ליל הבדולח בליבו של ילד יהודי / שמואל קנלר

הרצאה שניתנה ב-9/11/08 – במלאת 70 שנה ל"ליל הבדולח" – במכון ללימודי השואה בחיפה.

ביום השואה נשמעת צפירת דומיה בערב הזיכרון ל"ליל הבדולח" אין צפירה.ובכ"ז אבקש שנעצום לרגע קט עיניים ונתכנס כל אחד בתוך נפשו לרגע דומיה ונבדוק אלו הרהורי לב קושרים כל אחד מאיתנו לערב זה.

יכולתי, הייתי יושב עכשיו עם כל אחת ואחד מכם לשמוע מה עבר בראשכם ומה המה בליבכם ברגע זה.

אני משער שיש ביניכם שנזכרו בזיכרונות אישיים, אחרים אולי שמעו מפי הדור המבוגר יותר הדים לשואה האיומה שפקדה את עמנו ואולי יש גם אחדים המצליחים רק להעמיד פני עצובים על פרק בלתי נתפס זה בתולדות עמנו אשר התרחש לפני עשרות שנים בארצות רחוקות והפך לפרק בהיסטוריה הנלמדת בבתי הספר. האם ניתן להזדהות איתו? האם הוא נוגע לנו אישית? או האם הוא שייך ל"ההם" האנונימיים? האם מה שהוא מלקחי-השואה נטמע עמוק בליבנו, מדריך את מחשבתנו ומכוון את מעשינו, או האם הנושא נוגע רק לאחרים?

בואו ננסה להיות כנים עם עצמנו ונקדיש מחשבה לשאלה זו במרוצת שיחתנו היום .

ומאחר ואינני יכול לשבת עם כל אחד מכם בנפרד, אין לי אלה להפוך את הקערה על פיה ולשתף אתכם במחשבותיי ורגשותיי בערב זה.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל והמחתרות גם כן נשמעת צפירה ובעקבותיה יסופרו מעשי גבורה של חיילינו אשר "במותם ציוו לנו את החיים". בעקבות הצפירה ביום השואה לא נאמרת אף מילה מה ציוו לנו ששת-מיליון הקורבנות אשר נאסרו, עונו, הושפלו ונהרגו בשואה ואשר "ליל הבדולח" היה הפתיחה לזוועה זו.

כל אחד מאיתנו חייב להסיק ממנה את צוואתו האישית ולכוון לפיה את חייו.

אנסה לשתף אתכם הערב בצוואתי האישית ואני מקווה שתוכלו ללוות אותי בחשיפה זו בהקשבה ובהזדהות.

אציג את עצמי ואת משפחתי בעזרת 4 תאריכים במאת השנים האחרונות אשר בעקיפין השפיעו עליי את השפעתם- 4 תחנות מאוד משמעותיות- בעיניי- של קורות עמנו באותה תקופה.

1897- אבא שלי היה בן 8 כאשר התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, בראשות תיאודור הרצל- מועד שאפשר לראות בו את ראשית הציונות המדינית. אבי היה חדור אמונה זו והקנה אותה לחבריו וגם לשני בניו. (בסוגריים אוסיף שכאשר אבא נפל בשבי הרוסי במלחמת העולם הראשונה הוא פתח במחנה השבויים בסיביר קורס לציונות . אחד מתלמידיו היה אריך מולר אשר לימים ייסד וניהל את מפעל אתא כאן בקרבתכם).

1933- אני הייתי בן 8 כאשר היטלר עלה לשלטון.

1967- שני בניי היו בערך בני שמונה כאשר גויסתי למילואים להילחם במלחמת ששת הימים;מלחמה אשר עם כל הפאר שבניצחוננו שינתה את פני החברה הישראלית כמעט ללא הכר.

1995- בני ה-21 בחברתנו שעומדים להשתחרר מצה"ל ולתפוס את מקומם בחברה המבוגרת של מדינתנו היו בני 8 כאשר נרצח ראש ממשלה במדינת ישראל.

הרשו לי לחזור ולהדגיש: ראש ממשלה ב"מדינת היהודים" עליה חלם ולה הטיף הרצל כ-100 שנה קודם לכן נרצח על ידי יהודי.

4 תחנות אלו הן הרקע לסיפורי האישי.

כאמור הייתי בן שמונה כאשר עלה היטלר לשלטון

ברחובות ברלין הופיעו דגלים ארוכים עם צלב הקרס אשר בחלקם השתלשלו מגגות הבתים ועד לקומות התחתונות. יותר ויותר אזרחים לבשו מדים חומים וצעדובהפגנות.

לא אוכל להתכחש לעובדה שכילד אלה היו בעיניי סממנים של עוצמה ושל כוח אשר אמורים להשרות הרגשה של ביטחון הנובע מעוצמת השלטון. כמעט יכולתי להרגיש רוגע ואולי אף גאווה שאני שותף לעם חזק. על יד בית הספר שלי הייתה חנות ממתקים ומדי פעם הספיקו דמי הכיס לקנות בה סוכריות. הן היו עשויות קליפה אדומה עגולה ובתוכה מרציפן לבן שבתוכו צלב קרס שחור. כך הייתי אמור להטביע בי את הנאציזם. ברדיו נשמעו נאומים של היטלר בקול צעקני ומאיים ובקולנוע הוא הופיע ביומנים לפני הסרטים. המונים הריעו לו.

חברי כיתתי התחילו ללבוש מדים של "היטלריוגנד" . אולי בהתחלה אף קינאתי בהם.

לאט לאט התעוררתי משיכרון-העצמה והבנתי שעומדים לרדוף יהודים- אך היו אלה בהתחלה יהודים "אחרים".

הם הפסיקו לעבוד במקום עבודתם, פה ושם היו מעצרים, ולאט לאט האיום התקרב למכרים שלנו וגם למשפחתי.

חוקי נירנברג (1935) אסרו על נוצרים (מתחת לגיל 45) לעבוד אצל יהודים: צוות נאמן של עוזרות עזב את ביתנו בדמעות של פרידה והוחלף בכוח עזר פחות מיומן של צעירות יהודיות.

מי שמבקר היום ברובע הבווארי של ברלין יבחין על פנסי הרחוב, בכל רחובות הרובע, במכלול החוקים שחוקקו הנאצים בזה אחר זה בשנות ה-30. לדוגמא: הרופא שנתן לנו אישור שנדרש ליציאה מגרמניה חתם בחותמת "שאסור לו לטפל בארים".

גם בבית ספר היסודי היה שינוי באווירה

מורים הצדיעו וקראו "הייל היטלר" ובחימום בשיעור התעמלות צעדנו ביד מורמת וקראנו שחבל ה-SAAR אינו שייך לצרפת וחייב להסתפח לגרמניה.

יהדות גרמניה באותם ימים התחלקה לשני מחנות:
אלה שטענו ש"אנו קודם כל גרמנים ואחר כך גם יהודים"
ואלה שטענו את ההפך: "קודם יהודים- וגם גרמנים"

המחנה הראשון דגל באמונה שגרמניה היא ארץ תרבותית מאוד ,  שהם עצמם לחמו למענה במלחמת העולם הראשונה, אף זכו באותות הצטיינות על שירותם- וכל הרדיפה הזאת על ידי הנאצים היא תופעה זמנית אשר תחלוף במהרה. חברי הטוב בכיתה השתייך למשפחה אשר דגלה ברעיונות אלה והייתה חדורה אמונה זו.

באחד הימים ביקרנו יחד בקולנוע והוא שאל אותי לתומו "מה דעתך על הנאצים?"
עניתי לתומי, ואני בן 9, ש"אינני מסמפט אותם במיוחד".

למחרת בבוקר באתי לבית הספר, נכנסתי למנהרה שחיברה בין הרחוב והחצר הפנימית ומצאתי את כיתתי ערוכה בשני טורים משני צידי המנהרה. לא העליתי על הדעת את העומד לקרות- וצעדתי בבטחה ביניהם אף ברכתים ב"בוקר טוב". עד מהרה התחילו לטלטל אותי מצד לצד ולצעוק במקהלה:" קנלר מפחד מהנאצים".

לא חלף רגע והטלטולים הפכו למכות. לפתע עמדה לי תושייתי והצהרתי שזה לא הוגן שכולם על אחד, שיבחרו אחד מהם ונעשה קרב היאבקות. להפתעתי קיבלו את הצעתי ועלינו לכיתה. לא היה לי דימוי עצמי של גיבור גדול. בהתעמלות מכשירים אף פחדתי להיתקל בארגז או בחמור בזמן הקפיצה. העדפתי להצטיין באתלטיקה קלה. אך- אולי בגלל רוגזתי- פתאום עמדו לי כוחות צפונים- בלתי מוכרים- ויכולתי לבריון שהם בחרו בו להיאבק איתי. כאשר הוא שכב תחתיי עם שתי כתפיים צמודות לריצפה נגמר הקרב והרוחות נרגעו. אינני יכול להיזכר באירוע זה מבלי לחשוב על סיפור דוד וגולית אשר קיבל בשבילי משמעות חדשה.

דרך אגב כשחזרתי ב1990 לביקור בברלין ביקשה אשתי לסור איתי לאותה מנהרה. היה בה שער חדש נעול.  כשצלצלנו בפעמון ניצבה מולנו שוטרת גרמניה והסבירה שביה"ס הזה שייך לקהילה היהודית ולומדים בו בין השאר ילדי המהגרים מברית המועצות, והיא הופקדה על בדיקת המבקשים להיכנס אליו. לא יכולתי שלא לחשוב בליבי: גברתי הנאווה, למה לא באת להגן עליי לפני 56 שנה.

1935 – הגיע הזמן לעזוב את ביה"ס הכללי. עברתי לבי"ס יהודי פנימייתי.

בתי ספר כאלה נוסדו על ידי המורים היהודים שנאלצו לעזוב את המערכת החינוכית הכללית כדי שהארים לא יזוהמו על ידי תורתם.
מצד אחד- היה בזה מפלט מאווירת הרחוב ויצירת אווירה "משפחתית יהודית" .
מצד שני- הייתה בכך גם חשיפה חזקה יותר לנאציזם בדרך לביה"ס הלוך וחזור. נוסעי הרכבת זיהו אותנו כילדים יהודיים בדרכם לבית הספר וממנו.

אנחנו הסתודדנו ליד תא הנהג כדי ששיחתנו לא תישמע על ידם.
בתחנת הרכבת המרכזית הופיעה הכתובת "יהודים החוצה", (אגב בבקרנו ב-1990 זיהיתי באותו מקום בדיוק את הכתובת "נאצים החוצה").
ברציף בזמן ההמתנה לרכבת בלעתי לעיתים את הסנדוויץ' שאימא הכינה לי בבוקר, שכן בהפסקות שיחקתי עם חבריי ולא התפניתי לאכול אותו. הגרמני שעמד לידי הסביר לבנו בן ה-5 בהצביעו עליי:" זהו היהודי שאוכל את לחמך". וודאי שתבינו שלא יכולתי שלא להסתכל

בביקורנו ב-1990 על כל מי שנראה לי כבן 60 ולשאול את עצמי אם הוא אולי אותו ילד בן 5.

1936 – האולימפיאדה ה-11 המתקיימת בברלין מביאה לרגיעה זמנית ברדיפת היהודים. לפחות כלפי חוץ גרמניה רצתה להציג את עצמה לפני העולם כארץ ליברלית. אמנם חל איסור על השתתפות ספורטאים יהודים במשלחת הגרמנית. היטלר היה מעוניין להוכיח את עליונות הגזע הארי.
ראיתי את היטלר בנסיעתו לפתיחה של המשחקים. לרוע מזלו באתלטיקה קלה ניצח הכושי  Jesse Owens בריצות ובקפיצה לרוחק וזכה ב-4 מדליות זהב. ארבע פעמים עלה על דוכן מספר 1 ביד קמוצה ומורמת והיטלר עזב את האצטדיון בכעס מופגן.

1937-38 גוברות הרדיפות

החנויות שעדיין היו בידי יהודים סומנו באות J (לאמור יהודים) כדי שהגרמנים יחדלו מלקנות בהן. גם ההפגנות האנטישמיות גברו. היטלר מכנס אסיפות עם גדולותובנאומיו נשמע הרבה יותר תוקפני.
הרב שהאזנתי לדרשה שלו בבית הכנסת בליל שבת נעצר על ידי הגסטאפו באמצע דבריו ונלקח מן הדוכן הישר למחנה הסגר.

בבית ספרי נפתחה קבוצת ארץ-ישראל, אשר הכינה ילדים לעלייה ארצה ללא ליווי הוריהם. השתתפתי בה! למדתי לקלף תפוחי אדמה, לבשל נקניקיות (בתעודה שקיבלתי היה כתוב שהן התפוצצו!), להכין חביתה, לתקן בטחוניות חשמל וגם לתקן בתפירה חורים בגרביים. כמובן גם זכיתי ללימודים מוגברים בעברית- אבל איזו עברית? פוזמק במקום גרב, מגבעת במקום כובע, וכיוצא באלה.

ב-29/9/38 – הסכם מינכן- גרמניה של היטלר, איטליה של מוסוליני, צרפת של דלדייה ואנגליה של צ'מברליין חותמים על הסכם מביש שלגרמניה מותר לספח את ארץ הסודטים של צ'כיה תמורת צפייה שבזאת ייבלמו שאיפות ההתפשטות של גרמניה הנאצית! לתומם חשבו שבזה הם קונים שלום עולם לדור הזה. (כשנה אחר כך פרצה מלחמת העולם השנייה!)

על רקע כל אלה ירד עליי "ליל הבדולח"

ב- 8/11 בדרכי לביה"ס ברכבת התחתית ישב ממולי גרמני וקרא בעיתון הנאצי Voelkischer   Beobachter על רצח המזכיר בשגרירות הגרמנית בפריס יום קודם לכן. צעיר פולני יהודי בשם הרשל גרינשפן ירה ב- Ernst vom Rath כנקמה על כך שהנאצים גרשו את אביו יחד עם אלפי יהודים אחרים לפולניה והשגריר לא התפנה כדי לקבל אותו. הגרמני, שלא היה לו קשה לזהות אותי כנער יהודי, גם עם האף הטיפוסי ועם עיניים כהות פנה אליי ואמר לי "תראו מה אנחנו עוד נעשה לכם!". ואני אז בן 13!

בלילה שלאחר מכן התרחש ליל הבדולח

האיתות הראשון הגיע בשעה 4:00 אחר הצהרים. חברה טובה של הוריי צלצלה להם שבעלה נאסר. אבי, שהיה משפטן, יצא עם אימי מיד אליה. כאשר התברר במהלך השעות שמאסר זה לא היה היחיד אלא פתח גל של מאסרים נוספים, נקראנו- אחי ואני- להצטרף אליהם בשעות הערב; עם הנחיה ללכת ברגל ברחובות הצדדים .  זכורות לי היטב השמשות המנופצות של החנויות היהודיות על פניהן עברנו, והשמים האדומים אשר החזירו את אור השריפות של בתי הכנסת , ביניהם בית הכנסת שבו הגעתי למצוות חודשיים קודם לכן. עשרות יהודים נהרגו ומאות נאסרו וגם התאבדו. חנויות נהרסו, ומאות בתי כנסת וגם דירות עלו באש במה שגבלס קרא "ההפגנה הספונטנית" של העם הגרמני; הפגנה שאורגנה היטב על ידו בבוקרו של אותו יום. (החוקרים חלוקים עדיין על המספרים המדויקים ) .

הוריי, אחי ואני הסתתרנו בדירת החברים כשבועיים. לא אוכל להכחיש את שמחת הילד הצעיר שפתאום לא חייב ללכת לביה"ס וזכה בחופשה בלתי צפויה.

אמנם הבנתי מקצתה של חומרת המצב כאשר השתתפתי בתרגילי מילוט דרך הדלת האחורית של הדירה כדי להיות מוכן לברוח דרכה כל אימתי שצלצלו בדלת הקדמית.

כעבור שבועיים חזרנו לדירתנו. השומר הוותיק בכניסה לבית גילה לנו שהנאצים היו גם כאן. חזרתי לבית ספרי ומצאתי את הכיתות מדוללות מתלמידים. הרבה משפחות עזבו את גרמניה שכן השחרור ממחנות הריכוז היה מותנה בעזיבת הארץ תוך זמן קצוב. הרגשתי שהמחנה עומד להתפרק.

סיסמאות שנונות חדרו לחיי: אם התקבלה שיחת טלפון המפנה תשומת לב ל"ליל ירח יפה"- היה זה סימן שמוטב לעזוב את הדירה . כאשר צלצלו בדלת וביקשו למכור "חומר נגד נזיקין" הייתה אימא בטוחה ש"הנזיקין אינם אלא יהודים".

ה-10/11/38 נשכח לאט לאט מלב העם. הלוח העברי מלא ימי זיכרון: ט' באב, י' בטבת וכיוצא באלה, והמוח מסרב לקלוט הרבה תאריכים נוספים. מה לא קרה בחודש נובמבר?

ב- 2 בנובמבר לפני 91 שנה הוצהרה הצהרת בלפור על זכותו של העם היהודי לבית לאומי בפלשתינה. האם מזכירים תאריך זה, שלא בעשורים מלאים להתרחשותו?כ"ט בנובמבר מפנה את מקומו לה' באייר. נתקלתי בלא מעט תלמידים שבית ספרם ברחוב זה בירושלים- והם אינם יודעים על שום מה הרחוב נקרא בשם זה. ובעוד כמה שנים יזכרו את תאריך רצח ראש הממשלה ב-4 בנובמבר?
ומחר גם ה10/11: בליבי נשארה מועקה עמוקה מלילה סוער זה- ליל הבדולח! וקשה לי להשלים עם אלה שאינם זוכרים אותו. הנה שתי דוגמאות שקוממו אותי:

48 שנה אחריו ב 10.11.86 מנצח הטניסאי עמוס מנסדורף ומוכתר כאלוף ישראל בטניס. באותו ערב בתוכנית "מבט ספורט" מתנצלים בטלוויזיה על שאי אפשר לשדר את המשחק, כי הייתה שביתת טכנאים. מי היה יכול חלום ב-1938 על אלוף ישראל בספורט?!?  והנה יש אלוף- והטכנאים שובתים. אבל לא רק זה. מה התחליף? במקום זה – אומרים בטלוויזיה – נשדר הערב משחק של בוריס בקר (אלוף גרמניה). איזה חוסר רגישות!!! כתבתי מכתב לטלוויזיה וענו לי בהתנצלות:"לא שמנו לב לתאריך".
בשנת 2000, ב-10.11 התקיימו הבחירות להנהלת עיריית ירושלים, מלוות במלחמת הבחירות, בהשמצות כפי שאנו עדים להן גם השנה. למה דווקא ביום זה צריך להדגיש את הפילוג? את היריבות?- למה??- כי כתוב בחוק שביום ג' השני בחודש נובמבר יתקיימו הבחירות וליל הבדולח?-  יוק -!
ייתכן שבהישמע דברים אלה תאשימו אותי הערב ברגישות יתר.

כשלושה חודשים אחרי ליל הבדולח אנו עוזבים את ברלין לעלייה ארצה. בדרך עוברים בצרפת ונפרדים ממשפחת דודי, ובן דודי שנרצחו לימים בפריס. עם הגיענו ארצה גרמניה פולשת לצ'כוסלובקיה, הסכם מינכן הופך לפיסת נייר.

חצי שנה אחר כך פורצת מלחמת העולם השנייה. בנובמבר מתקבלת גלויה אחרונה מדודתי בפולין אשר מבקשת המשך קשר באמצעות מכרים בהולנד. גם היא בעלה ובנותיה נרצחו. נותרתי בלי בני דודים.
בשנות המלחמה למדתי בחטיבה העליונה בבי"ס תיכון. את הלילות לפני בחינת הבגרות ביליתי במקלט ביתנו בתל אביב אשר הופצצה על ידי מטוסים איטלקיים. צבאות גרמניה חנו במצרים, כרתים, רודוס, יוון ואיימו שהמגף הנאצי ידרוך גם בארצנו.  באותן שנים הגיעו הידיעות הראשונות על השואה שהתחוללה באירופה .

עד מהרה הבנתי את  הזכות הגדולה שנפלה בידי על שזכיתי לעלות עם הוריי ועם אחי ארצה ולהילחם על קוממיות המדינה.
זכיתי לחוות את חדוות העצמאות של העם היהודי במולדתו. ליבי נתמלא גאווה שיש לנו נשיא, ממשלה, כנסת, צבא, דגל ובתי משפט משלנו. את כל אלה יש לכבד ולשמור עליהם מכל משמר!

הרבה מחשבות בליבי בכל יום זיכרון.

לתומי חשבתי שבמדינתנו יהודי לא ירים יד על יהודי, לתומי קיוויתי שכאן לא יהיה גנב יהודי ובטח לא רוצח יהודי. אך עד מהרה התפכחתי ולמדתי שאני תמים, תמים מאוד!

בזמן הפילוג והמתח בין עדות מזרח ואשכנז הופיעו על הקיר ממול לביתי בירושלים כתובות "אשכנאצים". לאחר מכן חוויתי את המתח שבין עולים חדשים לוותיקים, בין דתיים וחילוניים, בין ערבים והיהודים.

שמעתי קללות :"חבל שהיטלר לא גמר את כולכם במשרפות" ואף בכנסת שמעתי שחברי כנסת קראו איש לרעהו "נאצי" . לאחרונה גם זכורות לנו התמונות המזעזעות בפינוי גוש קטיף עם הטלאי הצהוב והילד המרים את ידיו.

ומעל לכל : אותו לילה ארור ב-1995 שבו בחור צעיר יהודי מכוון את אקדחו לראש ממשלתנו במדינתנו הצעירה, יורה בו ורוצח אותו. לפני אותו רצח נתעב הרימו המפגינים נגדו תמונה של ראש הממשלה בבגדי S.S..

חוזר אני ושואל אני את עצמי האם כל אלה למדו על השואה, האם הם היו חשופים לטקסים בבית-ספרם ועמדו דום בצפירת הדומיה? ואם כן- מה הפנימו לתוך נפשם?

מאז פרשתי מניהול בית הספר, שבו זכיתי לחנך את הנוער שלנו 39 שנה אני מתנדב בהנהלתה של תנועת "סובלנות" המנסה לצמצם את האלימות בחברה הישראלית ואני שותף לפיתוח תכנית חינוכית המלמדת צעירים להתמודד עם קונפליקטים בחברתם- וזאת ללא אלימות. מותר שיהיו לנו חילוקי דעות, אפילו רצוי שיהיו, אך אין כל צורך ליישב אותם בכוח- לא בכוח מילולי ולא בכוח גופני.

ניתן לכבד את הזולת, אף אם אין אנו מסכימים לדעתו.

כאשר לימדתי את תלמידיי מתמטיקה הדגשתי שאף במדע מדויק קיימות אמיתות שונות זו בצד זו ושכל אמת מתבססת על הנחות יסוד משלה. ואין המצדד באמת אחת- הצודק, ואין המצדד באמת השנייה- מטומטם. אין כל צורך שאחד יפגע בכבודו של השני, ואין כל צורך להשפילו.

אדרבא, ישמע האחד את טיעוניו של השני באוזן קשבת , יחלוק עליהם, אבל גם ינסה להבין אותם ובעצם הדו-שיח התרבותי  ירגיש הרגשה של התקרבות ושל שייכות לאותו מחנה גדול- הקרוי עם ישראל.

השואה לא הבחינה בין גבר לאישה, בין זקן וטף, בין אשכנזי לבין עדה אחרת, היא לא הבדילה בין דתי לחילוני, היא רמסה את כבוד האדם של כולם ללא רחם.

בואו נפיק אנחנו את הלקחים ונפנים אותם, בלא כל תלות בהשקפתנו האישית.

נזכור שמדינת ישראל, ממשלה, ראש ממשלה, שופט עליון הם מושגים שלא יכולתי אפילו לחלום עליהם בשנות ה-30 תחת משטרו של היטלר.

וברגע ששוב נעצום את עינינו ברגע של דומיה בעת צפירה או בלעדיה נזכור שזכינו בזכות גדולה להיות שותפים להתחדשות עמנו במדינתנו! וכל אחד מאיתנו, ללא הבדל גיל, שותף לעיצוב פנייה.

פתחתי את סיפורי האישי הערב בהציגי 3 דורות של משפחתי בגיל 8. אסיים ואציגם גם 15 שנה לאחר מכן

בגיל 23 אבא שלי התגייס לצבא במלחמת העולם הראשונה .
בגיל 23 אני השתתפתי במלחמת הקוממיות וזכיתי להיות עד להכרזת המדינה- כעשר שנים אחרי ליל הבדולח.
בגיל 23 נקראו בניי למילואים להשתתף במלחמת לבנון הראשונה.
לא נותר לי לסיום, אלא לאחל לצעירים שבינינו הערב שעד הגיעכם לגיל 23 תזכו לחיות באותה חברה עליה חלמתי באותה מדינה עליה לחמתי בלא מעט מלחמות בתקופת חיי .

אחד מימי השואה האחרונים הוקדש לנושא "צלם אנוש בצל המוות". הבה נשמור כולנו על צלם אנוש גם באור החיים.
במלאת 70 שנה מאז חוויתי את ליל הבדולח ומלאת 60 שנה למדינתנו. אני מתכבד להוריש לכם את צוואתי האישית! אנא שלבו ידיים ביחד ותתמכו זה בזה לקראת עתיד טוב יותר שכולנו מייחלים לו ומאחלים לדורנו הצעיר.

תודתי נתונה למי שנתן לי הזדמנות זו לשפוך באוזניכם את הרהורי ליבי- ותודתי נתונה לכם על הקשבתכם.