רות צימרמן לבית סימון

רות צימרמן לבית סימון

נולדתי ב 1 במרץ  1930 .  גדלתי בזונדרסהאוזן  שבמזרח גרמניה –  אבי תכנן לפתח עסק עצמאי  ומשום כך עברנו לשם. גרנו בעיר זו עד שמלאו לי 6 שנים.  

משפחתי חיתה בגרמניה מעל ל500 שנה  ואני גדלתי במשפחה אמידה.  הרגשנו שהאווירה האנטישמית גוברת, אך לא האמנו בחומרתה. סבתי פרידה חשה את האווירה ההולכת ומעמיקה בשנאתה וכתבה יומן זיכרונות, מעין ספר פרידה מבני משפחתה האהובים.

סבתא נרצחה בטרזיינשטאט.  

אני למדתי בבית ספר כללי והייתי היהודייה היחידה בכיתה.  בדרכנו הביתה נהגנו ללכת עם אותה קבוצת ילדים שגרה בסביבתנו. יום אחד, בדרך הביתה התנפל עלי  אחד מהילדים, היכה אותי בכוח וקרא לעומתי: sau jude (יהודיה מלוכלכת).   

למחרת הלכה אמי לבית הספר והתלוננה על כך.  המורה(מר קורצר), זימן את הילד והיכה אותו במקל, בפני כל ילדי הכיתה.   

בלילה של אותו יום, נשמעו דפיקות על דלת ביתנו, משפתחנו את הדלת עמד לפנינו המורה, מר קורצר,  שהזהיר את הורי באומרו:  "באים זמנים קשים, מוטב יהיה שרות לא תמשיך לבקר בבית הספר".  

כעבור כחודש ימים, גויס מורנו לצבא הגרמני, בעודו עונד את צלב הקרס -הסמל הנאצי.  

בימים כתיקונם, נהגה המשפחה לצאת לחופשה  והורי אהבו לבחור בעיר המבורג.  כך שברגעים קשים אלה גמרנו אומר לעבור להמבורג.  השכרנו את הבית והחנות, הודענו על ההעברה ויצאנו למקום המגורים החדש.  

הפעם עברנו לאזור יהודי.

בפעם הראשונה למדתי בבית ספר יהודי,  הופתעתי מאוד כשראיתי סביבי כל כך הרבה יהודים.   לא רחוק ממקום מגורנו היה בית הכנסת הגדול של המבורג.  (שנשרף בליל הבדולח ונהרס כליל בהפצצות בימי מלחמת העולם השנייה),  הרב הראשי היה הרב קרלבך.  

הורי לא ידעו, שבכל העברת דירה יש לקבל אישור מהגסטאפו. בעקבות זאת, קיבל אבי הזמנה לגסטאפו בה הוא נדרש לבוא לשיחה. כל חודש היה עליו להתייצב בפניהם. הורי נבהלו מהמצב, ואנו נהגנו להסתתר בבתי מכרים עד שעות הערב המאוחרות, בכל פעם בבית אחר,   עד שהתגלינו.

לילה אחד צפו בנו בשעה 23 בלילה,  בשובנו ממכרים, בבית נשמעו  מהלומות  קשות על הדלת, אמא דרשה ממני להישאר במיטה ויצאה לפתוח אותה , הפורצים היכוה עד שהתעלפה. אבא הוצא בכוח ממיטתו, נגרר על הרצפה והועבר בלילה קר  ביותר אל הגסטאפו.

לפתע הרגשתי שאני לבד, ילדה בת 8 וחצי לבד…

מזלנו  שהיה לנו שכן מצוין, רופא שמיהר וטיפל באמא וכמובן שדאג גם לי. הוא שאל אם יש לנו קרובי משפחה בהמבורג,  לא היו לנו קרובים במקום אבל דודתי, אחות אמי גרה בברלין.

השכן, שלח לה מברק והיא מיהרה להגיע אלינו.  

דודתי אמרה לי:  "אם את רוצה לשוב ולראות את אבא שלך, עליך ללכת   לגסטאפו,  ולדרוש להחזיר את אבא!"  אני הייתי נסערת ולא כל כך ידעתי איך לעשות זאת.  דודתי הלכה אתי, הסתתרה מעבר לפינה ואני עליתי לאיתי במדרגות, לפני נראתה שורה של אנשים לבושים במדי נאצים.  הם שאלו לשמי וחשבו שאני הלכתי לאיבוד.  "איך קוראים לך ?,"   "אולי את רוצה שנלווה אותך חזרה הביתה? "  "איפה אמא שלך?"  "אמא חולה" עניתי להם, "אבל אני רוצה שתחזירו לי את אבא"  מששמעו ממני את שמו של אבא:  ארתור  סימון,  גרשו אותי משם בתקיפות!

דודתי לא וויתרה, היה עלי ללכת גם למחרת. כך הלכתי לשם מידי יום ביומו עד שהביאו אותי בפני הבוס,  הוא ישב בנוחות על  כורסתו הנרחבת כשאמרו לו: " הילדה הזאת באה לכאן כל יום, מה נוכל לעשות  כדי לעזור? כשהוא שמע את שמו של אבא גם הוא גרש אותי . קיבלתי מאחד  הנוכחים  5 מרק משום שהם היו בטוחים שאני כנראה רעבה ללחם.  

למחרת כשחזרתי לדבר עם הבוס המכובד, הוא שוב גרש אותי באומרו: "אבא יחזור בחג המולד!."  וכך היה.    

כשאבא חזר, לא היכרנו אותו תחילה הוא היה חיוור ורזה מאוד.  אני לקחתי אגוזי מלך לתחנת הרכבת על מנת לתת לו ואז שמעתי את קולו כשהוא קרה לי, רק לפי הקול  זיהיתי אותו.

אמא מיהרה ורכשה כרטיס אחד לסין עבור אבא,  "לנשים ולילדים לא יקרה דבר" כך האמינה אמי ודאגה להברחתו של אבא בלבד. אבא לא קיבל את התאוריה שלה ואמר:  "גם אם אין לכן סכנה מידית, אנחנו בורחים מכאן!  הוא לקח את הכרטיס שלו  והחזירו,  ופנה לחברת תיירות נופש איטלקית ורכש 3 כרטיסי שיט.  

 

באותו יום הגיעה הזמנה מהגסטאפו ובה דרישה להעביר לידיהם את כל התכשיטים שבידינו.  אמא פנתה לתכשיטן ובקשה ממנו להקטין טבעת אחת לגודלה של אצבע שלי,  אני ענדתי אותה וכל שאר התכשיטים  הועברו לגסטאפו.

שטנו לשנחאי שבסין, בדרך עברנו את תעלת סואץ,  (בפעם הראשונה בחיי שראיתי ערבים). אבא העדיף להישאר על האנייה עד שהגענו לבומבי.  שם שלטו הבריטים.  הם לא הרשו לנו לרדת ולסייר בבומבי משהמשכנו, הגענו לסרילנקה,( אז קראו לה ציילון)  שם הותר לנו לרדת.  אמא הסבירה לי  שכאן מותר לי לחשוף את תכשיט המגן דוד שעל צווארי,  לא יקרה לי דבר במקום הזה.  

 

אני זוכרת שלנגד עיני עמדה בחורה לבושה בסארי ובידה מגש עם כוסות שתייה,  אנחנו פחדנו לקחת ולשתות, אבל היא טעמה מעט מכל כוס כדי שנאמין,  זה היה "מילק שייק"  נפלא.  משהבחינו הוריה של הבחורה  במגן הדוד על צווארי, הם ליטפו אותי וגילו לנו שגם הם יהודים, הם רצו לקנות אותי, אבל הורי נבהלו מן ההצעה "אוי ואבוי, הם רוצים לקנות את הילדה" והתרחקו.   

ב1949 1 במרס, חל יום ההולדת שלי, ואמנם כשהגענו לחדר האוכל מצאנו שולחן מעוטר בפרחים עם איחולי מזל טוב.  הקפטן חיבק אותי והגיש לי בונבוניירה נפלאה.  

הגענו לשנחאי. למרות שהיה שם ראש ממשלה – צ'אן קיי צ'ק,  היא הייתה מושפעת מארבע מעצמות:  צרפת, בריטניה, ארה"ב ויפן.  כמובן שהייתה שם גם שגרירות רוסית.

אנו הועלינו  על משאית אבל כמובן שאני לא וויתרתי על עגלת הבובות שלי, כך שלמרות  המשא הכבד והצפוף העגלה הועמסה. הגענו לאולם גדול שבו היינו  כ 400 איש.  

אבא חיפש לעצמו עיסוק, כך שהוא רכש בדים, עבר בין משרדים שונים ומכר אותם.   הוא גם מכר צנצנות ריבה.  היה לו קושי רב בניסיונו לעבוד כיוון שלא ידע  אנגלית.  למזלנו הוא התיידד עם אחד הפקידים שנתן לו חדר, בנה לו ארון נפרד עם דלתות זכוכית בהם אכסן אבא את הבדים. בנוסף לכך, עזר לו  במציאת קונים.

יצרנו קשר גם עם אשתו שחייתה בביתם המפואר  וגם עם אשתו השנייה בביתה היא.  בדירתה, קיבלנו ממנו חדר כולל שירותים ואמבטיה – בחינם.  אותי רשמו לבית ספר יהודי  ברמה גבוהה, שהיה קשור לאוקספורד שבאנגליה.  

בהיותי שם חליתי בטיפוס ולמזלי החלמתי מהמחלה (רבים נפטרו ממנה).  

במכתב האחרון שהגיע מסבתא שלי נמסרה לנו כתובת של קרוב משפחה  שחי בניו יורק.  אני, היחידה שידעתי מעט אנגלית, כתבתי לו מכתב.  כעבור כ 6 שבועות קיבלנו ממנו תשובה בגרמנית ובו נאמר: "אני אעשה הכול כדי להוציא אתכם משנחאי  ולהביאכם ל ארה"ב".  הוא ואחיו עזרו לנו.  (ד"ר קירכהיימר ואחיו).

הגענו לסן פרנציסקו וגרנו בה  במשך חודשים אחדים.  לסן פרנציסקו הגיע מספר רב של עולים, כך שהיה צורך לפזר אותם בערים נוספות,  אנו הועברנו לבוסטון, אך ד"ר קירכהיימר  דאג להעבירנו לניו יורק.

את בעלי וולטר צימרמן, הכרתי בהיותנו בתנועת הנוער בשנחאי. שמרנו על קשר במשך כל השנים.  אחרי מלה"ע  השנייה ואחרי תבוסת היפנים, החליטו היהודים לעזוב את שנחאי.  משפחת צימרמן תכננה לעבור לאוסטרליה. אך בדרכו לקונסוליה במטרה להשיג דרכון, שמע מר צימרמן על מלחמת העצמאות בפלשתינה.  הוא ניגש לקונסוליה של שנחאי החזיר להם את הניירת, באומרו: "אנו חוזרים הביתה"!

בפברואר, 1949 הגיעה משפחת צימרמן ארצה.

וולטר ואני לא חדלנו מכתיבת המכתבים ביננו  במשך 5  שנים.  

וולטר השתלב בארץ,  שרת בחיל האוויר ממנו השתחרר  בשת 1951.  

 

ב 2.2.1951   הגעתי ארצה,  אנו נפגשנו מיד, וביולי באותה שנה, נישאנו.    גרנו בבית משפחת צימרמן – הוריו של וולטר.

נולדו לנו 3 ילדים:  דינה, דני ואביבה.

דינה – שיינדל  על שם סבתא של וולטר.

דני – דן חיים  על שם סבא שלי.

אביבה – שרה גיזה  על שם סבתי שרה ואחותה של חמתי – גיזה.  

יש לנו 9 נכדים.  

וולטר הלך לעולמו בגיל 60.  

תגובה אחת ב“רות צימרמן לבית סימון

  1. רותי יקרה – הייתי מרותקת לקרוא את סיפורך –
    זוכרת גם זוכרת את הסיפורים האקזוטיים שלך על השהות בסין שהיו שונים בתכלית השינוי מהסיפורים של
    אמא שלי על השהות בגרמניה והעליה דרך איטליה לארץ.
    סיפורך מרתק ומיוחד, ונתן לי תמיד פרספקטיבה נוספת על מלחמת העולם השנייה ונתיב הבריחה של היהודים.
    זוכרת גם שלימדת אותנו לספור עד 10 בסינית…
    לא אשכח גם את מאור פניך לקראתי כשהייתי מגיעה לבקר את ביבי ואת החמימות שידעת להעניק לי בביקורים אלו.
    את בהחלט חלק מנוף ילדותי החדרתית
    מחבקת אותך חיבוק גדול – נורית קן-תור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *