טרם תחילת תפילת יום הדין, באותו יום לפני חמישים שנה, נאסף הקהל הרב, עוטים לבן ועטופים בטליתות. בדממה דקה מחכים לתפילת כל נדריי בבית הכנסת הוותיק שלנו "אמת ואמונה" שהוקם על ידי עולי העלייה החמישית מגרמניה וממרכז אירופה וכונה בית הכנסת "הייקי".
שליח הציבור מתחיל בתפילת "על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה וישיבה של מטה", התפילה מ
תקיימת באולם האירועים של הגימנסיה העברית ברחביה בירושלים, מקום המכיל מאות רבות של מושבים והציבור ממלא את רוב המושבים. רבים מבני עדתנו התכנסו ועמם וערב רב של עמך ישראל במקצועות שונים, אך שווים בבואם לדין.
למחרת בתפילת שחרית ששליח הציבור מוביל את הקהל לתפילה ותחנונים תוך כדי השמעת פיוטים, כאשר אחד מהם הוא הפיוט "ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום" ובהמשכו כתוב "מי יחיה מי ימות מי באש ומי במים מי בקיצו ומי לא בקיצו", חלפו כשעתיים והתחלנו את תפילת המנחה וקוראים במפטיר את ספר יונה שאותו זכיתי לקרוא בפני הקהל 52 שנים ברצף כאשר בקהל שוררת דומיה.
לפתע נשמעו יללות צופרים ונשמע קול רכבי חירום נעים על הכבישים, נדהמנו והמשכנו בתפילות, תום תפילת המנחה נערכנו לתפילת נעילה שבסיומה היו תקיעות שופר שכל הקהל מאזין בחיל ורעדה ויצאנו איש למעונו באיחולי כתיבה וחתימה טובה ולשנה הבאה בירושלים.
בשובי לביתי גיליתי שחיפשו אותי מזה שעות מאחר והייתי ראש אזור הגיוס שלי וחיילים וקצינים קיבלו צו 8 מידי ומיד יצאנו לדרך, אני התייצבתי בחצות הליל ביריחו שקומץ חיילי הגיעו ומיד יצאנו לשטח החוצץ עם ממלכת ירדן כדי לבצע פעולות הסחה שבתום המלחמה אמר הרמטכ"ל רב אלוף דוד אלעזר שבגלל פעולות אלה הצבא הירדני לא הצטרף למערכה.
לאחר מספר ימים שהמערכה בחזית המזרחית הייתה רגועה יחסית קיבלנו הסבה לחזית הדרומית וכך בשיירה גדולה עם כל ציוד הגדוד, נענו בשיירה לכיוון ירושלים.
עצרנו ברמת אשכול, שלא היו בה הרבה מבנים, טור ארוך של לוחמים רבים על ציודם הארטילרי, בעת ההמתנה קיבלנו קבלת פנים אוהדת מאוד מהתושבים בהמטרת סוכריות לרוב ,אורז, ממתקים ומכל הבא ליד, וכך החל המסע דרומה יומם וליל עד שהגענו למקום כינוס ממזרח לתעלה. פנינו אל החווה הסינית, שבה היו קרבות עקובים מדם. עמדנו להחליף גדוד שספג אבדות כבדות ויצא להתאוששות.
לפני צאתנו לשטח הגיע אלינו איש עוטה חליפה שחורה כהה עם מגבעת ומודיע לנו שהוא בא לברך אותנו, והעניק לכל אחד ספרון "תהילים" קטן וביקש להניחו בכיס השמאלי של החולצה, על לוח ליבנו.
ובברכתו אמר לנו "ברוכים הבאים לארץ גושן ישמרכם אדוני בדרככם ויחזירכם בשלום לביתכם ומשפחותיכם",
האיש היה שר הדתות מר זרח ורהפטיג שקיבל חיבוק ענק מחייל ששירת איתי שנים ששמו עמנואל ורהפטיג, בנו.
בחצות הליל הפקודה התקבלה ונענו לתוך השטח, חצינו את ציר 'לקסיקון' והגענו לקראת האשמורת הראשונה לחווה הסינית. לאחר הזריחה נתקלנו בזוועות שלבטח שמעתם וקראתם אודותם.
שהינו במקום תקופת מה שבהמשכה חצינו את התעלה מעל הגשר שהוקם, עברנו במספר יעדים ממערב לתעלה והאחרון היה באיסמעיליה, בה היינו במרחק קצר מאוד מהכוחות המצריים, היו חילופי אש וארטילריה יומם וליל שהמשיכו גם לאחר הכרזת שביתת הנשק שלעיתים קרובות הופרה. בגזרה זו היינו תקופה ממושכת.
לפני המלחמה החלטנו, מי שתהיה רעייתי ואני, להינשא בתאריך 27 לדצמבר והדבר הובא לידיעת מפקדי האלוף אריאל שרון. החתונה שלנו הפכה להיות מבצע לוגיסטי מורכב.
בפגישה עם שרון סוכם שהחתונה תערך על הגשר שמעל תעלת סואץ קיבלתי אישור להביא קומץ אזרחים מהצפון לאירוע אך נפלה החלטה בליבי שעקב המורל הירוד בגלל האירועים השוטפים יש להביא, במקום אורחים מהצפון, את בנות הזוג של חבריי ליחידה ואכן קיבלתי על כך אישור ממפקדי שהעריך מאוד את המחווה. אך שני לילות טרם האירוע נקראתי למפקדי אריק
שהודיע לי בצער רב כי עליו לבטל את האירוע בגלל ידיעות מודיעיניות על ניסיון אפשרי של הפצצת הגשר על ידי המצרים, זו הייתה אכזבה קשה מאוד, לי אישית ולכל חיילי היחידה ומשפחותיהם.
למחרת יצאתי מהגזרה בטיסה צפונה לחופשה של 48 שעות כדי להינשא ואכן החתונה התקיימה בצהרי היום בירושלים בנוכחות מצומצמת של בני משפחה וידידים.
לאחר 48 שעות חזרתי לגזרה ובדרכי לאיסמעיליה עצרתי בצומת "צח" שם עצר אמבולנס והוצאה ממנו אלונקה מכוסה והועברה למסוק. בחופשתי הבאה התחוור לי ששכני וידידי רוני זדה שהתגורר קומה מעליי היה החייל באלונקה.
בתום מחצית שנה בחזית הדרומית קיבלנו שוב צו 8 והועברנו לנקודה הצפונית ביותר שישראל שהתה בה "מזרעת בית ג'אן", כשלושים קילומטר מדמשק, שם שהינו כחודשיים נוספים, תחת תקריות אש רצופות ובלתי פוסקות. למחרת יצאתנו מהשטח הייתה הפגזה כבדה על המקום בו היינו, ונהרג חייל אחד ושבעה חיילים נפצעו מהיחידה המחליפה.
בסך הכל שירתתי בשלושת החזיתות שמונה חודשים.
בשובי הביתה התחוור לי ששני חבריי מכתתי בתיכון נעדרים. חודשים רבים נערכו חיפושים ואנו אימצנו את משפחותיהם הדואגות.
לאחר מספר חודשים, לצערי, נמצאו גופותיהם והובאו לקבורה בהר הרצל, בחלקת חללי מלחמת יום הכיפורים.
מידי שנה בשנה למחרת יום הכיפורים אני פוקד את החלקה בה הם קבורים, בהר הרצל, בדיוק יובל שנים.
בשנים הראשונות נקרעו שערי שמיים מבכיים, צערם וכאבם של קרובי המשפחה והידידים ולא היה ניתן לשאת את הכאב העצום. עם השנים הידלדלו השורות, ההורים ואחים שנהגו לומר קדיש גם מספרם הצטמצם וחלקם הפסיקו להגיע, הדוחק הרב ירד בהדרגה וקולות הבכי הולכים ומתמעטים משנה לשנה. כמובן שגם הגיעו דורות חדשים של בני משפחה צעירים שלא ידעו את גבורת קרוביהם.
הזיכרון חי בליבנו, זיכרון יצוק של שותפות גורל המבטא את ההוקרה, הכבוד והמחויבות שרוכשת המדינה ואזרחיה לנופלים. בכל שנה מודלק נר זיכרון בהיכל לזכר כל אחד מהנופלים.
הרעות והאחווה ילוו אותי כל עוד אוכל להגיע, כך מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא זכרם לא מש מליבי. כך חקוק גם על לוח ליבי, ככתוב בספר ירמיה "כי מידיי דברי בו, זכור אזכרנו עוד".
אני פוסע חרש בין מצבות האבן, עומד דומם בעצב ומתחייב לנצח לזכור את שמותיהם.