יהודית ויינר לבית פירסט/ראיינה וערכה נעמי אגמון

יהודית ויינר לבית פירסט/ראיינה וערכה נעמי אגמון

נולדתי בשנת 1940, לגזה פירסט והאנלקה לבית פליישמן בבודפשט שבהונגריה.   ב 1944 נולדה אחותי היחידה ז'וז'יקה. בבית היה לנו חדר מגורים ובו ספה פינתית עליה היו ישנים הורי ובקצה, מיטת תינוק עבורי.

כבר בשנת 1942 אבי נלקח למחנה עבודה, כך שרוב הזמן היינו רק עם אמא. אחותי לא הכירה את אבא כלל הוא עצמו פגש בה פעם אחת בגיל 3 חודשים כשקיבל חופשה קצרצרה, הוא בא לבקרנו בהיותנו חולות בבית חולים. לאבא הייתה אפשרות להעלם לפינת מסתור, לא לשוב למחנה ולהינצל, אבל הוא סרב לעשות זאת כיוון שידע שאם לא ישוב, ירצחו 10 אנשים במחנה.

לי יש שני זיכרונות מיוחדים ממנו, האחד: אני זוכרת שבלילה אחד כשהושיבו אותי על הסיר גיליתי פתאום שאבא בבית, חיבקתי אותו ומאוד התרגשתי. זיכרון שני: כשאבא היה עוד בבית נהגתי לטפס על מיטתו ולהישכב על חזהו, קראתי לזה "מיטת ברזל".

בתקופה מסוימת של המלחמה גרנו בבית מוגן: אמא, אחותי בת 5 חודשים ואני. בדרך כלל היה מחסור באוכל, אך ביום מסוים זה אמא הצליחה להשיג קמח וכרוב ובישלה לנו אטריות כרוב. משסיימה לבשל נכנסו שני גברים לאסוף את כל דיירי הבניין, אני בכיתי שאני רוצה לאכול, ואחד מהשניים הציע שיתנו ל"גורה" לאכול והם בינתיים יאספו את שאר הדיירים. אמא אמרה לי לאכול לאט! וכשהם חזרו, בכיתי שוב שאני רוצה לאכול ואז שאל האיש אם יש לנו כסף או אביזר יקר ערך אחר?, תני אותו לשוער והוא ייתן לכן לצאת ב 5 בבוקר, ובשעה 6 אנחנו נאסוף אתכן. עשינו זאת, ואז , בלילה קר של 20 מעלות, אמא התקדמה עם התינוקת קשורה על גבה כשהיא מחזיקה אותי בידה. אז נתקלנו בשני שוטרים פטרולים, לשאלתם: מאין אנחנו ולאן פנינו מועדות בשעה זו, ענתה אמא: אנחנו הגענו מהכפר כי הבית שלנו פוצץ ואנו בדרך לאחותי. הם נתנו לנו לעבור ואנחנו עברנו למסתור. עד שנכנסו הרוסים.  את כל שאר דיירי הבניין לקחו לנהר הדנובה וירו בהם, אנחנו היחידים ששרדנו. כשבאו הרוסים, הם דרשו מאתנו את כל השעונים אבל כשראו את אחותי נתנו לנו שוקולד ואת השעונים לקחו.

מה שנשאר לי הוא הפחד מהפצצה, הבית בו גרנו הופצץ, הזכוכיות התנפצו ואני חששתי לעיתים קרובות שפצצה נופלת לי על הראש.

כשנגמרה המלחמה, היינו שתינו, אחותי ואני, חולות בטרום-שחפת. וכך העתקנו את מקום מגורינו מפשט לבודה הגבוהה. אמא המפרנסת היחידה נאלצה לצאת לעבודה, ואני הייתי "ילדת מפתח".

בכיתה א' למדתי באופן פרטי. בגלל מחלתי לא היה באפשרותי לקום וללכת לביה"ס, כיוון שנאלצתי לשכב באוויר הצח ולנוח זמן רב. בתו של הרב השכונתי באה יום יום ללמדני. החל בכיתה ב' הצטרפתי לביה"ס.

גדלתי במשפחה חילונית תוך התעלמות מוחלטת ממנהגי יהדות ומחגיהם. (רק אחרי העלייה ארצה נודע לי שאמא שמרה בסתר על יום כיפור).    בביה"ס נשארנו עד אחר הצהרים, בשבתות נהגנו לצאת למסעדות ובחופשת הקיץ רכשו עבורנו מנוי למסעדה כיוון שלא היו ארוחות ביה"ס.

אחותי בת ה 8 שנולדה עם מום בלב הלכה אתי לבדיקה רפואית מטעם בית הספר במטרה לשחררה משעורי התעמלות. הרופא הזמינה לשיחה ואמר לה שלפניה שתי אפשרויות: האחת, לעבור ניתוח לב, והשנייה למות עד גיל 16.   מאותו יום הכל בבית נסב סביבה עד שב 1953 היא נותחה, ניתוח שהיה נדיר מאוד באותו זמן אבל היא הבריאה.

הייתי חברה בתנועת נוער קומוניסטית "הפיונירים" . בקיץ נהגנו לצאת למחנות של שבועיים, משחזרנו, ניתן היה לעבור בדיקות רפואיות ולצאת למחנה פעם נוספת. לעיתים יצאתי גם למחנה שלישי.

בגיל 9 התקבלתי ל"רכבת פיוניר" – רכבת ילדים. ברכבת זו היה מנהל קטר ומנהל תחנה- אדם מבוגר, כל שאר הפעילים היו ילדים בגילאי 8 – 14 . אחת לשבועיים יצאנו למלא תפקיד כלשהו ברכבת: קופאיות, מחליפי מסלולים, כרטיסנים וכד.   מאוד נהניתי מפעילות זו.

ב1956 פרץ המרד בבודפשט בעקבותיו היה הרס רב והרוגים רבים. הרוסים הגיעו בטנקים לדכא את המרד.   אני רציתי לברוח מהארץ, אמא החליטה שנעזוב כולנו יחד. דודי, אחיה של אמי שגר בהונגריה, הציע לנו לעזוב בדצמבר יחד עם בן דודי (בנה של אחות אחרת). אלא שהוא לא היה מוכן שכולנו נצא באותה רכבת. כך שנשארנו לחכות לרכבת הבאה. בן דודי הגיע בשלום לאיטליה. גם לרכבת הבאה דודי לא נתן לנו לעלית, הסתבר, שאותה רכבת עליה לא עלינו, נתפשה ע"י ההונגרים בסמוך לגבול. הבורחים היו חבויים בתוך הקטר. בינתיים קיבלנו את האישור לעלייה ארצה.

 

ב1957 עזבנו את הונגריה בדרך לישראל. בפירנצה חנינו לשבועיים אצל אחותה של אמא ושם התפתח דיון: האם כדאי לעלות לישראל? אולי עדיפה אוסטרליה? או אנגליה? או ברזיל? או להישאר באיטליה? מקומות בהם גרו בני משפחה, אבל אמא העדיפה את ישראל וכך תשוב ותיפגש עם הוריה שגרו שם משנת 1953. אני שאלתי:" במידה ואנשא, האם יהיה עלי לגלח את שערי?" (שמעתי על המנהג הזה מפיהם של 2 חרדים אותם פגשתי בבודפשט) אם כן, לא אסע! פחדתי שאאלץ להיות דתית ולהתנהג עלפי הכללים שלהם.

 

הגענו ארצה בערב פורים. קיבלנו דירה בבית שמש שכללה 3 מיטות סוכנות, 3 שרפרפים ושולחן קטן, 3 שמיכות, וכמובן 2 סירי בישול. אחותי נשלחה למוסד בבן שמן ואותי שלחו לאולפן בברור חיל – קיבוץ של דרום אמריקאים. באולפן למדנו חצי יום ובחצי הנוסף עבדנו. היינו שם 2 בנות מהונגריה. קיבלתי משפחה אומנת – דוברי הונגרית. באולפן, עבדתי במכבסה או במטבח. יום אחד נתבקשתי להחליף את המבשלת ולבשל לשומרים, הם הופתעו מן המזון המיוחד שהכינותי ובקשו שאמשיך ואבשל עבורם. כך המשכתי עד שעזבתי.

 

לצערי, בלימודים לא הצלחתי: עברית, לא ידעתי, מעולם לא למדתי תנ"ך, ספרות עברית, לשון, אנגלית וכו'. כך שבחופשת הקיץ עבדתי במפעלים ברמת גן ושנה אחרי זה למדתי לבורנטית רפואית בקורס ערב ברמת גן. אחרי 3 חודשים שהייתי באולפן, עזבתי, כדי ללימוד בבית ספר אורט ללבורנטים רפואיים ברמת גן.  משם התקבלתי לעבודה במכון הווטרינרי בבית דגן.

אמא עברה לגור בדמי מפתח בדירה בת שניים וחצי חדרים. ברמת גן, סבא וסבתא שכרו דירה לידינו.

ב1961 התגייסתי, אך אחרי חצי שנה השתחררתי (כיוון שהתחתנתי).   בצבא נשלחתי לקורס כתבניות בבה"ד 11. עם סיום הקורס זכיתי בשבחים על עבודת המזכירות, מכתבנות השתדלתי להתחמק. עם סיום הקורס הגעתי לשלישות ככתבנית.

ב 1960, הכרתי את סמי ויינר, נוצרו ביננו קשרים הדוקים וב 1961 נישאנו.   סמי עבד בתעשייה אווירית בלוד. הוא היה בוגר ביה"ס הטכני בחיפה ובוגר חיל האוויר.

אנו בנינו את ביתנו ברמת גן. נולדו לנו שני בנים: יצחק, שגר כיום בקדימה וגבי שגר כיום בקיבוץ המעפיל. בעקבות ניסיוני האישי של "ילדת מפתח" העדפתי להישאר עם ילדי ולא לצאת לעבודה. אולם הסתבר לנו שהמצב הכלכלי אינו מאפשר זאת. עשיתי הסבה מקצועית ולמדתי הנהלת חשבונות.   ב 1970 התחלתי לעבוד עם אמי שהייתה תופרת. היא הייתה עובדת עצמאית. דודי שהיה שותף במפעל "גומאוויר" הגה והציע שאת המזרנים ימכרו כשהם עטופים בציפויים אותם אמא תתפור. כשהצטרפתי אליה, המפעלון הקטן התפתח לעסק נרחב שסיפק ציוד למלונות יוקרה בעלי 5 כוכבים, פיתחנו תפירה של ציפוי מזרנים, תלבושות, וילונות וכד' לעיתים גם מכרנו בחנויות חלוקי רחצה ומגבות. אני הייתי "שרת החוץ" ואמא בעלת המקצוע. עבדתי עם אמא עד סגירת המפעל בשנת 1980 כשיצאה לגמלאות.

סמי עבד בתעשייה האווירית עד 1987, ובגיל 50 בתקופת חיסול מטוס "הלביא" יצא לפנסיה מוקדמת.   אני למדתי בקורס נוסף של הנהלת חשבונות ועבדתי במקומות שונים בהנהלת חשבונות ובמכירות.     בשנים האחרונות עבדתי במרכז הבין-תחומי בהרצליה , בהשגחה על נבחנים.

בשנת 2006 חלה סמי בסרטן ובדצמבר 2008 הוא נפטר.

 

ב1947 הופיעה כתבה בעיתון "העולם" בהונגריה ובה נכתב שבאוסטריה , במהלך משפטי נירנברג, מצאו קבר אחים של כ 77 עובדי כפייה הונגרים. 6 מתוכם זוהו, אחד מהשישה היה אבי.   אמא ניסתה לברר פרטים, אך לא קבלה דבר. אנחנו הבינונו שאבא איננו בין החיים.

כשחיינו בארץ, אמא קבלה עדות חיה על הדרך בה הוא מצא את מותו: הם צעדו ב"צעדת המוות" ואבא פגש שם את בת אחותו בעודה צועדת יחפה, הוא חלץ את נעליו ונתן לה. הוא נאלץ ללכת בנעלים קרועות שלא התאימו למידותיו ורגליו נפצעו. הוא עצמו היה כבר חלש ביותר והצליח ללכת רק בתמיכתו של אדם נוסף.  מאוחר יותר התקיימה הפסקה קלה בצעידה, אנשים ישבו לנוח, אך כשהיה עליהם לקום, אבא לא הצליח לעשות זאת ואז ירו בו.

נושא גילוי הקבר העסיק אותי מאוד במשך כל השנים.  בשנת 2005 נסעתי ל"יד ושם" ופניתי לד"ר בר שקד בבקשה לבדוק אם ידוע משהו על הקבר והמציבה. ב"יד ושם" לא ידעו דבר אודות הפרשה.

(את ד"ר בר שקד הכרתי כאשר דודי שנדור (פליישמן) פיי, בא לעזור ב"יד ושם" כדי לתת עדות יחיד על השתלשלות תפיסתה והוצאתה להורג של חנה סנש, הוא סיפר שהוא היה אחד מאלה שהיו צריכים להעביר את חנה להונגריה, הוא סיפר על תפיסתם המשותפת ועל כליאתם בכלא ההונגרי, עד לסיום הטראגי אותו חזה במו עיניו. ד"ר בר שקד עבד באותו זמן על ליקוט חומר אודות הנספים דוברי ההונגרית שעשו את הדרך למאוטהאוזן.)

כעבור כמה ימים ד"ר בר שקד הודיע לי שמצא אינפורמציה . הוא שלח לי תמונה של גבר ותמונה של קבר בו הוא קבור באוסטריה.   הייתה זו תמונתו של אבי. בנוסף, שלח אלי את שמה של חוקרת בשם ד"ר אניטה פרקש, שבעבודת הדוקטורט שלה חקרה את תולדות המעוט של דוברי ההונגרית, וחקרה גם את הקבר שבתמונה. היא הצליחה לזהות 77 שמות מאלה הקבורים שם והציעה לממשלת אוסטריה להקים מציבה ובה חרותים שמותיהם של 77 הנספים.   הם נעתרו לבקשתה וכך זכו הנספים האלמונים לקבל חזרה את שמם.

אחותי ואני יצרנו קשר עמה ונפגשנו. יחד עלינו אל הקבר. עמדנו שם: עם בעלי אחותי וגיסי, כשאני קראתי הספד שכתבתי בעברית, שתורגם לגרמנית.

בשנת 2006 התקיים טקס גילוי מצבה מרשים, בנוכחות נשיא אוסטריה ונציגים נוספים. אני נוכחתי בטקס כשאר בשר יחידי והספדתי את הנספים.   הרגעים האלה סגרו מעגל שהשקיט את נפשי.

באוגוסט 2009 נכנסתי לדיור מוגן, במגדלי הים התיכון – נורדיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *