזרת פאפא ואסליו. תוך שהותי בקפריסין הספקתי להכיר לא מעט קפריסאים-יוונים, וגם את האי על כל חלקיו.
אבל שהותי בקפריסין הפכה להיות הקובעת הראשית בחיי משתי סיבות: אחת היא בכך, שעד לפעילות ההוראה שלי שם לא העליתי מעולם בדעתי שאבלה את חיי כמורה. והשנייה, והעוד יותר חשובה, היא ששם פגשתי לראשונה את נחמה וכמעט מיד הפכנו לזוג. נחמה, אחות ציבורית, ילידת הארץ, הגיעה לקפריסין כמעט באותו זמן כמוני. איתה נסעתי כמה פעמים לטייל בקפריסין. אני נסעתי פעם אחת במשך שהותי בקפריסין לארץ, לבקר אצל הורי בירושלים, בעת שישבו שבעה על מות אחי שלמה, שנהרג בכיבוש צפת.
אחרי חיסול המחנות בקפריסין חזרתי ארצה, וכך גם נחמה, וכעבור כמה חודשים התחתנו בבית הוריה של נחמה בחיפה ועברנו לגור בירושלים. נחמה, שלפני הקמת המדינה למדה במחלקה לאחיות של האוניברסיטה האמריקאית בבירות, התחילה מיד לעבוד כאחות ציבורית ארצית במשרד הבריאות, ואני חזרתי לשירות צבאי. במקביל, הצלחתי לסיים תואר M.A באוניברסיטה העברית. אז הוצע לי ללמוד מדעי-החברה, שרק אז נפתחו בארץ, לכן נסענו לארצות-הברית על מנת לעשות דוקטורט במדעי המדינה. הייתי צריך קודם כל ללמוד M.A במקצוע זה. לאחר שנה קיבלתי את התואר והתחלתי בלימודי דוקטורט באוניברסיטת קולומביה. בניו-יורק באותו זמן שמעה נחמה על לימודי אחיות באוניברסיטת ניו-יורק, שכללו גם עבודת אחיות מעשית. לקראת סוף שנתנו השלישית בניו-יורק נולדה בתנו הבכורה יעל-מיקי, וכשבאותו זמן קיבלתי הזמנה מירושלים לבוא ולהצטרף לחוג מדע המדינה החדש, החלטנו לחזור ארצה. בארץ כתבתי את עבודת הדוקטורט ולצרכי המחקר נסעתי פעם ללונדון וב-1948 נסעתי שוב לניו-יורק לסיום הכתיבה ולהגשת הדוקטורט. בשנים האלה נולדו עוד שתי בנות: מיכל – מיכי, וטלי-טל, וזו האחרונה כבר לא חיה איתנו יותר. לימדתי 49 שנים עד יציאתי לפנסיה, וגם אחרי-כן לימדתי בכל מיני מקומות.
את כל המקומות בהם הרצאתי אינני יכול לזכור, אבל את המדינות שבאוניברסיטאות שלהם לימדתי לפחות סמסטר אחד אזכור: בריטניה, ארצות הברית, קנדה וגרמניה. האוניברסיטה בה לימדתי סמסטר אחד במשך שלוש שנים רצופות ואחריה לא לימדתי יותר, היא בעיר מינכן, עיר הולדתי. ראש-החוג הייתי פעם אחת, חמש שנים. באוניברסיטה הנחתי הכי הרבה עבודות דוקטורט לסטודנטים – בערך 52-53 עבודות, מתוכם 2 מגרמניה. היום אני פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטה העברית. הוזמנתי גם לחו"ל להיות פרופסור מרצה אורח, למשל בפינלנד הייתי סמסטר אחד. בזמן שהותי בחו"ל נתתי הרצאות כשגריר טוב של ישראל. בשלב זה יש לי 8 נכדים ו-10 נינים. כן ירבו.
אישה כתבה נפלאה על פרופ' עמנואל גוטמן איש אשכולות מעורר השראה ובן אדם נעים ומרתק. ניהנתי מאוד לקרוא.
זכיתי להמנות על תלמידותיו של פרופ׳ עמנואל גוטמן. קצרה היריעה מלתאר את שלל המחוות להן זכיתי ממנו לאורך השנים בהן כתבתי בהנחייתו את עבודת הדוקטורט שלי. מסירותו לתלמידיו נעשתה לי מורת דרך עת הפכתי בעצמי למנחה באקדמיה. עמנואל הוא איש אשכולות, אדם אדיר, בעל ידע מעמיק, אישיות רגישה ותומכת, שאין שנייה לה. קראתי בעניין רב את קורות חייו, שכתובים בצניעות יוצאת דופן שכל כך מאפיינת אותו. ונזכרתי בסגולותיו המופלאות.
פרופסור עמנואל גוטמן הפתיע אותי תמיד: הוא היה היחיד באוניברסיטה העברית שהסכים לקחת על עצמו את הנחיית הדוקטורט ההיברידי שלי בכלכלה-הפוליטית של הוצאות הביטחון, אשר בהחלט לא נגע בתחומי התעניינותו, "בתנאי שאתה לא מסבך אותי", כדבריו. עד אז לא היה לי קשר ממשי עם הפרופסור הייקה העדין בעל הדיבור הרך. הוא עשה זאת, כפי שתפסתי מאוחר יותר, פשוט משום שהוא הבין שהוא היחיד שיכול לסייע לי.
ככל שנראה כי אין הוא מתעניין בתוכנו של הדוקטורט, שאכן היה אגרסיבי למדי, כך התגלה לי שהוא בדרכו הצנועה והשקטה הסיר מכשולים בלתי עבירים, כמו כלכלנים נזעמים בוועדות מחקר ועוד מיני מחסומים ביורוקרטיים. גם לאחר הסיבוב הראשון שבו חלק מן הקוראים ניסו להכשיל, הוא מצא את הדרך להקים ועדת קוראים חדשה שתעביר (עם צנזורה והשמטות כבדות) את המהדורה השנייה. כל זאת הוא עשה במבע תמים ומנוכר מבלי להסגיר סיפורים על ישיבות קשות, מעשים ודמויות. והמעניין ביותר, שפעם אחת, בדרכו האגבית הוא העיר, כי כדאי שאקרא ספר מסוים, שאכן פתח לי נתיב סגור שנתקעתי בו.
מאז, אף שהייתי רחוק ממנו בתחומים ובעולם, הייתי דואג להיפגש עמו פעמיים בשנה בבית קפה בירושלים, ותמיד חיכיתי בכיליון עיניים לפגישה. בשנים האחרונות, כשהוא התקשה לצאת מן הבית, היינו מדברים בטלפון מידי ראש-שנה ופסח. הפתיעה אותי תמיד העובדה שמיד זיהה אותי בטלפון עם ההברה הראשונה. הוא שמח לקבל ממני כל ספר ומאמר שפרסמתי (כמובן עם הקדשה כתלמידו) ותמיד הוסיף לי איזו הבנה חדשה על המציאות הפוליטית.
אהבתי אותו מאד.
שמשון ביכלר