תחילת הקץ של יהדות גרמניה

תחילת הקץ של יהדות גרמניה

מאת אברהם הופמן

"קיצה של יהדות גרמניה בפתח". במלים אלה הגדיר הרב יוסף צבי קרליבך, רבה של המבורג, את מצבה של יהדות גרמניה בתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת. אמיץ ויחיד היה הרב קרליבך, כאשר נותר בשנת 1941 כרב האחרון ביהדות גרמניה.

בהכנת סקירה זו אנו מציעים מבט רחב היקף המבוסס בין השאר על ספרו של ד"ר מאיר סיידלר "קיצה של יהדות גרמניה בפתח" הרב יוסף קרליבך הי"ד – סוף עידן, הוצאת אוניברסיטת "בר אילן" – מחשבות, סדרת מחקרים במחשבת ישראל.

למרות האפשרות לצאת מגרמניה ולנטוש את צאן מרעיתו נשאר הרב יוסף קרליבך [1883-1942], עם קהילתו בהמבורג מתוך אמונה "שרב איננו נוטש את קהילתו בתקופה קשה" וכך הלך עמהם למחנה הריכוז, שם גם נרצח.

הרב נולד למשפחת רבנים שהובילה את יהדות גרמניה לפני השואה בעיר ליבק שבצפון גרמניה כילד שמיני [מתוך שניים עשר] של הרב שלמה קרליבך ורעייתו אסתר.

את השכלתו היהודית רכש בשנות ילדותו ובנעוריו אצל ר" מרדכי גימפל, תלמידו של הרב יעקב אטלינגר. בילדותו למד כשאר אחיו, בגימנסיה לא יהודית בעיר ליבק, שם סיים את לימודיו עם תעודת בגרות.

אביו היה מייסד שושלת רבנים ענפה: שלושה רבנים נוספים על הרב יוסף שימשו כרבני ערים ברפובליקה הגרמנית של ויימר: עמנואל רבה של קלן, אפרים בלייפציג ונפתלי, אביו של הרב המרקד שלמה קרליבך, בברלין.

בשנת 1901 החל את לימודיו האקדמיים באוניברסיטת ברלין והוסמך ללמד מתמטיקה ומדעי הטבע. עד מהרה נקרא לשמש כמורה בבית הספר "למל" בירושלים, שעמד אז במרכזה של סערה, בשל כוונתו להעניק לתלמידיו לימודי קודש וגם הכשרה מקצועית, דבר שגרם לביקורת מצד היישוב החרדי הישן.

במקביל ללימודיו האקדמיים חבש את ספסל הלימודים בבית המדרש לרבנים הברלינאי בהנהלת הרד"צ הופמן והוסמך על ידו לרבנות.

תקופת הוראתו בבית הספר "למל" בשנים 1905-1907, הייתה תקופה משמעותית בחייו והפגישה אותו עם היישוב היהודי בארץ. בשנים אלה פיתח את יחסו לארץ ישראל ולציונות ולמרות שבא מתוך הסביבה החרדית בגרמניה, גיבש עמדה ייחודית כלפי היישוב בארץ.

האורתודוקסיה, הציונות והתרבות הגרמנית

ליהדות גרמניה היה תפקיד מכריע בגיבוש התנועות הדתיות והאידאולוגיות במאה ה- 19, לגווניהן.  החל בחסידי הרפורמה, "ראשי חכמת ישראל" וכן המנהיגויות הניאו-אורתודוקסיות שהיו כולם חניכי התרבות הגרמנית.

גם מייסדי הציונות בשלהי במאה ה-19, וכן מייסדי "אגודת ישראל", שנוסדה בתחילת המאה ה-20 בתגובה לתנועה הציונית, גדלו על ברכי התרבות והשפה הגרמנית. ניתן להגדיר את שנות הוראתו בארץ של י.צ. קרליבך כמורה בבית הספר "למל" בירושלים כחוויה מכוננת ביחסו לארץ ולתנועה הציונית. קרליבך בן ה-22 נתן ביטוי לחוויה זו במאות מכתבים ומאמרים. המפגש עם בני העלייה השנייה הם עדות ממקור ראשון של צעיר יהודי מאירופה, חניך שיטת "תורה עם דרך ארץ" עם אנשי העלייה השנייה מחד גיסא ועם היישוב הישן בירושלים מאידך גיסא. אלה הוגדרו על ידו כשנים המאושרות ביותר בחייו: "שנים מאושרות כאלה לא יחזרו לעולם".

כבן היהדות האורתודוקסית בגרמניה, למרות האנטישמיות הגוברת, נשאר רחוק מן המיאוס שבגלות, שהמריצה את הצעירים ממזרח אירופה, רדופי הפוגרומים באש המוטיבציה הציונית.

בשל ייחוסו ואישיותו דלתות מנהיגי היישוב, הישן והחדש, היו פתוחות בפניו. בן בית היה אצל רבה של ירושלים הרב שמואל סלנט , נפגש עם הרב קוק הצעיר, שהגיע לארץ כשנה לפניו וכן הכיר את אליעזר בן יהודה, דוד ילין ויחיאל מיכל פינס.

קרליבך התרשם במיוחד מהחקלאות היהודית, מביקוריו במושבות והביע את בטחונו "שכל זה לא יימוג כחלום". ממכתביו עולה האתוס הציוני של גאולת אדמת האבות ע"י הבנים: "ובאשר למעשה הפלא של ההתיישבות אין אני מגזים כאשר אני אומר שזה פלא – ממדבריות בנו ידיהם החרוצות של החקלאים היהודים גן עדן"… עוד הוסיף: הם חפרו ומצאו בארות, יצרו שיטת השקיה, מפליאה ביעילותה, בנו בתי בד שאין דומה להם והם נקודות האור בהתפתחותה של הארץ וערובה לעתיד היהודי.

לעומת המושבות הפורחות בארץ נחרד קרליבך למראה העלוב של מגורי היחידים בערים והוא מוסיף: "השבועה אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני התגשמה במלואה וקובע: היכן שיהודים חסרי הערכה עצמית וחוסר כבוד עצמי ניתקו את החוט המקשר אותם עם ארץ הקודש שם [בגולה] ייבשו והתאבנו החיים היהודים ובסוף כבה הניצוץ של אש הקודש.

"ארץ ישראל, האיבר החיוני בבשרה של היהדות הוא תנאי להמשך קיומה ולנצחיותה. בכך הוא רומז לניתוק החוט המקשר את היהודי עם ארץ הקודש לתנועה הרפורמית שדגלה באותם השנים בניתוק מהלאום והתכחשה לזיקת היהדות לארץ ישראל". כן הביע דאגה מהשלטון הטורקי המושחת, המנסה להצר את צעדיהם של המתיישבים.

גם לאחר מלחמת העולם הראשונה, המשיך לעקוב אחר הנעשה בארץ והיה חתום על הקריאה לתענית ציבור בעקבות מאורעות תרפ"ט [כאשר כהן כרב ראשי באלטונה] ופעל עם הרב יצחק אונא לפרסם בכל בתי הכנסת של הייחוד את החובה  לקנות אתרוגים לסוכות מתוצרת הארץ.

הציונות והדת

עם זאת העלה קרליבך ספקות וחששות שלו ושל מנהיגי היהדות האורתודוקסית בגרמניה נוכח המפעל הציוני, ההולך ומתעצם שלא בדרך התורה. ספקות אלה העלה גם בפני הרב קוק, אשר השיבו: "תן להם לשהות בארץ זמן מה עד שקדושת הארץ תגאל אותם מטעויותיהם כי זו סגולתה של הארץ הזאת, בה אני מאמין באמונה שלמה". אולם קרליבך הקשה: "זוהי אכן תקוות כולנו, אך אל נא לנו לעצום את העיניים בפני העובדות. חגי ישראל הקדושים הפכו למסיבות פולקלור, מצוות קדושות ננטשו בשל צרכי שעה". בשנת 1935 הגיע לביקור שני והוא כותב בהתרגשות אחרי הביקור בתל אביב: "אני לא חי במציאות, כמו שיכור אני מסתובב בעולם הזה. או שזה חזון משיחי, או חלילה רק הצגה יפה, אם היסודות לא חזקים מספיק. והוא מגלה התלהבות מהחקלאים היהודים שעושים את הכל בעצמם ומאושרים בכך. עם כל הביקורת שיש לו על פורקי עול מצוות בארץ, אימץ לאחר ביקורו את תפיסת הרב קוק, בדבר סגולתה של הארץ כמפחיתה את התחלואים הרוחניים. והוא מתאר את השבת בארץ: לאחר תקיעת שופר בערב שבת בהרים היהודיות ובישובים, רבבות עוזבים את מלאכתם וכעבור זמן קצר נרות השבת דולקים בכל בית והשבת נכנסת כל עוצמתה. היא באה בכל הכוח, אי אפשר להתעלם ממנה. גם מי שמתנכר לה נשבה אט אט בקסמיה.

רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" טוען שאין זאת ציון שאינה מבקשת את בניה, אלא אדרבה, הבעיה  של עם ישראל שאינם מתגעגעים מספיק לארצם וחדלו מלהשתדל לחזור אליה. מוסיף הרב קרליבך: אנחנו בגולה כה רחוקים ברגשותינו מארץ ישראל ובעניין שיש לנו בבניינה מחדש, אפילו הדרישה להעדיף את תוצרת הארץ החקלאית, זכתה להיענות רק לאחר מאבק בכתב ובעל פה ועדיין מפיצים חרדים את התפיסה המוטעית כאילו כל שיתוף פעולה עם המפעל בארץ אסור ובחטא יסודו. ביקורת קרליבך: הקשר שלנו לציון נותק, אנחנו אלה שלא שואלים אחריה? קרליבך האשים את החוגים החרדים המתנגדים למפעל הציוני מטעמים דתיים [כביכול!]

בספרו טוען סיידלר שיש פער בין דבריו למעשיו של קרליבך שבשום שלב לא העלה על דעתו לעלות בעצמו. פער זה היה אופייני ליהדות החרדית בגרמניה. עם שובו מביקורו השני בארץ בשנת 1935, כתב: "בארץ ישראל פועלים מצד אחד היישוב הישן המתנגד לכל שינוי והיישוב החדש מלא החיים הצמא להתפתחות ולקדמה. הדחף הפרודוקטיבי של התנועה הציונית הוא  צו השעה." הוא משבח את אנשי העלייה השנייה שהם אנשים חפצי חיים שרוצים לעבוד ובכך מקיימים את האידיאל "ששת ימים תעבוד!" נשאלת השאלה: מדוע לאור חלק מדעותיו דלעיל לא הצטרף ל"מזרחי" ואף הקפיד שלא להזדהות כציוני? קרליבך העריץ את אביו שהיה אנטי ציוני מושבע שראה בציונות "אויב ליהדות וסכנה ליהודים". סיבה נוספת שהיה שמרן [למשל: התנגד למתן זכות בחירה לנשים במוסדות הקהילה, למרות שרבו הרד"ץ הופמן התיר.] הוא העדיף את גדולי ישראל ממזרח אירופה, שרובם המכריע הסתייגו מהציונות וראה עצמו לעומתם כרב מדרגה ב. בכך הוא מייצג מגמה ביהדות החרדית בגרמניה שהחלה להסתמן כבר בשלהי המאה ה-19 והתחזקה במהלך מלחמת העולם הראשונה בה נפגשו רבים מיהודי גרמניה עם המרכזים היהודיים הגדולים במזרח אירופה.

"אגודת ישראל" היתה פרי יוזמתם של חסידי הרש"ר הירש בגרמניה, למודי אומנות ההתארגנות ובראשם יעקב רוזנהים (1878-1965)  אך מטרתה היתה לאחד את כל ה"יראים" ובהם כל גדולי ישראל ואלו ישבו ברובם במזרח אירופה- באפריל 1933 בקש הרב קרליבך להתגבר על הפער בין "אגודת ישראל" ותנועת "המזרחי" הציונית ולגשר ביניהן.

את הדרך לחלופה הציונית הגדיר: האם הדרך היחידה היא "מהתורה אל העם" (כגישה אגו"י) או שמא יש גם דרך להגיע "מהעם אל התורה" כלומר: מהלאומיות, כשלב התחלתי אל קדושת התורה בשלב מאוחר יותר, כגישתה של תנועת "המזרחי" ושל הראי"ה קוק. הרב קרליבך הדגיש את הלגיטימיות של שתי הגישות המתאפיינות בראיית המורכבות וכתוצאה מכך, שמירה עיקשת של חשיבה על מפלגתית.

אל מול "הפרינציפ הפרנקפורטאי"

קרליבך שצמח בלב האורתודוקסיה האידאולוגית, גיבש את גישתו ביחס ליריבות בין תנועת "המזרחי" ואגו"י, גיבש השוואה עם תקדים היסטורי שהסעיר את האחדות האורתודוקסית בגרמניה בדור שלפניו: פולמוס הפרישה משנת 1872 בין הרש"ר הירש לבין גדול הדור הרב יצחק דוב במברגר (1809-1878) רבה של נירנברג. המחלוקת היתה: האם על האורתודוקסים לפרוש מהקהילה ולהקים קהילה נפרדת, או שמא ניתן להסכים לכך ששני הזרמים יתקיימו זה לצד זה במסגרת אחת כקהילה מאוחדת– כפסק הרב במברגר. גם רוב אנשי קהילתו של הירש לא פרשו מקהילת האם של פרנקפורט. לאחר מותו הקצין חתנו ויורשו הרב שלמה ברויאר ובניו את אידאולוגיית הפרישה שנוסחה ע"י בנו יצחק ברויאר ל"פרינציפ הפרנקפורטאי". לפי עיקרון זה הוחרג כל גדול בתורה שהמרה את פיהם בסוגיית הפרישה וכונה ע"י ברויאר: "בוגדים"- אשר יש להמנע מלפגשם, אשר לבית תפלתם אין נכנסים ואשר משחיטתם לא אוכלים. גם קהילת "עדת ישראל" בברלין בהנהגתו של הרב עזריאל הילדסהיימר וממשיכו הרד"צ הופמן, לא הלכו בדרכה של פרנקפורט, עבורם הפרישה היתה כורח פרגמטי וכואב ולא עקרון אידאולוגי נוקשה. גם הקהילות בהן כיהן קרליבך כרב בצפון גרמניה, ליבק, אלטונה והמבורג, לא הלכו בעקבות פרנקפורט ולא הקימו קהילות נפרדות. בהמבורג כבר מאמצע המאה ה-19 חיו שתי קהילות בהפרדה דתית גמורה, אך ניהלו יחד במסגרת "הקהילה הגרמנית ישראלית" מוסדות רווחה ומוסדות צדקה. גם הקהילה הליברלית בהמבורג היתה יחסית שמרנית והתנגדה חריפות לרפורמה הקיצונית נוסח ברלין.

קרליבך וברויאר

קרליבך נמנה עם מעריציו של הרש"ר הירש, אולם לא סבר כמותו בעניין הפרדת הקהילות. הוא ביכה את הקיטוב ביהדות האורתודוקסית בגרמניה שנוצר בעקבות הקהילה הנפרדת מיסודו של הירש ואת רוח "הקנאות המפלגתית" הנושבת בהן (1924) כך במחלוקת בין אגו"י לתנועת "המזרחי" הוא סבר כי "אלו ואלו דברי א-לוהים חיים". כדברי הרב קוק "כי המציאות אינה מפרידה מהסתירות כמו המדע, מפני שהיא גדולה ואין ערוך ממנו" (קוק אגרות, ב, עמ' קב) קרליבך כתב כי כל אידאולוגיה טומנת בחובה את הסכנה של עודף שיטתיות ולוליינות דיאלקטית שבאמצעותן מודגשים יתר על המידה, הבדלים ( תיאורטיים) שהיו קיצוניים הרבה פחות (מאשר בתאוריה). לעומת ברויאר שהיה אביר העקביות ודרש בשמה להחרים לא רק את התנועה הציונית, אלא גם את תנועת המזרחי. לדידו של ברויאר "הציונות" היא האויב האיום ביותר שקם לאומה היהודית.
בעוד שהציונות ממיתה את האומה, כדי להמליך את גופתה (ברויאר, בעיית היהודים) קרליבך יוצא נגד הדה לגיטימציה הנעשית על ידי אסכולת פרנקפורט של ברוייאר לכל זרם ביהדות האורתודוקסית שאינו סר למרותה האידאולוגית כך התנגד לדה לגיטימציה של תנועת "המזרחי" במסגרת התנועה הציונית. זאת ועוד: במאמר משנת 1924 הוא תוקף את "אגודת ישראל" : "השתיקה של האגודה באשר ליסוד הלאומי של היהדות אינה מתקבלת על הדעת. גישתו של רוזנהיים המבקש להגדיר את ישוב ארץ ישראל כמצווה אחת בלבד מתוך תרי"ג המצוות, … לא תוכל לחפות על העובדה שיש כאן משהו לא אמיתי ושישוב ארץ ישראל הוא יותר מזה.
קרליבך דגל באיחוד בין המזרחי ואגו"י.
הוא סבר כי לא יתכן שרק בגלל שהיתה זו התנועה הציונית (החילונית) שחרטה על דגלה את יישוב הארץ , את השפה ואת האומה, יושתקו יסודות אלה על ידי אגו"י והיהדות תושתת רק על תורה ומצוות. השתקה זו היא שערוריה (קרליבך, הכנסיה הגדולה, עמ' 435).
קרליבך למרות הסברו לרב ריינס על שיטתו הפרגמטית לא קבל את ביסוסה. לראשונה בהיסטוריה מאז חורבן הבית, נוצרה בזכות המפעל הציוני של הרצל ושותפיו תשתית ריאלית לתושבות יהודית בארץ ישראל ולהקמת בית לאומי ליהודים.

מהי גישתו המעשית של קרליבך ומה הפתרון שלו?

הוא היה מוכן לקבל את הציונות בלי פתרון תיאולוגי, ובלבד שהתוצאה תהיה טובה יותר עם הציונות מאשר בלעדיה לדעתו תפקיד ה"אגודה" לדאוג לצרכים הדחופים של היהדות השומרת תורה ומצוות. אגו"י לעולם לא תוכל להגיע להסכמה באשר למהות האם היא חסידית או ליטאית?
האם היא מחויבת לקשר עם העולם התרבותי, לשיטת "תורה עם דרך ארץ", או שמא היא מייצגת תפיסה של יהדות טהורה המסוגרת בתוך עצמה, ללא פשרות? האמת היא –הוא מוסיף- שהיא הכל, ולכן היא גם לא כלום. מכילה את האחד וגם את השני, לכן היא לא יכולה להיות ארגון בעל מרות אחידה. וכן שאף לפשרה בין שתי התנועות ובשנות ה-30 כאשר אימת הנאצים גברה, קריאתו לאיחוד בין המזרחי לאגודה נהיו תכופות יותר. המשאלה הפכה לשאלה אם להיות או לחדול… והוא מתבייש במאבקים בין האגודה למזרחי, העוכרים את כל חדוות היהדות מאיתנו.
עמדותיו הפרגמטיות של הרב קרליבך נעשו קרובות הרבה יותר ל"מזרחי" (למרות שצמח באגודה) והוא חוזר וקורא לאיחוד שתי התנועות, איחוד זה יביא לדעתו להנעת כוחות אדירים הטמונים בעם ישראל, במקום שכוחות אלו ינטרלו זה את זה.
בניגוד לברויאר, האדיאולוג הראשי של התפיסה האנטי ציונית במחנה האורתודוקסי הוא דגל בגישתו של הרב נחמיה נובל, ממנהיגי הסיעה הציונית בגרמניה.

החטא הקדמון של יהדות גרמניה
הפרופ' גרשום שלום היטיב לתאר את הדו שיח הדמיוני גרמני יהודי, שכביכול התנהל במאתיים השנים האחרונות. שיח זה נדם עוד בתחילתו ולא יצא לפועל מעולם, כך תאר פרופ' שלום את "האשליה הבלתי מובנת" בדבר קיומו של דו שיח גרמני יהודי. מציאות של גרמניות יהודית מאז ימי מנדלסון ועד עלית הנאצים לשלטון. הוא קובע, לא היתה משיכה הדדית בין יהודים לגרמנים היתה רק משיכה של יהודים לגרמניה. האמנציפציה שאירופה חוותה מאז המהפכה הצרפתית היתה מבוססת על העקרון: "מן היהודים בתור אומה יש לשלול הכל, אולם ליהודים כפרטים יש לתת הכל. אל להם להיות במדינה גוף פוליטי… עליהם להיות אזרחים כפרטים… מדוע? חברה של לא אזרחים במדינה היא פסולה, ולא כל שכן, של אומה בתוך אומה: ( קלרמון טונר).
כלומר מדיניות של מקל וגזר. הגזר שוויון זכויות אזרחי ודתי ליהודם הצעה ללא תקדים בתולדות אירופה הנוצרית. ואילו המקל היא הדרישה לוותר בתמורתה על המרכיב הלאומי שביהדות. כדי שהיהודים לא יצטיירו כאומה בתוך אומה. דרישתו של קלרמון-טונר חוקקה בשנת 1791, כאשר יהודי צרפת הפכו לאזרחים שווי זכויות בחובות ברפובליקה הצרפתית. בקונגרס ברלין (1878), נקבע שוויון זכויות ליהודים.

אולם השינוי הפוליטי בחיי היהודים הלך בד בבד עם שינוי בתודעתם הלאומית. מגמת הטמיעה שלטה בכל היהדות מערב אירופה, אולם בגרמניה של משה מנדלסון, היינריך היינה, ליאופולד (יוםטוב) צונף, גבריאל ריסר, צונץ אברהם גיגר ושמשון רפאל הירש, היתה חזקה במיוחד, כדברי פרופ' שלום.

הזדהות היהודים עם מולדתם הגרמנית לא היתה מוגבלת למישור החברתי בלבד, אלא היא זלגה מיד לתחום הלאומי. כבר בתחילת המאה ה-19 הזדהו רוב יהודי גרמניה עם מולדתם הגרמנית, עברו לשפה הגרמנית, בחרו להלחם למען המולדת. התנדבו לצבא הפרוסי כדי לשחרר את מולדתם הגרמנית מהכיבוש הצרפתי של נפוליאון. למרות שהאמנצפציה הגיעה בזכות נפוליאון. ההזדהות עם האומה הגרמנית היתה נחלתם של כל הזרמים ביהדות גרמניה- כולל היהדות האורתודכסית.
בשנות ה40 של המאה הי"ט נשמעה במחנה האורתודוקסי הדעה שנאמנותם למדינה הגרמנית לא רק שאינה נופלת מזו של הרפורמים אלא אף עולה עליה. בכתב העת "ישורון" מיסודו של הרש"ר הירש, כתב תלמידו ד"ר אליאס פלסנר את התובנה: שאותם יהודים ללא חוט שדרה וחסרי כבוד שמוכנים להפנות גב לאמונתם.. הם גם לא אמינים באשר לרצינות ולכנות שאיפתם לגרמניות. דברים אלו, כותב החוקר מאיר סיידלר, משקפים את השאיפה להזדהות לאומית ולא רק לנאמנות אזרחית.

סולל הדרך להשקפת פלסנר (יהדות וגרמניות דבר בעתו) היה הרש"ר הירש בנאום שנשא לרגל שנת היובל להכרעת נפוליאון על ידי פרוסיה בשנת 1803. כאשר היהודים שזכו לאמנצפציה בזכות נפוליאון ואולי הפכו את עצמם ואת זכויותיהם במלחמתם כנגדו אבל בשביל Das Deutsche Vaterland ראויה היתה מלחמתם. ביום עיון שנערך לציון מאה שנה להולדת המשורר הגרמני פרידריך שילר אמר הירש, בין השאר:
דווקא חכמינו היו רואים בסגולתו הרוחנית של שילר, בראש ובראשונה את מתנת א-לוהים שהוענק לו "מחכמתו" יתברך… הוא מוסיף: האין זו קרקע יהדות שבה משרשים הרעיונות שבשיריו של שילר? לו שילר הכיר את היהדות לא רק בעד המסך שנכפה על ידי מוצאו, הוא היה בודאי יהודי ולא היה מבכה את אובדן תרבות יוון.
דבריו של הירש משקפים את אשליית "הסימביוזה הגרמנית יהודית" ,כדברי פרופ' שלום. למרבה הפלא הטמיעה הלאומית הכמעט מוחלטת של יהודי גרמניה לא נבלמה ע"י האנטישמיות, שרק הלכה והתגברה במשך כל המאה ה-19,  מפרעות הפ, הפ ב-1819 ועד הבשלת התנאים שאפשרו את עליית הנאצים לשלטון. ואמנם תפיסתם של יהודים ליברלים, כמו גבריאל ריסר ומוריץ לצרוס שגרמניותם של היהודים אינה נופלת מזו של גרמנים נוצרים, נהייתה גם נחלת היהדות האורתודוקסית כך סכם מרדכי ברויאר את התופעה! אחרי 1871 צירף הזרם האורתודוקסי את קולו לכאורה ללא כל הסתייגות אל מקהלות הפטריוטיות הכללית של יהודי גרמניה. עד כדי כך שבשנת האבל על מותו של פרידריך קיסר בשנת 1888 פנה ה"איזרעלית"- עיתון הדגל של היהדות האותודוקסית בקריאה אל קוראיו לקרוא לבניהם שיוולדו בשנת האבל בשם פרידריך (ברויאר, עדה ודיוקנה, עמ' 262) הסיבה העיקרית לאימוצה של התודעה הלאומית הגרמנית על היהדות האור' מגוונת, אך הסיבה העיקרית נעוצה בהערצת התרבות הגרמנית, כתרבות עוצמתית מתוקנת ואינה מצדיקה עוד הבדלות, אלא להיפך, יש להצטרף אליה. יהודי גרמניה ראו באנטישמיות נחלת העבר ולאחר קבלת שוויון הזכיות בשנת 1871 נראתה יותר מוצדקת.
גם שיטת "תורה עם דרך ארץ" הצטיינה בפתיחות ללא תקדים לעולם התרבותי הלא יהודי מתוך הזדהות לאומית עם גרמניה.
עם זאת יש לציין שביהדות החרדית נשמרה גם התודעה הלאומית היהודית , בניגוד לרבנים הרפורמים שהגדירו עצמם "כגרמנים בני דת משה". גם קרליבך בנסיונו להתחקות אחר שורשיה של ההזדהות העמוקה של יהודי גרמניה, עם מולדתם ועם התרבות הגרמנית. ק' הצביע על הקשר ההדוק בין עיצוב התרבות הגרמנית לבין המאבק של חלק מאנשי ההשכלה, בגרמניה למען מתן שוויון זכויות ליהודים.

ההסטוריה הוכיחה באופן טראגי, כי הדגשת היתר של האליטה היהודית גרמנית, וקרליבך בתוכה, את האחוה בין מנדלסון ולסינג הייתה בלתי מאוזנת. לעומת זאת כבר בתקופת לסינג גברו מתנגדיו הגרמניים שהתנגדו לשיתוף יהודים במפעל הלאומי הגרמני וחלקם היה דומיננטי. למרות כאשר היהודים קבלו ב1871 שוויון זכיות, בשדה האינטלקטואלי הפנים גרמני זכו מתנגדי האמנציפציה לתמיכה רבה מאד. כבר בשנות 1875 זיהה היהודי הליברלי שאול אשר את הסתירה הפנימית בין הלאומיות הגרמנית המתעוררת לבין שילוב היהודים בחברה הגרמנית. ואמנם ספרו "גרמאניה" נשרף. גם היינריך היינה חשש מכשלון האמנציפציה בכלל והאגרסיביות הגרמנית כלפי יהודים בפרט, גם קרליבך למרות ידיעת העובדות לא העריך נכונה את עמדתם. את תפיסתו האופטימית ירש מאביו הרב שלמה קרליבך, שהיה פטריוט חרדי גרמני נלהב וכך גם חינך את ילדיו.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה היה קרליבך בן 31, משוכנע בצדקת דרכה של גרמניה הקיסרית ועמו כל היהדות האורתודוקסית. ההתגייסות למלחמת גרמניה מול אויביה נתפסה ע"י הרבנים החרדים כמלחמת מצוה. את דורו של קרליבך מאפיינת ההצבעה על הנאמנות והצייתנות המשותפת ליהדות האורתודוקסית ולגרמניות. יצחק ברויאר כתב: לרוח הגרמנית שייך העתיד. יוסף קרליבך כתב: "ההתמוטטות של השנים 1914-1918 לא הייתה… אלא תוצאה של כשל מוסרי וזאת כביטוי להשקפתו הגורסת תלות בין עליית העמים וירידתם לבין צדקתם המוסרית. במאמר אחר הוא מוסיף "המגמה האנטישמית הפכה בגרמניה לדוגמה מדעית המשפיעה באופן בלתי מודע על כל חוקר…  לעומת זאת באנגליה ובאמריקה עוד נשארה מידה של איפוק ויראת שמים כלפי התנ"ך לעומת ההיבט האנטישמי הגרמני הרואה בכל יצירה יהודית משהו נחות. עם זאת הוא מציין: יהדות גרמניה ממשיכה לייצג את חוד החנית של היהדות בעידן המודרני. כך כתב באפריל 1933: מבין הקהילות היהודיות, יהדות גרמניה היתה מבחינה אינטלקטואלית מובילה.

התקופה הנאצית

לצד אישיותו המרשימה ותעוזתו האישית של קרליבך, אין מנוס מכשלונו המערכתי בהערכת המצב בתקופה הנאצית, כמו שאר מנהיגי היהדות החרדית.

ב30.1.1933 עלה היטלר לשלטון ובין השנים 1933-1945, הפעיל השלטון הגרמני תוכנית שלבים:

• ניצניה הראשונים נראו כחודשים לאחר עליית הנאצים לשלטון, בחרם על עסקים יהודיים, בחודש אפריל 1933.
• בשנת 1935 חוקקו "חוקי נירנברג" שהעניקו בסיס חוקי לרדיפת יהודים.
• האיום על חיי היהודים הפך למוחשי לאחר ליל הבדולח בנובמבר 1938, בו הועלו באש כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה ובאוסטריה.
• לאחר מסכת השפלות והתעללויות שהחל בסימון היהודים בטלאי צהוב, נלקחה בספטמבר 1940, האוכלוסייה שעדיין נשארה בגרמניה בקרונות למקומות עלומים במזרח אירופה שם רובם נרצחו. מצב זה השפיע על גורלם בשני כיוונים מנוגדים: הישרדותי- בגרמניה נוכח ההסלמה ואורכה… רוב יהודי גרמניה הצליחו להגר ולהמלט.

מדוע לא ניצלו עוד יותר?

עד 'ליל הבדולח' כל מי שרצה יכול היה לצאת, אף כי ספג נזק כלכלי.
המישור התודעתי- ההזדהות העמוקה עם מולדתם ועם התרבות הגרמנית ששורשיה במשה מנדלסון, הולידה אצל יהודי גרמניה דיסונס קוגניטיבי עמוק, שהקשה לזהות את הסכנה בעוד מועד ושבגרמניה של גיתה ושילר לא יאונה להם רע.
יש לזכור שבסוף מלחמת העולם הראשונה, בה נלחמו כל יהודי גרמניה בהתלהבות למען המולדת ועד לעליית היטלר לשלטון עברו 14 שנה בלבד! רבים מיהודי גרמניה התקשו בשינוי מנטלי תודעתי שהשתרש במהלך של יותר ממאה שנים של בניית זהות גרמנית.

יהודי גרמניה סבלו מתסמונת של המאהב הנכזב. הזדהותם הבלתי מסוייגת עם המולדת הגרמנית, כולל הזדהות האורתודקסים בגרמניה- ספגה מהלומה קשה מנשוא.
החיים היהודים בגרמניה עברו שתי תקופות. זו שלפני ליל הבדולח וזו שאחרי ליל הבדולח.
עד ליל הבדולח עמדו החיים היהודיים בגרמניה בצל חקיקה מפלה, עוינות ופעולות אנטי יהודיות שהתרבו. אך מי שרצה להגר לא נמנע ממנו לעשות זאת. חיי הקהילה המשיכו להתנהל כסדרם, תוך הנמכת הפרופיל כלפי חוץ.
לאחר ליל הבדולח– מלחמת הישרדות, פשוטו כמשמעו. כפי שציין קרליבך במכתב מ14.3.41: מליל הבדולח החל הגירוש למזרח ו"הפתרון הסופי לשאלת היהודים".
נסיון ההכלה: לפני ליל הבדולח רוב יהודי גרמניה סברו שאין מקום להיסטריה מוגזמת, וכי צריך לעסוק בשתדלנות אצל השלטונות הגרמניים. באוקטובר 1933 בקשו ראשי היהדות החרדית בגרמניה בראשותו של נשיא אגודת ישראל יעקב רוזנהיים, להיפגש עם היטלר והצביעו בפניו על הצעדים אותם נקטו כדי לשפר את תדמיתה השלילית של גרמניה בעיתונות האירופאית והאמריקנית. כן העלו על נס מנהיגי החרדים את מאמציהם למנוע חרם כלכלי על גרמניה ואת רצונם לסייע לגרמניה בשעתה הקשה. הם הצהירו כי הם דוחים בהחלטיות כל התערבות מבחוץ בענייניה הפנימיים של גרמניה החדשה. הם הוסיפו: מצב היהודים נראה בעיני העולם נואש למדי ובשל כך נוצר מחוץ לגרמניה הרושם כאילו הממשלה הלאומית בגרמניה מבקשת במודע להשמיד את יהדות גרמניה. היהדות האורתודוקסית רוצה להאמין שהשמדת היהודים אינה מטרת הממשלה הגרמנית. אולם אם זו מטרת הממשלה, אז האינטרס שלך ושל העם הגרמני הוא שדבר זה יאמר לנו ביושר, כדי שנוכל להיערך ומבקשים להיפגש עם הקנצלר. המזכיר לא זכה למענה. גם הרב קרליבך, רבה של אלטונה, היה בין הטועים. ההבנה שיהדות גרמניה עומדת על סף תהום לא חלחלה לתודעתם של יהודי גרמניה!

פריחת החיים היהודיים של היהודים בגרמניה הנאצית

משבר הזהות שפקד את יהדות גרמניה לאחר שנשללה גרמניותם של "הגרמנים בני דת משה", הוביל רבים מהם לחיפוש אחר זהותם היהודית. אצל הרב קרליבך מ1933 עד 1938, היו אלה שנים פוריות במיוחד. הן מבחינת מעמדו והשפעתו כמנהיג ציבור נערץ והן מבחינת היבול הספרותי שלו. בשנת 1936 נבחר לרבה של המבורג, השנייה בגודלה בגרמניה ואף הוצעה לו רבנות ברלין שמסיבות של ויכוח דתי סרב לקבל. כתיבתו בשנים אלו מאופיינת בראש ובראשונה בנסיון לשמור בגאווה על ראש יהודי מורם, לעתים בתעוזה רבה תוך סיכון עצמי. בין השאר יצא ב1934 בפרסום מאמר ביקורתי על תורת הגזע במאמר נוסף יצא נגד עיתון המפלגה הנאצית "דר שטירמר". כבר ב1932, כאשר הנאצים היו כפסע מן השלטון, פרש את מאורעות השעה לאור התפיסה היהודית אורתודוכסית כאתגר הנועד להחזיר עטרה ליושנה. הוא ראה בצוק העתים את יד ה' המבקשת להחזיר את היהודים לתורה ולמצוות מתוך הבנתו שיהודי גרמניה נרדפים על התבוללותם מגמה. אשר תרמה אולי לחיזוק תורה ומצוות אך לא תרמה להצלת היהודים. באפריל 1933 ניסח קריאה מטעם הרבנים: אין זה אלא שההשגחה העליונה מדברת אלינו בשפה קשה… כדי לרומם אותנו לדרגה גבוהה יותר. שני נושאים דורשים תיקון: זה מאה שנה אנו פוגעים בשל סיבות כלכליות בקדושת השבת ,רואים אנו שהזנחת ההלכה לא הועילה. וכן באי שמירת חוקי הכשרות. חלום בן מאה שנים על שוויון זכיות שהוביל אותנו להתבוללות מוחלטת נגמר… ולאחר פרסום חוקי נירנברג בסוף 1935, כתב: "אם שתי דרכים טובות ומוסריות לפניך, אבל האחת סותרת את חברתה ואתה מבקש הדרכה כיצד להכריע ביניהם, או אז עליך לבחור בדרך הקשה – זוהי הדרך הנכונה." כך נימק קרליבך את רצונו, את חובתו, להישאר בגרמניה. בתקופה זו של ייצוב השלטון הנאצי, הוא מסתייג במפורש מעזיבת גרמניה ומעלייה לארץ. כך כתב לאחיו, רבה של לייפציג ששקל לעלות לארץ ישראל (ובהמשך גם עלה) בספטמבר 1934: "תוכניתך לעזוב לצמיתות ולעלות לארץ דורשת שיקול דעת רציני." למרות אהבתו לתנועה הציונית יש כאן הסתייגות מעלייה לארץ ישראל במצב הנתון. נראה לי (א.ה.) כי תפיסתו שרב צריך להשאר עם קהילתו לטוב ולמוטב עמדה בבסיס חשיבתו, כפי שהוכיח בהליכתו למוות עם קהילתו. רבים הצליחו להימלט אולם קריאה נחרצת "עלינו לצאת מכאן" לא הושמעה כלל מהמנהיגות החרדית, עד שהיה מאוחר מדי. אף כי היו רבים שעזבו, אף אחד לא צפה את הבאות: חתירת הממשל הגרמני להשמדה פיזית כוללת של העם היהודי. באחד ממאמריו כותב קרליבך רק מי שהיום לא עוזב את גרמניה ומוכן לסבול למענה בתור גרמני ויהודי מוכיח את גרמניותו. וכך ענה לחוקר שפס ב1935: "אנחנו לא חייבים להוכיח את הגרמניות שלנו לאף אחד, וגם לא את יהדותנו, כשם שאנחנו לא חייבים להוכיח את אנושיותנו… עצם הרצון להוכיח הוא בזיון." ואמנם קרליבך היה בשנת 1941 הרב האורתודוקסי המכהן האחרון בגרמניה.

חישוב מסלול מחדש בעקבות ליל הבדולח

לאחר ליל הבדולח השתנו הדברים במחשבתו של קרליבך מן הקצה אל הקצה. והוא כתב: "קיצה של יהדות גרמניה בפתח". אחת מבנותיו מרים בת 16 יצאה מגרמניה מיוזמתה לפני ליל הבדולח ועלתה ארצה. לעומת זאת אצלו כאמור השיקול המרכזי שמנע ממנו לעזוב את גרמניה היה השיקול המוסרי-תחושת האחריות כלפי בני קהילתו. במכתב לידידו בלונדון הוא כותב: קיצה של יהדות גרמניה בפתח. גם אני צריך לראות מה איתי רובצת עלי אחריות על תשעה ילדים. נמסר לי שבדבלין התפנתה משרת רב. אולם בחוגים רבים שוררת מרירות בשל בריחת הרבנים, שברחו מרצונם. לבריחתם יש השלכות חמורות. בקהילות הגדולות ביותר בברלין בלייפציג במינכן וכו' וגם בווינה אין למעשה יותר רבנים אורתודוקסים שיכולים לפסוק הלכה. גם בהמבורג אין. כך שכל האחריות עלי. (בהמבורג 8000 יהודים, בברלין 13000. (23.4.39)) הוא ממשיך: העולם היהודי שואל: האם הרבנים אותם פרנסנו בימים טובים לא חייבים להשאר עמנו בזמנים רעים? היכן האמונה והבטחון שהטיפו לנו? אם אעזוב עכשיו, ההשלכות על המורל של מי שנשאר יהיו נוראות. לבי במזרח בארץ ישראל, אך חובתי כאן במערב. אני בוטח בה', שברגעי האחרונים לא יעזבני. (מיד לאחר ליל הבדולח הצליח להוציא בן ובת לאנגליה וכן הוציא שתי בנותיו הגדולות לשם)

רעייתו טוענת כי מנהיגי האגודה ד"ר ברויאר וד"ר שלזינגר רבה של הלברשטט הוציאו את הסרטיפיקט שנועד לו ולמשפחתו לעלות לארץ. עוד כתבה לוטה רעייתו כאשר תראה את ד"ר ברויאר בארץ מסור לו בשמי: "קול דמי אחיך צועקים אליך" (לפי בראשית ד, י).

קרליבך כתב כאשר הכל ציפו שבעיית היהודים בגרמניה תיפתר על ידי פינוי שלם בהושטת יד נדיבה מבחוץ נכזבו… המנהיגים עזבו, ההמון שנשאר מצטמצם אט אט והוא זקוק לסיוע נפשי. אינני יכול לקבל על עצמי את האחריות ולעזוב את גרמניה (19.5.1939).

בקומה השניה של המקדש עדיין אפשר לשמוח

בינואר 1939 אולצו כל הגברים היהודיים להוסיף לשמם הפרטי את השם "ישראל" והנשים את השם "שרה". הרב קרליבך השתמש בשם "ישראל" בתור שם עיקרי. מתברר שבשנים 1940-1941 נחגגו בהמבורג בניצוחו של קרליבך חגים יהודיים ברוב עם. לקראת חג הפסח תש"א (1941) הוא כותב באיגרת לאנשי קהילתו באשר הם שם: ברגע האחרון הצליחה הקהילה לשכור מקום במאפיה נטושה והפעלנו משם את התנורים ואפינו מספיק מצות עבור המבורג והסביבה. גם השנה נארגן סדרי פסח עבור כל דכפין… והוא מסיים מכתבו זה: גם בפורים האחרון ראינו שבקומה השניה של המקדש הטובע עדיין אפשר לשמוח.

כאשר החלו הטרנספורטים מהמבורג ל"מזרח", בעשרים וחמישה באוקטובר הכריז קרליבך על יום צום. זמן קצר לאחר מכן קבלה גם משפחתו את צו הגירוש ובשלישי בדצמבר 1941, שלושה ימים לפני עלייתו לרכבת כתב: תפקידם של מי שאוכלים את לחמם בדמעה הוא לעזור לכל מי שאומלל עוד יותר.

קידוש ה'

כבר בסוף 1933 כתב: הסבל בא לעולם כדי שנוכל ליישם את הפסוקים "ואהבת לרעך כמוך". בנאום הבכורה שלו כרבה של המבורג בשנת 1936 ,אמר: ביתי וליבי יהיו פתוחים לרווחה לכל… אקח חלק בכל מצוקות נפשכם. באותה שנה בפרושו לפסוק "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד) היהדות רואה בוויתור על ההישרדות כמטרת החיים את הערובה היחידה לקיומה. מעדיות רבות על חידושיו האחרונים במחנה הריכוז יונגפרנהוף שליד ריגה, אנו יודעים שקרליבך הוכיח את נאמנותו המוחלטת לעקרונות אלו: האנושיות הפשוטה והמובנת למסור את נפשו גם בתקופה זו וברגעיו האחרונים. הוא נרצח ב26.3.1942 עם רוב הקהילה, עם אשתו ושלוש בנותיו הצעירות. הבן הצעיר שהיה אז בן 16 ושרד את מחנות הריכוז היגר לארצות הברית.

כואב לסיים מאמר זה על אדם שנפל על משמרתו מתוך אמונה תמימה וחזקה, שאסור למנהיג לנטוש את קהילתו. יהי זכרו ברוך.