לכניסה לכיתה א וליום הראשון בבית הספר יש משמעות מאוד מיוחדת. ביום זה בעצם מתחיל Der Ernst des Lebens (הצד הרציני של החיים).
כדי להמתיק את החוויה ולהפוך את היום הראשון ללימודים למעט יותר מתוק, הילדים הצעירים בגרמניה ובאוסטריה מקבלים "Schultüte" (קונוס בית ספר), המכונה לפעמים "Zuckertüte" (קונוס סוכר), מלא בממתקים, פירות, צעצועים קטנים וציוד לבית הספר.
גודלו של הקונוס כחצי מטר והוא מקושט, חגיגי ומלא בציוד לבית ספר ובממתקים. הוא עשוי נייר, קרטון או פלסטיק סגור ופותחים אותו רק בבית, אחרי יום הלימודים.
במזרח גרמני היתה נהוגה צורת המשושה של הקונוס בעוד שלילדים במערב גרמניה היה חרוט עגול מעט וקטן יותר.
כל הטוב הזה שבתוך הקונוס נקרא "צוקרצוג" – פשוטו כמשמעו "דברי סוכר" – ממתקים.
Schultüte מתורגם כקונוס, למרות שהמילה הגרמנית "Tüte" מתורגמת לאנגלית ברוב ההקשרים האחרים כ"תיק", גם בדנית: Skolekræmmerhus או Skolepose, או ככלי נשיפה, קרן -HORN או משפך.
באוסטריה הם קרויים STANITZEL או SACKERL (שקית)
התחלת מסורת Schultüte היא מאז המאה ה-19, אך למנהג יש אזכורים עתיקים יותר שמעודדים ילדים ללמוד בבית ספר וגם לשמח בעזרת ממתקים את הילדים עם לידת תינוק במשפחה.
יש ציטוט של המשורר הרומי הוראס (65 – 8 לפנה"ס): "מורים ידידותיים נותנים תחילה לבנים בייגלה כדי שילמדו ברצון את יסודות הידע". בקלן בסביבות שנת 1500 היה נהוג לתת לבנים (אז רק הבנים למדו) פרצל מתוק וממתקים כשהם התחילו ללמוד.
את המילה חרוט נייר PAPIERTUTE מוצאים בפעם הראשונה בסביבות 1550 בתמונת משחקי הילדים של פיטר ברויגל.
זו מסורת גרמנית כבר יותר מ 100 שנה, בעיקר בסקסוניה וב Thüringen תירינגן , שם אנו מוצאים את העדויות המוקדמות ביותר של "Zuckertüten" בכתב.
ישנם מקורות כתובים משנת 1801 שמזכירים את המסורת, בשנת 1810 נאמר בסקסוניה ש"אנשים קטנים היו מתוקים כשיצאו מבית הוריהם עם 'Zuggodühde'".
בימיו הראשונים, לפני שהתפשט לאזורים אחרים בגרמניה, המנהג היה לא להעביר את הקונוס לילדים באופן אישי, אלא הקונוסים היו מסומנים בשמות התלמידים, נלקחו לבית הספר על ידי סבא וסבתא, הורים או סנדקים, שהביאו אותם לפני היום הראשון של כתה א' ובבית הספר, בטקס מיוחד הם נתלו על עץ ממתכת Zuckertütenbaum (עץ חרוט בית ספר). בסוף היום הראשון ללימודים, כל תלמיד בכתה א' קוטף חרוט סוכר מהעץ ולקח אותו הביתה, שם הורשו לפתוח אותו. הילדים האמינו שהעץ גדל בבית הספר וכאשר חרוטי הסוכר היו בשלים וגדולים מספיק לקטיף, הגיע הזמן ללכת לבית הספר.
בספר "חוויות ועצות מחייו של חבר בית ספר" משנת 1845, כריסטיאן וייס מזכיר שחלק מההורים נהגו לתת למורה חרוט סוכר כדי שייתן לילדיו.
מנהג הצוקרטוטה של הילדים העולים לכתה א' מצא את דרכו לאוסטריה בתחילת המאה ה-20, אך זה הפך למנהג מרכזי בשנות ה 50, כאשר התאוששו כלכלית ממלחמת העולם השנייה. התפשט ממזרח גרמניה לדרום גרמניה ולמערב אירופה.
המנהל הוותיק של המוזיאון האוסטרי לפולקלור, ליאופולד שמידט, כתב ב-1977: "במאה ה-19 במרכז גרמניה ה-Schultüte, החרוט המלא בממתקים, הפך למנהג בית ספר… מנהג זה של הכנסת ממתקים לעולים לכתה א' לבית הספר נשאר, בעיקר במרכז וצפון גרמניה. הערים הגדולות הפיצו בהדרגה את המנהג לדרום גרמניה ואוסטריה".
בשנת 1837 פרסם לודוויג בכשטיין את האוטוביוגרפיה "Fahrten eines Musikanten" מאת יוהן דניאל אלסטר אשר נזכר שקיבל "Zuckertüte" כשהחל ללמוד בשנת 1801. "בשנתי החמישית הובילו אותי לבית הספר והרגשתי את המתיקות של מה היה חשוב היום שבו כיבד אותי המורה בקונוס סוכר גדול, כמקובל".
עוד אזכורים נוספים לשולטוטה/ צוקרטוטן הם מהעיר Jena ב- (1817), Dresden ב- (1820) ו- Leipzig ב- (1836).
במהלך מלחמות העולם זה היה בעייתי למצוא מספיק דברים לשים בקונוסים – במיוחד עבור החלקים העניים של האוכלוסייה. אבל אנשים היו יצירתיים והמשיכו במסורת למרות הכל.
הסופר אריך קסטנר (1899-1974) זכר היטב והעלה בכתב את חוויותיו וכניסתו לבית הספר בדרזדן ב-1905: "ההורים עמדו צפופים בצמוד לקירות ובמעברים, הנהנו בעידוד בניהם ושמרו על הקונוסים. הייתם צריכים לראות את השולטוטה שלי! היא הייתה צבעונית כמו מאה גלויות, כבדה כמו דלי פחם והגיעה עד קצה האף שלי…! נשאתי את הקונוס כמו דגל… זו הייתה תהלוכת ניצחון. האנשים והשכנים נדהמו. הילדים עצרו ורצו אחרינו.. וכשאריך הקטן רצה להראות את המתנה שלו לחבר שלו, הוא מעד ונפל על המדרגה לפני החנות, וקצה הקונוס נקרע!… הייתי מלא עד הקרסוליים בממתקים, שוקולדים, תמרים, ארנבות פסחא, תאנים, תפוזים, עוגות וופלים, איזה שפע! ואני עמדתי באמצע. אפשר גם לבכות על שוקולד…".
כיום השולטוטה מקובל בעוד ארצות באירופה וממשיך להתפשט. הילדים בגרמניה אוסטריה, בחלקים של צ'כיה אשר קרובים לגבול גרמניה, בחלקים מפולין, שוויץ, בלגיה וגם בדנמרק מתחילים כך את היום הראשון ללימודים עם כניסתם לכיתה א'.
הדבר היחיד שהשתנה בשנים האחרונות הוא שבקונוס יש פחות ממתקים ויותר מתנות קטנות כמו צבעים, ציוד לבית הספר, צעצועים, ספרים, ואפילו בגדים.
יש היום שולטוטה/צוקרטוטה עם שמות, קונוסים התואמים את הילקוט, את כלי הכתיבה, קופסאות אוכל, בקבוק שתייה ומחברות.
מנהג שהתווסף בחלק מבתי הספר בווינה, שגם מורים מקבלים היום צוקרטוטה/שולטוטה. ויותר מזה, יש אפילו קונוסים לכלבים.
אז אולי נאמץ את המנהג הכל כך יפה (אני כבר הכנתי לנכדותיי) ונפיץ אותו כמסורת של "עולים מארצות דוברות גרמנית".
בברכת שנת לימודים פורייה ומעניינת!
