'אהבת הטבע'/מאת דן שטייניץ

'אהבת הטבע'/מאת דן שטייניץ

הבן נכנס לדירה הקטנה שבקומה ראשונה מעל עמודים, ברחוב המגיד 16 בירושלים, ומצא את אביו יושב בכסא גלגלים על המרפסת הצרה, משקיף מבעד מעקה המתכת, אל הגן הקטן שמשתרע מתחתיו, התָחוּם בין שלשה בתי דירות תרומיים, תלת קומתיים שסדורים בצורת ח. הבתים נבנו במתכונת הבנייה הפשוטה וחסרת ההשראה של שנות הששים המאוחרות, איכותיים מעט יותר ומשמימים מעט פחות, מאלו שנבנו לעולים חסרי כל, אשר הציפו את הארץ בהמוניהם בשנות החמישים, בצמידות לקום המדינה.

בשמעו את ברכת השלום של הבן, הרים האב ממסעד הכסא אָמָה רזה, גרומה, זרועה כתמי עור, מסמני ההיכר של הזקנה, באותתו כך אות שלום מאופק ,שעה שהבן צעד לעברו מגבו. שאל הבן לשלום אביו. הרכין גוו והיטה אוזנו אל פני האב להיטיב לשמוע את לחישתו. אך האב התעלם משאלת הנימוס הטקסית ורק נד בראשו קלות במאין מחוות תודה טקסית גם כן.

בצידה האחורי שקועה המרפסת כמטר אחד מקו קיר הגרנוליט אל פנים הבית ואילו בחזיתה היא בולטת כחצי מטר מאותו קו החוצה. דירת האב אינה בקצה הבלוק אלא במרכזו כך שלה רק "שני כווני אוויר" – צפון ודרום. דומה הבית בכל לבתים האחרים שבמקבץ הבתים הקטן, וזה מצדו דומה למקבצים אחרים הפזורים למאות על כל פני הבירה. בתי ירושלים, הטובים והישנים בנויים אבן מסותתת ממש ואחרים שהם חדשים יותר וטובים קצת פחות, לוחות של אבן ירושלמית מחפים בהם על סתמיות אפרוריות הבטון והבלוקים, שהם חומרי הבניה הבסיסית של כל הבתים. בשנות העלייה הגדולה ניבנו בתים בחופזה – למטרת מגורים גרידא. למי נתפנה לתת דעתו להבלי היופי והחן המוחצן? אלו היו הימים הגדולים של התוכן, של פנים הקנקן. כשם שהנשים של אותם זמנים לא השקיעו באפנה ותספורת ולא טרחו לגלח רגליהם או בית שחיים והשכילו לפתות את הגברים במה שכונה "יופיים הפנימי" וקסמי נפשם, כך נבנו אז בתים שמטרתם קורת גג, ואלה פיתו את הבאים לגור בם במחירם המתון.

הלך הבן וגרר כסא מן הכסאות העתיקים מעצבים בידי אומן, שהיו ניצבים סביב השולחן העגול העתיק גם הוא, אשר יחד עם ארון הספרים הפרוס על הקיר הנגדי כולו, מלאו כמעט את כל חדר המגורים הזעיר המכונה גם "סלון", מותירים בדוחק מקום למעבר עגלת הנכים של האב. הציב את כסאו בסמוך לכסא הגלגלים והתיישב לצדו, כשפני שניהם אל המרווחים שבין מוטות המעקה. מה שלומך אבא חזר ושאל, והוסיף מהר – פניך טובים היום… וכי מה ניתן לענות על הכזב המתחייב הזה? פני האב ודאי אינם טובים, אך אולי טובים הם בהשוואה למראיהם בשבוע שעבר, כי אז ניתן למצוא צידוק כלשהו לדברים. דומה כי על כך הסכימו ביניהם באלם. בזאת נחסך לאב מאמץ התשובה ולבן נחסכה ההקשבה לתוכחה על הכזב וכן נחסכו לו מאמצי הדריכות הקשובה הכרוכה בקליטת הדברים הנאמרים בקול רפה.

אמר האב בקולו הסדוק: "ראה את ההיביסקוס, מהבוקר אני מרותק לחיזיון פתיחתם של גביעי הענק האדומים-לוהטים… מחציתם חדשים שלא היו כאן אתמול". השתהה האב להסדיר את נשימתו שנשתבשה מן המאמץ, לקראת המשך דיבורו. "וראה שם את ים האש של הבוגנוויליה…" המשיך לאחר שהתאושש, "מה חבל שאין ביכולתי להציג לך את שירת השחרור שלנו… הנה שם על עץ האיזדרכת הוא שר עבורי בבוקר. איני יודע לאן נעלם כעת… שונה שירתו כאן משירתם של השחרורים שידענו בביתנו שברמת חלוצים. אני זוכר אותם מקננים בצמרות עצי הארוקריה והגרוילאה הענקיים… האם אתה שומע עדיין את שירתם? בודאי השתנתה עם השנים לאחר עזיבתנו. לאחרונה בא זוג לקנן כאן על העץ. כל בוקר מתעורר אני לזמרתו של הזכר והיא שונה מעט מזמירו ביום האתמול. הלחן מתעדן, נשזרים בו סלסולים מאין בארוקיים… היכן הוא קולט אותם? האם הוא שומע נגינה בוקעת מאחד מחלונות השכנים, על פניהם הוא חולף בחיפושיו המתמידים אחר מזון?… הלוא מן הידועות כי שחרור מסוגל לקלוט ולהפנים מוטיבים מוסיקליים ולעשותם שלו". לאחר הפסקה קלה המשיך: "מי שעיניו פקוחות יגלה עולם ומלואו רוחש כאן בגן הקטן… שגרת חיי היום יום מקהה את חושינו, כך שאנשים זקוקים להעצמה מתמדת של גרויים כדי להמשיך ולקלוט ולו מעט מרחשי הטבע. הם אינם שומעים עוד צפורים, אינם חווים את השקיעה, אינם רואים את ניצני העלים בבקיעתם. צריך להכשיר רק מעט את הנפש, לפקוח עיניים ולקשוב אוזן ונפלאות הטבע שטים לעברך בזרימתם הנצחית אל תכליתםה נסתרת". כך שח האב, מלא לבלי הכיל חוויות השאובות כולן מגן ד' האמות המחולק לפרוסות אנכיות מוכתבות בידי המרווחים שבין מוטות שבכת הברזל, שצבעה החל חושף פה ושם כתמי חלודה. זר כי ישמע יטעה לחשוב שהאיש חומד לצון על חשבון מגבלותיו ודלות הקיום שנגזרה עליו, לא כן הבן שיודע את נפש אביו.

לאחר מכן ישבו שניהם שותקים והביטו למטה אל הגן. חשב הבן, היכולת לשתוק יחד ללא מבוכה הוא עדות לקרבה רבה, טובה. היו שנים רבות בהם השיח ביניהם- שהיה תמיד בעניינים שברוח: מוסיקה ספרות ושירה, או שעסק בנושאים ממדעי הטבע – היה מרכיב חיוני להיותם יחד, כאילו נזהרים היו שלא לחטוא בהשחתת זמן לריק. נזכר הבן בדרכי האב שמעולם לא התיר לדקה לחמוק מבין אצבעותיו ללא עשייה מועילה, בין אם בנגינה, שהיתה מרכיב מרכזי בפרנסתו, או בקריאת ספר בענייני מדע, הגות או ספרות יפה, או פרטיטורה מוזיקלית – ובין אם בעבודה במשק העזר שהקיף את ביתם שבכפר, וכן בתיקון של דברים שהיו טעוני תיקון או שיפור, שכן תמיד יש מה לשפר או לתקן במשק ובבית. "לגזול מאלוהים החנון את הזמן היקר" נהג לצטט מילת כנף גרמנית בגנות בטלה או דבורי סרק. בנושאי תיקונם של דברים למיניהם, היה לאב רצון גדול אך יכולת מועטה. בתחום זה עלה הבן על אביו מאה מונים כבר בילדותו. אז נראה היה שייעודו של האב כולו עניינים שברוח ומותר הבן על אביו בעניינים שבחומר. לתימהונו למד האב מבנו, שלא כל נושא – כהרכבת ידית לדלת למשל – ראוי לו להיות מטופל בסיוע ספרות עזר מקצועית וניתוח עיוני של סדר פעולות, ליד שולחן הכתיבה, טרם עשייה, אלא בחוש או באינטואיציה, במעשה שאין בו מחשבה תחילה, בסיוע של מה שקרוי "ידיים של זהב". הלוא היא מתת האל שנחסכה מן האב כמעט לחלוטין וניתנה לבן בנדיבות וברוחב יד, ככל הנראה בזכות הגנים של הסב, שמצאו דרכם אליו בתווך אמו.

לא ניתן למצות את רשימת הפעילויות המגוונות שהעסיקו את האב בכמיהתו "לנצל כל רגע של החיים", מבלי להזכיר את התמסרותו הכמעט פולחנית למקסמי הטבע. עיסוק בטיול בחיק הטבע היה שונה מכל עיסוק אחר, בכך, שלא נדרש לו שום צידוק תועלתי, שום תכלית, כי הרי הוא תכלית לעצמו. היה בכך תחליף פולחני כלשהו לאמונה דתית, שכן היה האב משחר ימיו אטאיסט מושבע. כשעות, מן היפות שבילדותו, זכורות לבן השעות בהם שעט חסר נשימה, ידו ביד האב, מתאים ריצתו ברגליו הקצרות לקצב ההליכה הרצחני של האב, הממהר לצאת מגבולות המושבה הזעירה, אל מה שאז נראה לבן כטבע פראי שרגל אדם לא דרכה בו: ואדיות עמוקים עם צמחיה סבוכה פראית ובלתי חדירה, חורשות עצי אקליפטוס, פרדסים שאין להם קץ ושדות המשתרעים עד האופק, מכוסים שטיח מסנוור בשלל גווני פרחי הבר. למרות שנגרר תוך אימוץ כל כוחותיו, לא הוציא הבן הגה מפיו, שלא לקטוע את שטף שיחו של האב המתאר פלא כלשהו מפלאי הטבע אותם מי ימנה: מחזור החיים הנפתל של הפרפר מזחל לגולם וממנו לפרפר וחוזר חלילה, או רשעותה שלא תאמן של הקוקייה, המטילה את ביציה בקן זר תוך זריקת הביצים המקוריות אל מחוץ לקן, או התודה שאנו חבים לחרקים שנטלו על עצמם את העול המפרך של הפרית הפרחים…

בשנתיים האחרונות, מאז שהחל מצב האב להידרדר בקצב מואץ, עלה הבן מן השפלה לבקר את אביו בהותירו אחריו את משפחתו, ברוכת ארבעה ילדים, ללא אב, ברבים מסופי השבוע, בהם לן בלילות שבת בדירה הקטנה של האב ושל אשת חיקו השנייה. רק כאן חזרה ונכונה ביניהם כמקודם אותה קרבה מימי ילדותו, אשר אפשרה כעת את היותם שוהים יחד בשתיקה שאין עימה מבוכה. אלא שעכשיו היה הקשר ביניהם בהְפוך תפקידים: כעת היה הבן החזק, המנחה היוזם, וגם החומל, והאב הוא התלוי בו ובחסדיו לא פחות, ואולי עוד הרבה יותר, מתלות אותו ילד שהיה – באביו.

שלש אהבות גדולות היו לו לאב בחייו. הראשונה, במעלה, אהבתו לאשתו הראשונה, הלוא היא אמו של הבן. אין בכך כדי לגרוע מטיב אהבתו הבוגרת, הבשלה והשלווה לאשתו השנייה, אליה נקשר לאחר מות הראשונה בפרוס שנות הששים של חייו, ועתה הוא גר עימה בדירתה הירושלמית, אליה עברו מן הכפר לפני כעשור שנים. אלא שבמקום שאהבת הנעורים עומדת אין אהבה מאוחרת כזו יכולה לעמוד. נבצר ממנה להדמות לאותה להבת איתנים המטלטלת את האדם לפני ולפנים, המעכלת את כל ישותו ואינה מותירה מקום לדבר אחר כלשהו, ואף לא מדרס רגל לאדם נוסף. מאידך, עם אשתו השנייה מצא אושר רגוע ומפויס, שלוה הרמונית, שלא ידע כמוה לפני כן.

אהבתו הגדולה השנייה, שהיא השנייה גם על פי סדר הזמן, היתה המוסיקה. זו כבשה אותו מגיל צעיר ושוב לא הרפתה אחיזתה בו עד מותו. גם כאשר עשה כמצוות אביו ולמד רפואה, לא ניצטננה אהבתו ובצד לימודי החובה המשיך כל העת בלימודי נגינה ומוזיקולוגיה. את פירות שקידתו הבשילו עם עלותו ארצה. כאן הגיעה המוזיקה למימושה הראוי, כאשר היתה לעיסוקו העיקרי ולמקור פרנסתו, שכן רופאים עולי גרמניה שזרמו באותה עת בהמוניהם אל תוך הישוב היהודי המצומצם, ביניהם רבים שתהילתם צועדת לפניהם, לא הותירו מקום לרופא צעיר כמותו להתגדר בו..

השלישית במניננו, אך הראשונה בזמן, היא אהבת הטבע. זו האהבה הגדולה שאינה תלויה במאומה והיא העיקשת מכולם. בילדותו חמק מן הבית ויצא בכל הזדמנות אל מחוץ לעיר מולדתו הקטנה, לשוטט ביערות ובאחו. מותיר היה לאביו לתהות אם אין עיסוקים מועילים ותכליתיים יותר מחקר צלילי זימרת הציפורים, עד כדי יכולתו לזהות לא רק את מין הציפור אלא גם את נסיבות ומטרת השירה, האם שירת חיזור היא או קריאת אזהרה לבני מינו שלא לקרב לטריטוריה שלו. בימי בחרותו, כמדריך בתנועת נוער ציונית, הוציא לאותה תרבות רעה בנים יהודיים רבים מבתים כשרים טובים ומשכילים. זכר הבן ששאל יום אחד את האב בסוף שנות החמישים אם אינו חפץ לבקר את ארץ מכורתו לאחר עשרים וחמש שנות פרידה. והאב ענה: כף רגלי לא תדרוך שוב על אדמת גרמניה. אין לי עניין בכל מה שיש שם: לא בחפצי אומנות ולא בערים עתיקות שאכן בחלקן יפיפיות הן, ובודאי שלא במכרים משכבר הימים. מכל ההוויה של נעורי בגרמניה נפשי יוצאת רק… לרחש הרוח בצמרות עצי היער הגרמני, אשר לא מצאתי דומה לו כאן בארץ הזאת. חרף כמיהה זו להמיית היער הקסומה, עמד בדיבורו ועד יום מותו נסע לארצות שונות אך לא לגרמניה.

צללית הבית מצד מערב התארכה והלכה ופשטה על פני הגן. אור השמש החל לדעוך. עם שקיעת החמה החלה גם צינת בין הערביים הירושלמית לחדור לעצמות. אמר הבן בוא ניכנס פנימה עוד מעט יחשיך, אך האב השיב ששעת בין הערביים היא סיום נאה ליום שטוף שמש וחוויות טבע. חשד הבן שדברי האב נאמרו ברוח לגלגנית: כיצד יכול אדם ששוטט כנכפה כל ימיו בחיק הטבע ובעשור האחרון עוד מדד כל סמטה, כל גן וכל גבעה בירושלים וסביבתה בשתי רגליו, כיצד יכול הוא להפליג בשבחי הגן המגוחך הדחוק בין שלשה בתים חסרי חן ושטחו כולו אינו עולה על עשירית משטח הגן שהיה רכושו ברמת חלוצים. עתה הוא נדון לנוע בכסא גלגלים בין הקירות של דירה בת חמישים או חמישים וחמישה מטרים רבועים, ממנה אין הוא רואה את השמש, כי המרפסת של הקומה השלישית סוככת על החלונות הצרים העיליים שבצד דרום מעל פינת האוכל הזעירה, שבמרכזה שולחן מרובע שנועד לארבע נפשות לכל היותר ואינו מותיר מרווח כדי כניסת עגלת הנכים בצד הקיר ואילו המרפסת אליה הוא יוצא, נכון יותר – אליה הוא מוצא בעת האחרונה בעגלתו – פניה צפונה.

לפני שנתיים לקה באירוע מוחי רביעי שבעקבותיו שותק פלג גופו התחתון כמעט לחלוטין וניטל ממנו כשר הדיבור. דומה היה ששוב לא יתאושש. אכן מעשה שטן! אך הוא הדהים את מטפליו בבית החולים "עזרת נשים" בעיקשותו הבלתי מתפשרת והתמדתו נטולת כל רחמים עצמיים, באמוניו לגוף וללשון. שעה שכל החולים-נכים תינו את מר גורלם ואת אוזלת ידם, עבד הוא בחרוק שיניים באולם הפיסיותרפיה. הבן נזכר כיצד התגאה האב להציג לפניו את צעדיו הראשונים עם הליכון כשפניו קורנות, כאומר: וכי היית מאמין שעוד אוכל? חרף כל מאמציו נשאר בכל זאת מהָלֶך בסיוע שני קביים… באותה נחישות ללא גבול ובתרגול אינסופי שהיה בו כדי להתיש ולייאש בן תמותה רגיל, השיב לעצמו גם כושר דיבור חלקי.

כשחזר לימים לביתו, התגלה לו, לתמהונו, שהגן הציבורי מעבר לרחוב, המרוחק מביתו כמאתיים מטרים בלבד, אותו גן שבצאתו לשטוטיו הארוכים בימים עברו, חצה אין ספור פעמים בלי שיעורר בו עניין מיוחד, היה למעשה גן קסום עם עצים, מהם כאלו שמשירים את עליהם בסתיו, ואחרים שאינם משירים, עם צמחיה נמוכה, חֶלקה מתורבתת וחֶלקה שיחי פרא, פרחים בשלל צבעים באביב ובקיץ, קני צפרים שונות ומשונות ופרפרים וגלמיהם, לטאות וזיקיות, חיפושיות ותולעים ועוד ועוד… תמה האב על שום מה הרחיק בעבר לנדוד כאשר כאן בסמיכות לביתו מגיש לו הטבע מבחר קסמים שדָיים למלא בתוכן מלוא חיי אדם. עתה פקד את הגן יום יום חרף המאמץ האדיר שהיה כרוך בהגררותו עם קביים, זאת, במידה שהרשתה לו בריאותו הרופפת ומזג האוויר וכמובן אשתו הדואגת תמיד. בעיקר קשו עליו העליה והירידה במדרגות, פעולות בהם נזקק ליד תומכת. כעת היה הגן הקטן לעולמו הקסום. הוא הכיר כל שיח וכל ציפור. הוא ידע מתי צץ פרח נוסף ומתי יצאו הגוזלים מן הקן. לא פעם ניסה לשדל את הבן בעת ביקור להלוות אליו לסיור בגן. באותן הפעמים המעטות שהבן נענה, פרש לפניו את כל נפלאות הגן בפרטי פרטים. אכן עולם ומלואו.

אך אלוהים התיר לשטן להמשיך ולנסות את האב, וזה שילח בו אירוע מוחין נוסף. עתה הטיל אותו הסיטרא אחרא אל כסא גלגלים ללא סכוי לקום וגם נטל ממנו חלק נכבד מיכולת הדבור שקנה בעמל מפרך. חכך השטן את ידיו בנחת רוח כי בָטח שעתה תישבר רוחו של האב והוא יחל סוף סוף לקונן על מר גורלו ויאבד את טעם החיים. ואמנם הגדיל השטן לעשות עוד מעבר לכך הפעם, בכך שנטל מן האב גם את יכולת הקריאה. לא היה לאל ידיו לאחוז ולייצב ספר כדי צרכי קריאה. וכשהניח את הספר על שולחן לקרוא בו, גילה שאיבד את כושר המעקב כדי מציאת השורה העוקבת ואם גְמר קריאת שורה, החלו עיניו משוטטות בחוסר אונים על פני הדף, מחפשות את ההמשך. ואם לא די בכך, נטל הנבזה גם את מרבית כושר הראיה של אשתו, שמא תתפתה לקרוא לפניו.

בין אם בגין פיזור הדעת ובין אם מתוך חמלה שאינה ממידותיו של השטן, ואולי בגלל התערבות רחמי שמיים, השאיר לחנן את השמיעה הטובה. אך אָליה וקוץ בה – הוא נטל את יכולתו לשרת את מכשיר הרדיו. אפילו להפעיל את מתג ההדלקה-כבוי של הטרנזיססטור – המכוון דרך קבע לקול המוסיקה, היה למעלה מיכולתו כעת.

אך אלוהים העניק לו חסד אחד השקול כנגד כל הרעות ששילח בו השטן: היא היכולת הנדירה לשמוח במה שיש לו או נכון יותר – במה שעוד נותר לו.

לאחר שהגן הקסום שמעבר לכביש ננעל בפניו סופית, שכן לא ניתן להורידו מן הקומה השניה בהעדר מעלית, אימץ לו האב מקסם תחליפי, וכך מצָאוֹ הבן מתמוגג מנפלאות החצר הקטנה שבין הבתים ומשקיעת השמש שאמנם נבצר ממנו לחזות בה כי הוסתרה על ידי הבתים, אך נמצא גם לה תחליף, הוא הצל המתארך של הבתים שממחיש לו מקצת מטעמה של שקיעה. אמר: בוא אבא ניכנס שמא תצטנן. גלגל את האב עד לשולחן האוכל ועזר לו לאכול את מזונו הנוזלי למחצה, מעשה ידי המטפלת מהבוקר, אשר הוגש כעת לשולחן בידיה החלושות של אשתו. סיימו לאכול ונשארו יושבים. שאל הבן: רוצה אתה לשמוע מוסיקה? אך האב לא השיב. חשב בלבו בפעם המאה, איך וכיצד יתכן שאדם שמיטב שנותיו הקדיש באהבה והתלהבות למוסיקה, הנה עתה, לעת זקנה ומחלה, שוב אין היא במרכז התענינותו, והוא נוהה יותר לשירה. אז שאל הבן שמא חפץ הוא שיקרא לו שירה גרמנית. כן השיב, קרא לי משירי הולדרלין. הלך הבן ושלף מן המדפים שני כרכים עבים המכילים את שירת הולדרלין, החל מדפדף בטכסטים הכתובים בכתב הגותי העתיק, טכסטים שמעולם לא ראה, ושאל את אבא מה יקרא, שמא זה או אולי זה? תוהה אם יוכל להבין את אשר הוא קורא שכן משורר זה כתב לפני מאתיים שנה.

הכתב הגותי כבר נשתכח ממנו מעט, אך לאחר שהחל קורא, התרגל מהר לכתב שלמד מסבתו שהיה נהיר לו בנעוריו, עת קרא ספרים בשפה הגרמנית מספרית אביו וסבו. אמר: אבא ראה השקעה טובה השקעת, בכך שלימדת את ילדיך היטב גרמנית, שבזכותה אני יכול כעת לקרוא לפניך, ואפילו מתוך כתב גותי שיצא מכלל שימוש מזה זמן רב. גילה הבן בזכות האב את יופי הפיוט בשירת הולדרלין, וחשב, מי כאן בעל החוב, אני, שאבא זיכה אותי ביכולת קריאת שירה כה יפה, או הוא, שמקדיש אני לו ממיטב זמני הפנוי, על חשבון משפחתי, לקריאת משורר נשכח כדי לגרום לו נחת.

הבן נתפס במהרה לשירה והתמוגג יחד עם האב, שכעת התגלגלו דמעות ריגוש מעיניו על לחייו. בשנותיו אחרונות נטה האב לרגשנות יתר ועיניו מלאו דמעות כמעט בכל ריגוש קל. האם זאת תופעת זקנה או תוצאת המחלה הרהר הבן.

כך היו קוראים בכל ביקור שבסופי שבוע שירה גרמנית עתיקת יומין.

ביום שישי אחד בא הבן ולא מצא את אביו בסלון או בפינת האוכל וגם במרפסת לא ראהו. מצאו שוכב במיטתו. חייך ושאל האם חלה בשפעת או עניין חולף אחר? ואז נודע לו שהרופא גזר שלא להושיבו עוד בכסא, כי שוב אינו יציב בשעת ישיבה והוא עלול ליפול, ויש בכך סיכון גדול.

עתה חרד הבן כיצד ישלים האב עם אבדן פיסת חווית הטבע הזעומה שהיתה מקור נחמתו לאחרונה. הביט הבן סביבו וראה רק ארבע קירות שרויים באפלולית, חלון צפוני המלא בפיסת שמיים ריקים, ארון עתיק, כבד ומגולף, ורפרודוקציה דהויה, כחולה-אפורה של אָלגְרֶקו –"טולדו בסערה" התלויה על הקיר מעל לראשו של האב, כך שאפילו דימוי מסוגנן של טבע המוצג בה היה מנוע מראות. כמה עצוב חשב הבן. מה נותר עתה לעורר בו עניין ולשמח את ליבו מעט, אין זאת שאומלל הוא מאד. בפעם הראשונה התגנב לליבו הרהור של חטא, שמא היה הגורל נוטה לו חסד, לו עם אבדן יכולות הגוף היה מתעמעם גם שכלו, וכך היה נחסך ממנו צער המודעות למצבו הנואש.

להפתעתו של הבן, הצביע האב בשארית כוחותיה של זרועו המדולדלת, על עציץ זעיר שניצב על עדן החלון ובו צֵמח ירוק, סתמי, קטן, גבעול עם קומץ עלים. ראה אמר האב, אני עוקב אחרי צמיחתם של העלים, כל יום יש חדשות. האין זה מדהים כיצד כל עלה בוקע במקום הנכון המיועד לו, ומתעצב בצורה המוכתבת לו על פי הגנום, וכן הוא יודע כיצד להפנות את פניו אל האור… סודות הבריאה מקופלים אל תוך עלה בודד. וכאילו ניחש את יסוריו של הבן מול גילויים בלתי נתפסים של השלמה עם גורל אכזר תוך שלווה מפויסת, הוסיף: איני זקוק עוד לדבר.

בשעה היעודה מת האב, מבטו מופנה לכוון העציץ כשעל שפתיו נותר צל חיוך סלחני להבלי העולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *