תעודת זהות: רמבם 15

מאת עמרם קליין

משרדי ארגון יוצאי מרכז אירופה, עוברים דירה מרחוב רמבם 15. הארגון שוכן בבניין 75 שנה, תקופה שיצרה כמעט-זהות בין הארגון לבין משכנו.

תחקיר מקיף שערך עמרם קליין ב2007, מגלה כי לבניין היתה היסטוריה עוד קודם שנכנס אליו הארגון ב1939. תיק בניין.

 

ככה זה התחיל

בניין המשרדים הוותיק של ארגון יוצאי מרכז אירופה ברח' רמב"ם 15 בת"א מעורר סקרנות אצל כל המבקרים בו: החדרים מרווחים, התקרות גבוהות במיוחד והרצפות משובצות בגוונים שונים כמו בהרבה בניינים בתל-אביב הקטנה.

לצורך הכנת הכתבה, ביקרתי בארכיון חברת האדריכלים אמנון בר אור המתמחה בשימור מבנים. שם גיליתי עבודה סמינריונית שהוגשה על הבניין על ידי סטודנטים לאדריכלות באוני' תל-אביב אודי ברג, יורם כפרי ונועה רונן. העיון בעבודה זו סייע לי רבות. כן ביקרתי בארכיון ההיסטורי של עיריית תל-אביב-יפו, בארכיון המחלקה לאדריכלות באוני' תל-אביב ובארכיון מינהל ההנדסה של העיריה.

 

הבניין נבנה ב-1922-1921 לפי תוכניתו של האדריכל המיתולוגי יהודה מגידוביץ' יליד אוקראינה(1961-1886) שהיה גם מהנדס העיר באותה תקופה ו… עסק גם בעבודות פרטיות,  ברשותו של ראש העיר מאיר דיזנגוף  (שאף הוא היה בעל עסקים פרטיים).

 

הבניין נבנה בהזמנתו של איש העסקים זאב וולף חזין יליד רוסיה (1878- 1945) שעלה ארצה ב-1920 עם הון קטן ועסק לאחר מכן בייבוא ובייצוא.  המוצר שחזין ראה הרבה נחת באימפורט שלו היה מלט, מוצר מבוקש באותם ימים של תל-אביב ההולכת ונבנית. חזין היה אחד מהיבואנים הגדולים של מלט גרמני שסמלו המסחרי היה דב העומד על רגליו. חזין ראה ברכה בעסקיו ועמד על רגליים כלכליות איתנות. הוא התגורר בבניין עם אשתו, שלוש בנותיו ושני בניו, כנראה בקומה השנייה, ועל כן נקרא הבניין, במשך תקופה ארוכה "בית חזין".

אם צריך הגדרה אדריכלית לסגנון הארכיטקטוני, אפשר אולי להגיד שהבניין נבנה בסגנון אקלקטי-רומנטי שהיה שילוב השפעת סגנונות רבים בה בעת: סגנון אירופי עם השפעה מזרחית שכללה גם שיבוץ סמלים יהודיים. ב-1925, נוספה לבניין קומה שלישית. לפי מסמכים מ-1926, שטח הבניין, כולל המרפסות, הגיע ל-330 מ"ר. בכל קומה היו שתי דירות להשכרה, כל אחת בת חמישה חדרים.

 

חתונה על הגג

אי שם בשנות ה-20 החלה לגור בבניין משפחת עולים מרומניה עם בנם בן ה-+30 ראובן רובין, לימים הצייר הנודע וזוכה פרס ישראל 1973. בערב חג הפורים תר"ץ (19.3.1930), התקיים על גג הבניין אירוע צנוע אך משמח ביותר: משפחת רובין ערכה טקס נישואים לבנם ראובן עם בחירת לבו אסתר דייויס (19), עולה מארה"ב, בנוכחות קומץ ידידים.

(צילום חתונת ראובן רובין –יגיע בנפרד- בכיתוב לא לשכוח מוזיאון רובין תודה לעדנה ארדה.)

בקיץ 1930 נרכש הבניין על ידי לייב והלל טורקלטאוב.  בעל הבית החדש חיפש דיירים ומתיעוד חלקי שראינו עולה כי כבר ב-1933 התקיים משא ומתן עם התאחדות עולי גרמניה בנוגע לשכירת דירה בקומה השנייה. מכל מקום יודע כי משרדי ההתאחדות המשיכו לפעול עוד תקופה ארוכה בבניין בשדרות רוטשילד 27.

ב-1934 שוב החליף הבניין בעלים ונרכש על ידי איש עסקים יהודי-אנגלי בשם רוברט כץ. ב-1937 הושכרה הקומה השלישית לבית-ספר מעורב בשם 'גימנסיה תל-אביב'. זה היה מוסד קטן שכלל 48 תלמידים שלמדו בארבע כיתות, אך חוזה השכירות לא החזיק מעמד ובית הספר עזב אחרי כשנה.

באותה שנה (1937)  נפתח בחצר הבניין בית מלאכה לתיקון רהיטים בניהולם של ברוך רכטמן ומאיר קליין שפעל שם כ-25 שנה וגרם, כנראה, לטרדות רבות בנושאי בריאות ובטיחות, עוד לא החלה ההתגייסות היקית לשמירה על איכות הסביבה ובריאות הציבור. בינואר 1939 הושכר חלק מהקומה התחתונה לרפאל זיבארט שפתח שם בית קפה ומסעדה בשם "רפאל" – מוסד זה שרד שם עד 1959.

הייקים באים

בגליונות  ה-MB (אביו מולידו ואמו הורתו של יקינתון) מאותם הימים, מצאנו שמוסדות ההתאחדות נכנסו בראשית מאי 1939 לבניין. ההתאחדות הייתה שקועה אז באופן אינטנסיבי בקליטת הגל האחרון של עולי מרכז אירופה, גלי ההמשך של העלייה החמישית, אלה כבר היו עולים ופליטים שהצליחו להיחלץ, לנוכח ענני המלחמה שהלכו והתקדרו כבר מעל אירופה.

בין היתר, היו פעילים שם המנהל ד"ר מקס קרויצברגר, ד"ר שלמה קרוליק (וטרינר בהשכלתו) האחראי על ההתיישבות וד"ר רוברט ולטש שערך מאוחר יותר את ה-MB בין 1942 ל-1947 (וקודם ערך במשך שנים ארוכות את  היידישה רונדשאו הברלינאי.

קליטת עולי מרכז אירופה, כידוע, לא היתה קלה. הליכות חייהם, לבושם האירופי, מבטאם של אלה ששלטו בעברית ובעיקר, השפה הגרמנית השנואה, גרמו לבוז ואף להתנכלויות כלפיהם. הסופרת רות בונדי מציינת בספרה "פליקס – קורות חייו של פנחס רוזן" (בעמ' 329) כי לפי אחת הבדיחות האנטי-ייקיות הארסיות שנפוצו בתחילת שנות ה-40: היטלר וגבלס מגיעים ארצה בתום המלחמה לחפש מקלט ונשלחים, כדוברי גרמנית, למשרדי התאחדות עולי גרמניה. הם מוצאים את המשרדים סגורים ועל הדלת תלוי שלט "חזרנו לברלין"…

ב-1943 החלה לפעול בבניין מפלגת "עליה חדשה' מפלגתם של עולי מרכז אירופה,  שלדעת קיצונים מהימין, דגלה בקו מתון מדי בעניין ההתנגדות לשלטון הבריטי. רות בונדי ומספרת בספרה (בעמ' 340) כי שנים אחדות מאוחר יותר, כנראה בסוף 1946 "למשרדי העלייה החדשה הושלכה אש שכילתה בין היתר את כרטסת נצרכי הסעד." תגובת ההתאחדות הייתה לפי הכתוב בספר "מעשי הטרור לא ירתיעו אותנו." הצתות היו חיזיון נפרץ באותם ימים. הקיצונים השונים למדו את השימוש באש, כנראה, מן הפורעים הערביים שהציתו שדות ויערות במהלך המאורעות בין 1936 ל-1939…

רוצים לפתוח בית קולנוע

ב-1947 החליט בעל הבית רוברט כץ כי גם הוא רוצה לרכב על גלי הביקוש האדירים לכרטיסי קולנוע. ותיקי תל-אביב זוכרים בוודאי כי להצגות קולנוע בסופי-שבוע היה ניתן להשיג כרטיסים רק מידי ספסרים בפינות אפלות של הרחוב… צופים רבים היו חיילים מצבא הוד מלכותו שביקשו רגיעה מהעימותים עם שלוש המחתרות וספינות המעפילים שהגיעו לארץ בתדירות גבוהה. כץ פתח בהכנות לפתיחת קולנוע ובו 800 מקומות בקומה התחתונה של הבניין ברמבם 15, אך בסופו של דבר נדחתה בקשת הרשיון מטעמי בטיחות הציבור. כך התחיל והסתיים פרק עסקי הסינמה בבניין.

אחרי קום המדינה

במשרדי הארגון רחשה, כידוע, פעילות רבה תחת שרביטו של המנהל הנמרץ ד"ר הנס טראמר. עולי מרכז אירופה נזקקו עדיין לסיוע במציאת תעסוקה, שיכון וייצוגם בענייני קבלת השילומים מגרמניה. עם זאת, התנהלה בבניין גם פעילות מסחרית בשל היותו ממוקם במרכז הכלכלי של תל-אביב של אז.  ב-1962, נפתח בקומה שלישית בית מלאכה לייצור דברי הלבשה בניהולו של שלמה ליברמן ששרד כחמש שנים. בתיק הבניין שבארכיון מינהל ההנדסה של עיריית תל-אביב מצוי גם מכתבו של ד"ר מ. קימל מהארגון מיום ה-29.5.56 המערער על דרישת העיריה להקמת מקלט בבניין לאור העובדה שקיים כבר מקלט בבניין עוד מימי מלחמת השחרור (הקוראים יסכימו בוודאי כי שני מקלטים בבניין אחד זה פשוט זקנדל גדול!…)

בעל בית חדש לבית הישן

ב-1959, רכש את הבניין איש העסקים חיים פרלין שהתגורר אז ברח' לילינבלום הסמוך. כעבור עוד 11 שנה, ב-1970, נרכש הבניין ע"י אהרון ודינה צדוק. ב-1984, נפתחה בקומת הקרקע התמרוקייה "חורי" בניהולם של אשר ופרץ חורי. בית מסחר זה פעיל שם עד היום. ב-1985, הוצא צו הריסה נגד בית המלאכה בחצר האחורית. לבניין מלאו כבר למעלה מ-60 שנה והבלאי החל לתת את אותותיו. ב-22.9.85 נשלח מכתב מהעירייה אל בעלי הבניין ובו דרישה לתקן את תקרת הגג ולחזק את הקרניזים (עיטורי האבן הבולטים) ולבצע תיקוני טיח ובטון.

המבנה מיועד לשימור

בשנת 2002 הציע יזם תל-אביבי להרוס את רוב הבניין ולבנות תחתיו בניין דירות חדיש. העירייה דחתה את בקשתו והכריזה על הבניין ברח' רמב"ם 15 כעל מבנה המיועד לשימור מחמיר… הנימוקים היו:

  • הבניין מצטיין בייחודיות ובנדירות.
  • הוא מהווה חלק ממכלול יצירתו של האדריכל יהודה מגידוביץ'.
  • היותו חלק ממקבץ בניינים בעלי ערכים ארכיטקטוניים ועירוניים.
  • חשיפתו לציבור בצירים אורבניים בעלי משמעות.
  • הוא מזוהה משמעותית בתודעת תושבי העיר ובקהילה האקדמית.

וותיקים נזכרים

חרותה מאירי, אחת העובדות הוותיקות של הארגון(שפרשה לגמלאות לפני מספר שנים), סיפרה כי החלה לעבוד בבניין ב-1961. תפקידה הראשון היה מזכירת "קופת עזר" שנתנה הלוואות נוחות לנזקקים. המנהל היה יעקב רוֻנד. המשרד שכן במשרד בקומה ג' בבנין הייתה תנועה רבה של נכנסים ויוצאים. העובדים הקפידו להתייצב בעבודה ב-8:00 בבוקר בדיוק. ההנהלה, מצדה, גילתה יחס חם במיוחד ודאגה גם לימי גיבוש לעובדים (למרות שזה עוד לא נקרא כך אז) בצורת טיולים משותפים בסופי השבוע לפחות פעמיים בשנה. חרותה מילאה תפקידים שונים נוספים בארגון ופרשה לגמלאות בדצמבר 2006.

חנה אוריאל לשעבר, יו"ר סניף תל-אביב והמרכז בארגון, ספרה לנו כי אי שם ב-1952, עוד שהייתה תלמידה בביה"ס תיכון, היא ביקרה בבניין בקשר למציאת תעסוקה לתלמידים בימי החופש הגדול. היא הופנתה לעבודה בחנות נעליים רח' אלנבי הסמוך בבעלותו של יקה נכבד. היא איננה זוכרת את שמו כי עבדה שם רק כיומיים ועזבה לטובת עבודה נוחה יותר…

אברהם פרנק, הירושלמי הוותיק, ואפשר להוסיף 'היקה המיתולוגי' נזכר כי עוד בשנות ה-60 וה-70 ביקרו בבניין חברי מושבים וקיבוצים של עולי גרמניה כמו רמות השבים, שדה ורבורג וגבעת ברנר. במשרדים הם נפגשו עם ד"ר שלמה קרוליק וגם עם ד"ר לודוויג פינר הנמרץ שהיה בעבר מנהל מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית והשתתף גם הוא לפעמים בפגישות הללו. אברהם פרנק עצמו עבד בבניין באופן סדיר בין 1982 ל-2000. הוא שימש כעוזרם של המנהלים זאב אסטרייכר (ז"ל), עוזי ורנר (ז"ל)  ומשה הראל שיבדל"א. בין היתר היה העורך בפועל של ה-MB שיצא אז פעמיים בחודש וכלל כ-8 עמודים בלבד. "העיתון הזה", קבע פרנק, "היה האדרנלין של הארגון": הופעתו מדי שבועיים גרמה להתרגשות גדולה בקרב חברי הארגון, וכמובן, גם בקרב חברי הנשיאות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *