קורות חיים של פאול פרוינד-ראיון עם בתו /תיעוד נעמי אגמון

קורות חיים של פאול פרוינד-ראיון עם בתו /תיעוד נעמי אגמון

  קורות חיים של פאול פרוינד
(ראיון עם בתו: שלומית מילר)

תיעוד נעמי אגמון

אבא פאול, יליד 1894 נולד למשפחה בת 10 ילדים. אמו הייתה אלמנה שניהלה בית מרזח וכך פרנסה את המשפחה. האח הבכור, "חינך" את הילדים ואבי הצליח לסיים לימודיו בכיתה י'. המשפחה הייתה מאוד מלוכדת, כולם היו במשך הזמן לסוחרים ואנשי עסקים.  אבי למד להיות בנקאי וב 1922-23 היה לשותף בבנק פרטי שנקרא: "שווייצר פרוינד אונד קומפני" בעיר בוייטן. (כיום ביטום על גבול פולין). העסק שגשג גם בגלל הרפאראציות, שגרמניה נאלצה לשלם לבנות הברית, בתום מלחמת העולם הראשונה באמצעות מחצבים, (בעיקר פחם), שהועברו לידי ארצות אויביה כתשלום פיצויים עבור נזקי מלחמה שהיא הסבה. כל זה נמשך עד למשבר הכלכלי הגדול בארה"ב ב 1929 , שגרם לפשיטת רגל כלכלית בכל העולם. .

לפתע, מצא אבי את עצמו מחוסר עבודה, הבנק נמכר, או "פשט את הרגל". אבל בתקופה זו של חוסר עבודה היה לו זמן לשים לב לשינויים הפוליטיים סביבו, לדוגמא: בנו של הנהג ושומר הבית היה חבר ב SS, הוא הלשין על אבא שלי. דוגמא נוספת: אני רכבתי על אופניים מביה"ס ואחד ה"חוליגנים" בדרך קרא: "תראו את הבונצן טוכתר", שאלתי את אבא מה פרוש המלה המוזרה הזו? אבל אבא אמר מבלי להסביר: "עלינו לעזוב, אני לא אחנך את שתי בנותיי באווירה זו"!

לאמי היה דוד בברסלאו, שומר מצוות, בעל חנות לבדים, ב 1929 הוא רכש מגרש במגד בפרדס חנה, ונטע בו פרדס. ב 1933 החליט הדוד לראות מה מצבו של הפרדס הצעיר. אבא טלפן לביתו והדודה הודיעה לו: "בעלי כרגע בדרך לא"י. אבי לא התמהמה, ארז מזוודה ונסע אחריו. השניים נפגשו בנאפולי ועלו על אותה אנייה בדרכם לארץ.

אבי דרך על אדמת חיפה ב 15.3.1933 בלי לדעת הרבה על ציונות ומעט על יהדות. וכמובן, בלי לדעת עברית. בחפשו מקום מגורים הגיע אל משפחת ייבין ושכר חדר לידם. הגברת ייבין השקיעה מאמצים להפוך את אבי לציוני וגם ללמדו עברית. מזל שהגברת ייבין הייתה אשה משכילה. היא עלתה ארצה כבר ב 1905 יחד עם דיזנגוף מאודסה, היא הפסידה את כל רכושה במטע שקדים שנפגע על ידי תולעת הקפנודיס, כך שעסקה בהשכרת חדרים לצורך פרנסתה. היא הייתה אשה יוצאת דופן. אבי התאהב בהר הכרמל, מאחר והוא בא מעיר שהייתה תמיד מזוהמת בגלל מכרות הפח, . כאשר ראה את יופיו של הכרמל החליט לבלות את שארית ימיו בתוך נוף הקדומים של הכרמל.

הוא קנה מגרש באחוזה ובנה בית בן 3 חדרים, אליו נכנסנו ב 1934. הוא עמד על תילו עד 1982. בשנות ה 50,   אחרי נסיונות פרנסה שונים שלא צלחו הוא קיבל עבודה במפעל לצבעי לקה וזפת של קיבוץ כפר מסריק. הוא הצליח לארגן יצוא של תוצרתם לתורכיה ולקפריסין,

אמי, אחותי ואני הגענו ארצה חצי שנה אחריו, היה עלינו לאסוף 1000 שטרלינג לזכות בכרטיס של קפיטאליסטים. אמי הוכיחה תושייה בגיוס הכספים.

אבא היה אדם חרוץ, עבד שעות מרובות ומידי ערב ישב עוד על סיכום חשבונותיו. בינתיים למד עברית בכוחות עצמו, בעיקר מכותרות העיתונות ובעזרת מילון כיס.   הוא עבד עד גיל 75.

 

קורות חיים של ארנה אסתר פרוינד לבית פייג

(ראיון עם בתה שלומית מילר)

אמא, ילידת 1901. באה מבית אמיד אבל אביה אהב לשחק בקלפים וכך נגררה המשפחה לקשיים כלכליים. אמא, לאחר 10 שנות לימוד הלכה לעבוד בבנק ושם הכירה את אבי בהיותה בת 19. השניים נישאו ב 1920.   מלבד הפקידות לא למדה אמא אף מקצוע נוסף, כנראה מחוסר מזומנים. אבי האמין שאישה שייכת לבית, הוא לא אפשר לה ללמוד גם אחרי עלותה ארצה. ביום הולדתה המאה, נברתי בעברה וגיליתי שמאז עלותה ארצה היא התנדבה ב 10 ארגונים שונים. עד גיל 95 עבדה כספרנית בבית ההורים של ארגון יוצאי מרכז אירופה "בית הרשטריט" בחיפה. אבי שהיה עסוק בעבודתו מבוקר עד ערב, אפשר לאמי לנהל חיי חברה עם "יקיות" כמוה. אחותי ואני למדנו בביה"ס הריאלי ואמא שלנו למדה יחד אתנו.  אחת מעבודות ההתנדבות הראשונות של אמי הייתה כעוזרת לאחות טיפת חלב, זו הייתה ההתחלה של עבודותיה ההתנדבותיות.  כיוצאת דופן יקית, היא למדה עברית על בוריה.   הורי קראו את עיתון "האומר" ומאוחר יותר את "הארץ". עיתון בגרמנית לא נכנס לביתנו, להבדיל מיקים אחרים.

 

 

קורות חיים של שלומית מילר לבית פרוינד

נולדתי בשנת 1921 בגרמניה, בת בכורה לאמא צעירה. משפחתו של אבי הייתה גדולה ובני המשפחה, הדודים והדודות נהגו לפנק אותי. בהמשך, התברר שאני סרבנית אוכל, היו לי קשיים כיון שלא רציתי לאכול.   הורי החליטו לגרום לשינוי אוירה ולשלוח אותי לכפר על חוף הים בצפון גרמניה.  אני הייתי בת 8 כשנסעתי עם אמי למקום על גבול דנמרק. שם נכספתי לשמש, לאוויר, למים, לטיולים ולחברה. התחלתי לאכול.    בתקופה זו של היעדרותי אחותי בת ה 3 חלתה בשיתוק ילדים, בעקבות זה, הורי נאלצו להאריך את שהותי בכפר הזה עד שתחלוף סכנת ההידבקות.

עם שובי הביתה, הרגשתו בשינוי: אחותי הייתה למרכז ההתעניינות. למרות זאת נמשכו חיינו כרגיל, עד שיום אחד, בחור נאצי עבר לידי וכינה אותי בשמות גנאי. השנה הייתה 1933 , אבי כבר היה מחוסר עבודה והוא הבין שגרמניה, זה לא המקום המתאים לחינוך בנותיו. הוא הגיע להחלטה שאנחנו חייבים לעזוב.

ב 15.9.1933 אמי, אחותי ואני (בת ה 12 ), הגענו לחיפה באנייה "רומא".   אבי קיבל את פנינו, השמחה על איחוד המשפחה הייתה גדולה. אבי עוד לא ידע שתכניתו הברוכה והמהירה הצילה את חיינו.    אני גרתי אצל משפחת זוטה- הבת של גברצ ייבין. לגברת יבין בעלת הבית, הייתה גם בת בגילי שקיבלה את פני בלגלוג על כך שאינני דוברת עברית , עובדה שגרמה לי להוזלת דמעות מידי ערב בערב. על פי בקשתי רשמו אותי לביה"ס הראלי. תוך כ 3 חודשים השתלטתי על השפה העברית אבל השאירו אותי כיתה. ההסבר לכך היה שקשה ללמוד 2 שפות באותו זמן (אנגלית ועברית).    ב1934 עברנו לביתנו ב"אחוזה" מדי בוקר הלכתי ברגל לביה"ס, דרך רחוב פנורמה ושביל החמורים. בצהרים נסעתי באוטובוס למרכז הכרמל. (בראשית שנות ה 30, לא הייתה תחבורה ציבורית מסודרת לאחוזה).   במשך הזמן התגבשה קבוצת ילדים, מבני העולים מגרמניה ואנחנו נהגנו לשחק ולארגן הצגות שנערכו על גג אחד הבתים וההורים ששילמו דמי כניסה והיו עבורנו כסף כיס. הם הוזמנו כקהל. ההצגות היו בגרמנית. בכיתה י' עשיתי חצי בגרות. הייתה לנו מורה מעולה לצרפתית (אחותו של הנשיא בן צבי), ובסיועה קראנו ממיטב הספרות הצרפתית.    ב 1941 סיימתי את בחינות הבגרות במגמה ספרותית מורחבת וזאת, תוך כדי ההפצצה של בתי הזיקוק בחיפה. עם פרוץ מאורעות 1936, גויסתי לגדוד נוער שעסק בקשר "מורס": בלילה באיתות וביום בעזרת דגלים. בזה עסקתי בערבים. באותה עת הוקמו יישובי "חומה ומגדל" והקשר שלנו  היה: מחניתה לקרית חיים ומקרית חיים לאחוזה ומאחוזה לעתלית ומעתלית למפקדת ההגנה.  בעקבות עיסוק זה לא היה לי פנאי לתנועת נוער. הוכשרנו לשימוש בנשק – בחצר ביה"ס .
יום אחד, ב 1936, אבי פגש יהודי ש"גנב" את גבול לבנון על מנת לתפוש את רוצח אחותו – שהייתה אחות בבית חולים דונולו ביפו. היא נרצחה ע"י ערבים שבאו "לבקש עזרה", היא הייתה אחד הקורבנות הראשונים ממאורעות תרצ"ו. הוא לא הצליח למצוא את הרוצח אבל אני זכיתי ללמוד דרכו לרכב על סוסים. הייתה לידינו חבורה של יהודים אוסטרים שנהגה לצאת בשבתות ברכיבה לשפת הים. את הסוסים שכרנו בשוק של העיר התחתית בחיפה.   אני התאהבתי באחד הבחורים שהיה מבוגר ממני וגם אהבתי את הרגשת החופש של האוויר הצח ושל מראות הטבע שעברו לנגד עיני ברכיבת השבת.   כדי לממן את הרכיבה נתתי שעורים פרטיים לבנם של מכרים, קיבלתי 5 גרוש לשיעור. הסיפור נגמר ב 1939 כשפרצה מלחמת העולם והבחור עזב לאנגליה.

ב 1941, עם סיום לימודי בתיכון, נסעתי לבירות לאוניברסיטה האמריקאית ללמוד ערבית. למדתי גם שירה וגם קוראן. גרתי בנפרד מבחורים, במתחם של בנות גרתי עם בחורה מוסלמית מטריפולי.   אולם כעבור זמן מה לא אישרו לי את המשך לימודי, עקב חילופי השלטון: במקום השלטון הקודם עלתה לשלטון "צרפת החופשית" ובראשם דה גול, שהיה אויבה של גרמניה, מכיוון שהייתי ילידת ארץ אויב (גרמניה) גורשתי משם מלווה בעוד כ 30 סטודנטים ילידי ארצות הכיבוש הגרמני.

חזרתי לישראל בימים שצבאות גרמניה איימו על הארץ בסכנת הכחדה. השנה הייתה 1942, אני החלטתי שאין זה הזמן הראוי ללימודים והתגייסתי כנהגת בצבא הבריטי. עברתי קורס נהיגה בחולון בשכונה שנקראה אז: אגרובנק. לא היו בה בתים אלא רחובות בטון. קיבלנו שעורים מחיילים יהודיים. מאוחר יותר כשהם הפליגו לאיטליה הופצצה אנייתם והוטבעה. אחר כך עברתי  במשך חודש ת"ס בסרפנד כולל שטיפת מוח לסדר ולמשמעת.  בסרפנד נקראנו לילה אחד לרכבת ונסענו עד איסמאלייה דרך עזה, רפיח, גשר קנארה עד הסואץ והגענו עד ל"שום מקום" – מדבר בין איסמאלייה ותעלת סואץ לבין קהיר. מחנה במדבר בשם "תל אל כביר".   בכל צריף שיועד לבנות היו 30 מיטות מכוסות בשקי סוכר (אלה היו הסדינים שלנו) ומעל זה היו כילות. עייפים ורצוצים נפלנו על המיטות ושכבנו עד לאותו רגע בו התעוררנו משיירת פשפשים שירדה מבין קורות העץ . בזאת החלו "הרפתקאות תל אל כביר".

אחרי השחרור

בשנה האחרונה לפני השחרור עבדתי כסמלת תרבות במחנה הגדול שלנו. באותו זמן נודע לי שהצבא הבריטי מאפשר ומממן לימודים באוניברסיטה או בסמינר לפעילי המחנה לתקופה של שנתיים. מכיוון שכבר עברו שלוש וחצי

שנים לשירותי, החלטתי על הסמינר. ביום השחרור בסרפנד, עליתי לירושלים והתייצבתי בסמינר בית הכרם. שובצתי לכיתת חיילים משוחררים מהצבא הבריטי שהיו זכאים ללימוד מקוצר, היה עלינו לסיים חומר של שנתיים בשנה וחצי, למדנו ללא מקצועות לוואי כמו מוסיקה ציור ומחול.

באותן שנים הייתה מצוקת דיור בירושלים, לכן בנו מבנה אוהלים בחצר הסמינר, שם גרנו יחד עם צעירים שעברו קורס ראשון לדיפלומטיה מטעם המדינה שבדרך.  אני גרתי בבית פרטי יחד עם אחותי מרים, שלמדה ביולוגיה – שנה ראשונה, באוניברסיטה שעל הר הצופים, כהכנה ללימודי רפואה. מרים עזבה בתום המלחמה לשוויצריה ללמוד רפואה בלוזון. אני סיימתי לימודי בחברתם של יהודה עמיחי – המשורר, צבי לם – פרופ' לפדגוגיה. עם הסיום קיבלתי עבודה כמורה לאנגלית בבי"ס גאולה בחיפה. בכיתה היו 55 תלמידים. אחד משני המנהלים שניהלו את ביה"ס היה מתלמידי דיואי: שיטת העמלנות, ומנהל שני היה מה"שטטל", בעל ידע רב ביהדות. השילוב הזה השפיע על אווירת ביה"ס.

ביוני 1949 נישאתי לשלמה מילר. גרנו בחדר אחד אצל הוריו. אני קיבלתי עבודה בבי"ס בכרכור. שם הייתה רמת לימודים נמוכה, שלוותה בחוסר תיאום בין המורים. כעבור שנה עברתי לעבוד בפרדס חנה וקיבלתי חינוך כיתה ו'. שם לימדתי עברית, תנך והיסטוריה. בבי"ס זה הייתה אווירה נעימה ביותר, מידי חודש היו מפגשים בבתי המורים ודנים באחד הנושאים שנקבעו מראש.

השנה היא 1950 , נהגנו לערוך חגיגות בני מצווה וימי הולדת כשהילדים הביאו כיבוד ואנו המורים דאגנו לתוכן.   בבי"ס זה עבדתי עד שנת 1969, פער הגילים ביני לבין תלמידי עורר בי צורך לעזוב ולשנות כיוון.  ב 1962 קיבלתי מלגה ממשרד החינוך ללימודי הוראה בחטיבת הביניים. עברתי בהצלחה, מתוך 80 הנרשמים עברו רק 11 ואני ביניהם.   בשנים 1970 – 1979 עבדתי בתיכון חקלאי כמורה לאנגלית. במקביל סיימתי לימודי תואר ראשון באנגלית באוניברסיטת תל אביב.   בהמשך עבדתי בכיתות יא יב.   ב1979 עייפתי מהעבודה וביקשתי אישור לפרישה מוקדמת. האישור ניתן אך לימדתי עוד שנתיים במכללה של הקיבוצים בחדרה ובאלוני אבא. כעבור שנתיים פרשתי. בחרתי באמנות. במשך 30 שנה ציירתי, עד שעברתי לגור בדיור מוגן.   ציירתי להנאתי בלי לחשוב על קריירה או פרסום. למרות ששלמה בעלי היה ביקורתי לבחירה זו, היה זה המעשה שנתן לי הרגשה שעשיתי משהו מצוין בחיי. נתתי דרור לדמיוני בעזרת מכחול צבעים. אבי השאיר משפחה גדולה בחו"ל ברובה נספתה בשואה, למרות שבמשך שנים ביקש מהם לעזוב את גרמניה ולעלות ארצה.

 

קורות חיים של שלמה מילר

שלמה נולד בעיר בילפלד שבגרמניה ב 1915. היה בן בכור להוריו, אחותו צעירה ממנו בשנתיים ואחיו צעיר ממנו ב 10 שנים.  הוא סיים לימודים בגימנסיה יוקרתית והיה בעל ידע רחב במקצועות ההומניסטיים. ידע גם לטינית ויוונית.

שלמה היה אדם צנוע ביותר. בעלותו ארצה החל לעבוד בפרדס בתור פועל, הוא עסק בהשקיה ובאריזה באחד מבתי האריזה הקטנים. עבודה זו דרשה קימה מוקדמת – ב 4 לפנות בוקר, וסיום ב 18 לפנות ערב.   שלמה שנא את העבודה בפרדס, הסתייג לחלוטין מן השקילה. חברת פיק"א דרשה מכל עובד שבן ממשיך יקבל על עצמו את העבודה בחקלאות. לכן, לא הייתה לו ברירה אלא לעזור לאביו

בשנות העלייה 1949-50 , פרדס חנה קלטה עולים רבים ששינו את פניה ממושבה חקלאית למרכז תעשייה. שלמה קיבל עבודה במפעל "איטונג" בתור מחסנאי, קניין וחשבונאי, הוא גם ניהל את כל ההתכתבויות עם חו"ל.  במפעל זה עבד 38 שנים כשהיה עד לכל התמורות בשטח הבנייה.

בראשית שנות ה 80 פרש והתנדב בעמותה לקשיש. שם ניהל חשבונות.   בנוסף לכך, שנינו היינו חברים ב"בני ברית" הוא עסק בגזברות ואני, שלומית

עסקתי בתרבות.   חבורה זו של "בני ברית" העניקה לחבריה הרגשת שייכות ותרומה לקהילה. החברים חולקו לוועדות כשכל ועדה קיבלה על עצמה תפקיד מסוים. למשל, הועדה הסוציאלית דאגה לכספים כמו עבור טיפולי שיניים, משקפים וכו'.   כעבור 60 שנות פעילות נאלצנו לסגור את הסניף, דור ההמשך לא הגיע!   אנחנו רכשנו חברים רבים מבין חברי בני ברית. אתם נשארנו בקשר גם כשהסניף נסגר.
שלמה חלה בסרטן ונפטר בגיל 91 בשנת 2006. למרות שנות הטיפולים הקשות ניצלנו את זמננו החופשי לנסיעות באירופה .

 

קורות חיים של יעל מיירנץ לבית מילר

בשנת 1952 נולדה בתנו יעל . אנו התגוררנו בפרדס חנה בדירת חדר אחד, מטבח ומרפסת. המרפסת שמשה כחדר ילדים. יעל הייתה מוקפת משפחה אוהבת, הורי בעלי גרו אתנו וטיפלו בה בשעות שבעלי ואני יצאנו לעבודה.    ילדי השכונה נהגו לבוא ולשחק אתה ובעקבות זה נרקמו קשרים חברתיים הדוקים בין ילדי הזוגות הצעירים בשכונה.

יעל סיימה בית ספר יסודי, בית ספר חקלאי, שירות בצה"ל (חיל הקשר). באוניברסיטת תל אביב למדה פסיכולוגיה חינוכית וסיימה תואר שני. במשך שנים רבות , עבדה כמנהלת "השירות הפסיכולוגי ייעוצי" (שפ"י) . בפרדס חנה חלה התפתחות ניכרת, נוספו תושבים- צעירים עם ילדים, ותחומי עבודתה התרחבו בהתאם. בתחנה שלה עובדים כבר 8 פסיכולוגים.       במשך כל שנות עבודתה נסעה יעל להשתלמויות מקצועיות וזאת, תוך כדי עבודה מאומצת ובעיות נוספות שהתעוררו במושבה. ב 1973,הכירה את בצלאל מיירנץ בזמן שירותה הצבאי, במהלך תרגיל שחל במאי לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים.    בהגיעה הביתה אמרה לי: "אמא, הכרתי 3 בחורים נחמדים, אבל עם אחד מהם אתחתן". וכך היה ונשאר.     לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים: שלושה בנים ובת אחת. להם 8 נינים, (7 נינות ובין 1)

 

קורות חיים של אהוד מילר

ב 1957 נולד בננו אהוד. בדירתנו שבפרדס חנה היו 2 חדרים, אחד מהם היה חדר ילדים לשני ילדינו.   מאחר ואני עבדתי בבקרים ואחה"צ נתתי שעורים פרטיים,   נותר לי לצערי מעט זמן להקדיש לילדי ונאלצתי להיעזר ב"שמרטפים" שבאו והלכו. למזלי, חמותי והורי, עזרו לי בגידול שני ילדי וקשרו עמהם קשר מצוין.   כיום אני מתחרטת שלא התמסרתי יותר לילדים, אבל התנאים הכלכליים לא אפשרו דרך אחרת לבעלי ולי, שנינו עבדנו מבלי להיות יום אחד מחוסרי עבודה.

אודי אהב מקטנות, בעלי חיים. הוא נהג ללכת לים ולתפוס רכיכות, לבתר אותם בסכין ולהתעניין בכל מה שהתגלה לנגד לעיניו. בגיל 6 הוא אמר לי: "אמא, אני אוהב חיות יותר מבני אדם ואני אהיה וטרינר".

הוא למד בביה"ס היסודי, בבי"ס חקלאי ולא היה מן המצטיינים, הוא למד רק מה שנראה לו חשוב בהתאמה למקצוע העתידי. על פי תעודת הסיום היה ברור שלא יוכל להתקבל לכל אוניברסיטה.     בשנת 1979 הוא נסע לרומניה. במשך שנה למד בקלוש כהכנה לאוניברסיטה בבוקרשט. היו אלה ימי שלטונו של צ'אוצ'סקו, שכללו מגבלות אין סופיות על כתפי האזרחים, גם לסטודנטים היו חוקים, כמו   "אסור להשתמש במכשיר חשמלי", "4 אנשים בחדר" כל זה למרות המחיר של 600$ לחודש שהועברו לאוניברסיטה. בננו החליט לעזוב את בוקרשט וחזר הביתה. כשבתכניתו היה להתקבל לאוניברסיטה בגרמניה. לנו נראה הדבר כחסר סיכוי אבל הוא התקבל ללימודים בגיסן שבגרמניה וסיים לימודיו   כד"ר לווטרינריה. הלימודים נמשכו זמן ארוך יותר מהרגיל כיוון שהיה עליו גם לעבוד. בשנת 1994, , פתחו הוא וחברו , קליניקה ב "ויסבאדן",הוא מטפל אך ורק בחיות מחמד מכיוון שיש לו אלרגיה לשחת כך שלא יוכל לטפל בסוסים או פרות.

באותה שנה הוא נישא לבחורה מויסבאדן, נולדו להם שני ילדים, בן ובת יונתן ואסתר. הם קנו בית ולעיתים גם באנו לבקרם. נישואיו לא עלו יפה וב 2012 הם התגרשו. הוא עבר עם הבן לדירה שכורה וגרושתו רכשה לעצמה דירה קטנה בה גרה עם הבת. הקשר בין שני הנכדים הוא טוב, והחלוקה נעשתה בהסכמת שני ההורים. בננו עובד בקליניקה, מנהל את משק הבית ודואג לבן. הקשר של הילדים עם המשפחה בארץ, רופף. אבל, הילדה אוהבת מאוד את הנינים שלנו וכשהיא מבקרת כאן מתגלים קשרי אהבה למרות שאין שפה משותפת.  שני הילדים משחקים בטניס וזה אחד האמצעים שהוריהם נקטו ביודעין כדי להרחיקם מסמים. יונתן מרוויח כסף בעיסוק של הדרכת ילדים קטנים.   שני הילדים רוצים מאוד לבקר בארץ, זו בעיה כספית והדבר לא תמיד מתאפשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *