סיבל  סדובסקי/ מתעדת : נעמי אגמון

 סיבל  סדובסקי/ מתעדת : נעמי אגמון

פורסם בתאריך: 03-12-2017

נולדתי ביוהנסבורג שבדרום אפריקה בשנת 1925,  לאמי מוד ברנט ילידת אנגליה ולאבי בנ בורקם  יליד לטביה.   היינו 5 נפשות,  יחד עם אחותי אלין ואחי פיליפ.

בהיותי בת 12 הורינו התגרשו ,  אחיי  ואני נשארנו עם אמא,  הקשר עם אבא – נותק,  אנחנו כעסנו עליו.  

ביוני 1939  עברנו לדרבן שם למדתי ועבדתי גם יחד. בהיותי בת 14 הורי התגרשו,  אחי ואני נשארנו עם אמא, הקשר עם אבא נותק , אנחנו כעסנו עליו. היה עלי לסייע לאמי עקב קשיי הפרנסה.  את לימודי בתיכון לא סיימתי ועברתי לעבוד כפקידה במשרד.  בגלל המלחמה,  בשנות ה 40  היה קשה למצוא מקום עבודה כך שבערבים הלכתי לקולג' ללמוד קצרנות.  

בדרבן הצטרפתי  לתנועת "הבונים" . לתנועה היו 2 קבוצות מדורגות:  "המשתלה" (מגיל 6-9)  ו"הגדודים" (מגיל 10-15).  מאוחר יותר, משהגיעו שליחים מפלשתינה , נוספה לתנועה  קבוצה שלישית בשם" "החלוצים".  אני השתלבתי ב "חלוצים" והייתי לציונית.  

הפעילויות נערכו בחצר בית הכנסת, בצמוד לבית היה "חדר" ובו התכנסנו  בעיקר ביום ראשון.  בית הכנסת היה מרכז הקהילה היהודית ולשם ניתן היה להגיע בנסיעה בימי א'.  

לבית הכנסת שלנו קראו:  ALBERT STREET SHUL  .  כל מי שהצטרף ל"הבונים" היה עליו להביא לבנה (מקרטון)  ומכלל הלבנים הקימו מבנה. על כל לבנה נהגנו לצייר ציורים כמו: עצי דקל, נחל זורם  וכד'. המבנה שזכה לתיאור  "היפה ביותר", בונהו זכה באות המצטיין, הוא קיבל אות של קידום, האות נתפר על בגדיו. בעקבות הבנייה קראו לתנועה בשם: "הבונים".  

בסוף שנות ה 30  עברנו ליוהנסבורג.  לשם הגיעו פליטים רבים ממרכז אירופה (במיוחד מגרמניה).ביניהם, סטודנטים רבים שהגיעו להצטיינות בכיתה.  מהם  היו  שהצטיינו גם באפייה ובעקבותיה פתחו עסקים בנושא "המאפה".  יחד אתם יצאנו לטיולים ולמשאות רבים.  הייתה לנו קופסת קק"ל  לתוכה תרמנו ברצון  ובקביעות .  

 

הכשרת בלפוריה

ההכשרה התקיימה ביוהנסבורג, בשנת 1945 עברנו לשם, היה זה אזור חקלאי שהתרכזו בו יהודים מכל תנועות הנוער החלוציות.  וזכינו להכשרה מתאימה.  בנו שם בית ומגדל מים.   בבית ובמגדל, היינו ישנים, מבשלים  ואוכלים. הרעיון שהנוער חייב להימצא במסגרת מאחדת – נבע מאנגליה, תחילה הוא כוון לבנים בלבד,  ומאוחר יותר  כוון גם לבנות.

ב1945 הגעתי להכשרה בה למדתי חקלאות.  עבדתי בכמה עבודות חוץ  והשכר עבר לקבוצה.  שם הכרתי את דוד (דוץ') –  בעלי.  דוץ' הגיע  מקייפטאון במטרה לנהל את משרד "הציונים הכלליים". הוא חיפש מזכירה, מאחר והומלצתי  התחלתי לעבוד כמזכירתו, כך החל הקשר בינינו  עד לנישואינו.

(לאורך כל שנות נישואינו, לא שכח בעלי לאמר: "התאהבתי בך מנמבט ראשון")    

 

הדרך לארץ

בטיסות  היה צורך לעצור בתחנות  תדלוק.  טיסתנו החלה ביוהנסבורג נחתנו בקרסמה על גבול קניה.  שם היה עלינו לתדלק, לאכול ולנוח.  סרטיפיקטים לא היו לנו אבל  על הפספורט היו רשומות הארצות בהן הורשינו לרדת,  השם "פלשתינה" לא היה ביניהם. מזל  שדאגו לנו  והוסיפו את שם היעד: פלשתינה.  (כפי הנראה באמצעות מתן שוחד).     משהמריא המטוס, הוא פגע בעץ, ענפיו חדרו לכנף המטוס ונראה היה שחייבים  לנחות במהירות.    אולם בין הנוסעים היה גם טייס בעל ניסיון רב הוא לקח ברזל ובעזרתו הרימו חלקי ריצפה, חתכו את החוטים המקשרים את הכנף ונשארנו עם כנף אחד.   הטייס התקשר לניירובי ושם חיכו לנו לנחיתת חירום.  יצאנו בשלום מהמטוס והוזמנו למלון.    בעלי  ואני הוזמנו למקורביו בעיר, שם שהינו 4 ימים  והמשכנו בטיסה כשבמטוסנו  שני טייסים.  

תחנת התדלוק הבאה הייתה בסודן. הנוסעים והצוות נכנסו ל שתי מוניות, במונית שלנו ישבנו עם הטייס ונסענו בשבילים צרים וארוכים ,  המונית השנייה התהפכה,  הטייס עבר לשם והחליף את הנהג  עד שהגענו בשלום ליעד.  החנייה הייתה במצרים במלון על גדות הנילוס.   שם היה חיכוך בין אנשי הצוות, חלק מהם נלקחו למעצר במצרים אך הטייס נשאר אתנו.

ב  26.1.1948  הגענו  ללוד.  בארץ היו עדיין הבריטים.  בעלי ואני טסנו בפייפר  לשדה דוב ומשם לפתח תקווה בה גרו קרובי משפחתו של בעלי.

 

בארץ

אני בת 22  בראשית הריוני.  תחילה   גרנו בצריף שבשכונת התימנים בפתח תקווה  מאוחר יותר עברנו לחיפה בה גרו בני משפחתי.  משם עברנו  לגור בכפר בלום.  

הגענו לכפר בלום כדי לבקר מכרים ותיקים ומשם תכננו להמשיך למעיין ברוך שבגבול לבנון.  באותה עת היה פיצוץ על גשר המעבר ולא ניתן היה להגיע למחוז חפצנו,  כך שנשארנו בכפר בלום. שם נולד בננו הבכור בנימין – בנג'ו,  ביוני 1948 – בימי מלחמת השחרור.   אני הייתי רגועה למדי והאמנתי שכל הקשיים יסתיימו במהרה.  בעלי שרת בפלמ"ח  והיה שם חובש.

בכפר בלום היינו חודשים אחדים בלבד ומשם פינו אותנו:  נשים וילדים לבנימינה. בנג'י היה בן שבועיים.   היו אלה ימי החופש הגדול כך שהילדים הוכנסו לבית הספר ואנו צורפנו לדירות  של משפחות במקום.

הגרעין שלנו היה בתל יוסף – לשם רציתי להגיע  ואמנם, בעלי הגיע לשם עם כל הציוד ובעקבותיו גם אני.   בעלי ,  שהיה בפלמ"ח   חזר למעין ברוך.  

בתל יוסף גרנו באוהל והילדים היו בקומה ג' וישנו בארגזי תנובה.

                

בתל יוסף  למדתי לאכול זיתים.  היו אלה ימות ה"צנע" וביצים לא היו לנו.  (ביצים אכלו רק תושבי הקיבוץ).  אני הצטרפתי  לבעלי במעיין ברוך והיינו שם שנה וחצי. גם שם עזבנו כי התנגדתי לחיי קיבוץ.   

                                                

כפר מונש

בסופו של דבר הגענו לכפר מונש  שהיה משק שיתופי.  שם גם נולד בננו השני: אבי,  ובן הזקונים: עודד.  

גרנו בדירה בת חדר אחד ללא חשמל.  

אני נסעתי לכמה חודשים לדרום אפריקה לבקר את אמי. הייתי שם כמה חודשים  עד שבעלי מצא מקום מגורים מתאים.  ואז שבתי לכפר מונש.  עבדתי במתן עזרה הדדית ובמקביל עבדתי בשדה.  את המשכורת קיבלנו מהמשק אבל הילדים גרו בבית עם ההורים.  כיוון שהיה מסובך מאוד להגיע למרחקים – כדוגמת תל אביב,  היה לנו רכב.  וכך הצלחנו לצאת לעיתים מן הישוב.  

בימי ה"צנע"  חילקו חצי חבילת שוקולד לילד,  הדבר הלהיב את כולנו ואנחנו התחלקנו במעדן.  

בכפר מונש גרנו 54 שנים.  במשך הזמן עברתי לעבוד  במשרד בכפר רופין.

 

נורדיה

בשנת 2002  עברנו לגור במגדלי הים התיכון – נורדיה.  

יש לנו 11  נכדים ו  12 נינים. בשנת 2011  נפטר בעלי.  

 

הילדים:

בנג'י- הבכור גר עם רעייתו מלכה בגבעת ברנר ועם 4  ילדיהם  ו8 נכדיהם.

אבי – גר ברחובות  עם רעייתו צילי עם 4 ילדיהם ו4 נכדיהם.  

עודד – גר ברמת אביב  עם רעייתו רוחמה ועם  3 ילדיהם.  

החלוצים  מתנועת "הבונים"   1946

 

החלוצים  מתנועת "הבונים"   1946

המבנה שבנו  מהלבנים אותם הביאו הצעירים שהצטרפו לתנועת  "הבונים".   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *