דרגונר אביגדור – סיפור חיים

דרגונר אביגדור – סיפור חיים

רקע משפחתי
מוצא משפחת אבי בממלכה האוסטרו-הונגרית ורוב המשפחה חיה מסוף המאה ה-19 ועד מלחמת העולם השניה בעיר זגרב (קרואטיה).

מוצא משפחת אמי אף היא בממלכה האוסטרו-הונגרית והגיעה בחלקה מהונגריה לעיר זמלין (עיר קטנה ליד בלגרד) ושם חיו מסוף המאה ה-19 ועד מלחמת העולם השניה.

שם אמי לפני נישואיה הרצל (משפחת חוזה המדינה בנימין זאב תיאודור הרצל)

הורי ומשפחותיהם
אמי ז"ל ואבי ז"ל הכירו ונישאו בשנת 1930 והשתקעו בבלגרד.

משפחת אבי (דרגונר) הייתה משפחת סוחרים ונחשבה לאחת המשפחות העשירות ביותר ביוגוסלביה. בראש העסקים עמד סבי (האב של אבי) יוליוס דרגונר והוא, יחד עם שלושת בניו, זכו למונופול על יבוא ושיווק פירות יבשים, פירות טרופיים וכו' במדינה.
המשפחה הן של אבי והן של אמי הייתה חדורה אמונה ציונית-רוויזיוניסטית. אבי היה גזבר המפלגה הרוויזיוניסטית ואמי יו"ר ארגון הנשים במפלגה. בבתינו בבלגרד (שהיה בית מאד גדול בשטחו) התקיימה פעילות ציונית עניפה וזאב ז'בוטינסקי השתתף באסיפות הסברה רבות בביתנו ואף התארח בו בכמה מביקוריו ביוגוסלביה.

בפרוץ מלחמת העולם השניה ולאחר כיבוש יוגוסלביה על ידי הנאצים המליחו רוב בני המשפחה של אבי להימלט (תודות לקשרים הדוקים עם אישים בקרואטיה וגם תודות לאמצעים הכספיים שעמדו לרשותם) והגיעו בהמשך לארה"ב ולארגנטינה. אחד הדודים (אח של אבי) רוברט נלחם בשורות הפרטיזנין של טיטו.

רוב בני משפחתה של אמי נרצחו במחנות הריכוז שהוקמו על ידי הנאצים ביוגוסלביה, למעט אחות אחת של אמי מלאני, שנשארה בחים – היא, בעלה וילדיה, היות ונשאה (זמן רב קודם לכן) לנוצרי סרבי ואף התנצרה.
משפחתי בזמן המלחמה

הורי, אחותי ואני הסתתרנו כחצי שנה בדירות מסתור בזגרב ובעיר רייקה (שהייתה באזור הכיבוש האיטלקי). בהמשך נמלטנו (באמצעות מסמכים מזויפים ושיחוד קציני משטרה איטלקיים) לאיטליה.
שהינו כחודש ברומא, משם עברנו דרך צרפת לספרד והתגוררנו במלון קטן בברצלונה במשך כחודשיים-שלושה. בהמשך הגענו לעיר ליסבון (בירת פורטוגל) שם הצליח אבי לחדש את תוקף הויזות לפלשתינה (שהיו ברשותו עוד לפני המלחמה) ויצאנו בדרך הים (באונית נוסעים פורטוגזית) עד שהגענו למושבה הפורטוגזית מוזמביק (לאחר הפלגה בים במשך 35 ימים).
בבירת מוזמביק לורנצו מיקז' שהינו שוב כחודשיים ואז יצאנו לדרך לכיוון פלשתינה. במשך כחצי שנה עברנו את רוב יבשת אפריקה מדרומה ועד מצרים באמצעי תחבורה שונים (רכבות, אניות קיטור, אוטובוסים) ואף התעכבנו, עקב מחלות שפקדו את אמי, כחודש בבירת סודאן חרטום ובירת מצרים קהיר.

בכל המדינות שעברנו שלטו האנגלים או הבלגים.

בחודש יולי 1943 הגענו ברכבת מקהיר לחיפה. בשבוע הראשון בארץ גרנו אצל משפחה שהייתה מיודדת עם הורי ביוגוסלביה ואשר עלתה לארץ לפני המלחמה. זה היה בירושלים.

משם עברנו להתגורר בפתח-תקווה עד שנת 1950. אבי חידש, בצורה מצומצמת, את פעילותו המסחרית וגם הפך לפרדסן, היות ובסוף שנות העשרים, בבקורו בארץ, רכש פרדס גדול ליד המושב אביחייל (בשרון).

אחותי נעמי ואני למדנו בבעה"ס היסודי "פיק"א" בפתח-תקווה.

בשנת 1950 קנו הורי דירה בתל-אביב (ברחוב דיזנגוף 93) ושם התגוררו  עד פטירת אבי בשנת 1973. אמי עברה לגור בדירה סמוכה לדירתי (ברחוב גורדון בתל-אביב) ונפטרה בשנת 1983.

אחותי נעמי נשאה בסוף שנות החמישים לבן-זוגה, אזרח אוסטרי לא יהודי, מוסיקאי במקצועו ובתחילת שנות השישים עזבו את הארץ ומתגוררים מאז ועד היום, בשוויץ ובאוסטריה לסרוגין.

סיפור חיי
סעיימתי את לימודי בביה"ס פיק"א בפתח-תקווה בהצטיינות וזכיתי במילגה מטעם משרד החינוך לארבע שנות לימוד בתיכון. זאת, על אף שהגענו לארץ ללא כל ידיעה בשפה העברית.

לימודי בתיכון היו בגימנסיה "הרצליה, בתל-אביב (בבניין הישן) ועשיתי בגרות בשנת 1950.
שרות החובה שלי בצה"ל (שנתיים באותה עת) היא בנח"ל. עסקתי בהדרכה, בפעילות מבצעית ובמשך 8 חודשים הייתי מפקד ומדריך מחלקת נח"ל (במסגרת "הכשרה" להתיישבות) בקיבוץ חצרים בנגב. לאחר שסיימתי קורס קצינים השתחררתי בחודש יולי 1952 משירות צבאי.

מספר חודשים לאחר השחרור מהצבא נסעתי לשוייץ (ציריך) ךךימודי רפואה, אך לאחר למעלה משלוש שנות לימודים עשיתי תפנית ופניתי ללימודי כלכלה, מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים.

שהיתי בשוויץ עד 1962. הייתי פעיל מאד בקרב הקהילה היהודית ובקרב ציבור הסטודנטים הישראלים, היהודים וגם הכללי, ומלאתי מספר תפקידים ציבוריים. בהמשך נבחרתי למזכיר "תנועת העבודה הציונית" בארצות הדוברות גרמנית (שוויץ, אוסטריה ומערב גרמניה). במסגרת פעילותי זו ערכתי במשך כשלש שנים דו – ירחון של התנועה "רנסנס" בשפה הגרמנית. במקביל "גויסתי" לעבודה ב"מוסד" במעמד של עובד מקומי והקדשתי לעבודה זו הרבה זמן ומרץ.

בשנת 1956 הכרתי את העתידה להיות אשתי, יהודית ז"ל. יהודית הגיעה לשוויץ במסגרת טיול של ויצ"ו. הכרות קצרה של ימים , אך נוצר קשר אמיץ שנמשך כשנה בהתכתבות. ב- 1957 הצלחתי לשבץ את בחירת ליבי בעבודה ב"מוסד", וכעבור שנה, ב-1958באנו בברית הנישואין, כדת משה בישראל.

ב – 1961 עלתה המשטרה על עקבותי (עקב העבודה ב"מוסד"), נעצרתי, נחקרתי ארוכות, ולבסוף קבלנו צו גירוש משוויץ. חזרנו ארצה באוגוסט 1962.

אשתי חזרה לעבודתה הקודמת בעירית תל אביב, שם עבדה עד 1989. למרבה הצער חלתה במחלות קשות, מהן סבלה עד יום מותה בשנת 2006.
איני יכול שלא לציין שחיי הנישואין שלנו במשך קרוב לחמישים שנה היו שלמים ומאושרים, על אף שלא זכינו לילדים.

משנת 1962 עד 1965 עבדתי בהנהלה הראשית של בנק הפועלים והמשכתי בלימודי באוניברסיטה העברית בירושלים, אותם סיימתי וקבלתי תואר בוגר במדעי המדינה וביחסים בינלאומיים.

בשנת 1965 פרשתי מעבודתי בבנק ועברתי לעבוד בהסתדרות הכללית ובעיקר במועצת פועלי תל – אביב (בית ברנר) ומלאתי שורה ארוכה של תפקידים: מנהל המחלקה לאקדמאים, מזכיר הסתדרות האקדמאים במדעי החברה והרוח, מנהל המחלקה המוניציפלית, מזכיר הסתדרות הפקידים, חבר מועצת הפועלים ועוד. פרשתי לפנסיה מוקדמת בשנת 1991 .

במקביל לעבודה בהסתדרות הייתי פעיל מאד במפא"י ובהמשך ב"מערך" ובמפלגת העבודה. פרשתי מפעילות זו במקביל לפרישתי מהעבודה.

מאז שנת 1991 ועד היום אני פעיל כמרצה ומאחורי אלפי הרצאות בנושאים שונים במאות מסגרות ציבוריות במקומות שונים בארץ.

הדברים נכתבו על פי תפישתו והכרתו של הכותב ועל אחריותו בלבד.  אין לארגון יוצאי מרכז אירופה אחריות על התכנים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *