קורות חיים של גיזלה גודשלגר –(רוזנהק) לבית פוגל/נעמי אגמון

קורות חיים של גיזלה גודשלגר –(רוזנהק) לבית פוגל/נעמי אגמון

קורות חיים של גיזלה גודשלגר –(רוזנהק) לבית פוגל

מאת: נעמי אגמון

סיפור חייה של סבתא שלי (אומי) – על פי זכרוני בלבד.

 

שורשים:

גיזלה הייתה בתם של נתן ושרה פוגל. סבא שלה מצד האם היה עקיבא ארנפלד – נכדו של חת"ם סופר ונינו של עקיבא איגר (על שמו הוא נקרא). כמובן שהייתה זו משפחה שומרת מצוות אדוקה.

סבתא נולדה בהונגריה בעיר בשם "מרמורש סיגט". על גבול רומניה. (אחרי מלחה"ע השנייה העיר הועברה לרומניה). הם היו בבית 5 ילדים. 3 בנות ו2 בנים.

הוריה היו אנשים אמידים שהצליחו בכלכלת המשפחה.

סיפור מקומי:

יום אחד ביקש הרב המקומי לקרוא למכרו נתן פוגל על מנת לדון עמו בנושא חשוב, תשובתו של נתן הייתה: "אם הרב מעוניין להתייעץ עמי שיבוא אלי" ! מששמע זאת הרב, הוא כעס והודיע: "מסרו לנתן פוגל שאני עוד אקצץ את כנפיו" .

ימים אחדים אחרי הפרשה הזו, התעורר נתן פוגל כשהוא משותק בכל גופו התחתון. לאחר מכן ירדה המשפחה מנכסיה. עד יומו האחרון ישב האב בכיסא גלגלים.   ובעיר כולה הובן שהאיש קולל ע"י הרב.

ווינה

אף פעם לא שאלתי את סבתא מדוע עזבה את הונגריה ועברה לבדה לווינה. אבל שם הכירה את . רוזנהק והשניים נישאו.   בספטמבר 1909 נולדו התאומות: הנזי (דודתי,) וגרטה – (אמי).   שנתיים אחר כל נולד הבן הצעיר אוטו (דודי). ( השם ניתן לו על שמו של הנסיך האחרון לבית הבסבורג שנולד באותה שנה)   הזוג רוזנהק הנהיג בית חילוני לחלוטין ובעקבותיו שמו דגש על טיולים ועל גלישת סקי.

אולם, אבי המשפחה חלה ומת בהיות התאומות בנות 5 שנים ואחיהן בן שנתיים. לילדים סופר שאבא נסע רחוק.

אבא חדש

כעבור כמה שנים נישאה גיזלה לשלמה גולדשלגר. הוא אימץ את שלושת הילדים וכך ניתן להם שמם החדש. שלמה עבד במכירת עבודות רקמה משווייץ לאוסטריה, ומצבה הכלכלי של המשפחה היה מעולה. הם גרו בדירה גדולה ברובע 1 של ווינה, בבית היו עוזרת, מבשלת ומטפלת לילדים. המטפלת מארי הייתה קרובה להם כאימא שנייה.

ציונות!

שלושת הילדים היו פעילים בתנועת הנוער הציונית: "בלאו ווייס" (כחול – לבן). שפעלה וחינכה על פי משנתו של תאודור הרצל : "חייבים לעלות לפלשתינה ולהקים מדינה לעם היהודי".  הנושא לא דיבר על ליבה של גיזלה. עיר נפלאה כמו ווינה- לא עוזבים!.

אוטו יצא להשתלמות חקלאית בצ'כיה, הנזי למדה רפואה, אימא למדה פסיכולוגיה בווינה. עם סיום הלימודים עלו כולם ארצה. אוטו היה ממקימי גבעת חיים , אמא שנישאה לאבא- יוסף מרר, עלתה יחד אתו לתל אביב. והנזי "זכתה" לנישואים פיקטיביים ונקראה בשם ד"ר הנזי דונט. (כל סרטיפיקט היה על שם 2 אנשים). השנה הייתה 1932.

עם עליית הנאציזם, לא פסקו המכתבים להורים: "הצטרפו אלינו, עזבו את אירופה!" אבל סבתא לא קבלה את הצעתם. באחד ממכתביה כתבה: "עכשיו אני עומדת ליד החלון ורואה את ארנסט ופאולי למטה ברחוב, ממולם הגיע בחור צעיר עם סמל התנועה הנאצית. הוא כנראה אמר משהו שהכעיס את השניים והם השכיבו אותו במכות, הבחור ברח בשארית כוחותיו!   – אתם צריכים להבין שכל הנושא הזה שאתם חוששים כל כך מפניו יחלוף במהירה, והכל יסתדר. לא צריך למהר ולהחליף את העיר הנפלאה הזו בכמה גמלים במדבר של פלשתינה!"

"האנשלוס"

השמים הפוליטיים התקדרו, ובארץ החל מרוץ אחר השגת סרטיפיקטים לאלה שנאחזו באירופה. גם שלושת האחים עבדו על הנושא ואספו כספים להשגת היעד.

ימים אחדים אחרי צירופה של אוסטריה לגרמניה הגיעו שליחים לביתם של סבי וסבתי ולקחו את שלמה סבי באשמת בגידה.   עוד באותו יום, שעות אחדות אחר כך הגיע הסרטיפיקט.

סבתא התלבשה במיטב בגדיה ויצאה למשרד הראשי של הנאצים שהיו לא רחוק ממנה ברובע מס' 1. היא הצליחה לעלות לקומה העליונה ואיש לא עצר בעדה, (אולי חשבו שאשה בלונדינית עם עיניים כחולות היא בוודי אשתו של פקיד חשוב?). משנכנסה לחדר הסבירה מיד : "הייתה לכם טעות, יש בידי סרטיפיקט ואז אנחנו נחשבים לתושבי פלשתינה מדוע לקחתם את בעלי?"

הקצין בעל הדרגה הגבוהה הסתכל עליה בזעם וצעק: "מי את? מה שמך? אפוא את גרה? עופי מפה מיד ואל תעזי להיכנס לחדר זה!"

סבתא מיהרה לצאת. היא הייתה מבוהלת ולא הייתה מסוגלת לשוב מיד הביתה. היא הסתובבה בעיר זמן מה ומשהגיעה קרוב לביתה עמד אדם בלבוש עממי ליד החנויות שבקרבת ביתה ופנה אליה בזו הלשון: ´אל תסגרי את דלת דירתך, חכי, אני אגיע אליך!"   סבתא נדהמה, היה זה אותו קצין שלפני כשעה צעק עליה והפחידה!

ואמנם, כך היה, הקצין הגיע, נכנס בשקט לדירה ואמר: " אני אנסה לעזור, אבל עליך להבטיח לי שאיש לא ידע שהייתי כאן, אם ידעו, יהרגו אותי ואת בני משפחתי".

לא אפרט בנושא אבל הקצין בקש פרטים רבים ובסופו של דבר, כעבור כ 10 חודשים סבא השתחרר.   הוא נכנס לדכאו בעודו אדם בריא, ויצא חולה במחלת לב "אנגינה פקטוריס" שער לבן, ואף שן לא נשארה בפיו.

עלייה ארצה

1939 סבא וסבתא מגיעים באנייה לנמל חיפה. אחרי תקופה קצרה בתל אביב, אוטו ארגן להם בית קטן ברעננה. בבית היה חדר אחד, הול ,מטבח ושירותים שכללו מקלחת. בחצר היה לול של ברווזים ובהול אינקובטור גדול לאפרוחים. סבא טיפל בברווזים וסבתא באינקובטור.   בהול הייתה גם מיטה כך שהייתה לי אפשרות לבקר אותם לכמה ימים בכל חופשה מביה"ס.

סבתא וסבא היו היחידים מבין אחיהם שניצלו. היו כמה בנות ובנים של האחיות שהצליחו להגיע לרחבי תבל ולהינצל. לימים הם יצרו קשר עם דודתם היחידה ובאו לבקרה.

לא קל היה לשניהם בארץ, את השפה הם לא למדו, סבתא לא הסתגלה לחיי החקלאות וכנראה שהיה לה מאוד קשה לחשוב על אחיה ואחיותיה שאינם עוד.

 

חולון

אנחנו גרנו בחולון (אבי היה מהנדס העיר הצעירה ומהנדס ראשי של חברת רסקו). משבנתה רסקו שכונה חדשה בחולון, קנו שלושת האחים דירה קטנה בת 2 חדרים להורים. כך נפרדו השניים מתקופת החקלאות שלהם. סבא יצא למכירת גרבים מבית לבית וסבתא דאגה למשק הבית. הם יצרו קשרים עם שכנים דברי גרמנית והרבו לבקר אותנו.

סיפור אישי

1951, נסעתי עם הורי לווינה, (פעם ראשונה בחו"ל), אבא נשלח לשוודיה, אימא ואני נסענו ישירות לווינה. למחרת הלכנו למשרד רישום התושבים ומצאנו את הכתובת של מארי, המטפלת של שלושת האחים.     נסענו לשם, בבית הייתה ילדה בגילי, כשאמא אמרה את שמה, הילדה התרגשה ואמרה: "כל ערב סבתא מספרת עליכם, על שלושת הילדים שנעלמו".   כרגע סבתא הלכה לקנות משהו, אבל אני שומעת שהיא כבר מגיעה. הילדה יצאה למדרגות הבית וקראה " סבתא, גרטה כאן!"   במדרגות הבית נעצרה אישה מבוהלת ונרגשת, אמא ירדה אליה והשתיים התחבקו ובכו.   לימים, נודע לי שאוטו ביקר אותה כמה פעמים בעקבות פגישה זו, וגם עזר לה כלכלית.

סיום הסיפור

סבא נפטר ממחלת הלב. סבתא סירבה לגור עם אחד הילדים והיה לה קשה מאוד בבדידותה בבית. ברסקו החליטו לבנות בית הורים ברמת חן במטרה לסייע להורים של בני מרכז אירופה שהגיעו ארצה והזדקנו מבלי לדעת את השפה. אבא שלי יחד עם ידידתו לוטה כהן ועם דודי ארנסט {יהודה) לביא, ישבו ותכננו את הבית שייבנה. הבית יכלול דירות קטנות בנות חדר 1, שירותים ומקלחת במסדרון. הבית נבנה וסבתא גיזלה נכנסה לשם. "חשוב לי שילדי ונכדי יבואו אלי לשתות קפה ואני אארח אותם".   את הבת שלה הנזי ראתה סבתא בכל יום ויום, היא הייתה הרופאה של בית ההורים וגרה כמובן ברמת חן.

סבתא נפטרה בבית ההורים בגיל 72.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *