ספור משפחתי, משולב באירועי שנת ה-75 למדינה, על הורי החלוצים, על בנם- אחי, שנפל בקרב, על הבית שחרב בעטרות שנכבשה ועל התחלה חדשה בבני עטרות.
משפחת שטראוס, עטרות, 1946
גרטרוד וארנסט שטראוס, הורי, –זוג צעיר עם שני ילדים – מיכאל הבכור ונעמי התינוקת, עלו בשנת 1935 עם "סרטיפיקט" (רישיון כניסה לארץ ) של "בעלי הון", שאותו קבלו בעזרת דודי האמיד ד"ר פאול בונם.
הורי נפגשו בתנועת נוער ציונית JUNG JUEDISCHER WANDERVOGEL, תנועת נוער יהודי מקבילה לתנועת הנוער הגרמנית ה- WANDERVOGEL שהפכה לאומנית ואנטישמית בעלות הנאצים לשלטון. שניהם באו מכפרים קטנים וירוקים בדרום גרמניה, ולאחר נישואיהם קבעו מגוריהם בעיר קלן. נושא הציונות והעליה לפלשתינה דובר ביניהם ובחוגי חבריהם שהצטרפו לקבוץ גבעת ברנר. הורי בחרו בהתיישבות חקלאית במושב עטרות באזור ירושלים בה התגוררו הורי אמי, אחותה ובעלה.
ההכנה לעליה ולהתיישבות חקלאית נעשתה ביסודיות "יקית", הם הביאו עמם את כל הדרוש לדעתם לחיים בפלשתינה. "ילדי" שנת 1935 במושב סיפרו שצפו בפליאה והשתאות בפתיחת ה"ליפט" ותכולתו שהיה לשיחה בפי חברי המושב, לא חסר בו דבר החל ממברשות לניקוי הפרות, שרפרף חליבה, מטאטאים, מקרר ספיגה לבית (פעל על נפט), מכשיר( ידני) לעשיית גלידה, רהיטים יפים, פורצלנים וכלי בית ,ברומטר, מצלמה ואפילו מייבש שיער. ציוד שתושבי המושב הצנוע בן עשרים וארבע המשפחות, ילידי הארץ ואנשי העלייה השלישית והרביעית מרוסיה ופולניה, לא ראו מימיהם.
הורי החלו את חייהם החקלאיים ב"הכשרה" במשק במושב. אבא העירוני נאלץ ללמוד ולהתמודד עם עבודות המשק המפרכות , סיקול אבנים וסלעים, הובלת מים בחביות (בבואם לא היה עדיין קו מים), לימוד חליבה, חריש, זריעה וקציר וגם החזקה ושימוש ברובה. המשמרות כללו יציאה לשמירה בלילות בישוב הבודד המוקף כפרים ערביים בנפת רמאללה.
אמי ספרה לא פעם על ההתחלה הקשה, מטעי השקדים של המשק נהרסו ממגפת זחל הקפנודיס, אבא עבר שני ניתוחי שבר שנגרם כתוצאה מהעבודה הפיזית הקשה שלא היה מורגל בה. הם לא נכנעו, הקימו רפת, לול לעופות ונטעו כרם ענבי מאכל.
"מאורעות" 1936 –1939 , פרצו זמן קצר לאחר עלייתם. התקפות על המושב, על קו המים החדש שהותקן (1938) ועל האוטובוס של המושב שנסע בקו עטרות-ירושלים (הוביל תוצרת חקלאית ונוסעים אל העיר, ובשובו הביא לחם, דואר ואספקה לאדם ולחי ). בהתקפות ובדרך אל הישוב בן עשרים וארבע המשפחות, נהרגו חמישה מחברי המושב. איש לא נטש , הם היו נחושים לחיות בעטרות. החיים בחברה החדשה – הכלים ה"בורגנים" שהביאו עמם, מנהגי האכילה, המנוחה , הדיוק בזמנים, היחסים ביניהם ולזולת, השפה הגרמנית הזרה והקשיים בקליטת העברית , כל אלו היו נושא לשיחה ולגיחוך , הם היו שונים…
אנחנו היינו ל"בורגנים" של המושב, היו לנו שירותים (בית שימוש ואמבטיה ) בתוך הבית, קינאתי בחברי שהיו להם שירותים בחצר…
נולדתי בעטרות, ה"צברית" של המשפחה, שפת הבית גרמנית, סיפורי הילדות שעליהם גדלתי, מוכרים לקוראי יקינתון, אך אני גדלתי בחברת ילדים שספגו תרבות שונה שירים וספורים אחרים ובשפה העברית. כילידת הארץ לא היו לי בעיות התמודדות בסביבה הצינית והמחוספסת כמו לאחי ואחותי. אחותי, ש"עלתה" לארץ בגיל שנה, נהגה לענות לשאלת ארץ הלידה "נולדתי כמעט באנייה"… הקפידה להימנע מדיבור עם אמא מחוץ לבית בשפה הגרמנית. מיכאל אחינו, סיים את בית הספר היסודי בעטרות ופנה להמשך לימודים בתיכון החקלאי בכפר הנוער בן שמן. שם חווה את ההווי והחברות ונעשה בן הארץ לאחר ילדות לא פשוטה במושב. בבן שמן החל בתחביב צילום, פיתח תמונות במעבדה שהקים וחילק תמונות שעל גבן חותמת "פוטו שטראוס" ו"פוטו בן שמן". התמונות שמיכאל צילם הנציחו את עטרות.
חבריו, למחזור יסדו את קבוץ עמיעד, בגליל, מיכאל היה נחוש לחזור לעטרות ולפתח את משק ההורים. לקראת שובו הקימו ההורים, לפי הנחיותיו, מבנה רפת נוסף. לשיפור תנובת הפרות הכניס לרפת רדיו, בימים שבהם רק למעטים במושב היה רדיו…
מיכאל חזר למושב בשנת 1947 בוגר ו"אחד מהחברה" הצטרף כמו כולם במושב ל"הגנה", וקבל תפקיד "סליקר" –הממונה על מחסן הנשק החשאי .
שגשוג בתחילת שנות הארבעים החלו לראות ברכה בעמלם, אבא החל לעבוד בנוסף למשק כמנהל חשבונות וגזבר במזכירות המושב, המשק גדל והניב, ענף הרפת של עטרות היה שם דבר ברחבי הארץ ,כך גם כרם ענבי המאכל. הורי התערו בחברה המקומית, גם בשפה העברית – אבא עבר לקריאת עיתון "דבר" לאחר התחלה בעיתון "הגה" המנוקד, היום הראשון לקבלת ה"דבר" זכור לי כמאורע חגיגי בחיי המשפחה.
אבא החל למלא תפקידים ציבוריים, שמו מופיע בקביעות במאזנים השנתיים של עטרות, כגזבר הישוב וכחבר ועד, נראה שלמרות הלעג למבטא ולמנהגים השונים הם זכו לכבוד הערכה ואף לחיקוי.
גם אמנו התערתה בחברה, למרות שהעברית שבפיה חלשה. בשנים 1946-1947 הגיעו לעטרות ילדים פליטים מסוריה ועירק (בגילאים 10-14 ) שהוברחו באישון לילה בגבול הצפון ופוזרו מיד במושבים וקיבוצים, אמא התגייסה לקליטת הילדים ולמקשרת עם "עליית הנוער". שנים מהילדים, (ילד סורי ואחר כך ילדה עיראקית) נקלטו במשפחתנו, צעד ראשון במולדת, אני מניחה שגם להם היה לא קל להיקלט במשפחה עם שפה, מזון ומנהגים שונים מבית הוריהם מהם נקרעו והופרדו בעליה החטופה.
המטבח של אמי הבשלנית והאופה היה מרכז לנשות המושב, בשמחות ואירועים בישוב, נאספו במטבח ביתנו, הקציפו (במקצפת יד), אפו ובישלו כיבוד לאירוע המשותף.
בין המכשירים, המשוכללים שההורים הביאו בבואם לעטרות, היה ספרטור – צנטריפוגה המפרידה את החלב לחלב רזה ולשמנת. הספרטור שימש את הורי (ואת החברים שהצטרפו כ"טרמפ"), בימים שאי אפשר היה להביא את החלב לתנובה ירושלים, חלב שבתות וחגים ובעת המצור. מהחלב הרזה עשו גבינה, או השקו את העגלות והעגלים ואת השמנת אמא הביאה לירושלים, להוריה ולקפה "עטרה" שנוהל בידי קרובי משפחה, תמיד חזרה עם פינוקים מהעיר.
29.11.1947 יום ההחלטה בעצרת האו"ם, הבוגרים נסעו לירושלים לרקוד ולחגוג (נעמי ומיכאל ביניהם), אחותי סיפרה על לילה ללא שינה, ריקודים ושמחה אדירה ברחובות ירושלים. החלה תקופת מתח ואי שקט בישוב, כיתת חיילי חי"ש (חיל שדה) הגיעה לתגבר את הישוב הקטן (שכבר צמח ל45 משפחות ), אמי בישלה את ארוחותיהם. לימים שמעתי מהם על הפינוק והיחס החם שקבלו מממנה ,לא שכחו את טעם השמנת… בחורי החי"ש סייעו בשמירה על המושב וגם יצאו לפעולות בהתאם להוראות המפקדה בירושלים.
"מבצע שמואל" (4.3.48) (אסון ה-16) ו"שיירת עטרות"( 24.3.48) אסונות קשים שפקדו את עטרות ,עדיין בימי המנדט הבריטי. כיתת חי"ש יצאה מעטרות במטרה לשבש את התחבורה הערבית בכביש רמאללה –לטרון. הפעולה כשלה ושישה עשר בחורינו נהרגו ורק שלושה חזרו. אני זוכרת את היום הנורא, אווירונים של הבריטים חגו באוויר לבקשת מטה ההגנה. שרידיהם נמצאו בפרברי רמאללה.
"שיירת עטרות" נשלחה אלינו מירושלים בערב פורים, בתגבורת אספקה ותחמושת. השיירה נעצרה בשועפט, התפתח קרב יריות וארבעה עשר לוחמים נהרגו, אחד עשר חולצו פצועים בסיוע הצבא הבריטי. למן אותו יום היינו במצור מוחלט. שרות האוויר של ההגנה ניסה להטיל אלינו אספקה ותחמושת, הטילו פעמיים ובהוראת הבריטים בשדה התעופה הסמוך נאסר עליהם להמשיך.
ילדות במצור, באותה שנה עליתי לכיתה א' כהמשך לגן הילדים (למדנו בסגנון בית קטן בערבה), המשכנו ללכת לבית הספר כשהמורות נוקטות באמצעי זהירות, ביריות לא יוצאים לחצר…זכור לי בוקר, לאחר ליל יריות, התעקשתי ללכת לבית הספר, מיכאל הביא אותי ולאה המורה של הכתות הגבוהות אמרה לי לאכזבתי ש"היום לא לומדים".
אנו הקטנים המשכנו במשחקים ופעילות רגילים בבית ובחצרות ולא פעם התרוצצנו בעת יריות-התכופפנו, כך לימדו אותנו.
באחד המקרים הצלתי את עטרות מהתקפה-תוך כדי משחק עם חברה על מרפסת ביתה הודעתי בקול רם שאני רואה פלא: "עמודים הולכים" אמה הסתכלה גם כן ובהמשך אזעקה ויריות הבריחו את התוקפים, אני זכיתי לצל"ש –שוקולד …
פסח, האווירה קשה, אמא שלנו מארגנת ליל סדר בבית העם החדש אנחנו הילדים מתרוצצים תחת יריות מועסקים בשליחויות ובמריטת נוצות מתרנגולות שנשחטו לבישול בליל הסדר. זכיתי לשאול את הקושיות באותו ערב "מה נשתנה הלילה ההוא"… נעמי וחבריה בני ה-14 גויסו לשמירת הקשר עם ירושלים ונוה יעקב ושרתו את הכוחות הלוחמים באיתות ממגדל בית הספר.
פינוי אימהות וילדים – 30.4.1948 – זיכרון: יום החג השני של פסח , עומדת במגרש בית הספר במרכז הישוב , מחכה לנסיעה כאילו היתה זו יציאה לטיול, חברתי מגיעה ושואלת בתמיהה "לא לקחת את הבובה שלך?" רצנו לביתי לקחת בובה. כילדת טבע לא שיחקתי כלל בבובות, אהבתי את שד -הכלב, את הצבים שגידלתי, את התרנגול מרוט הכנף שטיפחתי (בשם פליגל כנף בגרמנית), אהבתי לצאת למשחקים בחורשה הקרובה שנטעו ראשוני הישוב בין המושב וקלנדיה שם ליקטנו פטריות ,אספנו פיניונס (צנוברים) וקטפנו פרחים – כלניות ,רקפות וצבעונים וצפינו באימוני צעירי ההגנה.
לקחתי בובה , ואמי שעשתה סידורים אחרונים בבית, הרימה אותנו אל המזוזה, אמרה שנבקש לחזור לעטרות… ניסתה את מה שיכלה…. נפרדתי מבית הולדתי בנישוק מזוזה. הפינוי נעשה בהסכם עם הבריטים ובאבטחתם, העמיסו אותנו על משאיות ,ישבנו על ריצפת המשאית מוסתרים מאחורי כלובי תרנגולות כפי שהובילו תרנגולות לשחיטה. נצטווינו לדממה מוחלטת, לא צייצתי למרות שגברת כבדה ישבה על רגלי…כך עברנו את מחסומי הערבים בדרך לירושלים. הביאו אותנו לשכון זמני לליפתא, הכפר הערבי במערב העיר שתושביו נטשו. ליפתא היתה מטרה נוחה לפגזים מנבי סמואל ומביר נבאללה. אבא ומיכאל נשארו בעטרות עם יתר הלוחמים (כ- 60) להגן על הבית.
יום הכרזת המדינה ה' באייר תש"ח 14.5.48 סוף המנדט הבריטי. הנציב העליון ומלוויו הגיעו לשדה התעופה הצמוד למושב, הנציב טס לחיפה, המלווים המשיכו ברכבם לחיפה. מגיני עטרות השתלטו על השדה, פיזרו מוקשים ושידרו בשמחה למטה ההגנה, "השדה בידינו שילחו ציפורים" האמינו שתגיע תגבורת, תחת זאת קבלו בהלם את הפקודה "עליכם לנטוש מיד ולסגת לעבר נווה יעקב". זה היה יום לאחר הטבח בגוש עציון. החברים הרסו פרי עמל של שנים, מיקשו את הבתים והמשקים השאירו אורות דולקים ויצאו דוממים בהליכה רגלית בין כפרים ערביים לנווה יעקב שם שמעו לראשונה על הכרזת המדינה.
קרב הבלימה התקפה ראשונה נהדפה בשבת, ביום א' 16.5.48 החלה התקפת הלגיון הערבי המאומן והמצויד בשריון ובתחמושת בשילוב עם אלפי כפריי הסביבה. אנשינו עמדו בגבורה כל אותו היום ללא מזון ומים, לעת ערב משאזלה התחמושת והתברר שלא תגיע תגבורת, כאשר כשליש מהלוחמים נפגעו, הוחלט לסגת מנווה יעקב. אבי ואחי מיכאל היו בין הלוחמים, אבא עשה את מסלול הנסיגה המפרך לאחר שקבר את בנו עם חבריו במחצבת נווה יעקב. בלחץ ההכנות לנסיגה ולאחר יום הקרב אי אפשר היה לחפור קבר לכל אחד מהחללים. מיכאל –כך סיפרו לי על תפקודו כ"סליקר" במהלך הקרב, מסירותו מעל ומעבר, התרוצץ בין העמדות וסיפק ללוחמים תחמושת כשהוא חשוף לאש האויב. כשנפצע ברגלו דאג לזרוק את התחמושת לחבריו בעמדה ורק אז החל לחבוש עצמו ואז נפגע שנית בראשו ,ונהרג. חבריו אמרו שהציל את חייהם כי התחמושת בעמדתם, שצפתה על כביש ירושלים- רמאללה, אזלה והם נותרו ללא תחמושת. עמידת הגבורה של לוחמי הגוש הצפוני של ירושלים (מגני עטרות ונווה יעקב כ160 לוחמים) תרמה להגנת ירושלים שלושה ימים קריטיים ביום יציאת הנציב העליון לא הוכרה על ידי כותבי מלחמת העצמאות. לאחר הסכמי שביתת הנשק, בנובמבר 1949 הועברו חללי הקרבות שנותרו בשטח האויב לקבורה בטכס ממלכתי בהר הרצל, בהם חללי קרב נווה יעקב.
נדודי פליטים משפחתי השכולה המשיכה עם יתר החברים. ביולי (48) בהפוגה השנייה, הועברנו בדרך בורמה ובהשגחת האו"ם למגורים זמניים ביפו הנטושה, שם קבלנו רכוש נטוש-מיטות, ארונות, כלים, שמיכות וכד'. כל משפחה קבלה חדר בבניין ובו מסדרון ובקצהו שירותים ומטבח, בהמשך עברה שמועה שאפשר לעבור למשהו מרווח יותר, עברנו לשני חדרים במושבה הגרמנית, ביפו. אבא התחיל לעבוד לפרנסת המשפחה כמנהל חשבונות בתנובה תל אביב, נעמי פנתה ללימודים תיכוניים בבית הספר החקלאי בעיינות ואני התחלתי כתה ב' בבית ספר שלוש, לא רחוק מהבית.
התיישבות מחדש המוסדות המיישבים חפשו לנו סידור היה רצון להמשיך יחד במושב- והתקבלה הצעה להתיישבות במושבה הטמפלרית וילהלמה שאחרוני תושביה נטשו אותה באפריל. 48 היא נכבשה מידי הערבים ב"מבצע דני" ביולי 1948.
בדצמבר 1948 חג החנוכה, חורף קר וגשום, הגענו במשאית עם מעט המטלטלים שחילקו לנו ביפו לבית שהגרלנו כדיור זמני, עם משפחה נוספת. הנסיעה מיפו לוילהלמה נמשכה שעות… נסענו דרך פתח תקוה כי הגשרים בדרך היו מפוצצים, זכור לי במיוחד מראה עמודי החשמל השבורים לאורך הדרך, פירות המלחמה הממושכת. הבית היה נטול דלתות, חלונות, מעקות, מרוקן מכל ומזוהם –כל שניתן לפרק נבזז. חיינו ללא חשמל (עד 1953) בתנאי הצנע שלאחר מלחמת העצמאות. בשנת 1953 נעשתה חלוקת בתי הקבע בישוב , המשפחה הנוספת יצאה , ולבקשת הורי נשארנו לגור באותו הבית. בבית זה נישאתי ונולדו שלושת ילדי וחלק מנכדי. אמי לא זכתה להכירם, לבה לא עמד בייסורי הדרך והיא נפטרה בגיל צעיר. בעת כתיבת שורות אלו אנו חווים מלחמת עצמאות בשם "רפורמה משפטית", איני יודעת איך המצב יסתיים, טוב שהורי לא חווים זאת לאחר כל שהקריבו ועשו.
