סיפורו של יואב צור /מראיין: רפי קאופמן

סיפורו של יואב צור /מראיין: רפי קאופמן

יואב מבקש להתחיל את הראיון בדברים שהכין מראש – סיפור העברתו של קִינְדֶרהַיְים הֶרְלִינְגֶן, מוסד הילדים שניהלה אימו, מגרמניה לפלשתינה והפיכתו למשק ילדים פרדס חנה. ההעברה התרחשה במארס 1936, אבל ההחלטה להעביר את המוסד מגרמניה החלה להתגבש כבר בשנים קודמות.

יואב: "אמא שלי, היתה אשה יוצאת מן הכלל. העברת המוסד אפשרה לה לקבל סרטיפיקטים עבור כ-40 ילדים ולהצילם בדרך זו מגורל יהודי אירופה אחרי עלייתו של היטלר לשלטון.

אמי הגיעה ארצה כבר ב-1935 כדי לברר כיצד ניתן להעביר ארצה את המוסד שהקימה. היא שוחחה על נושא זה עם ראשי עליית הנוער, הנרייטה סאלד, הנס בייט ורחה פרייאר שעודדו אותה להעביר את המוסד והבטיחו עזרה.  במהלך הביקור היא מצאה ליד נהריה גרמני מכת הטמפלרים שהיה מוכן לתת לה חלקה בת 20 דונם בתמורה לקינדרהיים הרלינגן. אבל, ימים אחדים לפני שאמי שבה לגרמניה, התברר לה כי הגרמני לא יוכל לעמוד בהסכם ועסקת החליפין בוטלה. אמי לא ידעה היכן להקים את המוסד. בחיפושיה אחרי אתר מתאים היא מצאה גבעה ליד פרדס חנה  שעליה היה משק של חברת YAFFA PLANTATIONS, שהוצע למכירה. אחרי שאמי עלתה לגבעה, היא קנתה את המשק עוד באותו יום, אחרי שהתנתה את הקנייה בעקירת העשבים השוטים (היַבְּלִית) שעל הגבעה. אמי הבינה כי אם לא יעקרו העשבים השוטים, לא תצליח לגדל דבר על הגבעה. העסקה בוצעה ואמי חזרה לגרמניה כדי למכור את קִינְדֶרהַיְים הֶרְלִינְגֶן, ששוויו, על פי האומדנים, היה כ-120.000 מארק. אבל, בסופו של דבר, היא נאלצה למכור אותו עבור שליש מערכו הנקוב. כיוון שבאותם ימים כבר לא ניתן היה להוציא או להעביר כספים מגרמניה, ארזה אמי את כל הריהוט והכלים שהיו במוסד וציוד שרכשה לקראת העליה ב-8 ליפטים וב-200 ארגזים ואת כל אלה שלחה לפלשתינה.

בשנת 1936 הגענו לארץ מצויידים בסרטיפיקטים של תיירים – אני בינואר ואמי, אחותי ואחי הצעיר, במארס.  כיוון שהיתה הגבלה על כמות המטען שמותר היה להביא, התעוררה בעיה.  הליפטים והארגזים הרבים שהביאה אמי עוכבו בנמל חיפה ואחסנתם, החל מן היום השמיני להגיענו, היתה אמורה לעלות כ-20 לירות פלשתינאיות בכל יום, סכום שהיה שווה אז לארבע משכורות חדשיות של מורה או שוטר… . הלכתי להנרייטה סאלד ולהנס בייט שהבטיחו לעזור לאמי והם הפנו אותי לעורך הדין דב יוסף (לימים, שר הקיצוב, בתקופת הצנע שלאחר מלחמת העצמאות). דב יוסף קבל אותי בסוכנות ואמר לי שהסוכנות לא תטפל בענייננו כיוון שמדובר בעסק פרטי. ביום האחרון שבו ניתן היה להחזיק את הציוד בנמל ללא תשלום דמי האחסנה, חזרתי לחיפה ומישהו יעץ לי לפנות אל עורך הדין אהרון בארט. הוא זימן אותי למשרדו בבוקר המחרת. לאחר שתארתי את בעייתנו קם בארט והלך למשרדי ה-District Commissioner בחיפה. הוא הצליח לשכנע אותו לתת לאמי 4 סרטיפיקטים של עולים, שאפשרו את שחרור הציוד והעברתו לחלקה שנקנתה ליד פרדס חנה. המכוניות ששכרנו לא הצליחו לעלות אל הגבעה שבה היתה החלקה שרכשה אמי. אמרתי לנהגים שלא אשלם להם אם לא יעלו את הציוד אל ראש הגבעה. בסופו של דבר השתכנעו הנהגים והעלו את הציוד על הגבעה בנסיעה בהילוך אחורי.
דר' בארט לא רצה לקבל תשלום עבור עבודתו. הוא ביקש רק 10 לירות פלשתינאיות, עבור מה  שעלתה לו, לדבריו, סגירת משרדו בשעות שעשה אצל ה-District Commissioner. כשהחל המוסד לפעול בקשנו מבארט שיהיה חבר בהנהלה. ואולם, הוא סרב כיוון שהמוסד בשונה ממנו, לא היה דתי. עם זאת, המשיך לשרת את המוסד במשך שנים רבות כעורך דין, בשכר צנוע.
אחרי חודשים אחדים החל המוסד לפעול כמשק ילדים פרדס חנה. תחילה נקלטו בו 12 ילדים ומספרם עלה  בהתמדה עד שהגיע ל-60 .

עם הפעלת המוסד בקשה אמי לקבל סרטיפיקטים עבור ילדים שיקלטו בו. היא לא ידעה אנגלית או עברית ולכן שלחה את דר' ויטקובסקי , מנהל בית הספר במוסד ואחר כך גם את זוהר וילבוש שהיתה מורה בכירה בבית-הספר אל הממונה על המחוז. אבל ה- Commissioner(שהיה יהודי) סרב לקבלם ואמר שהוא מעוניין לפגוש את מנהלת המוסד עצמה. לבסוף הגיעה אמי אל ה- Commissionerמלווה באחד החניכים ואחרי שהלה השתכנע שבמוסד לא מכים את הילדים, הוא נתן לה 10 סרטיפיקטים. אמי מסרה את הסרטיפיקטים לעליית הנוער שהביאה ילדים שרובם נקלטו במוסד שלנו, בפרדס חנה. בנוסף לעולים, קלט המוסד גם ילדים ממשפחות מקומיות קשות יום או הרוסות.

עם בואם של הילדים למוסד התעוררה בעיה. עליית הנוער דרשה שהמזון במוסד יהיה כשר. אמי לא ידעה כשרות מהי. לקראת 1937, נאלצה אמי לשחרר את הטבחית שהובאה מגרמניה ובמקומה התקבלה טבחית מקיבוץ דתי, שהכשירה את המטבח במשק ילדים פרדס חנה. היא הכינה רשימות של ציוד שאותו קנינו באמצעות המחלקה שעסקה ברכישת ציוד ומכשירים בכסף שהמהגרים לא יכלו להוציא מגרמניה (אחרי עליית הנאצים לשלטון).

בערב פסח בשלה הטבחית החדשה ארוחת חג במטבח הכשר. הסרוויס שבו השתמשו נמצא עדיין בידי. הוא הובא אז מגרמניה ועדיין לא הוכשר. כיוון שנותר מרק, החזירה אמי את השארית מן הקערה אל סיר הבישול (הכשר). בתגובה, רצתה הטבחית לעזוב את המוסד לאלתר. היא טענה שעמלה קשה כדי להכשיר את כלי המטבח ואמי מטמאת אותם מחדש. בתגובה, הבטיחה אמי חגיגית כי לא תחזור עוד על טעות מעין זו וכי כלל לא תכנס עוד למטבח. בזכות הבטחה זו, נשארה הטבחית במוסד.

אמי היתה מחנכת בעלת מוניטין. היא עבדה עם ילדים משחר נעוריה. עיסוקה זה הביא אותה לוינה שם טפלה במסירות בבנו הפגוע פיזית ונפשית של אחד הפרופסורים. הפרופסור סייע לה להתקבל כסטודנטית שלא מן המניין באוניברסיטה של וינה.  עוד בטרם נישאה, ביקשה אמי מאביה את כספי הנדוניה שהיתה אמורה לקבל כדי שתוכל לבנות בהם את מעון הילדים בהֶרְלִינְגֶן (כפר הידוע כיום בשם בְּלָאוּשְטַיְין).

אמי היתה קשורה עם אבי מאז היותה בת 16. הוא היה רופא שעבד בים ולפיכך לא היה מצוי לידה. ב-1913 שב אבי להרלינגן, נשא את אמי לאשה ונשאר בעיירה כרופא מחוזי.      הוא נפטר ב-1919 וזמן קצר אחרי מותו נולד אחי הצעיר, מיכאל. לאמי היה קשה מאד לקיים שלושה ילדים במצב שנוצר. באינפלציה הקשה של שנות ה-20 היא היתה ממש ענייה, ורק מאוחר יותר,  התאוששה מבחינה כלכלית. אחי ואני הלכנו לבתי-ספר אֵוַוְנגֵלִיים, בכפר. הקינדרהיים של אמי לא היה מוסד יהודי – התקבלו בו ילדים נוצרים ויהודים כאחד. חלק ניכר מחניכיה של אמי היו ילדים בעייתיים ביותר.

כשבגרנו מעט, הבינה אמי שנחוץ לנו בית-ספר תיכון ראוי. היא קנתה מגרש ושכנעה את אחותה, המחנכת הנודעת פרופ' אנה אסינגר לבוא ולנהל את בית-הספר החדש, הסמוך לקינדרהיים. אנה הסכימה וב-1926, החלה לנהל את הלַנְדשוּלְהַיְים הרלינגן.
באפריל 1933 קבלה אנה אסינגר הוראה להניף את דגל צלב הקרס על גג בית-הספר, לכבוד יום הולדתו של הפיהרר. היא סרבה וראש הכפר פקד עליה למלא בכל זאת אחרי ההוראה. אנה אסינגר הוציאה את התלמידים והמורים ליום של טיול ובו הצהירה בפניהם כי לדידה, דגל אינו סתם פיסת בד כיוון שהוא מייצג השקפת עולם. היא הוסיפה כי לעולם לא תסכים שהשקפת עולם תִּכָפֶה על תלמידים שהיא מחנכת. "במקום שבו יש כפייה כזאת," אמרה "לא יתכן חינוך חפשי".
במבצע שלא היה לו כמעט כל תקדים, העבירה אנה אסינגר את בית-ספרה עם חלק מן המורים וחלק מן התלמידים לחבל קנט, באנגליה (בַּנְס קוֹרְט, (Bunce Court. בית-הספר התקיים במקום זה עד אחרי מלחמת העולם השניה.  השלטונות הבריטיים אשרו להביא לבריטניה אלפי ילדים יהודיים ממרכז אירופה והפקידו את חלוקתם לבתי-ספר ומשפחות בידיה האמונות של אנה אסינגר. אנה ואחותה הצעירה ממנה פאולה היו ילידות אוּלם. הן נשארו באנגליה ולא נשאו מעולם. אנה זכתה בתואר חסיד אומות העולם.
בעיר אוּלְם יש כיום שני בתי-ספר הנושאים את שמה של אנה אסינגר.

דודי, פריץ אסינגר עלה ארצה. הוא עסק בביטוח והתמחה בהערכת עסקים למען משקיעים וחברות ביטוח.

רפי: אתה יכול לספר מעט על שיטת העבודה של אמך?

יואב: אני אתן מספר דוגמאות. אני זוכר מקרה אופייני מגרמניה. אשה יהודיה הביאה את בתה למוסד של אמי. היא אמרה שהילדה אינה אוכלת והדבר שובר את לבה. אמי אמרה לאשה: 'את יכולה להשאיר פה את בתך, אבל במשך שלושת השבועות הבאים אסור לך להופיע במוסד'.  הילדה נשארה במוסד. היא אמרה לאמי: 'אני לא אוכלת'. אמי הכריזה בקול רם: 'מאריה, אינך צריכה לערוך את השולחן עבור האורחת החדשה שלנו'. הילדה שאלה אותה אם היא אינה עצובה בשל כך. אמי השיבה בשלילה והילדה לא הגיבה והמשיכה לשחק. כך היה גם בארוחת ארבע. בארוחת הערב נגשה הילדה אל אמי ושאלה אם היא אינה עורכת את השולחן גם עבורה ואז אמרה לה אמי 'אם את רוצה לאכול, את יכולה להצטרף לשולחן'.  אחר כך, טלפנה לאמה של הילדה ששהתה במלון סמוך ואמרה לה כי היא יכולה לבוא למוסד ולצפות דרך החלון בבתה כשהיא אוכלת. זאת, בתנאי שלא תתערב.   במקרה אחר, הביאו ילד בן 5 או 6 שנים שהיה פירומאניאק. אמי אמרה לו שהוא יוכל להדליק כל בוקר את תנורי ההסקה ואת האש במטבח. הילד קיבל את ההצעה בשמחה. מידי בוקר היה קם בשעה חמש ומדליק את האש בתענוג רב. אבל, אחרי  שחלפו שבועות אחדים, הוא החל לקנא ביתר הילדים  שקמו בשבע או בשבע וחצי. כשהוא פנה אל אמי היא אמרה לו: 'אתה רשאי לישון כמו ילדים אחרים, אבל אתה הרי רוצה להדליק את האש בבוקר'. הילד לא הגיב מיד. במשך כמה חודשים הוא המשיך להשכים בבוקר כדי להדליק את האש אבל, בסופו של דבר גבר עליו יצרו והוא חזר לישון כראוי ונגמל מתאוות ההצתה.  זכור לי גם שכשהגענו ארצה, למגד, היתה בשכנות לנו משפחה שגם אחד מילדיה לא רצה לאכול. כשההורים רצו לנסוע לחופשה, הם אפשרו לנו לגור בביתם ואמי קבלה עליה לדאוג לכך שהילד יחזור לאכול כראוי. כשחזרו ההורים מחופשתם הם גילו, להפתעתם, שהבן אוכל כראוי. תחילה חשבו שאמי הרעיבה אותו כדי לגרום לו לאכול אבל היא הציעה להם לשקול אותו ולהווכח שלא כך היה. בסופו של דבר, הם השתכנעו בנכונות שיטתה של אמי, שגם במקרה זה פשוט התעלמה מן העובדה שהילד מסרב לאכול. כשחש הילד שהתנהגותו שוב אינה מעוררת תשומת לב הוא התחיל לאכול.

אמי, קלייר ויימרסהיימר לבית אסינגר היתה אישיות דומיננטית. אחותה אנה היתה דומיננטית אף יותר. כשאמא ביקשה דריסת רגל בבית-הספר, אנה התנגדה ולא אפשרה לה להשיג את מבוקשה…".

שולמית צור (אשתו של יואב): "..בית-הספר היה בית לכל דבר עבור הילדים. הקשר שנוצר ביניהם בבית-הספר היה חזק ומיוחד במינו. מי שבגרו בבית-הספר של אנה אסינגר, לא שכחוהו מעולם. חלק מבוגרי בית-הספר עדיין מקיימים מפגשים עד עצם היום הזה. בית-הספר של אנה אסינגר הצטיין בשיטות חינוך מתקדמות ובאווירה ליברלית מאד. (כך, למשל, הבחינות נערכו ללא השגחה של מורים)… ".

רפי: עד מתי פעל משק ילדים פרדס חנה?

יואב: כשאמא נוכחה לדעת שהיא כבר אינה מסוגלת לנהל את המוסד לבדה, היא הזמינה אדם בשם פְּרֶדִיגֶר הירש, שהיה בעל נסיון בעבודה במוסד דומה לילדים, בגרמניה, כדי לעזור לה. הוא עבר מאוחר יותר לנהריה. ב-1944 פרשה אמא מן הניהול והעבירה את האחריות לטיפול בילדים  לויצ"ו.  כשויצ"ו הפסיקה לפרוש את חסותה על המוסד, החכירה אותו אמא לאדם שפתח במקום בית חולים לחולי נפש.
היו מי שתיעדו את ההסטוריה של הגבעה שעליה עמד המוסד. במארס השנה, התקיים ב"בית הראשונים" בפרדס חנה אירוע שהנציח את סיפורה של חוות מגד.
חלק מן הילדים שהתחנכו במוסד הגיעו להישגים חשובים כשבגרו. אני זוכר ילדה אחת מוינה, שהתחנכה במוסדנו והפכה במרוצת השנים לפרופסורית באוניברסיטה העברית.

אמי נפטרה בשנת 1963.

לאחי מיכאל היו חיים לא קלים, בחוץ לארץ וגם בארץ, אבל הוא תרם למדינת ישראל יותר מכל יתר בני משפחתנו. הוא היה בעל כשרונות רבים. במשך זמן קצר יחסית – בעיקר בתקופה שקדמה למלחמת העצמאות ובמהלך המלחמה, הספיק לעשות הרבה בשרות חיל האוויר. הוא הקים את שדה התעופה שליד מצפה רביבים, שסייע בהבטחת הקשר בין ישובי הנגב המנותקים וצפון הארץ ובו הונחתו אספקה ונשק לכוחות ולתושבים בנגב.  מיכאל הקים שדות תעופה נוספים בנגב וסייע בניווט ובהנחתת המטוסים בשדות אלה. במסגרת תפקידו שימש מיכאל, לא פעם, גם כ"נושא המכתבים" ששלחו אנשי הנגב הנצורים לקרוביהם בצפון. בשובו לנגב נהג מיכאל להביא לחבריו בישובים המנותקים גלידה מן הצפון כדי להמתיק מעט את חייהם.

מיכאל נולד ב-2 באפריל 1920 בהרלינגן, חודשים מעטים אחרי מות אביו. בהרלינגן נודע כארנסט מוריץ ויימרסהיימר. כמוני, גם מיכאל למד תקופת מה באנגליה שבה אף היה חבר נלהב בתנועת הצופים. לארץ הגיע עם אמי ואחותי במארס 1936.  בארץ החליף את שמו הפרטי והיה למיכאל ואת שם המשפחה קיצר והפך לויימרס.  הוא התקשה להסתגל ללימודים בארץ ולפיכך, יצא כבר בגיל צעיר לעבודה. כמטאורולוג חובב עורר את תשומת ליבו של רודולף פייגר, שהיה מנהל השרות המטאורולוגי בשדה התעופה בלוד והתקבל לעבודה בשדה התעופה. במשך 7 שנים (1937-1944) עבד מיכאל כצופה מטאורולוגי בשדות התעופה לוד ובחיפה. הוא ניסה להתקבל לקיבוץ "אלונים" אבל לא הצליח להתאקלם בו. כנראה שחזותו ה"אנגלית" לכל דבר, עוררה את חשדנותם של חברי הקיבוץ. לאחר תקופת מה הצטרף לקיבוץ רביבים בנגב והקים בו את התחנה המטאורולוגית (התחנה קרוייה כיום על שמו).  ערב הקמת המדינה הצטרף מיכאל לחיל האוויר הצעיר וכאמור, הוא מילא תפקיד נכבד ביותר בהבטחת הקשר האווירי עם ישובי הנגב.  מיכאל לא היה טייס אך במסגרת שרותו בחיל האוויר כנווט וכמפקד בסיסי התעופה בנגב, היה שותף להרפתקאות יוצאות דופן. באחת מטיסותיו ב"פייפר", הגיח מולם מטוס "ספיטפייר" מצרי שחג סביבם. מיכאל הצדיע לטייס המצרי וזה זיהה אותו בטעות כטייס מטעם האו"ם. ה"ספיטפייר" הניח ל"פייפר" והפיל (בטעות) מטוס אחר, שחג בסביבה והיה, אכן, של האו"ם… .  בהזדמנות אחרת נורתה אש נ.מ.  מן הקרקע על ה"פייפר" שבו טס מיכאל. מיכאל זרק מן המטוס בקבוק ריק שהשמיע קולות רעם עזים בנפילתו וכך הצליח להבריח את היורים שמיהרו להסתתר… .

בכ"א בתשרי תש"ט (24.10.1948) זמן קצר לפני חצות, המריא מטוס ובו צוות ומטען אספקה משדה דוב בתל-אביב לעבר סדום. זמן קצר לאחר ההמראה פרצה אש במנועו של המטוס והוא התפוצץ באוויר והתרסק לא רחוק מעקרון. כל אנשי הצוות, בהם גם מיכאל, נהרגו. … .".

שולמית: "…אני זוכרת שהוא הגיע אלינו בזמן ההפוגה הראשונה, לכבוד הולדת בננו הבכור… זאת היתה הפעם האחרונה שיואב ואני נפגשנו עמו… הוא הביא אז כמתנה לברית המילה ג'ריקן נפט וסיגריות שאותן אפשר היה להחליף אז במצרכים שונים… כך היתה לנו עוגת "לקח" בטקס הברית… בננו הצעיר, שהינו בן 45 כיום, קרוי על שמו של מיכאל…  ."

יואב: "…מיכאל היה חובב טבע וצמחוני כבר מגיל צעיר מאד.. . הוא נשאר רווק ולא השאיר אחריו צאצאים… אחותי מיכל סבורה שמיכאל היה מאושר עד מאד בתקופה האחרונה לחייו, כיוון שניתנה לו האפשרות לתרום ביד רחבה לזולת ולסייע להתפתחותה של מדינת ישראל הצעירה…"

יואב: "… מיכל (שנקראה בגרמניה האני) לא עסקה בענייני ציבור. היא עזרה לבעלה משה יפה שהיה אמן מוכשר שלא ידע לעשות יחסי ציבור לעצמו. אחרי נישואיה למשה היא התגוררה על גבעות שייך אברייק, בסמוך למצבת זייד, מ-1937, עד לפני שנתיים (2006). את משה שהשתתף בין השאר בסלילת הכביש מטבריה לצמח, הכירה בקיבוץ אלונים. הוא היה בן 16 כשעלה ארצה מקרים ב-1920, במסגרת העליה השלישית. משה עבד שנים רבות כמשחזר אתרים ועתיקות, כדוגמת בית שערים, שבטה, עבדה, כוכב הירדן, קיסריה, וקורנוב.  בין היתר עבד שלוש שנים תמימות בשיחזור מצדה. לפרנסתו עסק גם בעבודות בנייה וסיתות. את מלאכת הסיתות למד מערבים. אולם תחביביו היו, שציינתי, בתחומי האמנות. הוא התמחה במִגְזָרוֹת נייר ובפיסול חיות מענפי עצים. הוא גם נהג לחבר  סיפורים קטנים ושירים עבור מיודעיו.

מיכל נהגה לנגן בכינור בתזמורתו של יהודה שרת ביגור. על הגבעה, בבית שנבנה על ידי משה ב-1929 על חורבות אסם תבואות של אפנדי שהתגורר בבֵּירות, היא גידלה ארבעה ילדים בתנאים קשים – תחילה ללא מים זורמים. במשך כל השנים חייתה מיכל בשכנות טובה וגם קרובה עם משפחת זייד על כל ענפיה.  כיום היא מתגוררת ליד ילדיה עִתַּי ואסנת, בקיבוץ נתיב הל"ה. עִתַּי טיפח בקיבוצו גן בוטני – אקולוגי ייחודי של צמחיית הבר הארץ ישראלית, הנחשב כאחד מהמובילים והנלמדים בארץ.

רפי: יואב, עד כה, כמעט שלא דברת על עצמך. ספר, למשל, מתי נולדת, ספר על ילדותך בגרמניה, הסבר מנין בא לך השם יואב, שלעניות דעתי, לא היה נפוץ במיוחד בקרב היקים ?

יואב צור:".. נולדתי באוּלְם שבגרמניה ב-1 לינואר 1916, בשם פטר ברנהרד וילהלם ויימרסהיימר. באוניברסיטה העברית ניסו לשנות את שמי והציעו לי מבחר של שמות פרטיים שמביניהם בחרתי בשם יואב. כשם משפחה הציעו לי את השם כַּרְכּוֹם, אבל כגיאולוג, העדפתי להקרא צוּר. אבל, אז זה עדיין לא היה רשמי. כשהכרתי את שולמית, חשבתי שהשם ויימרסהיימר לא יתאים לה. רציתי להתחתן אתה כבר ב-1942, כשסיימה את לימודיה בגמנסיה. היא היתה רק בת 17. ואני עמדתי להתגייס לצבא הבריטי. בסופו של דבר, היא חכתה לי ארבע וחצי שנים, עד שהשתחררתי. בעת שרותי בצבא הבריטי, החלפתי את שמי לצור.
כפי שספרתי, הגעתי ארצה לפני אמי ואחותי, ב-26 בינואר 1936. אמא שלחה אותי "להכשיר את הקרקע" להקמתו של הקינדרהיים בפרדס חנה. אבל, עד מהרה נוכחתי לדעת שאיני יכול לעשות הרבה בעניין זה, בלעדיה. לכן, התחלתי לעבוד. עבדתי תחילה בפתח-תקווה אבל שם התאכזבתי כיוון ששלמו לי פחות מן המובטח. עברתי לעבוד אצל בן דודתי (אחות אמי) בבנימינה. עבדתי ברפת. משפחתו של בן דודתי עדיין מתגוררת בבנימינה.

סיפור עלייתי ארצה החל באופן מקרי למדי. בהיותי בן 17 הגעתי לאנגליה עם בית-הספר של אנה, לנדשולהיים הרלינגן ולמדתי בו במשך שנה. אחר כך, למדתי שנה נוספת באוניברסיטת רדינג. ואולם, בהתאם לכתוב בתעודת הזהות שנשאתי, לא יכולתי לקבל עבודה באנגליה. בחור חיפאי שהכרתי שם – אדגר לוי, אמר לי שיש אפשרות לקבל עבודה בפלשתינה, מקום שדבר קיומו לא היה ידוע לי עד אז. לא חלף זמן רב עד שהחלטתי לעבור לפלשתינה. אחר כך, הצלחתי גם לשכנע את אמי לעלות לארץ. מבנימינה עברתי למגד שהיא היום חלק מפרדס חנה ועזרתי לאמי בהקמת "משק ילדים פרדס חנה".

עם הזמן, הבנתי שאם לא אצא ללימודים, אני עלול להשאר ב"משק ילדים" כ"ראש העבדים" (Haupt Knecht) שכן, אמי רצתה שאשאר במוסד ואנהל אותו בבוא העת. החלטתי לעבור לירושלים כדי ללמוד באוניברסיטה העברית. זה היה ב-1938. תחילה למדתי בוטניקה וזואולוגיה. גיאולוגיה למדתי אז כחוג משני. מימי בואי לאוניברסיטה אני זוכר שהסטודנטים ה"רוסים" וה"פולנים", נהגו להשליך לכל עבר בדלי סיגריות, פתקאות וניירות. לי, כ"יקה" הדבר הפריע מאד. התחלתי להרים בקביעות את מה שהם זרקו. כעבור שבועיים, חדלו לזרוק. הם לא רצו שארים את מה שזרקו…".

שולמית: "עד היום הוא מרים…לפעמים זה פשוט משגע אותי…".

יואב: ".. כיוון שהתמצאתי במחנאות ובארגון טיולים, לא עבר זמן רב עד שהתחלתי לנהל טיולים לתלמידי המחלקה לבוטניקה…לא הייתי סטודנט מזהיר, אבל מבחינה חברתית נהניתי תמיד ממעמד טוב. באוניברסיטה למדתי קורס בחינוך יחד עם יצחק נבון. לי היה בדרך כלל די כסף כדי ללמוד, לנבון לא היה. אני קניתי את ספרי הלימוד ונבון היה מקריאם בקול… אני למדתי לדבר יפה מאד עם אבנים… .  כששֵרַתִּי בצבא הבריטי שולמית רצתה שאכתוב לה באנגלית, אבל אני התעקשתי שנתכתב בעברית כי זו היתה ההזדמנות האמיתית שנקרתה לי ללמוד עברית…" .

רפי: כיצד נפגשת עם שולמית?

שולמית: "..הייתי חברה ב"הגנה" מגיל 12 ואת יואב הכרתי באחת מן הפעולות… "

יואב: "… במלחמת העולם השניה הפציצו האיטלקים את תל-אביב. היו אז תל-אביבים שעברו לירושלים מתוך תקווה שאת העיר הקדושה לא יפציצו. ברחוב דוד ילין התגורר אז סטודנט שבעל הבית שלו רצה להפטר ממנו כדי לנצל את המצב ולהשכיר את הדירה במחיר גבוה יותר לתל-אביבים. בעל הבית דיווח למשטרה הבריטית שהסטודנט מחזיק נשק בבית.  ה"הגנה" החליטה לנקום בבעל הבית ולשגר אותו לשהות קלה בבית-החולים. אחד מחברי נתמנה לבצע את המשימה. אני יצאתי לשיעור נגינה בויולה  וראיתי את החבר האמור עומד לצאת למשימה כשהוא מלווה בנערה. זו היתה שולמית. כבר ממבט ראשון הבנתי שידיה של שולמית אינן מתאימות למשימות כאלו. כשלמדתי מן החבר שעמיתיו ב"הגנה" קבלו "רגלים קרות" התנדבתי לעזור לו כדי לשמור על קשר עם שולמית. במהלך ביצועה של המשימה נפצעתי – החבר הנחית בטעות את האלה על ראשי ושולמית הגישה לי עזרה ראשונה. כשהיא נגעה במצחי, נרפאתי והחלטתי שאותה אני רוצה כחברה. היא היתה אז בת  2 /161.  כיוון שעמדתי להתגייס לצבא הבריטי, רציתי להתחתן עם שולמית לאלתר, אבל הוריה עמדו על כך שתסיים תחילה את לימודיה ותרכוש מקצוע.  אמי לעומתם, הסכימה מיד לאחר ששמעה שאני מבקש להתחתן עם מורה לעתיד.

שולמית: "..השכנים בבית שבו התגוררנו היו בני משפחת נרקיס. אבי הושפע מאד מן השכנים ודאג להקנות חינוך טוב לכל ילדיו. אני למדתי בכיתות א'-ב' במסגרת פרטית אצל יוסף כהן-צדק והחל מכתה ג' בגמנסיה "רחביה". אחר כך, המשכתי בלימודים בסמינר ע"ש דוד ילין. סיימתי את לימודי בסמינר ב-1946. יואב שרת בינתיים בצבא הבריטי ואני חכיתי לשובו… ".

יואב: שֵרתתי תחילה בסרפנד ואחר כך במצרים. בטעות הצלחתי להוריד רכבת מן הפסים ורק בזכותו של נהג קטר מצרי טוב נמנע אסון… . שֵרַתִּי אז ב-MOVEMENT CONTROL. אחר כך הייתי באיטליה, בעיקר ברומא. הייתי אחראי על משרד קשר ונצלתי את עובדת היותי חייל בצבא הבריטי כדי להציל פליטים יהודיים ולשגרם לארץ. הייתי באותה עת גם איש קשר של הסוכנות ואספתי כסף ומצרכים עבור פליטים שהתרכזו בבארי, לקראת עליה לארץ…".

יואב: "..התחתנו כשחזרתי מן השרות בצבא הבריטי. בזכות אשתי הגעתי לכל מה שיש לי – משפחה, בית, הצלחות בעבודה. היא גידלה את הילדים ואפשרה לי לנסוע ולעבוד בחו"ל".

שולמית: "…התחתנו בינואר 1946 כשיואב התכונן לבחינות הגמר שלו, באוניברסיטה. אני עבדתי ברדיו, כמלווה (בפסנתר) של איש התעמלות הבוקר מיכאל בן-חנן וכמורה בכיתות של חינוך מיוחד. אחרי שנה נקראתי לבוא לפיקוח בתל-אביב ושם נאמר לי כי אני מתקבלת לעבודה כמורה במשרד החינוך וכי עלי לבחור בין עבודה בבית-ספר לבנות ובין עבודה בבית-ספר לבנים. בחרתי לעבוד עם בנים וכך התקבלתי לעבודה כמורה מן המניין, בבית-הספר "תחכמוני". קבלתי את מקומה של תמר עץ-הדר שעברה לעבוד בבית-הכרם. לי, כמורה חדשה, לא היה זה מבחן קל כי תמר כבר התחילה את שנת הלימודים וכשעזבה קבלתי ממנה כיתה עם 48  תלמידים. אבל, אחרי שהשנה הראשונה הסתיימה בהצלחה, כבר הלך שמי לפני כמורה.  כאן המקום לספר כי בבית-הספר עבדנו אז בתנאים קשים מאד, אבל לכולנו היה רצון עז לעבוד וגם זכיתי לסיוע רב מעמיתי המורים ומן המנהלים. היו אז מורים מצויינים אך גם תובעניים ובסך הכל, העבודה אז גרמה לנו תענוג… .

ב-27 לדצמבר 1947 – יום הולדתי, יצא יואב שהיה אז מפקד כיתה ב"הגנה" לפעולה למורת רוחי. בקשתי ממנו שלא ישאיר אותי לבדי אבל הוא אמר שהוא חייב לצאת. עטפתי אותו בבגדים חמים וכיוון שכעסתי עליו, נשארתי במיטה. כעבור זמן מה, הגיעו ידידינו זאב ויהודית שיפטן, שהציעו לי שנלך יחדיו לבקר את יואב במקום שבו הוא מוצב. כשהתקרבנו למקום – זה היה בשכונת קטמון, פגשנו את מרדכי לוין שהיה מפקדו של יואב והוא אמר לנו שיואב נפצע ושהוא נמצא ב"הדסה". הזעקתי את אחותי שהיה אחות ב"הדסה" ויחד נסענו לבית-החולים. כשהגענו, הוציאו פצוע מחדר הניתוח ותחילה לא הבחנתי שזהו יואב. הוא נפגע גם בפניו ומשקפיו נשברו אבל הוא דאג להרגיע אותי כל העת ומלמל "..אל תדאגי, אני לא עיוור…". אני חושבת שהוא אמר זאת כיוון שאבי היה עיוור… חמישה כדורים פגעו ביואב בקטמון…הערבים ניסו לחסל אותו אחרי שנפגע ודווקא שוטר ערבי הרחיקם ממנו…זה היה נס ששלושה מן הכדורים נעצרו על ידי חגורתו… ".

יואב: זו היתה פעולה שנועדה להגן על יהודים שהתגוררו בקטמון שהיתה ערבית ברובה. הייתי מופקד על חוליה של ארבעה נושאי נשק. אני עצמי הייתי לבוש בגדים אזרחיים ולא נשאתי נשק. בעקבות הפציעה שהיתי שלושה שבועות בבית-החולים. כשיצאתי רצו למנות אותי למפקד מחלקה אבל אני אמרתי שקשה לי להשתחרר מן הסיוט של הערבים שרמסו את פני בנעליהם אחרי שנפגעתי ונפלתי. הסברתי שאני לא יכול להיות גם מפקד כיתה כיוון שאני מתקשה להשתלט על אנשים ומפקד בקושי על עצמי… . מינו אותי לאחראי לחלוקת מזון לחיילים. זה היה תפקיד אחראי וקשה ביותר, בעיקר משום שבעצם כמעט שלא היה מה לחלק לחיילים. במקום מה שהיה רשום בתקן המנות לחיילים היו לנו בעיקר תחליפים. לעיתים קרובות, היה עלי לארגן את מנות הקרב ממזון שנתפס בחנויות ובבתים של ערבים שכבשנו. בעבודה זו סייעה לי הדיאטנית מויצ"ו, גב' פירסט. הייתי אחראי לחלוקת המנות לעמדות של חיילינו ועסקתי גם בהקמת ביצורים. באחת מן הפעולות הללו, התפוצץ לידי פגז שרסיסיו נספגו, למזלי, בשק החול שהנחתי רק רגע קודם לכן.
מקום העבודה הראשון שלי, אחרי שהשתחררתי וכשהייתי עדיין סטודנט היה אצל דר' הוגו בויקו, בוטנאי שעבד במשרד החקלאות המנדטורי. בויקו פגש אותי בטיול וקיבל אותי לעבודה אצלו. קשה לומר שהייתי פקיד מצטיין. כשבויקו פוטר, נאלצתי לעזוב מקום עבודה זה. מכר בשם שיפטן שהלך לעבוד עם פרופסור פיקארד, הציע לי להחליף אותו בעבודה אצל ה-WATER COMMISSIONER , נציב המים המנדטורי. אצל נציב המים עסקתי בנושא הקידוחים ובקידוחי מחקר. עבודת הגמר שלי עסקה באפשרות לזהות שכבות גיאולוגיות בארץ על פי הצמחיה הגדלה על הסלעים.
כשעמד המנדט הבריטי להסתיים, הבין גולדשמיד, אחד מן הפקידים הבכירים במשרדו של נציב המים כי החומר ההידרולוגי המצוי במכון המים חשוב מאד למדינה שבדרך. הנהלת המכון הבריטית התכוננה להכין העתקים מכל המפות כדי לשלוח אותן לאנגליה. גולדשמיד ששלח אותי ואת חברי עם נייר צילום למכון להעתקות שמש, כדי להעתיק את החומר, הורה לנו להכין שני עותקים מכל מפה. קובץ אחד של עותקים מכל המפות אכן הגיע למכון. הקובץ הנוסף, הגיע לביתו של גולדשמיד שהיה, אחר כך, לנציב המים הראשון של מדינת ישראל.
אחרי המלחמה, הזמינו אותי לעבוד בנציבות המים…".

שולמית: הוא לא קיבל פיצויים על הפציעה ובכל זאת היה שמח בחלקו…".

יואב: "..לא בקשתי 'מספר ירוק'… . כאמור, התחלתי לעבוד בנציבות המים, במשרד החקלאות הישראלי החדש. תמיד הייתי איש השטח. לא אהבתי את העבודה במשרדים.  רצו אז לדעת היכן כדאי להקים את מאגר המים למוביל הארצי המתוכנן.      חשבו שהמקום המתאים הוא עמק בית
נטופה. היה צריך לבדוק את רמת החלחול במקום. הבנתי שבכל שנה  גשומה יש בעמק בית נטופה שלוליות ענק. הצעתי לשמחה בלאס לבצע מדידות בעמק בית נטופה. שמחה בלאס צייד אותי במכונית ובתקציב. קבלתי גם סיוע מן התחנה המטראולוגית בלוד. ב-1950 יצאתי לעמק בית נטופה והתחלתי לעבוד. התגוררתי שם בין הבדואים וכיוון שנהגתי לעבוד בלילה, הם חשבו שאני מטורף… ".

שולמית: "..הם אמרו לי 'זוּגֶ'ךְּ מַגְ'נוּן'..".

יואב: "..בשנים 1950-1951, בצעתי שם מדידות גשם, בדיקות חלחול ועוד עבודות מחקר. על סמך סקרים שונים שנערכו אז ובכלל זה גם מדידותי הגיעו למסקנה כי בניית מאגר בעמק בית נטופה תהיה כרוכה בהוצאות גדולות מאד. משום כך, החליטו להפוך את הכינרת למאגר הארצי…  כדי להפוך את הכינרת למאגר היה צורך בהקמת תחנת שאיבה…"

רפי: "…ומצבו של המאגר כיום אינו טוב כל כך.."

שולמית: "…אני חרדה בעיקר משום שאנשים לא מבינים כיום מה היא מצוקת מים והם מבזבזים מים 'בלי חשבון'… אני צורחת כשהבנות שלי פותחות את הברז. הן לא יודעות לעשות שימוש חוזר במים – למשל, לשטיפת רצפה או להשקיית הגינה…".

יואב: "… באותו חודש שבו פרסמתי את עבודתי בנושא החלחול קיבלו חלק מעמיתי פרמיות. אני לא קבלתי. לא מצאתי לנכון להגיב על כך. אבל, כעבור חודש קבלתי פרמיה גבוהה יותר מזו שקבלו עמיתי… תמיד כעסתי על כך שהקידום למהנדסים בשרות המדינה היה בבחינת פונקציה של זמן ולא של יכולת והישגים…אנשים היו מקודמים בדרגה אחת לארבע שנים…".
בחיפוש אחרי מקום לבניית המאגר למוביל הפכו את מפת ארץ-ישראל למפה של פינלנד… חיפשו מקומות שבהם אפשר להכין אגמים…ממי הגשמים… . תחילה איתרו מקום שבו הקימו סכר על יד עין-כרם. אחר כך רצו להקים סכר על יד משמר איילון. כדי למנוע את בריחת המים, צריך ליצור אטימה גם מתחת לסכר, עד לעומק מסויים – בהתאם לנתוני השטח.  לביצוע העבודה הזמינו חברה בריטית – בריטיש צֶמֵנְטֵיישְן קומפני – BRITISH CEMENTATION COMPANY ואני נשלחתי לצפות במה שהחברה עושה. צפיתי במה שנעשה על יד עין כרם ואחר בנעשה ליד משמר איילון. העריכו את עלות העבודה ב-30.000 לירות וחשבו שהיא תמשך שלושה חודשים. בפועל נמשכה העבודה שנה וחצי ועלותה הגיעה ל-600.000 לירות. אני למדתי ממומחים צרפתים ואמריקאים שביקרו בשטח שמה שעשתה החברה הבריטית לא היה נחוץ ובדיעבד גם לא היה טוב כל כך. עקב כך הרציתי בפני בלאס  ובפני מנהל משרד החקלאות על מה שנעשה ועל מה שבעצם צריך היה לעשות. למדתי על כך מן הצרפתים שלהם היו סכרים דומים בצפון אפריקה. בלאס ומנהל משרד החקלאות החליטו לשלוח אותי להשתלמות בארצות הברית.  שלחו אותי ללמוד דִיּוּס, היינו החדרת מלט וחומרים אחרים מתחת לסכרים, לצרכי איטום.  נסעתי והשארתי את שולמית בארץ. הגעתי לסאלט לייק סיטי  (SALT LAKE CITY)שביוטה. לא רחוק מן העיר הקימו סכר שאת הטיפול ביסודותיו היה צריך לסיים במשך הקיץ. לאמריקאים היה מפרט דומה לזה שבמשמר איילון. ידעתי שהמפרט אינו נכון. בקשתי לבצע עבודת מחקר קצרה כדי להגיש הצעת מפרט אלטרנטיבית. קבלתי אישור, בצעתי את הבדיקות והגשתי דין וחשבון להדפסה בסופו של שבוע. הייתי מודאג ועצוב כיוון שבתחילת השבוע היו העבודות בסכר אמורות להתחיל ואני חששתי שהדו"ח שכתבתי לא יגיע לידי הנוגעים בדבר לפני תחילת העבודה. ביום שני, בשובי לעבודה, הפתיע אותי מי שהיה ממונה עלי כשסיפר לי שקרא את הדו"ח שלי למרות שעדיין לא הודפס ולפיכך תתבצע העבודה בסכר על פי המלצותי. אחר כך הזמין אותי לבוא עמו אל המהנדס הראשי שהודה לי על עבודתי ואמר כי התערובת שהצעתי חוסכת לבוני הסכר כסף ובעיקר זמן רב. המהנדס הראשי כתב לי מכתב תודה והעתק ממנו שלח למשרד החוץ האמריקאי. משם הגיע המכתב גם לתה"ל. אחר כך, כשהחלו לתכנן את המוביל הארצי ועלה נושא האיטום סביב תחנת השאיבה שליד הכנרת, התלבטו אם להזמין מומחה משבדיה או להשתמש בנסיון שצברתי. בסופו של דבר, הוחלט להסתמך על נסיוני. אפשר לומר שלאור הצלחתי בעבודה בחו"ל, שקלו אם אני מתאים גם לייעוץ גיאולוגי-הנדסי בארץ… ".

שולמית:  "…בזמן שיואב שהה בארצות הברית חזרתי לנגן. נשארתי בבית עם שלושה ילדים…"

רפי: "…ואיך מצאת דווקא אז את הזמן להתחיל שוב בקריירה של נגינה?"

שולמית: "…גיליתי כי נשים עובדות מספיקות הרבה יותר…".

יואב: "…חשוב לי להדגיש שלא המצאתי שום דבר חדש. פשוט השתמשתי בידע קיים ויישמתי אותו בהתאם לתנאים ולצרכים… .  אחרי שחזרתי מארצות הברית, הגיעו אלי כל עבודות האיטום של תה"ל ורכשתי נסיון רב בתחום זה. לא תמיד הצלחתי אבל גם למדתי מן הכשלונות ולא ותרתי עד שהצלחתי.
מאז שובי מארצות הברית ועד לפרישתי מעבודה קבועה (1952-1981) עבדתי ברציפות בתה"ל.
פרופ' אייזנשטיין היה ראש המחלקה הגיאוטכנית של תה"ל. כשקיבל עבודה מן האו"ם בחוף השנהב, מינה אותי למלא את מקומו בתקופת העדרו (1964). כשהתמנה דר' חרש למנהל המחלקה הגיאו-טכנית בתה"ל, קבלתי ממנו את רוב עבודות האיטום. יחסי שיתוף הפעולה הטובים בינינו נמשכו עד לפרישתי מתה"ל וגם לאחר מכן. אחרי פרישתי ב-1981, המשכתי לעסוק בייעוץ ובתכנון בנושאי איטום. פנו אלי בהצעות עבודה עד לגיל 88.  אחרי פרישתי, כיועץ, קבלתי שכר גבוה בהרבה מזה שקבלתי בתקופת עבודתי הסדירה בתה"ל… .

רפי: "יואב, התוכל לספר על חוויות או אירועים מיוחדים שהתרחשו בפרוייקטים של תה"ל שבהם השתתפת?."

יואב: "… בחדרה בנו מכון לסילוק שפכים. השפכים היו צריכים להגיע לתחנת שאיבה בעומק של כמה מטרים מתחת לפני הקרקע. בנו את התחנה וכשהגיע הצינור התברר שתחנת השאיבה נמוכה ב-1.15 מ' מן הצינור. הצעתי להרים את התחנה על ידי מילוי דַיִּס מתחתיה ואמרתי שנראה לי שניתן לבצע את הפעולה תוך שבוע אבל כדי להיות בטוח בכך, אערוך ניסוי מוקדם. ערכתי את הניסוי והתברר לי שאכן ניתן להרים את התחנה על ידי הזרקת בטון מלמטה. כשחזרתי לירושלים התברר לי שלא אוכל לשוב לחדרה ביום ראשון בבוקר, כמתוכנן. לפיכך, נתתי הוראות לביצוע בטלפון. כשהגעתי לחדרה ביום שני, ראיתי ששום דבר לא נעשה. כשנגשתי לתחנה לבדוק את תמונת המצב, התחלקתי ושברתי את ידי. נהגתי חזרה ביד אחת. הלכתי למשרד של חברת "מקורות" ושם חשבו שאולי מוטב להרים את התחנה בדרך אחרת. אני התעקשתי לבצע את העבודה בהתאם לתכנון המקורי שלי. בסופו של דבר קבלתי אישור לעבוד יום נוסף. הגעתי עם אחד מעמיתי והצלחנו להרים את תחנת השאיבה בכדי 1.11 מ'. את היתרה הוסיפו לקרקעית תחנת השאיבה וכך סגרו את הפער אל הצינור. חשוב לי להדגיש כי בפרוייקטים אלה לא המצאתי דבר, אבל השכלתי להשתמש בידע קיים רלבנטי שהיה אצור אצלי. הפרוייקט בחדרה התרחש לפני נסיעתי לאיראן.
ב-1961 התחוללה רעידת אדמה קטלנית באזור קזווין באיראן. ברעידה זו נהרסו כפרים שלמים והיה צורך למצוא דרכים לשיקום האזור. הצעות בנושא זה הוגשו לבנק העולמי על ידי חברה הולנדית, על ידי חברה אמריקאית ועל ידי תה"ל. תה"ל זכתה במכרז וכתוצאה מכך, היה עליה לשלוח כ-60 מהנדסים וטכנאים לאיראן כדי שיעסקו שם בהכשרת המהנדסים המקומיים.  אני הגעתי לאיראן בשנתו השנייה של הפרוייקט. תחילה שמשתי כגיאולוג-הידרולוג ובשנה השנייה גם כמטראולוג. בשנה השלישית של לעבודתי בפרוייקט כבר מלאתי תפקידים של ארבעה מהנדסים. אחרי ארבע שנות עבודה לא רציתי להמשיך עוד, למרות הקשרים הטובים שטפחתי עם המהנדסים והפועלים האיראניים. … אפילו התחלתי ללמד את העובדים האיראנים לדבר עברית…".
שולמית: "…יום אחד הגעתי למקום העבודה ונוכחתי לדעת שהוא מדבר עם הפועלים בעברית. הוא אמר לי: '..למה שאלמד פרסית?'. תחת זאת, לימד את הפועלים לדבר בעברית…".

יואב: "… באחד הקידוחים שבצענו באיראן, היו שכבות של מים מלוחים ושכבות של מים מתוקים זו מעל זו. הכנתי תכנית לשאיבת המים המתוקים מבלי שימהלו בהם מים מלוחים… . את הציוד והאביזרים שהיו נחוצים לנו לביצוע הקידוחים, היה צריך להביא ממקורות מתאימים באיראן. אני הייתי צריך ליזום את ההזמנות אך רק המהנדסים האיראניים יכלו לבצען. קרה שציוד שהזמנתי לא הגיע במשך שלושה שבועות ואני חזיתי את האסון שעלול להתרחש אם לא יגיעו הפריטים הדרושים. בסופו של דבר, פרצו מים מלוחים שהציפו שדות בסביבת הקידוח וגרמו לנזק עצום. האיראנים תבעו את תה"ל למשפט. מומחה אמריקאי שהוזמן כדי לתת חוות דעת בסוגיה קבע לאחר בדיקות שערך כי התכנון שלי היה נכון וטוב ולו בוצעה העבודה במועד ועל פי ההנחיות שנתתי, לא היה קורה מה שקרה. תה"ל זוכה מאשמה ואילו יוקרתי המקצועית לא רק נשמרה אלא אף גדלה. … עבדתי באיראן מ-1966 עד 1970. בשנות ה-70 וה-80, הגעתי עשר פעמים לניגריה בשליחות תה"ל. כמו כן, הייתי פעמים אחדות בגאנה ובניקרגואה. בניגריה בצעתי עבודות מחקר לצורך מיקום וטיפול ביסודות של סכרים. אחר כך, פקחתי גם על הטיפול בהקמת היסודות.

שולמית: "…יואב זכה להערכה מקצועית רבה בארצות אלו. הוא גם היטיב להשתלב בקרב  העובדים והצוותים המקומיים. הוא נהג לשהות עימם בעבודה בשעות בלתי מקובלות ולאכול יחד עימם….".

יואב: אחרי פרישתי ב-1981, המשכתי לעסוק בייעוץ ובתכנון בנושאי איטום. פנו אלי בהצעות עבודה עד לגיל 88.  אחרי פרישתי, כיועץ, קבלתי שכר גבוה בהרבה מזה שקבלתי בתקופת עבודתי הסדירה בתה"ל… .
העבודה הראשונה שבצעתי כעצמאי, אחרי פרישתי מתה"ל, היתה עבור עיריית אל-בירה. חיפשתי עבורם מקום מתאים להקמת מכון טיהור למי שופכין. בעיריה אמרו לי שאני לא חייב להגיש להם חשבונית אבל, אני עמדתי על כך והבהרתי שכיוון שאני משלם מס הכנסה נחוצה גם החשבונית. את התשלום קבלתי בסופו של דבר מממשלת ירדן. כיוון שלא פקחתי על ביצוע העבודה, איני יודע אם היא אכן בוצעה על פי התכניות שהגשתי.  מאוחר יותר, ב-1985, בצעתי עבודה עבור "סולל בונה" בחוף השנהב. גם כאן הרווחתי יותר משבעבודתי הסדירה בתה"ל, אך גם שלמתי מס הכנסה בשיעור גבוה בהרבה … .  במחצית השניה של שנות ה-80, בצעתי כמה עבודות תכנון לפרויקטים בניגריה, בשרות "מקורות", בשרות תה"ל וגם עבור חברה קבלנית ישראלית נוספת, שרצתה להקים סכר בניגריה. בשנות ה-90 בצעתי עבודה גדולה עבור תה"ל בטבחה שליד הכנרת… בעבודה זו היה צריך לחפור בור לתחנת שאיבה, בסלע הסדוק שליד ים כנרת. העבודה בוצעה על ידי חברת "צמנט קל" שהזמינה קבלן קידוחים והזרקות מבלגיה. אני בצעתי את עבודת המחקר עם מכונת קידוח של תה"ל ונדרשו 20 ימים כדי לבצעה. הבלגים הביאו מכונת קידוח משוכללת שבאמצעותה אפשר היה לבצע אותה עבודה תוך שעה וחצי.  בצעתי את עבודת המחקר אבל כיוון שקבלתי הרעלת סלמונלה נאלצתי לחדול מעבודה במשך שלושה שבועות. כשחזרתי מצאתי שלא היתה כל התקדמות בעבודה. נכנסתי אל המהנדס הבלגי, דרשתי בשלומו והלכתי לנוח מעט. כשחזרתי בתשע בערב אמר לי המהנדס שהחליף אותי בעת מחלתי שכתב למשרד של תה"ל בתל-אביב כדי לקבל משם הוראות להמשך הפעולה. הוא רצה, בעצם, לעבוד על פי המפרט שהכנתי מלכתחילה  אלא שבינתיים השתנו התנאים ולכן, רציתי לתת את ההוראות על פי התנאים החדשים, שנוצרו בשטח. בשלב זה כבר הבנתי מה יש לעשות ומשיחה עם המהנדס הבלגי הבנתי שגם הוא הגיע לאותן מסקנות שאליהן הגעתי אני. אמרתי למהנדס המחליף שהוראות לעבודה כזאת לא מקבלים מן המשרד הראשי ושאת הבעיות שנוצרו פותרים בשטח. לאחר שהחלו לעבוד לפי התכנון החדש שלי, התנהלה העבודה באופן סדיר. כשבוצעה החפירה הכל נאטם בצורה טובה ואני הצלחתי לחסוך כסף רב למדינת ישראל.  בין דימונה לים המלח מצוי מפעל לייצור חומצה זרחנית. במשך 15 שנים חלחלה החומצה לתוך יסודות המפעל והרסה אותם. למעשה, היה צריך לפרק את המפעל ולבנותו מחדש. ואולם, המפעל הרוויח כסף רב והחברה לא רצתה להפסיד אפילו יום עבודה אחד. חברה דרום אפריקאית קיבלה את המשימה לייצב את המפעל. אני הוזמנתי על ידי החברה לייצב את היסודות. עבדתי במקום במשך 7 חודשים בשרות החברה כדי להציע באיזה אופן ובאלה חומרים יש לבצע את פעולת הייצוב. פעולה זו , אף שבוצעה בעצם אחרי פרישתי מעבודה סדירה, היתה גולת הכותרת בעבודתי המקצועית.  על עבודה זו הרציתי גם בכינוס בינלאומי בטוקיו (The second international conference on ground improvement systems, Tokyo, 1996).
עבודה נוספת בצעתי  בעת שהחליטו "ליצור" מחדש את אגם החולה, בצורה מוקטנת. כאן היה צורך ליצור סכר תת קרקעי  באורך של כ-2 ק"מ, כדי למנוע בריחה של מים.
גם אחרי פרישתי (ב-1981), המשכתי לעבוד. עבדתי עד הגיעי לגיל שמונים ושמונה, בשנת 2004..".

שולמית:  "…כשהכרתי את יואב הוא נהג לדבר עם אנשים שפגשנו ברחוב. כשהייתי שואלת אותו 'עם מי דברת?' הוא היה אומר 'אני לא זוכר'. לכן, פתחתי לי שיטה: כשהיינו פוגשים מישהו, הייתי אומרת 'נעים מאד, אני שולמית צור' וכך, הייתי מאלצת את בן שיחנו לומר את שמו. אחרי כן, כבר ידעתי את שמו…".

יואב: "…גם באופן זה היא עזרה לי…".

שולמית: "…יואב לא יודע לנסוע כדי להנות מנסיעה. הוא חייב לנסוע למטרות עבודה או כדי לפגוש קרובי משפחה.  הייתי צריכה ללמוד שיטות כדי לטפל גם בסוגייה זאת. פעם שלחו אותי לניגריה כי יואב לא אכל ולא שתה ורק עבד… . הגעתי אליו וגיליתי כי גם שם, חוץ מאשר את העבודה, יואב אינו רואה דבר… . כשהוא יצא לפנסיה ב-1981 הצעתי לו שנסע למזרח הרחוק. הוא השיב לי ב'מה פתאום?'. אחרי שנה הוא הציע לי לנסוע לסין כי היה שם כנס מקצועי. אז, התניתי

את הצטרפותי לנסיעה בכך שנבקר גם בארצות המזרח הרחוק. יואב נאלץ להסכים וכך נסענו ל-6 שבועות למזרח הרחוק…  .
גם אני פרשתי מן העבודה בתחילת שנות ה-80. בבית-הספר "תחכמוני" שאת מנהליו ומוריו הערכתי מאד, עבדתי עד לשנת 1966 . אחר כך, הצטרפתי ליואב שנסע לעבוד באיראן. בקַזְוִין היו אז כ-70 משפחות של עובדי תה"ל ואני למדתי את ילדיהם במשך שנתיים, בבית-הספר הישראלי שהקמנו שם. עם שובי ארצה, עבדתי בבית-הספר "יפה-נוף" במשך 11 שנים (עד 1979). שתי שנות העבודה האחרונות שלי היו בבית-הספר "מולדת" במעוז ציון. ב-1981 פרשתי. בשנים האחרונות לעבודתי היתה לי תחושה שעולם הערכים שעליו גדלתי כמורה שוב איננו נחלתם של המורים הצעירים ותחושה זו לא הקלה עלי… . אני זוכרת שכשסיימתי את לימודי בגמנסיה העברית הלכתי לעזור לחקלאים במשקים. כך הגעתי לקבוצת כנרת שבה פגשתי והכרתי גם את נעמי ספיר (לימים שֶמֶר). בקבוצת כנרת ראיתי בימים ההם את ביתי השני. יואב היה מגיע לבקר אותי בכנרת, רכוב על אופניו. הוא רכב מירושלים דרך לוד לפרדס חנה, שם בקר את אמו. מפרדס חנה היה ממשיך לכנרת… .
…אחרי נישואינו התגוררנו ברחוב החבשים (כיום רחוב אתיופיה – ר.ק.), ליד הבית שבו גר בשעתו אליעזר בן-יהודה. אבי, שהכיר את רחוב החבשים לא רצה שנגור בו בשל רטיבותם של רבים מן הבתים שבו. הוא בנה לנו חדר על גג ביתו ברחוב אוסישקין. אחרי שנולדו ילדינו הצמדנו לחדר זה מין צריף. אנו התגוררנו בנחלת אחים עד לשנת 1974.  אז נתקלנו במודעה בעתון שבה הוצע למכירה בית עם אדמה במעוז ציון ורכשנו אותו. זהו הבית שבו אנו מתגוררים עד היום, כמובן לאחר תוספות ושינויים שהכנסנו בו במרוצת השנים. תחילה גרנו בקומת הקרקע ורק ב-1991 עברנו להתגורר בקומתו השניה של הבית, כיוון שבננו הצעיר, מיכאל ומשפחתו עברו להתגורר עמנו."

רפי: לסיום, אני רוצה להציג לך, יואב, שתי שאלות שאני נוהג להציג תמיד, בסיומם של הראיונות עם ה"יקים" שלנו. ראשית, מה הוא "יקה" בעיניך?

שולמית (מקדימה את יואב…):"…ה"יקה" שלי הוא ההיפוך הגמור מכל "יקה" אחר – הוא בדואי צועני…".

יואב: "..אם הייתי חוזר מן העבודה בטבריה או באיזה שהוא מקום מרוחק, לא הייתי הולך לישון על המיטה אלא על הרצפה או על השטיח… . ה"יקה" אצלנו היא שולמית. רק בדבר אחד היא לא כל כך "יקית": אם זה בשביל לימודים היא תמיד מגיעה חמש דקות קודם, בכל עניין אחר, היא יכולה לאחר אפילו בחצי שעה… . אני, בעבודה שלי, הייתי תמיד מדוייק, תמיד "יקה"…  . אני מתעצבן כשאנו אמורים להגיע לאיזה אירוע. אני תמיד רוצה להקדים מעט. אבל שולמית נוהגת EASY EASY… .  מה שלמדתי והפנמתי הוא שצריך לעשות את העבודה עם כל הלב. עבודה היא במקום הראשון – את זה למדתי הן מאמי, הן מדודתי אנה אסינגר. אני לא חושב שזה מוצדק, אבל אצלנו המשפחה היתה חשובה פחות מן העבודה… ".

שולמית: הוא לא גדל בבית עם משפחה נורמלית. הוא גדל, בעצם, במוסדות… . ילדינו היו קוראים ליואב 'אבא של שבת' כי בשבת הוא היה בבית… . אבל, אני יודעת שהעבודה היא שנותנת לו חיים. אני ידעתי עד כמה היא חשובה לו גם כשעמדנו מתחת לחופה והוא היה עדיין סטודנט ולא ידע כיצד יפרנס אותי. אני כבר סיימתי אז את לימודי בסמינר וגם נגנתי ברדיו כמלווה של מיכאל בן חנן איש התעמלות הבוקר. יואב עבד פה ושם אבל כיוון שהיה חייב להשלים את לימודיו לא יכול היה לעבוד בשום מקום במשרה מלאה. רק כעבור שנתיים, כשקמה המדינה והוא קיבל עבודה כגיאולוג ידעתי שזה העיקר עבורו בחיים – לעשות ולתרום משהו לחברה, למדינה… הילדים היו בשבילו בבחינת צעצוע…  ".

יואב: "…כשהייתי מגיע הביתה היו הילדים רגילים לשאול 'מה הבאת לנו?' – בסוף, הפסקתי להביא מתנות… ".

שולמית: "…ה"יקים" תמיד מאמינים למה שאומרים להם. יואב לא מוכן לקבל מתנות ומקפיד לקחת רק את מה שמגיע לו. הרצינות שלו בעבודה והמסירות שלו לעבודה הן מדהימות. אנשים תמיד האמינו בו ובעבודתו .. ובכל זאת, להגיד עליו שהוא "יקה" זה מצחיק… ".

רפי: " ועתה לשאלתי הנוספת: מה הוא יחסך לגרמנים כעם, לגרמניה כמדינה?"

יואב: "..אני באופן אישי, כמעט שלא חוויתי אנטישמיות בגרמניה. למדתי בבית-ספר אבנגלי ולכל היותר נתקלתי בהערה אנטישמית מפי ילדים גרמניים שכלל לא ידעו שאני יהודי. את אחותי הנציח צלם גרמני בהמבורג בתור סמל של הנערה הגרמניה. ב-1933, יצאתי מגרמניה לאנגליה, בגלל היטלר. "

שולמית: "…על יואב לא היו אומרים את זה. הוא היה כהה יותר… ".

יואב: "..היה לי חבר שבא לבקר אותנו ב-1935. אנו הזמנו אותו ללון אצלנו כדי שלא יצטרך ללכת למלון ואז הוא אמר: 'יופי, כעת יש לי כסף כדי לקנות מדי  S.A' אני חושב שאז הוא עדיין לא הבין את משמעות הדברים. בשנות ה-60 גילה האיש הזה את כתובתי בישראל וכתב לי. השבתי לו כי אם יש לו עבר נאצי, איני רוצה להפגש עימו. הוא כתב לי שלא היה נאצי ועברו נקי. כשנסעתי לפאריס הוא שלח לי כרטיסי טיסה לגרמניה ופגשתי אותו בביתו. מאוחר יותר, הוא גם התארח אצלנו. הוא היה חבר ילדות טוב באמת…".

רפי: "איך אתה מתייחס לגרמניה ככלל – כעם, כמדינה?"

יואב: "…היום אני חי את השואה הרבה יותר מבעבר. אבל, אנשים כפרטים, אני יכול לקבל…".

שולמית: "היינו מוזמנים לאוּלְם בזכות בתי-הספר הקרויים על שמה של דודה אנה אסינגר. אצל ילדינו עורר הביקור במקום שבו אביהם נולד וגדל התרגשות רבה. יואב סיפר להם על ילדותו ועל ימי בית-הספר שלו בהרלינגן. הילדים התרגשו מאד.  יואב היה גם בברלין. הוא ביקר שם את ביאטה, גרמניה שגדלה במעון שניהלה אימו. לעומת זאת, כשאני רציתי לנסוע לברלין הוא אמר 'בשביל מה?' וכך, עדיין לא נסעתי לברלין. ביקרנו גם במנהיים כי שם מתגורר בן-דודו של יואב שחזר לגרמניה אחרי שחי שנים לא מעטות באמריקה.".

יואב: "…במלאת 10 שנים להקמתם מחדש של בתי-הספר של אנה אסינגר הזמינו פרנסי החינוך באוּלְם את כל תלמידי לנד שולהיים הרלינגן שנותרו בחיים….  …אולם מתגאה בשני יהודים: אלברט איינשטיין שנולד בעיר ובילה בה את ששת חודשי חייו הראשונים ואנה אסינגר.  …הילדים שלי התפלאו כיצד אני מצליח לזכור את כל השבילים שבהם שוטטתי בילדותי.  אני מתמצא היטב – בחוץ, בטבע…. בעיר אני מסתכל על שולמית."

שולמית: אבי היה עיוור אבל הוא היה מסוגל להוביל אותי  בסמטאות הצרות ביותר. ..".

יואב:  גם בעת המצור על ירושלים, כשהיתה האפלה על העיר הוא התמצא היטב.."

שולמית: הוא גם הרגיע אותנו תמיד, בעת המלחמה. הוא נהג לומר ' מה אתם דואגים? אתם חושבים שבן-גוריון יניח לירושלים  ליפול באמת? הוא ימצא את הדרך להגיע לירושלים ולהגן עליה…..אבי למד בבית החינוך לעוורים. הוא ידע גרמנית ואהב את הספרות הגרמנית…הורי שכלו אחת מבנותיהם – אחותי שביקרה את יואב כשנפצע ושכב בבית החולים. היא נהרגה בשיירת הר הצופים…." .

יואב: "…היא היתה כמו שמש המאירה את החדר…אבל, כששולמית באה לבקר אותי היא מלאה אותי בעצב כי היא עצמה היתה עצובה ודואגת…".

רפי: "..שולמית, אולי, תוסיפי בהזדמנות זו, פרטים אחדים על ילדיכם…"

שולמית: "…הבכור, שאת ברית המילה שלו חגגנו אז עם מיכאל, הוא פרופסור ירון צור, מרצה בכיר להסטוריה של העת החדשה ומנהל בית-הספר ליהדות באוניברסיטת תל-אביב. הוא התמחה בנושא יהדות צפון אפריקה וזכה למוניטין בינלאומיים ולפרסים במחקריו וחיבוריו בתחום זה. ירון הוא אביהם של דניאל ואיתמר. בתנו הבכירההיא מרגלית, הקרויה על שם אחותי שנרצחה בשַיֶּרֶת "הדסה" בהר הצופים. לרגל עבודתו של אישהּ הם נאלצו להעתיק את מקום מגוריהם לארצות הברית, ב-1986. לדאבוננו, הם החליטו להשתקע שם. בסיועו של יוסי, אישהּ, בן קיבוץ חפציבה וטייס סקייהוק בעברו, היא הקימה וניהלה במשך 14 שנים עסק יחיד במינו של שזירת זרי פרחים והפצתם למנויים. במקביל, הם ניהלו גם עסקי נדל"ן. מרגלית היא אמם של יניר, זהר וליאור.  בת נוספת היא נועה שלמדה תלמוד והסטוריה של עם ישראל ושימשה במשך שנים אחדות כמזכירתו של הרב עדין שטיינזלץ. היא עסקה בכתיבה ולאחרונה למדה הוראה בשיטה האנתרופוסופית והחלה ללמד בבית-הספר התיכון בקיבוץ הרדוף. נועה ואישה ערן הם הורי שלי, נעמה, ניתאי, מיכל ואריאל.  הבן הצעיר, מיכאל, למד משפטים ובמהלך לימודיו הקים וניהל חברה שעסקה בבנייה ובשיפוצים. עם סיום לימודיו ייבא לישראל את תחום הגישור ופיתח אותו כאן. הוא התמחה בתחום המשא ומתן ורכש מוניטין בינלאומיים בתִּהֲלוּךְ . עוסק במשאים ומתנים קשים – מעין סוג מיוחד של גישור. הוא גם מלמד מקצוע זה במוסדות אקדמיים כמו המרכז הבין תחומי בהרצליה ובצה"ל וגם נותן קורסים בנושא באוניברסיטאות בחו"ל.  יש לנו 14 נכדים  ו-5 נינים מארבעת ילדינו…".

4 תגובות “סיפורו של יואב צור /מראיין: רפי קאופמן

  1. הראיון מקסים, וקישור אליו הוכנס עכשיו אתר האינטרנט של בית הראשונים פרדס חנה-כרכור, במאמר קצר על חוות ברין, שנרכשה על-ידי אמא של יואב למוסד הילדים שלה. הצטערתי שלא רשום מתי והיכן נערך הראיון. עבודת הראיונות היא חשובה מאד ומהווה מסמך ארכיוני רב משמעות. הנה, בשבילנו נוסף מידע חשוב ורב בהקשר לגלגולה של חוות ברין. ישר כח 🙂

    1. באמת ראיון מקסים. אמא שלי אהובה ז"ל הייתה מורה צעירה במשק ילדים פרדס חנה. אספות המורים, כך סיפרה לי, התחילו תמיד בעברית ומהר מאוד עברו לגרמנית. אמא שלי, אחרי שנתיים בפרדס חנה, דיברת גרמנית שוטפת.

      ירון צור היה בן כיתה שלי בגימנסיה וקודם לכן למד אצל אמא שלי בבית ספר אוסישקין

      רפי קאופמן היה במשך שנים פותר נלהב של התשבצים שאני נוהג לחבר

  2. יש ברשותי תמונות יפות ממשק ילדים מאלבומו של קרוב משפחה שהיה תלמיד שם הייני (צבי) גינצבורג. היא הגיע לאר. באפריל 1939 ואני מניחה שהצטרף למשק ילדים זמן לא רב לאחר מכן (בגיל 14 בערך).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *