סבתא-קייטי/ נגה קופלביץ

סבתא-קייטי/ נגה קופלביץ

סבתא-קייטי/ נגה קופלביץ

קיטה-יהודית קופלביץ לבית הולנדר
נאומבורג 1894 – ירושלים 1987

הובא לדפוס על-ידי הנכדה נגה קופלביץ בסיועם של הבן עמנואל, הנכדה עירית והנכד בני

הקדמה

היו לי שתי סבתות יקרות: סבתא-חיה – סבתי מצד אמי שנולדה ברוסיה וסבתא-קייטי – סבתי מצד אבי שנולדה בגרמניה. שתיהן לימדו עברית ופעלו להחייאת השפה עוד לפני עלייתן לארץ, שתיהן עלו לארץ מתוך מניעים ציוניים, שתיהן היו מורות ומחנכות בישראל במשך שנים רבות, שתיהן היו מאוד מעורבות בחיי התרבות בארץ – ולשתיהן הייתי נכדה ראשונה ואהובה. השוני בין הרגשנות והספונטאניות של יוצאי רוסיה לבין הרציונאליות והתכנון של יוצאי גרמניה איפשר לי להעריך את הטוב והמיוחד של כל אחת מהן.
לסבתא קייטי הייתה פתיחות וסקרנות לאנשים, מדעים, תרבויות ומקומות והזיכרונות שלי ממנה שזורים בחוויות של משחקים, טיולים, ספרים ומופעים.

לימודים
סבתא-קייטי, בתם הצעירה של יוליאנה לבית אוארבאך ולודביג הולנדר, נולדה בעיירה נאומבורג הנמצאת בצומת מסילות הברזל בין ברלין, לייפציג ויינה. אביה היה מורה ללטינית ויוונית בגימנסיה, אחד מסביה היה רופא וחלק מדודיה היו מדענים ומוסיקאים. קייטי סיימה בית-ספר תיכון לבנות ורצתה להמשיך ולרכוש השכלה גבוהה אך באותה התקופה לא קיבלו נערות ללימודים אקדמיים ולכן למדה תחילה בשיעורים שלא היו מוכרים באופן פורמלי ללימודי-תואר. כאשר נפתחו שערי האוניברסיטאות בפני הנשים הייתה קייטי בין הראשונות שנרשמו ללימודים באוניברסיטת לייפציג. עם סיום לימודי התואר הראשון הציע לה הדוד פליקס, אחי-אמה שהיה פיזיקאי, להמשיך וללמוד באוניברסיטת יינה בה לימד – וכך עשתה.

ציונות
לאחר מלחמת העולם הראשונה, בה נהרג אחיה פטר בעת שירותו כחובש קרבי בצבא הפרוסי, התעורר בה הרצון להרחיב ולהעמיק את הידע שלה ביהדות וכך הצטרפה לחוגים שבהם נמצאו באותה תקופה מרטין בובר, הוגו ברגמן, שולם-גרשום שלום שמזכיר אותה בספרו "מברלין לירושלים" ושעמו נשארה בידידות שנים רבות, ארנסט סימון, ש"י עגנון שהגיע ממזרח-אירופה אך "אומץ" על-ידי יהדות גרמניה, ברוך קרופניק-קרוא ואחרים. אחת מחברותיה הטובות הייתה טוני האלה שלימים הקימה וניהלה את בית-ספר "תיכון חדש" בתל-אביב. בין חבריה נמנו גם אחדים ממייסדי קיבוץ בית-זרע. מתוך סולידריות והתעניינות ביהדות מזרח-אירופה הצטרפה קייטי לצוות המורים בגימנסיה העברית במריאמפול שבליטא שנוהלה על-ידי לבנהרץ. בגימנסיה זו לימד גם מקס מאייר אשר "גייס" לעבודה החינוכית בגימנסיה גם את יעקב קופלביץ – סבי.

העליה לארץ
סבתא-קייטי עלתה לארץ לראשונה בשנת 1925. בשנת 1928 נסעה לגרמניה, שם עסקה בהוראת המתמטיקה, הכניסה את בנה עמנואל לבי"ס יהודי-ציוני ושמרה על קשרים עם החברים שעלו לארץ. בשנת 1933 עלתה לארץ שנית, לימדה עברית ותנ"ך והתגוררה בחיפה בדירה שהשקיפה מצד אחד על הכרמל הירוק ומצד שני על נוף המפרץ. במרפסת הקטנה גידלה קקטוסים וצמחים בעציצים ואדניות והמרפסת הייתה מלאה, מלאה ירק.

בריאות כאורח חיים
סבתא-קייטי נהגה לאכול "לחם-בריאות". מדי בוקר הכינה לעצמה "מוזלי" – חתכה את הפירות דק-דק, הוסיפה פתיתי-קוואקר עם גרעיני-דגנים וזרעונים ובזהירות רבה ערבבה אותם עם היוגורט. באותה תקופה מוצרים אלו עדיין לא היו מוכרים בארץ ואף נחשבו ל"מוזרים".

סבתא-קייטי נהגה לעשות מדי בוקר התעמלות מיוחדת ל. . .אצבעות – פעילות שמשפרת את זרימת הדם. בעת היותי סטודנטית הזכירה המורה להתעמלות בדרך אגב כי הפעלת האצבעות תורמת למחזור-הדם כולו וכך מאפשרת חימום. פעם אחת התהלכתי ברחובות ירושלים ביום שלג קר ואז נזכרתי בכך והתחלתי לעשות את ההתעמלות לאצבעות שאומנם עזרה לי להתגבר על הקור.

טיולים
בשנת 1946 יצאה לטיול רגלי בהרי ירושלים עם בנה עמנואל ואחדים מחבריו הסטודנטים. בירידה התלולה נפלה ונפצעה והמוכתר של הכפר וולאג'ה חבש אותה. האירוע הזה מתואר בהרחבה בספרו של גבריאל שטרן "על המרפסת של מוסא הג'ינג'י".

בשנת 1956 השתתפה סבתא-קייטי בטיול של החברה לחקר עתיקות ארץ-ישראל ברמת רחל ונפצעה מן הירי שנורה על-ידי חייל ירדני לכוון הקבוצה. לאחר החלמה קצרה שבה וחזרה להשתתף בטיולים ובסיורים. בהיותי כבת אחת-עשרה לקחה אותי ביחד עם אבי לטיול באזור הכרמל ויחד העפלנו ברגל אל פסלו של אלכסנדר זייד. למחרת שטנו בסירה במפרץ עכו.

מביקוריה בשויצריה ובהולנד הביאה לי סבתא-קייטי ערכות של מלאכת-יד – רקמה ואריגה אשר באותם הימים לא היה ניתן לקנותם בארץ וכך עודדה אותי לפתח פעילות יצירתית.

משחקי חשיבה
סבתא-קייטי ידעה היטב את השפות עברית, גרמנית, אנגלית ואיטלקית שבהן הרבתה לקרוא ספרים ועיתונים והבינה גם ספרדית, הולנדית ואידיש. היא הייתה "אלופה" בפתירת תשבצים, כולל גם תשבצים קשים. לעתים קרובות הייתה מוצאת לעצמה פינות נסתרות בין עצי-האורנים והתותים ושם הייתה יושבת עם ספרים ותשבצים. כאשר הגענו לבקרה הייתה מרימה את עיניה, שואלת אותנו למעשינו ופותחת עמנו במשחקי זיכרון וחשיבה כגון "נעלם" (המוכר בשם "עשרים ואחד"), "ארץ-עיר", "דמקא" ו"תחנות" (המצויירות על הצד השני של הדמקא). מדי-פעם הציעה לנו להמחיז קטעים מן הספרים "פצפונת ואנטון" ו"אמיל והבלשים" אותם קראה עם אבינו עמנואל בילדותו בגרמנית ועמנו – בעברית.

העולם הגדול
סבתא-קייטי ביקרה באיטליה פעמים רבות, למדה איטלקית והשתתפה לאורך שנים בפעולות של חוגים באיטלקית. כאשר הגיע לארץ הסרט "הגן של פינצי קונטיני" אמרה לי סבתא-קייטי שהסרט מספר על חברה שלה. באותה עת הבנתי את הדברים כפשוטם אך כיום אני תוהה אם אמנם הכירה את הגיבורה הממשית של הסיפור או שהתכוונה לומר שחלק מחברותיה עברו חוויות דומות לאלו של הגיבורה.

היו לה ספרים ישנים של ספרות גרמנית מקורית ואדגר, הבן של אחייניתה גרדה, כתב לה במכתבו עד כמה ספוגה בו החוויה של שמיעתה מקריאה לו קטעים מכתבי גתה ושילר תוך כדי טיול בין העצים או על שפת הנחל. בזכותה הוא מכיר ואוהב את הספרות הגרמנית הקלאסית.

כאשר הייתי בתיכון נתנה לי את הספר "מכתב מפקין" המתאר חוויות של משפחה שנקרעת בין שני עולמות (סין וארצות-הברית) ואמרה לי: "גם אנחנו חיים בכמה עולמות".

באחד הימים תכננתי לבקר אותה ובדיוק באותו הזמן היה אמור להיות מופע של שירים בלאדינו עם הזמר יהורם גאון שאהוב עלי מאוד. לאחר התלבטות החלטתי לוותר על המופע והגעתי לבקרה. כאשר נכנסתי לחדר היא אמרה לי: "בואי נפתח טלביזיה, יש מופע של שירים בספרדית" – וכך זכיתי לראות את המופע ביחד עמה.

יהדות
"הפמוטות האלו היו של אמא שלי", נהגה סבתא-קייטי לומר כאשר ראתה את אמי מדליקה את נרות-השבת. בנוסף לפמוטות קיבלנו גם מחזורי-תפילה והגדות עתיקות שהיו של דודתה פאני – אחות-אמה.

סבתא-קייטי לא הייתה אישה דתית אבל בחג החנוכה עמדה זקופה מול החנוכייה ושרה עמנו את כל המילים של השיר "מעוז צור ישועתי" ובחג הפסח קראה בקול קטעים מן ההגדה. בסיום ה"סדר" היינו משחקים על השולחן הגדול בקליעה באגוזים (כמו בבאולינג) ומול כל הצעירים הובילה סבתא-קייטי בקליעות מדוייקות וזריזות.

סבתא של סבתא
מדי-פעם סיפרה לי סבתא קייטי על סבתה אראבלה – האמא של יוליאנה – שנולדה בשנת 1837 ונישאה בגיל 18. לאחר נישואיה ערכה מסע שבעקבותיו כתבה את רשמיה שהודפסו בחוברת "נסיעת חתונה".

אבי, סבתו ודודיו
אבינו עמנואל נולד בגרמניה ולמד בבית-הספר שנוהל על-ידי האגודה לחינוך יהודי-ציוני בברלין אשר מאוחר יותר נקרא בית-ספר "הרצל". כאשר היה מגיע לביקור אצל סבתו יוליאנה היה פוגש את בני-דודיו וביחד היו משחקים ורצים בין העצים שבחצר הגדולה וטועמים מן הריבות שבמרתף.

בביקורים אצל הדוד פליקס בעיר יינה הייתה אשתו אננה מבקשת מעמנואל להקריא בפניה פרק בתנ"ך ולצייר את מפת ארץ-ישראל – תחילה מפה "אילמת" ובהמשך הוספת פרטים. לאחר מכן הייתה מראה לו את המפה שצייר בביקור הקודם כדי להעריך את התקדמותו. הדוד פליקס שהיה פיזיקאי ולימד באוניברדסיטת יינה, שימש כיועץ במפעל למוצרי אופטיקה "צייס" ובזמנו הפנוי כתב חוברת-זכרונות בשם "הבית שלנו".

לא הכרתי את יוליאנה – האמא של סבתא-קייטי – אך מתוך הסיפורים של אבי ספגתי מעט מחוכמת-החיים שלה. בילדותי, כאשר חיפשתי חפץ שנעלם לי ולא ידעתי היכן למצאו, אמר לי אבי: "במקום להתהלך ולחפש בכל מקום, כדאי לך לעשות מה שסבתא שלי הייתה עושה במקרה כזה: סבתא שלי במצבים האלו הייתה יושבת, עוצמת עיניים וחושבת: מתי השתמשתי בחפץ הזה? איפה זה היה? מה עשיתי לאחר מכן? – וכמעט תמיד הייתה מוצאת את החפץ בדרך שבין המקום
בו השתמשה בחפץ לבין המקום אליו הלכה לאחר מכן". עד היום אני נזכרת ואף מיישמת זאת בכל פעם שנעלם לי חפץ כלשהוא.

לסבתו יוליאנה, סיפר אבי, היו כוסות עשויות מזכוכית-יינה שידועה כזכוכית חזקה שלא נשברת מן המים הרותחים. "פעם נפלה כוס והתנפצה לרסיסים. . .אספנו את השברים וסבתא שלנו שבה ואמרה פעמים רבות: אבל זכוכית יינה לא נשברת!" וכך כאשר מוצר שקניתי איננו עומד בהבטחות היצרן אני אומרת לעצמי: "זכוכית יינה לא נשברת!" – והכעס פוחת.

חיפוש קרובים
בתחילת מלחמת העולם השנייה נרצחו על-ידי הנאצים אחיה הגדול של סבתא-קייטי – אוטו ובנו הצעיר פרוטייה. פטר, בנו הבכור של אוטו אשר נקרא על-שם דודו שנהרג במלחמת העולם הראשונה, הצטרף לפרטיזנים ונהרג במהלך המלחמה. עם סיום המלחמה ניסתה קייטי לחפש את עקבותיהם של ילדיו האחרים של אוטו ומצאה אותם מפוזרים בכל קצווי תבל – הבת גרדה הגיעה לרוסיה, הבן כריס הגיע להולנד, הבן ג'ורג' הגיע לאוסטרליה. עלי, בנו של האחיין פטר, הוסתר במנזר ולאחר קום המדינה הועלה לארץ באמצעות עליית-הנוער ואומץ על-ידי משפחה בקיבוץ. ג'ון – הבן של הנס, אחיה השני של סבתא-קייטי – הועבר לאנגליה ולימים הצטרף לצבא הבריטי. סבתא-קייטי יצרה קשרים משמעותיים עם מרבית האחיינים וילדיהם.

לעת ערב
בערוב ימיה נכנסה בשנת 1976 לבית ההורים על שם מוזס בירושלים ובו התגוררה אחת-עשרה שנים עד לפטירתה. בתקופה זו הרבתה סבתא-קייטי לטייל ברגל בשדה הסמוך לפסי-רכבת וטיפחה את הצמחים הרבים שגידלה במרפסת. גם כאשר קשתה עליה ההליכה לא ויתרה על יציאה לחצר, לאוויר, לירק.

לפעמים הייתה יושבת ומתקנת גרביים על ה"ביצה" ותוך כדי כך מסתכלת על מידות הגרביים ואומדת עד כמה גדלנו. . .כאשר ביקרתי אותה נהגה לשאול אותי על חוויות בעבודתי וזכרה היטב מעשה שסיפרתי לה על ילדה שברחה מבית-הספר. מדי פעם כיוונה אותי לנהוג בכסף בתבונה.

סבתא-קייטי זכתה להכיר את הילדים של נכדתה עירית, להכין מבד צמר רך בובה לנינה שירי וכלבלב לנין אור והשתתפה בחתונתו של הנכד בני. תמיד נהגה ביושר, כנות והגינות ומעולם לא השמיעה דברי-רכילות. אם הייתה לה ביקורת השמיעה אותה מאוד בזהירות.

סבתא-קייטי נפטרה בשיבה טובה בליל חג הסוכות בשנת תשמ"ח.

ת. נ. צ. ב. ה.

Grandma Ketty

by Nogah Koplewitz

Ketty-Yehudit Koplewitz neé Hollender
Naumburg 1894 – Jerusalem 1987

A joint memoir by her granddaughter Nogah Koplewitz, her son Immanuel,
her granddaughter Irit, and grandson Benny

Introduction
I used to have two beloved grandmothers – Grandma Chaika from Russia – my mother's mother, and Grandma Ketty – my father's mother, who was born in Germany. Both had taught Hebrew and both were active in the movement for the revival of the Hebrew language long before they made aliya. And both made aliya because they were confirmed Zionists, having worked as teachers and educators for a very long time. Both were extremely involved in the cultural life of the country –and for both of them- I was the first and beloved granddaughter. The difference between the sentimentality and spontaneity of Jews from Russia and, in contrast to this, the sense of rationality and the propensity to plan ahead which both characterize Jews of German origin, has helped me to appreciate all that is good and special in Jews from each of these backgrounds.

Grandma Ketty had openness about her, and an unbounded curiosity about people; she was fascinated by disparate fields of science, culture… different places. My memories of her are inextricably bound up in games, trips, books and performances.

Studies
Grandma Ketty was the daughter of Juliana (neé Auerbach) and Ludwig Hollender. She was born in the town of Naumburg, which is on the railway line that connects Berlin, Leipzig and Jena. Her father taught Latin and Greek at the Gymnasium. One of her grandfathers was a doctor and some of her uncles were scientists and musicians. Ketty graduated from the secondary school for girls and wished to continue studying and receive a higher education, yet at that time, girls were not yet allowed to enrol for academic studies. She therefore had to first start taking lessons which were not formally recognized toward a BA. When the gates of German universities opened up for women, Ketty was one of the first to enrol for studies at Leipzig University. As she completed her studies for a bachelor’s degree, her mother's brother, Uncle Felix, suggested that Ketty continue her studies at the University of Jena, where he was teaching at the time – and she took up his offer.

Zionism
After the First World War, in the course of which Ketty’s brother Peter was killed during his service as combat medic in the Prussian army, she decided she wanted to broaden and deepen her knowledge of Judaism. During this period, she also joined the circles which included Martin Buber, Samuel Hugo Bergman, Gershom Scholem (who mentioned her in his book “from Berlin to Jerusalem”, and with which she maintained friendship for many years to come), Ernst Akiva Simon, Shmuel Yosef Agnon who was from Eastern Europe but had been "adopted" by German Jewry, and Karu (Krupnik) Baruch among many distinguished others. One of her best friends was Tony Hala, who established and directed later on "Tichon Chadash"–a secondary school in Tel Aviv. Among her friends were also young people who would be among the founders of Kibbutz Beit Zera. Out of solidarity and interest for Eastern-European Judaism, Ketty joined the teaching staff at the Hebrew Gymnasium in Mariampol, in Lithuania, which had Arthur Levenhartz as its principal. Max Mayer also taught at this gymnasium and it was he who "recruited" my grandfather Yaakov Koplewitz to work as an educator at the same gymnasium.

Aliya
Grandma Ketty first came to Palestine in 1925, and this could be set at the date of her “first aliya”. However, in 1928 she travelled back to Germany, where she taught mathematics and sent her son Immanuel to the Jewish-Zionist school, while incessantly keeping in touch with friends who had previously made aliya. In 1933 she made aliya once again, now teaching Hebrew and Bible studies and living in a flat in Haifa which had a magnificent view of the verdant Carmel mountain range on one side, and of the bay of Haifa on the other side. She grew cactuses, tended plants in pots and filled the planters on her porch with greenery.

A Healthy Life Style
Eating healthily was one of Grandma Ketty’s habits, and she had become used to eating "health-bread". Every morning she would prepare muesli – she would slice up fruit very thin, add oat flakes, wheat seeds and grains and mix them very carefully with yogurt. During that time, these products were still unknown in Israel and were even thought of as "eccentric".
Every morning Grandma Ketty used to have special exercise for…..her fingers – an activity that is known to improve blood flow. When I was a university student, my gym teacher would sometimes remind me that keeping one’s fingers active helps one’s overall circulation and that to keep them moving warms up the whole body. I was once walking through Jerusalem on a bitterly cold and snowy morning when I suddenly remembered that bit of advice from Grandma Ketty, and started doing finger exercises. It really helped me to feel better in the bitter cold.

Trips
In 1946 Ketty went on a walking trip around the Mountains of Jerusalem with her son Immanuel and some of his student friends. Walking down a steep path she fell and was injured; the Mukhtar of the village of Wallage, which was the nearest place to where she had been walking, dressed her injuries. This event is described in detail in Gabriel Stern's book “On Musah, the Red Head's porch”.

In 1956, Grandma Ketty took part in a trip organized by the Israel Exploration Society in Ramat Rachel, where she was wounded from a shot fired by a Jordanian soldier in the direction of the group. After a short recovery she re-joined the trips and tours. When I was eleven she took my father and me on a trip to the area around the Carmel and all of us climbed up to see the monument to Alexander Zaid. The following day we went sailing in the Acre bay.

From her visits to Switzerland and the Netherlands Grandma Ketty would bring me back handicraft kits – all kinds of kits for embroidery and weaving – which could not be purchased in Israel at the time; she liked to encourage me develop all kinds of creative pastimes.

Mind Games
Grandma Ketty was extremely proficient in Hebrew, German, English and Italian. She was invariably reading something; whether novels or newspapers, and it turns out that she also had a good understanding of Spanish, Dutch and Yiddish. She was an expert in solving crossword puzzles, even those that were quite hard. She would frequently seek out some tranquil, hidden corner among the pine and mulberry trees, where she would sit surrounded by books and jigsaw puzzles. Whenever we came to visit her she would look up, and perhaps ask us what we were doing and then she would start off with memory games and other mental exercises such as "Lost" (which is more commonly known by the name of "Twenty-One"), "Country-City", "Checkers" and "Stations" (drawn on the other side of the checkers' board). From time to time she would suggest that we dramatize excerpts from books such as "Pünktchen und Anton", "Emil and the Detectives" – all books she had read out aloud in German to our father, Immanuel, when he was a child; and later in Hebrew, to us.

The Wide World
Grandma Ketty visited Italy many times. She had been studying Italian and taking courses in Italian for many years. When the film The Garden of the Finzi Continis was shown in Israel, my Grandma Ketty said that this movie was actually about a friend of hers. At the time, I understood this in a straightforward way; yet, now I wonder whether she really knew the real heroine of the story or that what she meant was rather that some of her friends had been through similar experiences.

She had lots of old books of original German literature and Edgar, her niece Gerda's son wrote her a letter about Ketty reading him excerpts of Goethe's and Schiller's letters, and what an intensely beautiful experience it was, while he was strolling among the trees on the shore of a lake. He said that it was thanks to her that he got to know and love classical German literature.

When I was in secondary school, she gave me the book "A Letter from Peking", which describes the experiences of a family torn between two worlds (China and the United States) and she said: "We also seem to live straddled between different worlds and realities.”

One day I was planning to visit her. It was a day when there was going to be a performance of Ladino songs by Yehoram Gaon, one of my favourite singers. After a little wavering, I decided to give up the performance and went to visit her instead. As I walked into the room she told me: "Let's put the television on now, there’s going to be a performance of songs in Spanish." That's how we got to watch the performance together.

Judaism
"These candlesticks were my mother's,” Grandma Ketty would say whenever she saw my mother lighting the Shabbat candles. In addition to the candlesticks we also had the prayer books and the well-worn old Pesach haggadahs which had belonged to her aunt Fanny – her mother's sister.
Grandma Ketty was not a religious woman, yet on Hanukah she would stand proudly in front of the Chanukiyah and sing the lyrics of the song Maoz Tzur Yeshuati along with us, and on the Seder night at Pesach she would enjoy reading aloud from the Haggadah. At the end of the Seder night, we would all play a game of throwing nuts onto the table (like a game of bowling); and she had rapid and accurate throws, which could put even the young people to shame.

Grandma's Grandmother
From time to time Grandma Ketty would tell us about her own grandma, Arabella – Juliana's mother who was born in 1837 and was married at the age of 18. After her wedding, she took a honeymoon trip and later, reflected upon the trip in writing. This was published in a booklet under the name of "The Wedding Trip".

My Father, his Grandmother and his Uncles
My father Immanuel was born in Germany and studied in a school that was run by the Society for Jewish-Zionist education in Berlin, which later became the “Herzl” school. Whenever he visited his grandmother Juliana, he would meet his cousins and they would play and run around together among the trees in the large yard and get to taste the jams in the cellar.

Whenever we visited Uncle Felix in the city of Jena, his wife Anna would ask Immanuel to read out loud to her a chapter from the Bible and draw a map of the Land of Israel –first a "blank" map, and then slowly fill in the details. Later on, she would show him the map which he had drawn during his previous visit so as to assess his advancement. Uncle Felix was a physicist and he taught at the University of Jena, where he also worked as a consultant in the Zeiss factory, which manufactured optical instruments. During Uncle Felix’s free time he wrote a booklet of memoirs by the name of "Our Home".

I never knew Juliana – Grandma Ketty's mother – yet, from my father's recollections I have managed to absorb some of her life wisdom. During my childhood, whenever I looked for an object that I lost and didn't have a clue where to find it, my father would tell me: "Instead of running around and looking for it all over the place, it’d be best to do what my grandmother used to do. Whenever she misplaced something, my grandmother would sit down, shut her eyes and think: When did I last use this object? Where was it before? What did I do later? And then she would almost always find the object located between the place in which she used the object last and the place which she went to afterwards.” Since then, I have always kept this in mind, and it’s an incredibly useful strategy whenever I misplace something.

My father told us that his grandmother Juliana used to own things made of Jena glass which is renowned as glass that is extremely strong and does not break, even in boiling water. Once a glass fell, shattering into smithereens …. we picked up the broken pieces and could hear our grandmother muttering the whole time, “Jena glass isn’t supposed to break.” Now, whenever I buy anything that doesn’t live up to the promises made by its manufacturer, I say to myself: “Jena glass isn’t supposed to break!” That seems to take care of my annoyance.

Looking for Relatives
At the beginning of the Second World War, Grandma Ketty's older brother, Otto and his son Prutya ("little brother") = Johannes perished. Otto's eldest son, Peter, who had been named after his uncle who had been killed in the First World War, joined the Partisans and was later killed during the war. Once the war ended, Ketty tried to search for Otto's other children and she found them scattered around the world – his daughter Gerda had landed up in Russia, his son Kris had landed up in the Netherlands, his son George had reached Australia. Elly, her nephew Peter's son, had been hidden in a monastery and after the establishment of the State of Israel, was brought to Israel by the Aliyat Hano’ar movement and adopted by a family on a kibbutz. John, who was the son of Hans, Grandma Ketty’s other brother – went to England and later on joined the British Army. Grandma Ketty kept up with most of her nieces and their children.

Twilight Days
In 1976, towards the autumn of her life, Ketty joined The Siegfried Moses Parents’ Home in Jerusalem, where she lived another eleven years before she passed away. During this time, she used to take extensive walks in the field near the railway tracks and grow many plants on her porch. Even when she found it more difficult to walk she never gave up her strolls in the yard, and enjoyed breathing in the fresh air and gazing at the greenery of the garden.

At times she would sit and mend socks on a darning cushion, and she’s look at the size of the sock and saying how much we’d grown… Whenever I visited her she would ask me about my experiences at work and always remembered a story that I’d told her about a girl who ran away from school. From time to time she used to give me some advice about how to manage my finances.

Grandma Ketty had the privilege of being able to get to know the children of her granddaughter Irit. She made a rag-doll out of soft wool for her great-granddaughter, Shiri, and a puppy for her grand-grandson, Or, and she was even able to be at her grandson Benny's wedding. She was an extremely honest and sincere person, taking care to never gossip. Whenever she wanted to convey any criticism, she used to say it out in the open, but in a discreet way.

Grandma Ketty passed away at the ripe old age of ninety four, on the eve of Succoth, in 1987.
May her soul be bound up in the bond of everlasting life.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *