ביקור בעבר השני/מאת דן שטייניץ

ביקור בעבר השני/מאת דן שטייניץ

השנה 1968.

לא היה סיפק בידי העם בישראל, להפנים את קולוסליות האירוע שחילץ אותו באִבחת בזק מחשכת האיום הקיומי של טרום מלחמת ששת הימים, והחזיר לו את אור השמש ושמי התכלת. שכרון הניצחון המהמם במלחמה זו טרם נמוג, עת שכולם בטחו וכך גם רפי, שבעקבות ניצחון כה מוחץ לא יתכנו עוד מלחמות כי לא תקום בהם רוח. יען היכו בני אור את בני חושך שוק על ירך ועל כרחם יאלצו לדבר בנו שלום.

רפי גם בטח שהעולם הנאור מריע לנו ושותף לשמחת הגאולה מידי שכנינו הצמאים לדמנו.

אלא שהעולם הנאור היה שרוי במבוכה קשה: בעת הכוננות המייסרת שקדמה לפרוץ המלחמה, לנוכח הגורל הוודאי לכאורה של חיסלנו, הוצאו מעליות הגג בחפזה בגדי טקסי האבל, החליפות הכהות והשמלות השחורות, המנעלים, כסויי הראש ומחרוזות הפנינים התואמות, שעוצבו וגוזרו ותואמו בממון רב, לפאר בם את טכסי האבל לרגל השואה מהדורה א' שלאחר מלחמת העולם השנייה, וכבר נוקה האבק מדפי נאומי ההספד המצהיבים של אותם ימים לצורך הכשרתם לשימוש חוזר, לרגל השואה מהדורה ב'. הכל היה מוכן למערָכַת הסיום החגיגית של הטרגיקומדיה "מדינת היהודים", כאשר הוברר להם כי נפלו קרבן למהתלת אגדת ילדים: היה היה זאב נורא אשר שעט אל עבר השייה הקטנה לקרעה לגזרים ולבלוע את בשרה הרך והמתוק… הוא פער את לועו האימתני וזעק זעקות מצמררות עור ומקפיאות דם… ופתאום… כיצד זה קרה… השייה את הזאב בלעה… נדם קול שאגה. היתה שואה לישועה! איזה פיאסקו!…

 

אין דבר מקומם ופוגע יותר, מדחיית מחוות חמלה על ידי נשוא הרחמים. הגה נא בעצמך; העולם הנאור גייס את מיטב תעצומות רחמיו הגדולים להספידנו ונותר עם כל תאוות חמלתו בידיו.

כל העמים שוחרי הצדק חשו מרומים וזעמו זעם גדול ורב, אך גדול מכולם היה זעמה של בריה"מ האדירה, כי הוכו בני חסותה והושפלו עד עפר, ושָפלה גם היא עימהם. גם העמים גרורותיה, הסתדרו בהכנעה במקום שהוקצה להם במקהלת המחאה-איבה של פטרונם…  והיה כי נקלע ישראלי למחנה הקידמה הסוציאליסטי בעת ההיא, יוקיעוהו באצבע צרדה ויכתימוהו כאיש הראקציה, מחרחר מלחמה, קולוניאליסט, ועוד מיני תוארים מעוררי חלחלה לפי מיטב מונחי הלקסיקון של הדיאלקטיקה.

אלה היו פני אירופה עבור מבקר ישראלי באותה עת בה הגיע אליה רפי בתפקידו כיועץ הנדסי למשלחת של קונצרן "כור" – ענק החרושת הישראלית של הימים ההם, שיצאה בשלהי החורף להולנד מושלגת וקרה, לקידום משימה שכל אוהב ארץ ישראל היה שש להיות לה שותף: בניית קו צינור אילת-אשקלון, להזרמת נפט שמקורו מאירן, באותם ימים ידידתנו הקרובה, בדרכו לאירופה, תוך עקיפת תעלת סואץ שנחסמה על ידי המצרים, אשר עם  התחוור להם ממדי תבוסתם, הטביעו בתעלה מספר ספינות, בקוותם להתניע בכך לחץ אירופי להסגת ישראל מסיני, בתמורה לפתיחת התעלה מחדש. ישראל סברה שהנחת הצינור תסיר מעליה חשש ללחץ אירופי ותניב עבורה תמלוגים נאים על שנוע הדלק, בדומה לתמלוגים שגבו המצרים בתמורה למעבר המיכליות בתעלה.

רפי סיים את משימתו בהולנד מוקדם מן הצפוי, וכך גמלה בליבו בין לילה ההחלטה לעשות קפנדריה דרך גרמניה ולממש את כמיהתו עתירת השנים, לבקר את ענף המשפחה היושב לו לבטח בברלין המזרחית,  – ("לבטח" בהקשר זה משמעו – הם לבטח שם כי אין ביכולתם לצאת!) דוד ודודה, אחים של אביו וצאצאיהם, שמניינם ארבעה בני ובנות דודים, ולהם עוד דור שלם חדש. את כל אלו לא פגש מעולם והיו לכן דמויות ערטילאיות שיצאו מספורי דמיון על העבר הרחוק של הוריו.

 

ברלין של אז תקועה היתה כמובלעת בתוך אזור הכיבוש הרוסי של גרמניה, מחולקת לאזור מערבי בחסות בעלות הברית ממלחמת העולם השנייה, הריהם ארה"ב, אנגליה וצרפת, ולאזור מזרחי שבשלטון רוסי. זה האחרון נושא את תואר הכבוד: בירת "הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית". שם נאה לדיקטטורה חשוכה, שמילת האמת היחידה בה היא "הגרמנית".  בין שני האזורים חוצצת חומה גבוהה ואימתנית, שהוקמה בידי הרפובליקה. חידוש רעיוני גדול יש בחומה: חומות ערים המוכרות לנו מכל הזמנים וכל המקומות, נועדו כולן להגן על היושבים בתוכה מפני אויבים מבחוץ, והן קרויות בשל כך "חומות מגן". חומת ברלין הוקמה כנגד כמיהת אזרחים ריאקציונרים לנוס מתוכה וראוי לה לכן השם "חומת כליאה". לראיה שאכן החידוש חידוש הוא, אסרו השלטונות המזרחיים על המעבר ממזרח למערב, אך התירו את המעבר ממערב למזרח. משמע, רק לאויבי הרפובליקה מבחוץ הותר מעבר משך 24 שעות ללא ויזה. אילו נזקק רפי לויזה, ניתן לשער שהיה מוותר על הביקור; בהעדר יחסים דיפלומטיים, הייתה הנפקת וויזה, בתִיווּך נציגות שווייץ בישראל, כרוכה בקשיים גדולים ואבדן זמן רב.

כדי לתאם ביקור במתכונת 24 שעות ממש ברגע האחרון, טלפן רפי אל אלמנת דודו ובישר לה שאם לרצון לה הדבר, הרי בדעתו להגיע לביקור תוך יומיים. ואכן, היה בואו מאד לרצונה, כי סקרנותה  להכירו כסקרנותו שלו להכירה, ועוד הדגישה שככלל כמהה היא לכל בקור מן העולם המערבי, וקרוב משפחה על אחת כמה וכמה.

יצא רפי במהרה לדרכו ואנו מתלווים אליו במטוס, בואכה תחנת הביניים פרנקפורט, שמשם ומשם בלבד יצאו טיסות מן המערב לברלין. לכאורה ניתן היה לעשות את הדרך ברכבת ולחסוך בהוצאות, אלא שיודעי דבר הזהירוהו כי חוצה המסילה את אזור הכיבוש הרוסי וזה מקור לצרות. לא אחת עוכבה הרכבת לבדיקות נוסעים ממושכות וטורדניות להכעיס – אירוע שהוא לית מאן דפליג כרוך ב"אי נעימות" לכלל הנוסעים, אלא שלבעל דרכון ישראלי, הוא עשוי להתגלות כסיוט של ממש, כי בשעת בדיקת התעודות צפוי ישראלי להיות מובדל משאר האדם על מנת לרדת לחייו.

משך הטיסה נתן לרפי שהות להרהר מעט על יחסו לגרמניה, לגרמנים ולשפה הגרמנית. רפי נולד בגרמניה ויצא ממנה נישא בזרועות אימו במלאות לו שנתיים בערך, זמן קצר אחרי עליית הנאצים לשלטון. פניהם לפירנצה שבאיטליה, יעד מילוט של האם עם שני פעוטיה, בסברה ששם ייטב לה להמתין לאשרת כניסה לארץ ישראל. אביו שהה אותה שעה בא"י למען תור אחרי מקורות פרנסה ולמען רכוש מידי השלטונות הבריטיים אשרת הגירה למשפחתו.

הפרידה, נכון יותר לומר – ההתנתקות או ההיקרעות מן המולדת הגרמנית, היתה קשה וטראומטית להוריו של רפי, מה שהניע את אביו לנדור נדר כי לא ישוב להציב כף רגל על אדמת גרמניה. שנים רבות אימץ רפי את נדר אביו והדיר רגליו מגרמניה, לא רק מרצונו שלא לצעֵר את האב, תוך שהוא משער שזו משאלתו, אלא בעיקר בגין סלידתו הוא מכל מה שסימלה עבורו גרמניה הארץ ועמה. עתה, כשסטה מן האיסור שקיבל עליו מרצון, היה ליבו חצוי, למרות שגם כעת לא כיוון לתור את הארץ, אלא לבקר את קרוביו ביקור הכרות חטוף ראשון ואולי אחרון.

יחסו של רפי לשפה הגרמנית, מובדל היטב מיחסו לארץ ולעם. רפי גדל בבית 'יקי' ושפת אימו היא גרמנית. אביו, בלשן חובב, אוהב שפות בכלל וגרמנית בפרט, הקפיד על צחות הלשון הגרמנית שבפי ילדיו, שתהא נבדלת משפת הרחוב והחולין וקרובה ככל הניתן ללשון הספרות. בשפה זו לימדתהו סבתו לראשונה קרוא וכתוב, זמן רב לפני שלמד קריאה וכתיבה עברית בבית הספר. כך היתה הגרמנית לשפת קריאה ראשונה במעלה במשך רוב שנות ילדותו. החל בספרי ילדים, מקוריים ומתורגמים לגרמנית, שכה נתחבבו עליו עד שהחזיקם במיטתו כי לא אבה להיפרד מהם אפילו בשנתו. מאוחר יותר היו אלו נכסי הספרייה המשפחתית שאליהם נצמד, לקוחים ממדפי הספרים של ההורים והסבים שהיו נכס משחתי שאין חולקים עם אחרים.

אלא שבשנות מלחמת העולם ולאחריה, למד בהתנסות מרה שהשפה הגרמנית מוקצה לשימוש בפרהסיא והיא נושאת עימה אפילו סכנות לדוברים בה בנסיבות מסוימות. גרמנית עוררה בשומעיה הישראלים תחושות איבה עזה אל מקורותיה וגם אל דובריה, שספגו עקב כך לעיתים מטחי עלבונות ואיומים. אביו חזר ושינן לו: אכן גרמנית היא שפת הנאצים, אך זכור שהיא גם שפת שילר וגיתה, היינה ולסינג וכן בטהובן ומוצרט. כך הפנים רפי אל עומק תודעתו שפה גרמנית שהינה שפת אם במובנו האינטימי של המונח, הווה אומר, שפה שמדברים ומטפחים בחיק המשפחה ומקורבים בלבד. בשפה אינטימית זו, כמים זכים מִפֶלג מלָחש, שפעה אליו אהבת אם ובה הומתק סוד והובנו רמיזות. גם לספרים שקרא בשפה הגרמנית נתלווה נופך של אינטימיות בהדיפם את ריח מדפי ספריית בית ההורים.

עתה, לקראת נחיתה ולקראת המפגש עם ההוויה הגרמנית, הוא נרגש ומתוח, אי שם בפנימיותו חש הוא אי נוחות, מצוקה ללא פשר. הנה כבר נטל את מטענו והוא צועד צעדים מהירים לקראת אולם הנוסעים, כאשר שתי מזוודותיו, גדושות ניירת עבודה ובגדי חורף, מותחות את זרועותיו עד לכאב.

עם כניסתו לאולם ניחתה עליו ה'גרמניות' בעצמה בלתי נתפשת, מהממת, מגמדת כל אשר דימה. נחשולי האופנסיבה הגרמנית השתברו מעליו מכל עבר. נישאים מעל ומעבר למהומה, נורו לעומתו מרמקולים נסתרים, ללא הרף, בליסטראות קולניות צורמות אזניים. נחשול נערם על נחשול של כריזה. מטלטלים הם אותו ומאיימים לסחפו בזרמתם ללא מפלט ועוגן להאחז בו… אינטימיות השפה נמוגה, אבדה ללא השאר עקבות. גרמנית וולגרית, שפת רחוב ושווקים, דחקה עצמה למרכז, אלימה ומאיימת… לא נותר דבר מעדנת שפת חיק אם וארון הספרים הביתי. הלשון שבכאן זרה ומנוכרת. המילים נשמעות מוכרות אך תכנם אינו נקלט. עמד תחתיו, הצניח את מזוודותיו על הרצפה ונשם נשימות קצובות ועמוקות להפיג את סערת הרוח ולהשליט סדר בחשיבה. לאחר שהתעשת קמעה, פנה אל דלפק פקידים לשאול למיקומו של טרמינל ברלין.  נתקעו המילים הגרמניות במעיו ולא אבו לצאת אל אויר העולם. נלחם בהם לנתקם ממאחזם, אך הם עמדו במריים. פעם ופעמיים החל מהמהם קולות פתיחה חסרי פשר, עד שוויתר ופנה לשאול באנגלית.

בנקודת זמן זו, ללא מודעותו, נקבע דפוס התנהלותו למשך כל אותו ביקור: כשם שנמנע מדבור גרמני בפרהסיה הישראלית, כך ימנע מדבר גרמנית בפרהסיה הגרמנית. ואולי יזכה תוך כך לשמר עבורו משהו מטוהר ועידון הגרמנית של בית אבא. על כל פנייה בשפה הגרמנית יענה לכן באנגלית!

רפי צעד לאורך מסדרון בנושאו את משאו הכבד, תוך בחינת שלטי ההכוונה, שינחוהו אל טרמינל ברלין.  כבר הספיק להבחין שהגרמני המצוי מתקשה לתקשר בשפה האנגלית, והרי יתרונו של הקורא בשלטים שהוא פטור מלהטריד אחרים בשאלותיו וגם פטור הוא מלהיטרד מתשובות מיגעות ונעדרי דיוק. תוך שהרים את ראשו בשעת צעידה, לסקור שלטים התלויים ממעל, כמעט נתקל בפקח בטחון. מדיו האפורים התמשכו לגובה שני מטרים, ומעליהם נישא ראש אדום בלונדי גדול ומכוער, עם עיני תכלת מימיות, ומעל לכל השפע הזה זקורה היתה מצנפת מתגבהת, שהעלתה אצל רפי מיד זכר כובע גסטפו שלמראהו קפאו איבריו. המזוודות צנחו על הרצפה. רק מבטו הלך והגביהה מעלה מעלה עד שנפגשו מבטיהם. חש את הדם מתנקז מפניו. לאן פניך שאל הפקח בגרמנית כמובן, ונדרשה לרפי שהות מה לקלוט את תוכן דבריו…

השיב באנגלית מגומגמת שפניו לטרמינל ברלין. פספורט בבקשה, נענה. בידיים רועדות סרק את כיסיו עד שמצאו והגישו לו! איזראל פלט הפקח, כאילו פיענח תעלומה חשובה. פנה כאן שמאלה ולך עד הסוף. החזיר לו את דרכונו וחלף על פניו. רפי נשאר עומד. מה לו פיק ברכיים זה? מהיכן החרדה? היתכן שהוא נושא עימו עמוק מתחת סף המודעות, חוויות טראומטיות מילדות מוקדמת, מאותה תקופה בה ברחה אימו עם שני ילדיה עד לאיטליה? האם היה בגיל שנתיים עד למראות בעתה שהדחיק עם הזמן? אולי העבירה אימו מקצת חרדתה בדרך לא נודעת לבנה, הרגיש לכל שינוי גוון מגווני קולה וכל תנועה מתנועותיה? הלוא די היה בעצירת נשימתה לרגע, ברעד קל שאולי עבר מגופה אל גופו כשנשאה אותו בחיקה בעת מפגש עם שוטר נאצי… יתכן כמובן שתגובתו היא פרי באושים של סיפורי אימים על אותם ימים, ששמע וקרא מאוחר יותר. סרטים וספורים על נרדפי נאצים הנמלטים ממקום למקום מרגשים אותו עד כדי אבדן עשתונות ובכוחם להדיר שינה מעיניו עד היום הזה.

התעשת ומיהר לדרכו עם מזוודותיו מחשש מפגש עם פקח בלונדי נוסף. רפי הגיע לטרמינל ברלין וגם נחת בשלום בעיר היעד, מבלי שהגה מילה גרמנית אחת.

 

בשעת הטיסה מפרנקפורט לברלין, הדחיק רפי את זכר האימות עם הפקח, ונתפנה להרהר במפגש הצפוי עם קרוביו. ניסה לדמות כיצד יפגשו, ועל מה ידברו. עתה עם קרב מועד המפגש, נתחוור לו פתאום שקרוביו אלה, הקרובים לו קרבת דם, יתכן שרחוקים הם ממנו בכל הוויתם; בתרבותם, מנהגיהם, אמונותיהם, השקפותיהם הפוליטיות בקצור – בכל אישיותם. דרכי מחשבתם עשויים להבדל מאלו שלו במידה שתמנע כל הבנה מעבר לשיח שגרת היום יום, ויתכן שאפילו שגרה זאת תתגלה כשונה מדי. מכאן עבר להרהר כיצד ארע שאביו התיישב בא"י ואילו אחי אביו ואחותו מצאו ייעודם, מרצונם, מן העבר השני של מסך הברזל וחומת ברלין הידועה לשמצה. אביו של רפי הוא הבכור, ולו אח אחד ושלש אחיות. שעה שאביו למד רפואה ותורת המוסיקה והדריך בתנועת נוער ציונית, נשבה אחיו בקסמי הבלשנות מחד והחזון הקומוניסטי מאידך ודבק בשניהם בקנאות עד יום מותו. אל עבר הקומוניזם הלכה בעקבותיו גם האחות הבכירה מתוך השלש. ערב פרוץ מעשי האיבה בפולין, ב 1939, שבהמשכה פרצה מלחמת העולם, עמדו האח והאחות לשוב מביקור בברלין שחל לרגל יום הולדת אימם, דרך פולין ללנינגרד שברוסיה. אך הרוסים מנעו מהם ובניהם את השיבה ללנינגרד, ממנה יצאו ואליה חפצו לחזור על מנת להמשיך בעיסוקיהם – האח במחקר שפות פיניות אוגריות והאחות בהשתלמות בעבודה סוציאלית. זכות הכניסה לברית המועצות נשללה מהם בגלל אזרחותם הגרמנית, ואילו לגרמניה חששו לחזור בגין יהדותם ופעילותם הפוליטית בעבר. כפי שלמדנו בדיעבד, היתה משמעות השיבה לבריה"מ, כליאה במחנה ריכוז סיבירי למשך המלחמה, שם נכלאו בעלי דרכונים גרמניים ללא אבחנה. ספק רב אם היו שורדים שם את המלחמה. מאידך שיבה לגרמניה כמוה כהתאבדות. מזלם הגדול היה שהשלטונות של שתי הארצות חסמו את כניסתם אליהם, ותודות לכך, ובעזרת פרופ. קרוב משפחה מאוניברסיטת שטוקהולם שערב לכלכלתם, זכו לרשות שהייה בשוודיה על משפחותיהם וכך ניצלו. לאחר תום המלחמה וההכרזה על הקמת הרפובליקה הגרמנית הסוציאליסטית בחסות בריה"מ, מיהרו להיענות לקול הקורא ושבו למולדתם החבוטה וההרוסה, לגַאַלה על פי החזון הבולשביקי. את מיטב שנותיהם הקדישו לבניית גן העדן הקומוניסטי ולא שיערו בחלומותיהם האפלים ביותר שהם מקימים מכלאה לעצמם, בה יכלאו לשארית ימיהם. כך נבצר מאלמנת הדוד, לפגוש אנשים מן המערב, אלא אם באו לבקרה במקום מגוריה.

עם בואו לברלין, מצא רפי את דרכו לאכסניית הלילה, כמובן בברלין המערבית, שם גרה מכרה ותיקה, שעשתה בברלין כמרצה אורחת באוניברסיטה החופשית והיא אשר שכרה עבורו חדר לשני לילות באותה אכסניה בה התאכסנה היא. והנה, בשעה ששהה  בין ארבעה כתלים, בסביבה אינטימית ומגוננת, לכשהסב לשולחן עם מכרתו הוותיקה ובעלת האכסניה ללגימת כוס קפה, נפרץ סכר נסתר והגרמנית קלחה מפיו ללא מעצורים.

 

רפי הבטיח לאלמנת דודו כי יטלפן אליה עם הגיעו לברלין לתאום שעת יציאתו למזרח למחרת. אלא שלא שער, ומסתבר שהיא שכחה ואולי רק שכחה לידעו, שאין קשר טלפוני בין שני חלקי ברלין! ניתן להתקשר אל הדודה מכל מקום בעולם רק לא מעבר לקיר, מרחק קילומטרים ספורים. על הביקור לא עלה בדעתו לוותר, הלוא לשם כך עשה את כל הדרך מאמסטרדם וגם שילם ממיטב כספו לשדרוג כרטיס הטיסה. וכך מצא עצמו למחרת בבוקר נושא את המזוודה הקטנה מן השתיים שברשותו, נוסע בחשמלית שפניה לתחנת מעֲבָר הגבול, מבלי שתאם את המועד הסופי עם אלמנת דודו. וכאן אנו מגיעים ללב הסיפור.

 

רפי סבר שבמעבר הגבול יתכן כי יוכנס אחר כבוד למשרד ממשלתי שם ישאלוהו מספר שאלות מנומסות לפני שיברכוהו בברכת דרך צלחה. מה שונה הייתה המציאות: מתחנת הטְרָם נתמשכה הדרך אל גרם מדרגות תלול וארוך כאורך הגלות, שהובילוֹ עמוק לבטן האדמה. עם תום גרם המדרגות מצא עצמו בוהה אל תוך מנהרה אפלולית. נשתהה לרגע להניח לעיניו להסתגל לחשכה, ואז נוכח שלמנהרה קצה אחד לכאורה, הקצה ממנו הגיע, וקצה אחר לא נראה לעין. מנהרה חד סיטרית עלה בדעתו כהבזק, הבא בה שוב אינו יוצא. לא ניתנה לו שהות ארוכה להרהר בדבר, כי נגרר עם זרם קבוצת המבקרים שעימה הגיע אשר נחפזה לדרכה. מדי פעם סב ראשו לאחור אל עבר ריבוע האור המצטמק, שייצג עבורו מפלט יחיד ואחרון אל החופש, עד שנעלם כליל… עדיין ניתן לפנות לאחור ולרוץ חזרה… אלא שמעשה כזה עשוי לעורר חשד, ומי יודע כמה  סוכני חרש רוחשים בתוך ההמון? נסחף רפי עם הזרם האנושי לזמן שנדמה כנצח, אך לבסוף מצא עצמו ניצב בתור ארוך, צמוד לקיר בטון אפור, מחוספס רטוב ומקפיא למגע. בראש התור הבחין באשנב פתוח בקיר. אחד אחד הגישו המבקרים את תעודותיהם באשנב, יש שנשאלו שאלה או שתיים ויש שלא, זכו בחותמת ואצו לדרכם, מקפידים שלא לבזבז את מעט שעות השהיה שהוענקו להם. התקדם רפי עד שעמד מול לוח זכוכית משורינת, מנוקבת מספר נקבים למעבר הקול, כשמולו יושב שוטר מזרחי. הגיש את דרכונו הישראלי דרך החריץ. השוטר הביט בדרכון ואחר בבעליו, בוחן את זהותו, ולבסוף הורה לו בלווי הכוונת אצבע מצווה, לשבת על ספסל הצמוד לקיר שממול. על שאלתו חסרת התכלית לְמהּ עליו לחכות, נענה רפי – עשה כפי שנדרשת. יצא מן התור וישב על הספסל שהצביע עליו. כל האנשים שבקבוצתו כבר עברו הלאה והוא עדיין יושב. הרהר מה מחשיד יותר: אם אמשיך לשבת באדישות מופגנת, הרי יחשדו שאין אני מתרגש מן הציפייה, וזה עשוי להתפרש כאילו רגיל אני בכך או שהוכנתי על ידי סוכנים חורשי רע, ואם אקום ואשאל מה מתרחש הריני מסגיר את עצבנותי ואין חמור מזה. אך עם חלוף כחצי שעה, לאחר שהקבוצה עימה הגיע כבר כלתה מזה זמן, וקבוצה חדשה קרבה אל האשנב, קם בהחלטיות ושאל אם נתעוררה בעיה כלשהי, שהוא, רפי, יכול אולי לסייע…. ונענה בשב וחכה עד שיקראוך! בינתיים הגיע הקבוצה הבאה ועמדה בתור עד שכלתה גם היא.

חלפה כשעה. תוך שהוא מוסיף לשבת חף מכל תעודה מזהה, בוהה אל הקירות ואל האנשים האפורים שממול, רועד קלות בקור המצמרר, הרהר: הצבע השליט כאן אפור ואנשים וחפצים מזוהים רק תודות לרמות כהות שונות של האפור. מה יקרה אם יניחוני ליהפך לאפור מדכא לנצח. מי ימצאני ומי יתבע להשיב לי את צבעי המקוריים? להוציא את שתי המארחות שלי אין אדם שיודע מקום המצאי. גם לו נודע, אין בנמצא נציגות ישראלית שלעזרתה ניתן לפנות.

 

הרהר רפי במעט חרדה והרבה חרטה, כיצד הִפקִיד ואולי נכון לומר – הִפקִיר, את גורלו לשבט ללא חסד בידי אויבים. הלוא מן הידועות הוא, שעשויים הם להעליל עלילות סרק על כל אזרח משלהם, קל וחומר על ישראלי זר ומוקצה מעצם ישראליותו, לביים עבורו משפט ראווה לתפארת בו יודה על פשעיו כנגד האנושות בכלל ונגד הסוציאליזם הבינלאומי בפרט, ואז לכלוא אותו לשארית ימיו. זה תסריט הרע במיעוטו חשב, כי כך לפחות ייוודעו הקורות אותי לאשתי ולילדי. יש גם תסריט אחר, חמור יותר, בו ייעלמו עקבותי וגורלי ישאר מסתורין לעד.

הרהורים עצובים כאלו ואחרים מילאו את זמנו בשעת ההמתנה. אך הנה נרמז לו על ידי השוטר לִקִרָב אל החלון. נשאל לחפצו בברלין המזרחית וכפה על עצמו מענה בגרמנית מגומגמת, מחשש שאין השוטר מבין שפה אחרת ואי הבנה של השפה עלול להביא לאי הבנת הנאמר, וזה יגרור אחריו מי יודע מה, והלוא חפצו של רפי לצאת מן המנהרה… יש גם סכנה גדולה מזאת: אם יחשוד הלה שרפי יודע גרמנית אך מתחזה למי שאינו יודע, כי אז עלול ליפול עליו חשד כוונות ריגול, אלוהים ישמור… אכן, אמר, הוא בא רק לבקר קרובים במסגרת 24 שעות החסד המוענק לכל אדם…

התחנה הבאה – פקיד מכס. הרבה הָגָה בשאלה מה ראוי ורצוי להביא לקרוביו הנצורים במזרח דל ההיצע, מן המערב הטובל בעושר. לא ידע מה מותר ומה כדאי, וכך מצא עמיל המכס רק קופסה חתומה של סוכריות, ספציאליטֶה הולנדי, בכליו. אלו עוררו חשדות כבדים, עד שנותר לרפי רק להציע לפתחה כדי לוודא את תוכנה. בסופו של דבר לא נתבזתה הקופסה בפתיחה טרם עת.

לאחר שנבדק כל פרט ופרט וגם פקעת גרביים נפתחה ומוששה, יצא רפי לבסוף עם חותמת המתירה את המשך מסעו.

עתה המשיך בצעידה לאורך המנהרה, שכפי שכבר צוין לא נחזה לה סוף. בכל זאת, ועל אף הכל, לאחר זמן נמצא לה סוף סוף-סוף. מצא עצמו עולה בגרם מדרגות חזרה מבור תחתיות לפני הקרקע, אל עבר אור השמש. אחרי שהות ארוכה ומפחידה במנהרה אפלה לחה וקרה, מה יצאה נפשו אל אור השמש ואל כל שהיא מסמלת.

אלא שהשמש סרבה לזרוח לכבודו ונסתתרה לגמרי מעל חשרת עבי שלג כבדים וכהים שכיסו את הרקיע. גם כאן היה קר ורטוב, ונתווספה לכך רוח טורדנית מקפיאת אף ואזניים. מצא עצמו בטבורה של תחנת רכבת שורצת ז'נדארמים וחיילים רוסים, כולם חמושים בתת מקלעים. כל עשרה מטרים זקיף מזוין במדים, גופו מתוח, כבמסדר צבאי, והוא צועד הלוך וחזור תוך הנפה גבוהה של רגליו, אם מתוך שעמום או מחשש שמא יירדם בעמידה. אך יתכן גם שתכלית הצעידה לחמם מאט את גופם שלא להפך לנציבי קרח.

האנשים נראו ממהרים לדרכם, עטופים במעילים וכובעים ישנים של פרוות זולות ומעילי פוך פשוטים. אנשים אפורים סתומי סבר, מכונסים בתוך עצמם, שבהליכתם הכפופה, בין אם מרצון להתגונן מן הרוח ובין אם מרתיעה ליצור קשר עין עם החיילים, נדמו כסוקרים את הקרקע אחר דבר מה שאבד להם.

שוב נתגנב אל רפי צל של חרדה. איך ימשיך מכאן, והוא אינו יודע עם איזו רכבת עליו לנסוע ובידיו רק מספר טלפון של אלמנת הדוד. אם היא לא תענה לטלפון? מה יעשה? יפנה לאחור ויצא חזרה למערב? ומה יגיד לכשישאלוהו בגבול לשם מה בא למזרח וכבר הוא יוצא חזרה?

הלך וחיפש תא טלפון, כשהוא מנסה לשמור מרחק מן הכוחות המזוינים הנמצאים בכל מקום. עד מהרה התברר לו שאין לו כסף מתאים להפעלת הטלפון. חיפש משרד להחלפת כספים. שם נודע לו שעליו להחליף לפחות עשרה מרק מערביים ולקבל בתמורתם עשרה מזרחיים שערכם כעשרים אחוז מערך הכסף המערבי. לאחר שהיה בידיו מטבע מתאים הלך וחייג את המספר שרשם. עוד רגע בלבד המשיך לבו במסע החרדה- ומה אם טעיתי ברישום המספר, אז מה יקרה? אך הנה, בחסדי היושב במרומים המציל את ברואיו מכל צרה אפילו בדיקטטורה קומוניסטית – עונה הדודה ותמהה מדוע לא צלצל ביום האתמול, שכבר כמעט נואשה מן הביקור, ובזה הרגע הפכה בדעתה אם לנטוש את משמרתה ליד הטלפון ולצאת מן הבית לקניות… מה שעורר ברפי עוד גל קטן של חרדה על מה שעשוי היה לקרות. אבל כידוע, כאשר הסוף טוב הרי הכל טוב… אלא שזה עדיין לא הסוף… זו רק ההתחלה.

הורתה לו הדודה על איזו רכבת עליו לעלות והבטיחה שבת הדוד תבוא להסיעו במכוניתה הפרטית מן התחנה. אכן בת הדוד חיכתה לו בתחנה, והוא נדחק אל תוך מכונית דו-מושבית ולה מנוע דו צילינדרי דו טקטי, לומר בן שתי פעימות, הכל בשניים, וקול המנוע פי שניים מקול אופנוע בקצור: מכונית שסימנה – 2! רק גלגלים יש לה 4. בת הדוד, בת תערובת יהודית גרמנית, צעירה מרפי בחמש שנים, בלונדית תכולת עיניים ונאה. הוא זיהה אותה ללא קושי מתמונות שהוחלפו מדי פעם בין המשפחות. לא מעט גאווה היתה בספרה על זכייתה  במכונית, אפילו היא צנועה כמו זאת, זכות שהוקנתה רק לקומץ אנשים בעלי הישגים יוצאי דופן או, במקרים הרבה פחות נדירים, למקורבים לחוגי האליטה השלטת. ואמנם זכה אביה, הוא דודי המנוח, להימנות עם אצולת המפלגה, בהיותו ראש הקתדרה לפילולוגיה באוניברסיטה ברלין המזרחית וכן סגן ראש האקדמיה למדעים.

 

כשניכנס רפי לבית העץ הגדול והמרווח של הדודה שבשכונת יוקרה שמחוץ לעיר – מה שקרוי ברוסיה דצ'ה, לה זוכים רק קומץ מיקירי המשטר, חש כי אבן כבדה נגולה מכתפיו. הנה הגיע למקום מבטחים בו יוכל לתת מרגוע לעצביו המרוטים. רפי סקר בהשתאות את שלש הקומות ומרתף ותשעת החדרים, את הגן שמשתרע על כשלשה דונמים שבחודש דצמבר הקר אמנם אינו משופע בחן יתר, אך מעל הכל התפעל ממזח הסירות שבירכתי הגן, שם עוגנת סירת משוטים וזורם לו נחל עליו שטים ברבורים שניכר בהם שהם נטולי דאגה. הסיק שהחיים אינם כה רעים תחת שלטון הפרולטריון…

בערב, סחה לו הדודה, ניסע יחד לדירת הבן שבעיר. הלילה עליה להיות שמרטפית לשתי נכדותיה, שכן בנה לן בעיר פוטסדם כי עליו להיות למחרת מוקדם בבוקר באוניברסיטה, שעה שאשתו הרופאה תורנית לילה בבית חולים. עוד בישרה לרפי, כי בערב יגיעו רות, האחות הבכירה של אביו של רפי, ובעלה יורגן, למפגש הכרות עם האורח. שמח רפי שיזדמן לו להכיר גם את אחות אביו ובעלה. למרבה הצער כפי שיתברר בהמשך, לא ייחס רפי משקל ראוי לאזהרת הדודה שלא להיגרר לוויכוח פוליטי עם יורגן, שכן דבר זה "עשוי להרוס את הערב לגמרי". למשמע דבריה חייך רפי בעליונות: לא ולא הבטיח לה, התנצחות פוליטית היא ממנו והלאה.

ועוד הוסיפה הדודה: שתי נכדותיה, שהאחת בת שמונה והשניה בת אחת עשרה, להוטות לשמוע סיפור על  אותה ישראל ממנה בא הדוד החדש, ארץ שאת שמה טרם שמעו.

מה הפלא חשב רפי, כשהאב עושה קריירה פוליטית בנוסף להיותו מרצה, קישור כלשהו עם ישראל,  וחמור מזה – ידיעה על קיומם של קרובי משפחה בישראל, עשויים להיות לו למכשול.

אשת בן הדוד היא ממוצא יהודי. לכן הגה רפי, על פי ההלכה, ורק על פיה, לא על דעת ההורים או הסבתא או הרשויות הגרמניות הרלוונטיות – שתי הבנות יהודיות כשרות למהדרין, גם אם העלימו מהן דבר זה, ומאחר שהרגש הפטריוטי ותחושת "ישראל ערבים זה לזה" הם מעיקרי 'רֶזון דְאֶטרה' (תכלית הקיום) באישיותו של רפי, נענה מיד לאתגר וטרם לכתם לישון הרווה אותן בשעור בזק על אלפיים שנות גלות וסבל של העם היהודי אליו הן משתייכות מבלי דעת, ומנגד הציג בהרחבה את חזון הגאולה בגרסה הציונית הנבנית והולכת.

 

בשעה היעודה הגיעו רות ויורגן לפגישה לבבית בין קרובים בדם וכאלו שאינם קרובי דם אלא קרובים בנפש בלבד. קרבת דם היא דבק מוגמר שאינו תלוי בברכת השם – וזה אשר קיים בין לרות לבין רפי, וקרובים בנפש  הריהם יורגן ורפי – ביניהם מתקיימת קרבה המותנה בדעות, השקפת עולם ופוליטיקה, זירה שבה ללא חסדי שמיים תצמח רק איבה.

אכן, חסדי שמיים נעדרו משם: אחרי הקדמה טקסית של חיבוקים ונשיקות וכן דווח קצר על תלאות מסעו של רפי, משפטו הראשון של יורגן לגופו של שיח קרובים – מה יש לרפי לומר לצידוק מעשה התוקפנות הקולוניאליסטית של ישראל כנגד ארצות הסוציאליזם והקדמה במזרח התיכון, שהם כמובן אליבא דיורגן ארצות ערב הסוציאלסטיות ובראשם מצריים! תשובת רפי – מה יש ליורגן לומר על התוקפנות הרצחנית של הרוסים וברזנייב בראשם, בהונגריה! זהו! הצפרניים נשלפו והן מכות ושורטות וננעצות בכל מקום שם הבשר חי ופגיע! אלמנת הדוד סופקת כפיים: הלוא הבטחת שלא להיגרר לפוליטיקה… כן כן משיב רפי, הצדק בהחלט עימך, אך חייב הייתי להגיב על התגרות שלוחת רסן… עכשיו סיימנו. גם יורגן מסכים שהתקוטטנו די, אך עם זאת… היורשה לו בכל הצניעות, רק עוד שאלה קטנה אחת, כמה חיילים אמריקאיים פשיסטיים היו מעורבים במלחמת ששת הימים, שכן יהיה זה מגוחך לטעון שישראל אשר פעלה כידוע בשליחות הקולוניאליזם האמריקאי ועל זה הרי אין עוררים, עשתה זאת ללא סיוע מסיבי של כוח אדם אמריקאי. וכן הלאה והלאה והלאה…

והנה מגיע הערב לסיומו והם חייבים לפרוש כי הרכבת האחרונה אינה מתמהמהת לכבודם על מנת לסיים בצורה מכובדת את ההתנצחות כנגד כוחות הריאקציה ועוד מעט היא יוצאת לדרכה. רבין, דיין, ניכסון, וברזנייב ומעל הכל סטלין, נכתשו והוקעו כאויבי האנושות ופושעי מלחמה, כל אחד מעברו השני של המתרס, וזה היה ונשאר גורלם עד צאת הרכבת.

הזהרתי אותך ובכל זאת נפלת ישר למלכודת! התריסה נגדו הדודה כשנשארו לבדם, לפני שהפנתה אותו לישון על מיטה מתקפלת בחדר העבודה של בנה, תוך שספרה בבדיחות הדעת וכבדרך אגב, שעל פי החוק היה רפי חייב ללון בבית מלון המאושר על ידי השלטונות או לחליפין, אם חפָץ ללון בבית פרטי, חובה היה עליו להירשם בתחנת המשטרה הקרובה. אך, הוסיפה הדודה, איננו מתייחסים לכך, אין אתה ראשון שלן כאן ללא רישום. והיא גם צחקה מעט על התקנות הנוקשות של המשטר. וכי מה הם מצפים, שלא ישנו משך 24 השעות עבורם מנפיקים את הוויזה? ואם נרדם אדם תוך ישיבה בכורסה האם עבר על החוק? אכן מצחיק מאד.

זהו. כעת עוד נותר לרפי לקרוא כספרות מרדימה בספר האדום של מאו בתרגומו הגרמני, שנזדקר לעיניו בצבע הדם שלו מבין הספרים הרבים שגדשו את המדפים של בן דודו הנעדר מן הבית. אכן מצא רפי שהספר הוא מתכון מצוין להרדמה, תודות לשעמום התהומי שמשרה כל שורה ושורה מן הכתוב בו. (נכון לפחות עבור קורא מערבי ריאקציונר כמותו). סוף טוב הכל טוב? אולי, אך הסוף עוד רחוק….

אין רפי יודע אם נחר באותו לילה. על פי עדות אשתו הוא חוטא תדיר בנחרות אימים! אך יודע הוא שנתעורר מחלום בלהות, כשהוא וכסותו רטובים מזעה קרה. וזה חלומו: הוא צועד במנהרת השאול, דומה בכל לזו שדרכה הגיע מזרחה, אלא שעכשיו הוא בדרכו חזרה אל המערב. הפעם המנהרה באמת חסרת קצה וגם הקצה ממנו בא לא קיים יותר. באפלולית הכבדה הוא מבחין במעין צללית אדם הממלאה במידותיה הגמלוניות את כל חתך המנהרה והיא עומדת ומחכה שיבוא עדיה. צעדיו מהוססים, הוא חוזה אסון, אך יד נעלמה כופה אותו להמשיך ולצעוד לקראת הדמות עד שנעצר במרחק צעד בודד ממנו. בעוד סביב נשמרת האפלולית, מוארת הדמות לפתע במידה המאפשרת את זהוייה והרי זה אותו פקח ביטחון שהתנשא מעליו  בשדה התעופה בפרנקפורט, אלא שהפעם הוא שוטר SS במדים וכובע, מבטו אטום, פני SS אמיתיים, והוא מניף את זרועו מעל ראשו במועל יד נאצי וקורא בקול נמוך מקול אנוש, המהדהד איימים לאורך המנהרה; "עצור! בהקשר אלך אין הדברים פשוטים כלל – אתה ישנת כאן!"…

פלג גופו העליון של רפי זינק והזדקף מתוך שנתו בבהלה, תוך שהוא שומעו את פעימות ליבו המואצות כהלמות פטישים בתוך ראשו בעוצמה שמאיימת למוטט את הבית. ביד רועדת הדליק את האור– השעה 04.00 לפנות בוקר, אכן "מקבט הרג את השינה"! נזכר משום מה. הוא סוקר במחשבתו את קורות הערב שחלף. איך נגרר לוויכוח הנואל עם הדוד חמום המוח! הלוא האיש קנאי חסר שקול דעת… וכי מי ערב לו שלא יסגיר אותו לשלטונות על הוציאו דיבת ברה"מ רעה… על שהשתלח בברזנייב מנהיג עולם הקידמה… בעולם מושגיו של הדוד יורגן אין הוא אלא סוכן ראקציה שנשלח להרעיל נפשם של פעוטות ברעיונות ציוניים אימפריאליסטיים דקדנטיים, אשר הוסיף חטא על פשע בשכבו לישון כאן ללא רישום כחוק. הלוא שמענו על ילדים שמלשינים על הוריהם, ולמה יחוסו דודים רחוקים על אחיינים הסוטים מן הישר?… גורל המולשנים להעלם מביתם באישון לילה ואיש לא יֵדע את המוצאות אותם!… על מה חולמים האומללים שמצפונם עמוס חטאים, כאשר המשטרה דופקת בדלת הכניסה? אולי על מנהרות אפלות וצלליות של אנשי SS? אולי הוא התעורר מדפיקה בדלת כי השטז"י (המשטרה החשאית האימתנית של גרמניה המזרחית) כבר כאן? ומי לידו יתקע שיורגן עצמו אינו סוכן השטז"י… רפי עוצר את נשימתו כדי להיטיב שמוע כל צל איושה אפשרית אך אינו מבחין בדבר… זה גרוע מעבר לדמיון; שוטרי החרש שלהם אומנו לנוע ללא השמעת רחש כנוע חתולים שחורים בלילה. וכי ניתן לגלות חתול שחור הנע בלילה חף מירח? אולי ראוי לו להסתלק מן המיטה ולהתחבא אי שם בבית? לא לא, הוא אחר את המועד…

תפסיק לפנטז! הוא גוער בעצמו, חלמת?! שכח את החלום ושכב לישון כי דרך ארוכה וקשה לפניך מחר… אך השינה ממנו והלאה, אפילו קריאה בתיפלויות ספרו של מאו שוב אין בה מזור.

 

סוף סוף מאיר השחר, אפשר לחדול מקריאת מאו. עוד מעט תבוא בת הדוד עם האוטו שסימנו 2 ותסיע אותו אל הגבול.

בפרידה הנרגשת משביעה אותו הדודה לשוב למחרת לעוד סבב של 24 שעות כדי לפגוש גם את בנה. היא רוצה מאד שיכירו זה את זה… ומה עם חלום הסיוטים הוא שואל אותה? החלום שסיפר לה לא מעורר בליבה שום הרהורים או ספקות. הוא אפילו די משעשע לדעתה…

רפי נפרד מן הדודה ובת הדוד מביאתו הפעם ממש אל הגבול. עוד פיק ברכיים קטן כאשר הוא צועד אל עבר שוטר הגבולות המזרחי, שהפעם, חידוש חיובי, מקבל את לקוחותיו מעל פני הקרקע וחותם את הדרכון בשוויון נפש. שוויון הנפש הזה מעלה שוב חששות בלב  רפי. הוא נזכר ששוטרי המזרח לא היססו לירות בגבם של בורחים. נותר לו  לעבור עוד כחמישים מטרים עד לזקיף המערבי. האינסטינקט אומר – רוץ, אך ההגיון מפציר בו לך לאט רפי, אל תעורר שום תשומת לב, שלוט בברכיך, שלא יבחינו ברעדם, נותרו לך עשרה מטרים בלבד. ורפי עובר את הגבול בשלום! אפילו מבלי שישָאֵל היכן ישן בלילה!

האם זה הסוף הטוב לו אנו מייחלים? איך יתכן שזה סוף טוב אם שומה עליו לחזור למחרת אל הפחדים וחלומות הבלהה?

 

אם כך, כדי שסוף סוף יהיה סוף טוב, מחליט רפי, שלא לשוב למחרת אל המזרח, אפילו במחיר אילוצו לדבר גרמנית בפרהסיא. בעצם הייתה זו ספק החלטה וספק אילוץ, כי אפילו החליט במוחו לחזור שמה, הרי שרגליו היו מסרבות להוראת מוחו ומציעות לו לסור לשם בלעדיהם כי אין הם מוכנים לחזור ולשקשק.

ברור לרפי שמקומו במערב, כי שם עולה וזורחת השמש בכל בוקר, וביום סגריר כזה, כָמָה הוא כָמֵהָ לזיוה המרפא.

זר לא יבין את תחושת הרוגע שירדה ורבצה עליו, כאשר צנח אל תוך כורסה שבאכסניתו הזמנית, מתערסל בבטחה בחיקה של ברלין המערבית.

 

חלפו 30 אביבים והשנה היא 1998.

רפי ומירה אשתו, התרווחו במידת האפשרויות המוגבלות מאד, במושבים הצרים של מטוס אל-על, שעתיד להטיסם הישר לברלין, בה יתכנסו בני משפחתו של רפי. קרובים מאד, קרובים פחות, וכן מרוחקים קצת ומרוחקים יותר, מפזורה של ארבע יבשות נוהרים הם אל כנס ראשון מסוגו, שיזמו וארגנו בני דודיו הברלינאים, שרעבו לחומו של חיבוק משפחתי רב היקף, בגין בדידותם הכפויה לשעבר.

מה מוזרות תהפוכות הגורל הרהר רפי; לפני חמישים שנה הייתה גרמניה על כל תושביה מוקצים ומאוסים… עשרים שנה לאחר מכן, באתי אל קרובי משפחתי אסירי גרמניה המזרחית, כנציג עולם השפע והחופש המערבי, כשהם ייחלו שאביא להם קופסת קפה קולומבייני כתשורה. חלפו עוד שלשים שנה ועתה הם אזרחי אירופה המאוחדת, מאדוני העולם שמתכרבלים בשפע שלא היה דוגמתו בהסטוריה ומתמוגגים על גבולות פתוחים, כאשר אני, אזרח ישראל הקטנה והחבוטה, הייתי ונותרתי נצלב השכם והערב בביקורתם המתנשאת של אותם קרובי, על ארצי ועמי הנלחמים על קיומם פשוטו כמשמעו.

עד כמה שונה ביקורי זה מביקורי הראשון; הפעם, צפויה לי רק בדיקה מהירה של דרכון טרם יציאתו משדה התעופה. שוב לא תיגר על פני זיעת החרדה בצעידה במנהרת האופל אל יעד מאיים ולא נודע. גם אימת החיילים הרוסים עם תתי המקלע חלפה, כי אלה שבו לביתם ונטלו עימם את נשקם. תם עידן חובת רישום מקום הלינה, וכן אין משטרה חשאית הנעה בלאט כנוע חתול שחור באישון לילה חף מירח והיא לא תחזור להחרידו משנתו.

 

דור הדודים והדודות, שהוא דורם של הורי רפי, הלך לעולמו זה מכבר. במקומם מציג הטבע המתחדש תדיר, את בניהם ובנותיהם שגם הם כבר נושקים לגבול גיל הקשישות. הזמן, שאינו נותן הנחות, כשם שתבע חותמו על רפי ומירה, נגס גם בחיוניותה של אותה בת דוד, שקידמה את פניו לפני שלשים שנה בתחנת הרכבת כשהיא נוהגת במכוניתה הזעירה שסימנה 2. דומה כי למכונית זו נשמרה יכולת בלעדית לחדש את נעוריה; הנה, בהגיעה לשדה התעופה ליטול את הזוג, נהוגה בידי אותה בת דוד ששנותיה חרטו תלמים בפניה, אותה מכונית הוסיפה עוצמה וחן נעורים, ברק וזוהר, ואף ממדיה גדלו לתפארת ונוספו לה מושביים ואולי שלשה, ולמנועה הדו צילינדרי ודו טקטי, נוספו שני צילינדרים ושני טקטים והיא כעת שקטה בוטחת ורבת עצמה וסימנה עתה 4 לפחות.

 

דן שטייניץ

4.12.08

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *