הבריחה/מאת שרה לוסטיג גודמן והדסה לוסטיג גולדברג

הבריחה/מאת שרה לוסטיג גודמן והדסה לוסטיג גולדברג

הבריחה היא ה– flucht. זוהי מילה בשפה הגרמנית שפירושה הפשוט הוא: בריחה, אבל בעקבות מאורעות השואה מילה זו קיבלה משמעויות נוספות וכאשר ניצול מהתופת משתמש במונח זה: fluchtהכל יודעים שאין הוא מתכוון לבריחה סתם. מונח זה השתרש בפי אלפי יהודים מגרמניה, מפולין, מאוסטריה ומשאר מדינות אירופה שנסו על נפשם מחיית הטרף הנאצית.

 

הניצולים שהצליחו לצאת מתוך ההריסות ידעו כולם את הפירוש העמוק והכואב למונח flucht: מנוסה מתמדת, מנת אוכל מינימלית לאדם, מחסות ארעיים וביגוד לא מתאים. זו היתה בריחה מהפחד, מהעריצות, ממאסר, מהגטאות ומהאקציות. המנוסה נעשתה ברכבת, במכונית, בסוס ועגלה אבל בעיקר בהליכה רגלית מעייפת צעד אחר צעד לאורך מרחקים עצומים.

 

כאשר אבא חזר הביתה, החלו הורינו לתכנן ברצינות את בריחתם מגרמניה לבלגיה. שאיפתם היתה להתאחד במהרה עם בנותיהם. היו להם ויזות מזויפות לארצות הברית, אבל זה לא הספיק – באותם ימים התנועה בתוך גרמניה נעשתה על-ידי אישורים מיוחדים שכמובן לא היו ברשותם. כיוון שכך היה, הורינו פנו לאנשי מחתרת שעזרו ליהודים להמלט מגרמניה. אנשי המחתרת נתנו להם שם של מבריח גבולות, אולם כאשר הם פנו אליו הסתבר לדאבונם שהוא כבר לא עוסק בעבודה מסוכנת זו. אמא התחננה בפניו שיפנה אותם למבריח אחר. תמורת התשלום הנאות שאמא הציעה לו, סיפק המבריח את המידע הדרוש בחוסר-רצון בולט. המבריח נתן להם שם של בעל משאית שעסק בהברחת יהודים חסרי אישורים מתאימים בין מחסומי הנאצים בתוך גבולות המדינה עד לעברו השני של הגבול הגרמני. הבעיה היתה שהאיש נמצא בקנטון אחר בגרמניה ולשם היו הורינו צריכים להגיע באופן עצמאי. על מנת לפגוש את המבריח היה צורך לנסוע ברכבת. לא היתה להורינו כל דרך חוקית להשיג אישורי נסיעה וכרטיסים לנסיעה ברכבת למחוז הדרוש להם. הגסטפו הגרמני היה בכל מקום, באופן שיטתי ועקבי הם בדקו כל הזמן את המסמכים ואישורי המעבר של כל הנוסעים בכל הרכבות.

אבא ואמא הצליחו להתגנב לתוך תחנת הרכבת ולזחול מתחת לרכבת הנוסעת ליעדם מבלי להתגלות על-ידי חיילי הגסטאפו. הם נאחזו במוטות שהיו מחוברים בצורה מאוזנת מתחת לקרון הרכבת והשתדלו לא ליפול בזמן הנסיעה. הנסיעה בצורה זו היתה מסוכנת ביותר, וברור שלא ניתן היה לקיימה עם שתי בנות קטנות. מסע זה ארך כמה שעות, עם עצירות רבות שבהן חיילי הגסטאפו ערכו חיפושים ובדיקות אינסופיות במסמכים של הנוסעים ברכבת. לאחר סיומו המוצלח של המסע המפחיד והמפרך ולאחר עזיבת תחנת היעד ללא פגע, הורינו פנו לחפש את המבריח בעל המשאית בנקודת המפגש עליה סוכם קודם לכן.

למבריח היתה משאית מלאה סחורה (קורות עץ) ובה תא מוסתר מאחורי תא הנהג. התא היה קטן ויכלו להכנס בו רק ארבעה אנשים בעמידה. כך קרה שיחד עם הורינו הצטופפו בתא שתי נערות יהודיות נוספות (זרות להם). לארבעת הבורחים לא היה מקום לזוז, והיה עליהם להיות בשקט גמור כל הזמן. בכל מעבר בין מחוז גרמני אחד למשנהו המשאית היתה נעצרת על ידי הגסטאפו לבדיקת אשרות מעבר של הנהג וחיפושים של נוסעים סמויים. לעיתים, הנאצים היו יורים באופן אקראי לתוך המשאית מתוך חשד שבכל זאת מסתתרים שם אנשים.

לפני תחילת הנסיעה הנהג קיבל תשלום מלא עבור שירותי ההסעה המסוכנים שסיפק מארבעת הנוסעים שלו. עובדה זו לא מנעה ממנו לבקש תוספת תשלום לאחר כל מעבר שנחצה בהצלחה. כאשר המזומנים אזלו להורינו הם שילמו בתכשיטים של אמנו. לשתי הצעירות נגמר הכסף בשלב כלשהוא והורינו שילמו עבורן את המשך הדרך. אבא סירב בכל תוקף להשאיר את הצעירות לבדן, חסרות כל, ללא אשרות מעבר בכביש גרמני לא מוכר, בזמן כל-כך מסוכן. בנס, הארבעה לא נתגלו ולא נפגעו במהלך המסע המסוכן והם הגיעו בשלום לגבול הבלגי. הנסיעה במשאית ארכה כמעט יום שלם. הנהג השאיר אותם ביער ליד הגבול והם עברו אל החופש לתוך בלגיה בהליכה דרך קטע לא שמור של הגבול.

לאחר שכולם עברו את הגבול, הודו שתי הצעירות להורינו ופנו למצוא ולפגוש את קרוביהן. הנסיעה בתוך בלגיה היתה ללא צורך באשרות מעבר ולא לוותה בבדיקות וחיפושים אין-סופיים על-ידי שוטרים חמושים. הורינו עשו דרכם במהירות לאנטוורפן לפגישה מחודשת עם בנותיהן סוזן ושרה, בבית משפחת פריש לאחר פרידה של שלושה חודשים ארוכים מאוד. בתחילה שרה לא הכירה את אמה, אבל לאחר היסוס קל היא פרצה בבכי, רצה לאמה ולא רצתה לעזבה שוב. בראותו זאת, הבין אבא עד כמה היתה הפרידה טראומטית עבור בנותיו הרכות. באותו זמן אבא קיבל על עצמו שתי משימות חשובות ביותר, שהוא ישתדל בכל כוחו ויכולתו למלאן:

 

1) המשפחה לא תתפצל יותר – אף פעם!

            2) המשפחה לעולם לא תשאר במדינה שהנאצים פלשו אליה!

 

בעזרת משפחת פריש, התמקמה משפחתנו באנטוורפן בלגיה. מהם אבא למד מקצוע חדש – חיתוך ושיוף יהלומים והפיכתם לאבני חן. לאחר הפלישה הגרמנית לפולין בספטמבר 1939, אבא ראה את הנולד והבין שהפלישה הנאצית לבלגיה קרובה. זה היה סימן למשפחתנו הקטנה לצאת לדרך שוב, הפעם כמשפחה מאוחדת. (משפחת פריש הצליחה להמלט בעור שיניה מהמפלצת הנאצית ולהגיע ללא פגע לחופיה הבטוחים של ניו-יורק. כיום, דניס ומשפחתה חיים בישראל).

בזמן שהותנו בבלגיה החל אבא לתכנן את יציאתנו ממדינה זו, הוא הכין עבורנו דרכונים מזויפים ללא כל נסיון קודם בזיוף: הוא פשוט הדביק קרטון לבן לאשרת מעבר שהיתה ברשותו, אחר-כך הוא תפר את התעודה באמצעיתה והוסיף עליה את פרטינו האישיים. בצורה זו נוצר מסמך שנראה רשמי. מסמך זה עזר לנו רבות במעברי גבול שונים, כאשר הבודקים האמינו שהמסמך אמיתי. אבא תמיד אמר שהחותמת האמיתית הראשונה תשווה ל'דרכון' מראה אמיתי. הנחה זו התבררה כנכונה – החותמת הראשונה על ה 'דרכון' הפכה אותו למסמך 'חוקי', כל חותמת נוספת הוסיפה לאותנטיות של המסמך. הפקת הדרכון היתה הברקה מסוכנת שלשמחתנו עמדה במבחן ועזרה לנו מאוד. לצערנו, מסמך מרתק זה אבד לנו ברבות הימים.

התחזיות והאינטואיציות של אבא התבררו כנכונות ואנו נמלטנו מבלגיה ממש בזמן: חודשים ספורים אחר-כך, במאי 1940, הגרמנים אכן פלשו לבלגיה. בשתי מלחמות העולם, הצבא הבלגי היה חלש מכדי להצליח ולהדוף את הצבא הגרמני שרמס את המדינה הבלגית בדרכו לצרפת. גם הפעם הבלגים ספגו אבידות רבות בנפש וברכוש.

בבלגיה עלינו לרכבת משא עם קבוצת מהגרים שאורגנה על-ידי המחתרת היהודית. באמצעות המסמך המזויף שלנו חצינו את הגבול הבלגי ונכנסנו לצרפת. בשבת לא נסענו, החניה של הקבוצה היתה בעיירה צרפתית קטנה קרוב לגבול. כומר העיירה ששמע על בואה של קבוצת המהגרים הגדולה, הניח שאנשי הקבוצה יהיו רעבים, לכן הוא הורה לכל הכפריים להכין סעודה כיד המלך כקבלת פנים לאורחים שזה מקרוב באו. הכומר אפילו התיר לשחוט חזירים, אף-על-פי שהיה יום שישי ובאותה התקופה הקתולים צוו על איסור אכילת בשר בימי שישי. אולם, רוב היהודים בקבוצה היו שומרי מצוות והקפידו לאכול רק אוכל כשר ולא הסכימו לאכול מבשר החזיר, למרות שהוא הוכן במיוחד לכבודם. היהודים נהגו במשנה זהירות ובדיפלומטיות רבה על מנת שלא להעליב את המארחים בסירובם לאכול מהבשר הטרף. אנשי הקבוצה שמחו מאוד לקבל את הירקות והסרדינים שהוצעו להם, למרות שברכבת האוכל העיקרי היה ביצים קשות ו… סרדינים.

 

סוזן: אני זוכרת את הגעתנו לכפר הצרפתי ואת האווירה המתוחה שנלוותה לארוחה שהוגשה לנו. אני זוכרת את חדר האוכל ואיך שהתרשמתי ממנו. הכפריים האמינו באלוהים בדרכם. אולם, לִמדו אותם שליהודים יש קרניים… לכן נתקלנו במבטי תדהמה חודרים, מה רבה היתה הפתעתם כאשר הם גילו שיהודים הם בסך הכל בני-אדם בדיוק כמותם.

 

בבוקר חלק מהמהגרים עלו במעלה הגבעה לטירה שהיתה שם כדי לבקש מעט חלב לתינוקות. מאוחר יותר עברה כל הקבוצה לגור בטירה, בתמורה למגורים חברי הקבוצה עבדו בשדות ובאדמות.

 

סוזן: שהינו כשלושה חודשים בצרפת בטירה גדולה ועתיקה, סביבה היו כרמים ושדות. אינני יודעת אם הטירה היתה חלק מהכפר או מחוצה לו. הקבוצה היהודית כולה, שמנתה כ- 25 נפשות, שוכנה בטירה והגברים עבדו בכרמים הסמוכים. עיקר עבודתם היתה להדביר את הענבים מפני מזיקים. חומרי ההדברה היו במיכלים נישאים על הגב, לכל אחד היה מיכל עם מטף להתזת החומר על הגפנים. התפקיד שלי היה להביא להם את ארוחת הצהרים בכל יום. בעיני, הדרך עד לכרמים שעברה בשדות נראתה ארוכה מאוד. המשימה הזו הפחידה אותי מאוד בכל יום מחדש במיוחד כיוון שהייתי צריכה לעשות אותה לבדי.  

 

לאחר זמן מה, הופיעו בטירה שוטרים צרפתים והם אסרו את כל הגברים וכלאו אותם בכלא המקומי. מטרת המאסר היתה לשלוח את הגברים למחנות עבודה צרפתיים בהקדם, למרות שהם היו עובדים בשכר בכרמים. בזעמה הרב הקימה אמא שערוריה: לדעתה לא היתה סיבה לאסור את האנשים – בעצם, יותר נכון לומר שהסיבה היחידה למעצר היתה דתם היהודית שהפכה את האנשים האלו לשעיר לעזאזל. האם הגענו עד כה רק כדי להפרד שוב? אמא ואשה נוספת למדו מעט צרפתית בבית-הספר. שתיהן הלכו בראש כל הנשים לתחנת המשטרה במטרה לשחרר את הגברים. בעזרת ידיעתן המועטת את השפה ובעזרת כוח רצון גדול ונחישות, השתיים הקימו מהומה ורעש כה רב עד שאנשי המשטרה נענו להן – והגברים שוחררו (ראה מסמך 7). זו היתה הפעם השניה שאמא יזמה פעולות אשר בעזרתן היא הצילה את אבא. אמא פעלה בהרבה נחישות, אומץ לב ואמונה.

לאחר אירוע זה, חשנו ששהיה נוספת בטירה אינה אופציה מבחינתנו וכך נאלצנו להמשיך במסע ה- fluchtשלנו לאורך צרפת. הצבא הגרמני פלש לצרפת בעוד אנו ממשיכים בדרכנו הנואשת לעבר חציית הגבול לתוך ספרד. הצלחנו לחצות את הגבול לפני שממשלת צרפת נכנעה לנאצים ביוני 1940.

תקופה זו מעורפלת מאוד בזכרונה של שרה, אבל תמונה אחת ברורה נותרה במוחה – תמונה של מנהרה.

 

שרה: אני זוכרת את אבא נושא אותי בזרועותיו. הייתי בת ארבע בערך. הוא החזיק אותי ואני נאחזתי בצווארו, אני זוכרת שרגלי התנופפו בצורה חופשית. היינו במנהרה שנדמתה לי כארוכה ביותר, תחושתי היתה שהמנהרה לא נגמרת. היה המון רב של אנשים נשים וטף מכל הגילאים שדחפו ונדחפו, לכולם היו חפצים ומזוודות. אמא וסוזן היו לידנו כל הזמן. אני זוכרת שצעקתי – הרגליים שלי, הרגליים שלי – כיוון שכל הזמן דחפו אותי ורגליי נמחצו בהמון. אבא שינה את אחיזתו כך שהוא יוכל להגן על הרגליים שלי – אבל עדיין נתקעו בי כל הזמן. אבא אחז בנו בחזקה, הוא היה נחוש בדעתו לא לאבד אותנו בין ההמון. הסיוט שלו היה שנאבד בהמון. לצערנו – זו היתה חלק מהמציאות בזמנים ההם, ומשפחות רבות הופרדו ללא שוב.

 

סוזן: המעבר במנהרה שהתרחש קרוב לוודאי בצרפת זכור גם לי במעומעם. היינו בתחנת רכבת והיינו צריכים לעבור בין המסילות. המנהרה חיברה בין המסילות ועברו בה נוסעים מכיוונים שונים. למזלנו היינו באמצע המנהרה כאשר החלה הפצצה של הצבא הגרמני. אנשים שהיו בקצות המנהרה נהרגו ו / או נפצעו, ואִילו אלה שהיו במרכז נהנו ממחסה מקירות המנהרה ונותרו ללא פגע. אני נדחפתי לקיר ואני זוכרת שאבא החזיק את שרה. לאחר שההפגזה הסתיימה ויצאנו מהמנהרה, עברנו ליד הפצועים וההרוגים. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי גוויות. לא היתה לנו כל דרך שיכולנו לעזור לפצועים – כך שרק חלפנו על פניהם. חוץ מזה היה חשוב ביותר שנצליח לעלות לרכבת 'שלנו' בזמן.

יש מקרה נוסף שארע בצרפת ונחרת בזכרוני: הלכנו בעיירה שבה כל הבתים עלו באש. אני זוכרת רק שהייתי עם אבא, אין לי מושג לאן הלכנו ומה עשינו שם אבל אני זוכרת בבירור שכל מקום שהסתכלתי בו עלה באש. הכל היה אפוף בלהבות.

כשעזבנו את צרפת, עברנו דרך ספרד שהיתה כולה עיי חרבות בגלל מלחמת האחים שהתחוללה בה. בכל מקום בספרד ראיתי הרס וחורבן.

 

מצרפת המשכנו את מסענו דרך ספרד עד שהגענו לפורטוגל. נכנסנו לפורטוגל בעזרת הקונסוליה הפורטוגזית בצרפת, ממנה קבלנו היתרי נסיעה לספרד ואישורי כניסה חוקית לפורטוגל. באופן קבוע הצלחנו תמיד להקדים את הנאצים במסעם האכזרי ברחבי אירופה. קרוב ל- 25,000 יהודים ברחו מצרפת לספרד ולפורטוגל בין 1940 לקיץ 1942. זכינו להיות חלק מהם. המסע בתוך מדינת ספרד ארך לנו כחודשיים.

בליסבון שבפורטוגל, התמזל מזלנו ומצאנו מקום מגורים וסוזן יכלה ללכת לבית הספר שוב. היא היתה בת שמונה ושוב היה עליה ללמוד בשפה חדשה, הרביעית במספר! אבא לא תמיד הצליח למצוא עבודה, ובזמנים קשים הוא העסיק את עצמו באוסף הבולים שלו שהוא הצליח להבריח עימו מגרמניה. בול נדיר בעל ערך רב יכול היה להמכר בכסף טוב שנתן אמצעים להמשיך לחיות. בנוסף נאלצו הורינו למכור חלק מהתכשיטים של אמא.

 

סוזן: היינו בפורטוגל כעשרה חודשים ואני יודעת שלהורינו זו היתה תקופה קשה מאוד. לי בכל אופן יש הרבה זכרונות נעימים מהתקופה הזו. נהניתי מזה שסוף סוף חזרתי ללמוד בבית-הספר, אפילו שנאלצתי ללמוד שוב שפה חדשה. עד היום אני עדיין מבינה את השפה. אני זוכרת שהיינו בליסבון בימים הנוראים ובסוכות. אני בטוחה בכך כיוון שיש לי זכרון מסוכה מיוחדת שאבא ואני הלכנו לראות. הסוכה היתה מקושטת בהרבה פירות טריים, וזה הרשים אותי מאוד.

גרנו בצלע הר, הרחובות נבנו כמדרגות. הבתים נבנו משני צדי המדרגות. בגלל צורת הבניה, המעבר בין הרחובות היה בהליכה בלבד (לא היתה אפשרות לאף כלי רכב לעבור שם). נשים נשאו סלים מלאי כל טוב על ראשיהן, מדי פעם הן עצרו ומכרו מתוך התוצרת שבסל: פירות, דגים ושאר מיני מזון.

 

הורינו חסכו פרוטה לפרוטה ובו בזמן תכננו דרכי פעולה לבריחה מהתופת האירופית. אמריקה לא אפשרה למהגרים חדשים להכנס לתחומי היבשת. אנגליה אסרה את כניסת היהודים לפלשתינה בעיקר, אבל גם לבריטניה הכניסה נאסרה. הגבלות אלה רק הגבירו את הנחישות של אבא, והוא עבר מקונסוליה לקונסוליה בנסיון לקבל אשרות כניסה למדינה מחוץ ליבשת אירופה. בקונסוליה הקובנית, נשאו הנסיונות של אבא פרי, והוא קבל אשרות כניסה לקובה לכל המשפחה. כאשר הויזות היו ברשותו, אבא בילה ימים ושבועות בנמל בחיפוש אחר דרך חוקית להגיע לקובה. המטרה היתה להגיע לאמריקה ולחבור לקרובי המשפחה הרבים שלנו שהיו שם. קובה תוכננה כארץ מעבר שהשהיה בה תהיה מינימלית. (קובה נמצאת 150 ק"מ דרומית לחופי ארצות הברית).

יום אחד הצליח אבא לרכוש ארבעה כרטיסים באניה שהפליגה לצד השני של האוקינוס האטלנטי. אבא חזר הביתה בזריזות, המשפחה ארזה את חפציה המועטים במהירות, ותוך זמן קצר היינו כולנו ברציף מוכנים לעלות על האניה. כאשר ניסינו לעלות לסיפון האניה, התברר לנו לזוועתינו, שהמקומות שלנו נמכרו גם לאנשים נוספים, והם הקדימו אותנו וכבר עלו לאניה. כך קרה שאבא שילם ממיטב כספו ובכל זאת נשארנו מאחור. מובן שמעולם לא קבלנו החזר או זיכוי לכסף ששולם. שוב מצאנו את עצמנו לכודים באירופה הבוערת חסרי-כל. בזמן שאבא ראה את האניה מפליגה בלעדינו הוא היה נואש והבין שיש דחיפות רבה לעזוב את היבשת האירופית לפני שיהיה מאוחר מדי. באותו זמן אמא היתה בהריון מתקדם. הנאצים כבשו כמעט את כל אירופה והשייט בים היה נדיר ביותר.

יום אחד פגשו הורינו קרוב משפחה רחוק בליסבון. הזיהוי לא היה פשוט כיוון שכל מה שעבר עליהם שינה את מראם כמעט לבלי הכר. בכל אופן, קרוב זה עזר להורינו להשיג את הכסף הדרוש לרכישת כרטיסים נוספים להפלגה אחרת שתבוא. אבא החליט שמעתה המשפחה תגור בקרבת הנמל ממש, זאת על-מנת שברגע שיתפנה מקום באניה כלשהיא לא יבוזבז זמן יקר על הליכה למקום המגורים והבאת המשפחה לרציף, וכך תמנע האפשרות שמקומנו באניה יתפס על-ידי אחרים. לכן עזבנו את הדירה השכורה שגרנו בה ועברנו לגור במלון קטן וקודר ששכן על חוף הים, צמוד לנמל. התנאים שם היו איומים: ארבעת בני המשפחה נאלצו להצטופף בחדר אחד קטן למשך שבועות מספר.

האניה שבה הצליח אבא לרכוש כרטיסים בשבילנו, היתה האניה החוקית האחרונה שהפליגה מליסבון לקובה. לאחר מכן, שיט חוקי בים הופסק בעקבות המלחמה, כיוון שהשיט נעשה מסוכן מדי. הגרמנים השתדלו לפגוע ולהטביע את כל הספינות הזרות ששטו בים בעזרת טילי טורפדו. היתה לנו סייעתא דשמיא גדולה מאוד שהצלחנו לרכוש כרטיסים ולהפליג באניה זו (ראה מסמך 9). מיד לאחר רכישת הכרטיסים עלינו לאניה וחיכינו להפלגה.

 

סוזן: לדעתי האניה נקראה 'סרה פינטה'. יש לי זכרונות מההפלגה בים עד קובה. אני זוכרת שהרביתי להסתכל מהחלון למרחבי הים הגדולים. דרגשי המיטות היו בני חמש קומות ואני ישנתי איפוא שהוא באמצע.

 

רק בזמן מאוחר יותר נודע לנו שהאניה הראשונה, זו שרצינו להפליג בה אבל מקומותינו נתפסו על-ידי אחרים, טובעה על-ידי טורפדו גרמני ולא נותרו ממנה ניצולים!!! שוב הרגשנו את ההשגחה הפרטית של הקב"ה על משפחתנו הקטנה.

 

החלצותנו מציפורני המפלצת הנאצית ארכה יותר משנתיים, שבמהלכן הצלחנו תמיד להקדים בצעד אחד את המפלצת הנאצית האכזרית. דרכי הבריחה וההצלה שלנו לוו בניסים גלויים רבים. רבות מהמשפחות שברחו כמונו התפרקו במהלך המנוסה – חלקם נהרגו במיתות משונות בדרך, חלקם נתפסו על-ידי הנאצים שהביאום למחנות השמדה ושם הרגום על-ידי עבודה עד מוות, הרעבה, מלקות, רצח ביריות בדם קר או המתה בתאי הגזים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *