ראיון עם ויולה וירשובסקי / ראיינה נעמי לימור

ראיון עם ויולה וירשובסקי / ראיינה נעמי לימור

פגשתי את ויולה בביתה השוכן בצפון הישן של תל-אביב, איזור בו היא חיה מיום עלייתה ארצה בגיל שלוש. לאורך שיחתנו ניתן היה לחוש את מהותה התל-אביבית אשר נכרכה כמעט בכל נושא.

"נולדתי בשנת 1932 בברלין לאבי ארנסט ישראל שנולד במזרח פרוסיה ולמד רפואה בברלין. שם נישא לאמי סטלה לוי שנולדה בברלין. סבתי אם אמי, נולדה בוינה למשפחה ספרדית ס"ט ונישאה לסבי שמוצאו מטורקיה. שנה לאחר הולדתי התחילו בגרמניה הזמנים הרעים. אבי שהוסמך בברלין להיות רופא ילדים חש מיום ליום את המצב המתדרדר והולך עבור היהודים והחליט ברוב חכמתו למצוא דרך לעזוב את גרמניה. הוא ידע ששלטון המנדט הבריטי בארץ אינו מאפשר כניסה ליהודים, אלא אם כן יש בידם סרטיפיקט. רצה הגורל, ובהיותי בת שנתיים נודע לו מחברים שברצלונה בספרד קולטת פליטים יהודים. סרטיפיקט עלייה לא היה בידיו ולכן, עזבנו את ברלין לכיוון ברצלונה. שהייתנו שם נעמה לי מאוד, היו לי חברות ואבי שלא קיבל אישור עבודה כרופא עסק לפרנסתו ברקיחת משחות רפואיות ביחד עם קבוצת חברים. לפתע כשנה, אחרי שהתחלתי כבר להסתגל לחיינו שם כמשפחה וחשתי את ברצלונה כמולדתי השנייה, אבא נעלם לי. השנה היתה 1934 עוד לפני עליית פרנקו הדיקטטור לשלטון. נאמר לי, שהוא עלה לארץ ישראל ומאוחר יותר נתגלה שהוא השיג עבור עצמו בצורה שאינה ידועה לי סרטיפיקט. מספר חודשים לאחר מכן, הפליגה אמי ארצה כתיירת והשאירה אותי אצל חברים שלנו בברצלונה עד שתשוב. הפגישה של אימא ואבא בארץ הביאה אותה להחלטה לא לחזור לברצלונה ולהישאר בארץ. כאשר נודע לאימא שזוג החברים אצלם שהיתי רוצים לעלות  ארצה ביקשה אותם להביא גם אותי ולזהותני כבתם. כך היה, האנייה עגנה בנמל יפו וראיתי מסיפון האנייה כיצד אימא מנפנפת אלי במטפחתה החוף, היא לא ידעה שפקידי המנדט אינם מאפשרים לי לרדת מהאנייה כי חסרו מסמכי העלייה בשבילי. דווקא, פקיד ערבי ריחם עלי ועזר לי לחמוק מהאנייה מבלי שיבחינו, ישר לתוך זרועותיהם של הורי אשר חיכו על הרציף. דיליז'אנס נשא אותנו לרחוב בן-יהודה 37 שם התגוררו הורי בדירה בקומה ראשונה יחד עם עוד משפחה. הורי שבאו מבתים של המעמד הבינוני נאלצו להסתגל שוב לחיים חדשים, שהזר בו רב על המוּכּר. היה עליהם ללמוד שפה חדשהולהכיר דפוסי התנהגות וקודים שונים של מותר ואסור מאלה שהכירו כמעט בכל תחומי החיים.
מרגע הגעתו של אבא ארצה ועד שקיבל את רישיון העבודה כרופא הוא עבד אצל גברת פרסיץ שהייתה בעלת הוצאה לאור ודפוס. אני זוכרת את הביקורים שלי במשרד ההוצאה שם עבד כפקיד. באחד הימים בין השנים 1936- 1937 הוא קיבל את הרישיון לעבוד כרופא. הוא התחיל  כרופא פנימי והתמחה מאוחר יותר במחלות לב. התנגד נחרצות לעבוד כרופא קופת-חולים, משום שהרופאים נראו בעיניו כפקידים. הפציינטים הגיעו אליו הביתה באופן פרטי ולצורך כך, החלפנו לדירה קצת יותר מרווחת בקומה השנייה של אותו בניין. החדר הקטן יותר בדירתנו החדשה שימש במשך היום את חוליו של אבי ובלילה נפתחה שם עבורי המיטה לשינה. חדר נוסף גדול יותר שימש כחדר המגורים ביום ובלילה הפך להיות חדר השינה של הורי. בחדר הקליניקה עמדה קופסא גדולה לצילומי א.ק.ג. אשר לרגליה מתקן עם 3 מדרגות עליהם עלו וירדו הנבדקים מספר פעמים, תוך שפעילותם נרשמת על "פילם" שהוא פיתח בחדר האמבטיה המוחשך ותלה אותם מעל לאמבטיה לייבוש כדי שיוכל לבדוק את הגרף. הטכנולוגיה היתה עדיין כל כך פרימיטיבית, אבל הפציינטים ישבו וחיכו בסבלנות ב"הול" הכניסה הקטן שהכיל 2-3 כיסאות ואף אחד לא התלונן.  בנוסף לעבודתו כרופא היה עורך ומוציא לאור של עיתון רפואי בשפה האנגלית בשם 'Akta Medica Orientalia' . בתחילה התמחה העיתון ברפואת עיניים שאת מאמריו כתב ד'ר אריה פייגנבאום ומאוחר יותר הורחב לתחומי רפואה אחרים. אבא היה העורך הראשי ואני עזרתי לבצע את ההגהות ולעבור על השעווניות. היו לעיתון מנויים במצריים, בירדן ובארצות אחרות ומאמריו צוטטו גם ב'מדיקל ז'ורנל האנגלי'.
אימא הצטיינה בעבודות יד ובכישרון התפירה שלה, אשר באמצעותו יכלה להירתם גם היא לפרנסת המשפחה. העברית שלה לא הספיקה כדי שתוכל לעבוד כפקידה, אבל בזכות כישוריה בנתה לעצמה חוג לקוחות אשר תפרה עבורן. באופן מיוחד, יצרה בהזמנה עבור חנות ויצ"ו ברחוב אלנבי שטיפחה סגנון ישראלי מקורי, ארנקים ואביזרי אופנה רקומים.

בבגרותי מצאתי מחברת ישנה של הורי מלימודי העברית שלהם ומתוכה הבנתי עד כמה שיטות הלימוד באותם ימים היו גרועות. הורי היו אנשים אינטליגנטיים, אבל משפטים כמו: 'אָיין שוטר שְּטֶאט אָאוּף דֶם כביש', יחד עם כל סביבתם ברחוב בן-יהודה אשר דיברה גרמנית: חברים, משפחה, בעלי החנויות, השכנים, לא תרמו לשיפור שפתם העברית. הם הבינו את המדובר, אולם נמנעו מלדבר, כדי לא להישמע עילגים.
בגן הילדים התחנכתי אצל הגננת נחמה ברחוב טרומפלדור ולעיתים סבי או סבתי מצד אבי, אשר אולצו על-ידו לעלות ארצה והתגוררו בתל-אביב, באו לאסוף אותי מהגן.
בבית ספר יסודי למדתי בתל-נורדאו עד כיתה ח' ובתיכון למדתי שנתיים ראשונות ב"שלווה" עד שנסגר ואז עברתי להמשך הלימודים לעירונית ה' ברחוב בלפור. (המצחיק הוא, שגם בני למד שם). גדלתי בבית ההורים כבת יחידה מוגנת ועטופה, שנאסר עליה ללכת לתנועת נוער או לכל מקום אחר. לא העזתי וגם לא עלה על דעתי להתנגד להורי, הייתי כזו ילדה טובה ונחמדה הממלאת את רצון ההורים והסתפקתי בחברותי מהשכונה ובבית הספר.

אני זוכרת סצנה בבית כאשר מטוסי חיל האוויר האיטלקי הפציצו את תל-אביב בספטמבר 1940. בת-דודתי שעלתה לארץ עם עליית הנוער ללא הוריה התגוררה אצלנו כמה שנים. באותו בוקר של ה- 9 לספטמבר שלחה אותה אמי לקנות לחם ומספר דקות אחרי שיצאה נשמעה אזעקה, ראיתי מטוס עובר בחלון והקומקום על השולחן החל להתנדנד מעוצמת הדף הפצצות שהוטלו על הסביבה. קשה לתאר את החרדה בה היינו שרויים עד שדודניתי חזרה הביתה. בשלב מסוים עברה לחיות בכפר הנוער ע,ש חנה מייזל בנהלל ושם הכירה את בחיר ליבה. הזוג נישא וחי עד היום בבית לחם הגלילית.

 

לשאלתי, כיצד הכירה את בעלה מרדכי וירשובסקי, נזכרה ויולה בדודתה האהובה הִילדֶה לבית וינר שהייתה נשואה לאח אביה. סיפור ההיכרות שלה עם מרדכי היה קשור בעקיפין לדודתה, עליה רצתה לספר את הסיפור הבא:

"בשנת 1940 הגיעו דודתי ודודי מגרמניה לנמל חיפה כמעפילים בלתי לגאליים. בסוף ספטמבר אותה שנה הפליגו מרומניה שלוש אניות עמוסות באלפי פליטים אשר נמלטו מהשלטון הנאצי. בהגיעם לחיפה הופתעו לגלות שאנשי המנדט הבריטי במסגרת מחויבותם להיאבק בעלייה הבלתי-לגאלית לא נתנו להם לרדת והעבירו אותם לאניה 'פאטריה', אשר אמורה לגרשם ולהגלותם למאוריציוס הרחוקה. בחודש בו אספו את כל המעפילים אל האנייה התארגנה פעילות מדינית נמרצת במטרה להניא את הבריטים מתוכנית הגירוש. בינתיים, הפלגת ה'פאטריה' למאוריציוס  התעכבה ואחרי שנכשלו כל מאמצי ההנהגה הציונית החליטו ראשי ההגנה לחבל באונייה על מנת לעכב את הגירוש. ב-24 בנובמבר עלה איש הגנה מהיחידה לפעולות מיוחדות אל האניה במסווה של טכנאי אשר בא לתקן את תנור האפייה שהתקלקל. הוא מסר לאנשי תנועת 'החלוץ' שהיו על ה'פאטריה' מטען חבלה במשקל של ק"ג אחד, אשר אמור היה לפעור חור קטן באחת מדפנות האניה. לרוע מזלם של המעפילים כאשר הופעל המטען למחרת הוא קרע את דופן האנייה וגרם לשקיעתה תוך רבע שעה. מאות מעפילים נלכדו וטבעו ובין הנספים היה דודי. דודתי הילדה ניצלה מהטביעה ובהיותה ציירת אופנה מוכשרת הכירה באחד הימים את הצייר והקריקטוריסט אדם שליין והזוג נישא. ציוריה הופיעו בעיתון 'הארץ' תחת השם הילדֶה שֶלי  ואחרי שבע-עשרה שנות נישואין, כאשר הזוג נסע לנפוש בבית הבראה חטף בעלה התקף לב ומת. בהיותה אלמנה ואם לבת נאלצה להרחיב את הכנסותיה ולימדה ציור ואופנה באופן פרטי. עכשיו אחזור לספר על היכרותי את מרדכי. אחת מתלמידות הציור של דודתי הייתה חברתי שלמדה בגימנסיה 'גאולה' והרבתה לבלות במחיצת חברים משם. באחת הפעמים כאשר הייתי בביתה הגיעו החברים שלה וביניהם מרדכי. בהיותי צעירה, יפה וגבוהה הוא חיזר אחרי במרץ ואני התרשמתי מאישיותו. הוא בלט בחוש ההומור שלו ובידענותו המוזיקלית. צליעתו הקלה כתוצאה של נכות מלידה, לא הפריעה לי בכלל. האינטליגנציה שלו, פקחותו, תבונת הלב והרוח אשר אפיינו אותו ריפדו את חיינו המשותפים עד יומו האחרון בגיל 78.
שירותי הצבאי התקיים ביחידה של קצין רפואה ראשי ולאחר שנישאנו ועד לידת בנינו הבכור גבי בשנת 1962 עבדתי בבית חולים "הדסה" בתל-אביב במחלקת סטטיסטיקה רפואית. התיקים הרפואיים הגיעו לידי ובאמצעות מספרים רשמתי את פרטי המחלה בכרטסות לצורך עיבוד סטטיסטי שנעשה מאוחר יותר. אחרי הלידה חשבתי לחזור לעבודה בתום חופשת הלידה, אבל בפועל נשארתי בבית והקדשתי את כל זמני לגבי ולרפי שנולד אחריו.

בתום לימודיו של מרדכי במחזור הראשון של הפקולטה למשפטים בשנת 1953 הוא החליט שייעודו בחיים יהיה ייעוץ משפטי ולא הגנה על פושעים ורמאים. בתחילה עבד כיועץ משפטי של נציבות המים בכפוף לשר החקלאות משה דיין. פעמיים בשבוע נסע לפגישות בכנסת במטרה לקדם את נושאי המים וכך נחשף לבעיות וחוקים הקשורים לנושא. היכרותו עם ההליכים הפועלים שם, אופיו העיקש והבלתי מתפשר הכינו אותו להיות חבר כנסת. בשנת 1966 התקבל לעבודה כיועץ משפטי של עירית תל-אביב. לאחר מלחמת יום כיפור על רקע המחאה החברתית התחילה להתארגן בביתנו קבוצת חברים יחד עם אמנון רובינשטיין, שהפכה לתנועה בשם 'שינוי'. חבר הביא חבר ועוד שניים ושלושה וכאשר הקבוצה גדלה התחילו להיפגש באוניברסיטה וב"בית הסופר". בשנת 1977 חברה "שינוי" למפלגת ד"ש ומרדכי נבחר לכנסת וכיהן בה ארבע קדנציות. בשיאה הגיעה המפלגה ל-15 מנדטים. בזכות יושרו, רצינותו ומקצועיותו היה תמיד יותר פעיל ציבור מאשר פוליטיקאי והגיע גם למעמד של יו"ר הכנסת. מאוחר יותר בשנת 1983 הוא נבחר למועצת עירית תל-אביב ובמסגרתה הוא פעל בין השאר גם למען הנכים. הוא נקרא לעמוד בראש ארגון הנכים כי היה רודף צדק וזכויות. הוא נלחם למען נגישות לנכים, היה הראשון בארץ לדאוג להם בעניין הזה".

כמראיינת, ציטטתי בפני ויולה מספר שורות מכתבה על מרדכי וירשובסקי אשר נכתבה על-ידי הילה קובו ב"זמן מעריב" מתאריך 7.3.2008, בכתבה הסביר מרדכי בפסימיות שלא אפיינה אותו על מצב המדינה באותה עת:"… כל כך הרבה דם נשפך כדי לבנות את המדינה, אבל כאזרח אני מרגיש לא טוב עם מה שקורה כאן. היחס לניצולי השואה, הויכוחים על סל התרופות, הפערים העצומים מבחינה כלכלית… וזה מצער אותי מאוד", ואז שאלתי מה יחסה לדבריו של מרדכי? וקיבלתי מויולה את התשובה, "אותו הדבר והרבה יותר גרוע. הנה, הייתה המחאה החברתית לפני שנתיים בשדרות רוטשילד ומה נעשה? את תראי, יבחרו שוב בביבי.

כל השנים אני הייתי זאת שטיפלה בכל ענייני הבית והחיים עם מרדכי עברו בטוב, חשבנו לרוב אותו דבר ולא התעוררו שום בעיות. הילדים גדלו ואני חיפשתי במה להעסיק את עצמי. אמי ובת-דודתי היו ציירות ומרדכי טיפח ספריית דיסקים במוזיקה אותה תרמתי לאחר מותו למרכז המוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל בתל-אביב. עלי לציין, שלמרות חוסר האמביציה שלי למדתי כתיבה אצל דורית זילברמן שעודדה אותי לכתוב בגלל ההומור שבכתיבתי. גם בתחום הציור ניסיתי את כישרוני, למדתי אצל גטניו באופן פרטי ומאוחר יותר לקחתי בנוסף קורס באוניברסיטה העממית ונרשמתי לאגודת הציירים. מכלול הציפיות מתוחם בעיקרו לתרומתי כאם וכסבתא. אני נהנית לעזור לגדל את הנכדים ובימי שישי חשובה לי הארוחה המשותפת עם הבנים, הכלות והנכדים. בזמני הפנוי אני קוראת, במועדון הגמלאים של העירייה אני משחקת ברידג', הולכת לקולנוע ולבשל כבר לא בא לי.

אני מתנדבת גם בארגון יוצאי מרכז אירופה. כיום מנסים לטוות תוכניות לגיוס צעירים לארגון אבל נוכחתי למשל עם בנָי לראות עד כמה הם עסוקים כל אחד בתחומו: רפי בעל מכון 'מדיקס' לפיזיותרפיה וגבי בתחום המחשבים, כך שבשלב זה של חייהם לשאלת ההתנדבות לארגון אין מקום. יתכן ובבוא היום…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *