דני תיאודור היימן/

דני תיאודור היימן/

איך שאנחנו פותחים את השיחה דני מספר לי בגאווה שיש תיעוד לכך שהמשפחה שלו התגוררה בגרמניה כבר משנת 1684 ואפילו יש לכך תיעוד. עם זאת, דני לא יודע הרבה על קורותיהם של אבות אבותיו עד לשנת 1805. הסבא רבא (יורם, אל תתפוס אותי במילה לגבי הסבא רבא) של דני מת כשסבא של דני היה בן 13, מה שאילץ אותו לפרנס את משפחתו. דני מספר שהוא עבד בתור רוכל, ובקושי התפרנס למחייתו. יום אחד, התיישב הסבא רבא באמצע הרחוב ובכה על מצבו והסיפור שעובר במשפחה הוא שמישהו קנה ממנו את הסחורה שלו בהרבה יותר כסף ממה שהיא הייתה שווה.

בכסף שקיבל עבור הסחורה למד הסבא של דני חייטות ושהגיע לגיל 25 כבר העסיק 50 נשים בתפירת חולצות.  ביחד עם אחיו פתח הסבא עסק לייצור חולצות, מה שבימינו היה מוגדר כמתפרה והצליחו מאוד בעסקים שלהם. הסבא נישא למינה לבית אינשטיין שהייתה בת הדודה של אלברט איינשיין ונולדו להם הרבה ילדים חלק מתו בצעירותם, אך תשעה הגיעו עד מלחמת העולם הראשונה, כולל אבא של דני. למעשה, חוץ מדוד אחד כולם היו חיילים וגם קצינים בצבא הגרמני בזמן מלחמת העולם הראשונה, ואחד אפילו איבד יד בעת שירותו.

אבא של דני , יליד 1892, (גרמניה) שימש כאמור כסמל בצבא הגרמני ונלחם נגד הצרפתים. דני מספר כי אביו עשה את "שגיאת חייו" עשה שחזר מאמריקה שם שהה בעת פרוץ מלחמת העולם הראשונה כדי להילחם למען המולדת הגרמנית, אותה מולדת שכמה עשרות שנים אחר כך תבגוד בו בצורה כל כך נוראית. באותו זמן חלה אביו של דני בטיפוס ואיבד את כל שיער ראשו.

ב-1922 התחתן אביו של דני עם אליזבת לבית אדלר, שגם השושלת המשפחתית שלה מתחילה כמאות שנים לפני בגרמניה. אביו של אליזבת, אימו של דני, היה מנהל בית חרושת לזכוכית בעיר קטנה בגבול צ'כיה.

ב-1923 נולדה אחותו הבכורה של דני שקיבלה את השם קתה רות, אבל שם החיבה שלה היה קית. דני עצמו נולד בשנת 1926 ב-13/11. לאחר נישואי הוריו עזבה המשפחה את הכפר בו התגוררו ועברו לנירנברג. בהתחלה, מספר דני, הם גרו בבית שהיה לא רחוק מהמפקדה של הנאצים ולכן כיהודים הם נאלצו לעבור לדירה אחרת.

ההורים של דני היו בעלים של חנות לבדים, וגם היו ניהלו ביחד עם קרובי משפחה מפעל גדול לסיטונאות. עם זאת, אימו של דני לרוב הייתה איתו ועם אחותו בבית והאבא יצא לעבודה. בסך הכל הייתה משפחתו של דני אמידה, עם משפחה רחבה איתם היו מטיילים הרבה ודני אומר שבשנות חייו הראשונות היו לו חיים "רגילים ודי מאושרים". היחידה ש"הפריעה" לו לטענתו הייתה אחותו הגדולה שהציקה לו, אבל נשמע שההצקות היו הדדיות שכן דני עצמו מספר על מקרה בו קרא ביומנה האישי של אחותו וסיפר על מה שכתוב שם לכולם.

מילדותו דני זוכר כי טיפלה בהם אומנת גרמנייה אותה מאוד אהבו ואפילו בילו אצלה חופשות בקיץ. דני מעלה זיכרון שפעם אחת, במהלך ביקור אצל קרובים בצ'כיה, עמדה צנצנת עם סוכריות ודני טיפס ונפל עם הראש לתוך קערה של דגים מלוחים.

סיפור נוסף שדני זוכר מילדותו הוא שהתנפל עליו נחיל דבורים ועקץ אותו, והוא סבל מחום גבוה בגללו התחיל להזות. למשפחה הייתה טפטים ירוקים ודני שכנראה סבל מהזיות חשב שיש צפרדעים שמטפסים למעלה ולמטה על הטאפטים.

אני שואלת את דני לגבי איזה בית גדל בו מבחינה דתית. דני עונה שהוריו היו חילוניים לגמרי ושכל המשפחה שלו האמינה כי אפשר להיות "גרמני בן דת משה". לפי דני, דודו היה כל כך מתבולל שאפילו לא ערך ברית לבן שלו.

בשלב זה דני מספר, כי שהתחילו המהומות נגד היהודים, אז יהודי מרכז אירופה האשימו את יהודי מזרח אירופה שהם לא היה בסדר. בעיקר לא אהבו את העובדה שיהודי מזרח אירופה הלכו עם שטריימל והתפללו בסגנון אחר לגמרי מיהודי מרכז אירופה. דני מספר שהיו נקודות חיכוך רבות שכן בכל איזור הורשה שיהיה רק בית כנסת אחד ליהודים כך שיהודים מכל הסוגים התפללו באותו בית כנסת. דני בעצם מספר על תחושה של גזענות רבה בתוך הקהילה היהודית, כשבן דודו של דני היה לדבריו "בראש של כל הגזענים".

כשנכנס דני לבית הספר הוא למד בתחילה בבית ספר של "גויים" שכל התלמידים שם היו קתולים. פרט לדני היה רק ילד יהודי נוסף בכיתה, וביחד עם ילד פרוטסנטני הם היו המוקצים. דני מספר כי כבר מתקופה זו, שלמד בבית ספר של ה"גויים" הוא הרגיש נחות. "כשכל הזמן אומרים לך שאתה לא שווה ולא שייך אתה מתחיל להאמין בזה". דני מספר בכאב שבמשך שנים רבות, גם אחרי המלחמה, המשיך להאמין שהוא מסריח, מלוכלך ולא שווה ונראה שמאוד הפנים את מה שהיו אומרים לו.

בשנת 1934, כשהיה דני בן 8, כבר דרשו הנאצים שילך לבית ספר יהודי. בית הספר היה רחוק ממקום מגוריו ודני נאלץ לנסוע חצי שעה בחשמלית. באותם ימים, החלו לצאת הגבלות וליהודים אסור היה לשבת בחשמלית אלא רק לעמוד במרפסת האחורית שלה גם אם החשמלית הייתה ריקה לגמרי.

דני מספר בשלב זה על כך ששתי שכבות מעליו, בשכבה של אחותו, למד ילד בשם היינץ קיסינג'ר (לעתיד הנרי קיסינג'ר) שאפילו חיזר אחרי אחותו של דני. בהמשך התחתן היינץ עם בת הכיתה של אחותו אך בהמשך התגרש ממנה והתחתן כידוע עם ננסי. ההורים של קיסינג'ר, מספר דני, היו באים לכל המפגשים שארגנו יהודי נירנרברג (אחרי המלחמה כמובן).

דני מספר שבתור ילד הוא תמיד קינא בנוער ההיטלראי בגלל שהיו להם מדים ומחנות וחברה והוא נורא רצה להיות חלק מהם, מה שכמובן היה בלתי אפשרי. דני מספר, כי יום אחד, אותם ילדים אשר מאוד קינא בהם, התחילו לרדוף אחריו שיצא מהבית, והוא "כמו מטורף" ברח מהם בעזרת האופניים. דני לא שוכח את אותו שוטר אליו פנה בטענה שהילדים רודפים אותו והוא בעיקר לא שוכח את מה שהשוטר ענה לו: "אתה יהודי, אין לך מה לעשות פה, לך לפלסטינה".  דני מספר כי החל מאירוע זה, ואז המודעות ליהדותו גברה מאוד.

באותה תקופה, אולי כחלק מרצונו הנואש להשתייך לאנשהו מצטרף דני לתנועת נוער ציונית – במסגרתה השתתף בטיולים עד שנאסר עליהם לעשות כך.  דני מספר כי "הקן" של התנועה היה בקומה הרביעית של בניין הקהילה היהודית, שם היו נפגשים כל יום שלישי. דני מספר כי בתנועה היה לו מדריך שכולם העריצו אותו. יום אחד דני מספר שהוא הגיע לקן וראה התרגשות רבה. כששאל מה קרה ענו לו שהמדריך הנערץ שלהם שהיה יליד פולין ברח בחזרה לפולניה וזו הייתה סופה של התנועה..

שאני שואלת את דני על הצורך הזה, להשתייך למשהו, הוא עונה: הרגשתי חריג ולא רציתי להרגיש ככה. איזה ילד  לא רוצה להיות "אין" כמו כל הילדים, לעשות טיולים. הייתי רואה את הנוער ההיטלראי יוצא למצעדים עם הדגל בראש והרגשתי אאוטסיידר. ורציתי כל כך להרגיש אינסיידר" אומר דני בכאב. "אבל הייתי רגיל להיות אאוט סיידר.

ההרגשה הזאת, השאירה בך משקעים? אני שואלת את דני. "בוודאי, היו לי תסביכים, בוודאי שהיו לי, זה השאיר צלקות", אך מתקשה לפרט מעבר לכך.

כשאני שואלת את דני מתי הוא התחיל להבין שמשהו לא בסדר מתרחש, הוא עונה: "הבנתי כל הזמן שמשהו לא בסדר, אבל זה כל כך היה חדור בתודעה שלך שאני זה שלא בסדר, ככה גדלתי. דני מסביר, שרגשי הנחיתות והאמונה שהוא לא שווה הייתה כל כך חדורה בו, הוא כל כך חי בתוך זה, שהדבר היחיד שהוא רצה זה להיות בצד השני.

ככל שעבר הזמן הנאצים החלו להוציא עוד ועוד הגבלות. דני מספר, כי סבו מצד אימו, חי במינכן לבד והיה חולה מאוד (סרטן). לפי חוקי נירנברג ליהודי היה אסור להחזיק עוזרת אז היה לבד וחולה. שתי נשים רחומות, כנראה שכנות, טיפלו בו. דני מספר כי אחת מהנשים הייתה אימו של הימלר הידוע לשמצה, שהייתה קתולית הדוקה מאוד.

בשלב מסוים, עוד לפני פרוץ מהומות ליל הבדולח, עברה משפחתו של דני דירה. דני מספר כי הסיבה למעבר הייתה נעוצה בעובדה שמול בית המשפחה נמצא מס הכנסה ולפני הדלת תמיד עמדו שני קצינים וכל פעם שדני או משפחתו היו יוצאים מן הבית הקצינים היו מקללים אותם.

בשלב זה דני מספר סיפור נוסף שזוכר מגיל 11 – אימו של דני בישלה אוכל כל יום שישי ליהודי ערירי כשדני היה מביא לו את האוכל. באחת מן הפעמים שדני הביא לו את האוכל, הוא דפק בדלת. לאחר שאף אחד לא ענה, הוא פתח את הדלת, וראתה את האיש תלוי.דני אומר כי העובדה שלאיש היה אסור לעסוק במקצוע שלו, כחלק מההגבלות הקשות, הביאו להתאבדותו.  שאני שואלת את דני, איך הוא הרגיש מול המחזה הנורא הזה, הוא לא זוכר להגיד לי.

כאמור, בנובמבר 1938, דני כבר כמעט בן 12, המשפחה מתגוררת בבית אחר בנירנברג, ברחוב שיש בו יותר יהודים. דני מספר כי המשפחה שכרה דירת שישה חדרים בקומת הקרקע כאשר בקומה שנייה ושלישית התגוררו משפחות לא יהודיות ובקומה רביעית התגוררה משפחה יהודית דתית, גרמנים יהודים שהיו אורתודוקסים. דני מספר כאשר היית עובר דירה היית צריך להירשם במשטרה תוך שבועיים. מאחר ובתשיעי בנובמבר המשפחה עוד לא נרשמה במשטרה, הם לא ידעו שגרו שם יהודים. היחידים שידעו היו הרופא, בעל חנות המכולת ובעל חנות הירקות, אבל הם לא הלשינו עליהם.

בפרוץ מהומות ליל הבדולח היה דני בדיוק בן 12 פחות שלושה ימים. דני מתאר שהם לא ידעו מכלום. לפתע קמו בבוקר לשמע מהומה גדולה בחוץ, צעקות וקללות. שהסתכלו דרך החלון, חשכו עיניהם כדבריו. דני מספר שהוא ניסה להמשיך להציץ החוצה אך הוריו מיד סחבו אותו לחדר השינה, מאחר וזה היה החדר הכי פנימי בבית. בחוץ היו המון אנשי אס.אר שיכורים וצועקים שעשו בלאגן שלם. המשפחה הגיפה את כל התריסים והתקבצו בחדר שינה, ודני זוכר שהוא ישב בין ההורים שלו וכולם חיבקו אחד את השני ורעדו.

כשאני שואלת את דני איך הוא הרגיש ברגעים האלה הוא עונה: "קשה לתאר את המצב הזה, חוסר אונים מוחלט. שמענו אותם נכנסים לפרוזדור של הבניין שהוביל למדרגות ודלתות לכל בית. שמענו אותם צועקים "לפתוח את הדלת" והם בעטו ושברו חלונות". דני זוכר את הרגע הזה, בו שמע את אנשי האס.אר. עומדים מחוץ לדת ביתו. הוא זוכר את רעש המגפיים על מדרגות העץ. הם פסחו על הדירה שלהם, ועלו ישר לדירה של המשפחה היהודית. דני מספר שהקצינים החלו לזרוק את כל רהיטי המפשחה מהקומה הרביעית לרוב "הם פשוט שפכו את כל תכולת הבית החוצה". אחרי שסיימו לשפוך את תכולת הבית, הם זרקו מהקומה הרביעית את אב המשפחה, שבנו פטר, היה חבר של דני, והוא נהרג. דני מספר: "חשבנו שאוטוטו הם דופקים בדלת והורסים גם אצלנו את הכל, לא ידענו מה יקרה, אף אחד לא שיער". לבסוף, העובדה שלא נרשמו במשטרה בעצם הצילה אותם, הקצינים המשיכו לזרוע הרס וחורבן בבית אחר.

בהמשך זוכר דני את אביו ודוד לובשים מעילי חורף כבדים, כובעים עד ממש מעל העיניים, ויוצאים החוצה לרחוב. פניהם היו מועדות לתחנת הרכבת מאחר ולא היה להם מושג שהמהומות מתרחשות גם מחוץ לנירנברג. אביו של דני ודודו נסעו לדרזדן לביתו של בן דוד יהודי שהיה נשוי לאישה נוצריה. הם שהו שם כשבועיים עד שיכלו לחזור.

כשאני שואלת את דני למה אביו ודודו עזבו לבדם, הוא עונה שהם היו בטוחים שהגברים הכי בסכנה. ההנחה הייתה שלאישה ולילדים לא יעשו כלום והעובדה שאביו של פטר נרצח גרם להם לחשוב שאביו של דני ודודו הם הבאים בתור.

בבוקר שלמחרת ליל הבדולח, קיבלה אימו של דני טלפון בהול מאישתו של אח של אבא שלו, איש עשיר מאוד וחירש שהיה בעלים של וילה גדולה, עם אוטו ונהג, שבדיעבד הסתבר שהיה המלשין של הגסטפו. אישתו של אותו דוד הייתה אישה חסרת אונים, "קטנה, שמנה, כל היום יושבת על הכורסא ומאלפת את התוכי שלה". בת הלוויה של אשת הדוד התקשרה כאמור לאימו של דני וסיפרה לה שהדוד נלקח לדכאו על ידי קציני הגסטאפו.

דני זוכר שלאחר שנקראו לבוא להיות עם אשת הדוד הם לא שמו לב כי בדרכם לשם הם הלכו בגן ציבורי שאסור היה להם ללכת בו. דני ואימו חצו את הגן והגיעו לוילה של הדודה שהייתה במצב של "הלם טוטאלי". הם מצאו את הבית כשהכל הפוך והרוס על הרצפה. דני מספר שאת כל מה שאפשר היה לשבור הם שברו, גם קריסטלים בעלי ערך רב מאוד. (ואז דני מספר משהו שאני לא ידעתי – שלכן קוראים ללילה הזה ליל הבדולח, בגלל שליהודים מסתבר היו הרבה קריסטלים שפשוט נופצו).

בתוך כל ההמולה על הרצפה דני מצא זרוק את הסוודר שדודתו סרגה לו לכבוד יום הולדתו ה13 המתקרב ובא. "זו הייתה משימת היומולדת שלי – להגיע לסוודר מתחת לכל ערימת הבלגן". בזמן שדני עזר לסדר את ההמולה התקשרה אימו למשטרה שאמרה שכל היהודים נלקחו לדכאו, ולשם נלקחו עוד כמה דודים שלו.

לאחר יומיים ששהו בבית אשת הדוד, שבו לביתם. דני מספר שכל היהודים עשו מאמץ כדול כדי לצאת מגרמניה. "זו הייתה הנקודה שבה היהודים התפכחו והבינו שאי אפשר לחיות עם זה". דני מספר שאחד אחד ראה את דודיו חוזרים מדכאו שבורים ורצוצים מבחינה גופנית ורוחנית. "קשה לתאר כי מדובר באנשים מכובדים מאוד, קצינים בצבא הגרמני, וכל האותות הצטיינות כלום לא עזר".

דני מספר שבדיוק ביום הולדתו ה13, שלושה ימים לאחר ליל הבדולח, הושגה בשבילו תעודה לעלות לארץ. דני מספר כי באותו זמן עוד לא הייתה בעיה לצאת מגרמניה, אלא דווקא להכנס אליה. הוריו של דני התחילו להכין אותו לכך שהוא נוסע לישראל. למרות שהיה לו כבר אישור יציאה הם חיכו לכרטיס לאונייה. בזמן ההמתנה דני למד קצת עברית והלך ללמוד מזכירות כדי "שיהיה שימושי בארץ".

כשאני שואלת את דני, איך הוא הרגיש, ילד בן 13, לבד, ההורים נשארים מאחור הוא עונה: גם כשעליתי על הרכבת, גם כשהגעתי לארץ וגם במשך שנתיים בארץ, עדיין הייתי משוכנע שההורים שלו אוטוטו מגיעים" ולכן לא היה משבר גדול.

בשנתיים הראשונות שלו בארץ, דני שהה בתל אביב אצל בן דוד שלו. אחר כך הצטרף לבן שמן, גרעין התיישבות . בהמשך עבר הכשרה בקיבוץ גניגר, שם היה חבר הגנה ובהמשך גוייס לפלמ"ח. דני מספר כי המדריך שלו היה גיורא זייד הבן של אלכסנדר זייד שהיה זה  שלימד אותו שאם מרביצים לך תרביץ בחזרה – אתה שווה לכולם. זו הייתה הנקודה שדני התחיל להשתחרר מהתסביך נחיתות שאחז בו. :למדתי שאפשר גם להרביץ בחזרה".

.

מקיבוץ גניגר עבר דני לרעננה, שם גר כשנה. ועז עבר לאחד מהיישובים בנגב אותם הקים בעצמו יחד עם עוד אנשים, חברי פלמ"ח וגם לחם במלחמת השחרור.

בהמשך התחתן דני ונולדו לו שני בנים. אחד מהם נפל במלחמת שלום הגליל ב 1982 .  אישתו של דני נפטרה לפני חמש עשרה שנה ועכשיו הוא  "חי באושר ואושר עם אישה אחרת".

בשלב הזה אני שואלת את דני האם הוא יודע מה עלה בגורל הוריו. דני מספר כי כנראה הם נשלחו עם עוד יהודים מנירנברג לליגה בירת לטוויה, שם היה היה שם מחנה ריכוז. משם הם נשלחו לכפר בפולניה שהכיל עוד כ-700 יהודים ושהו שם כמה חודשים. דני מספר שדרך קרובים משוודיה הוא היה מקבל מהוריו הודעות ששלומם טוב. אבל הקשר עימם שרד רק כשלושה חודשים לאחר שדני הגיעה לארץ ואחר כך לא שמע מהם יותר.

לפני שנתיים דני נסע לכפר הפולני לשם כביכול נשלחו הוריו וחיפש את בית הקברות היהודי. שם נתקלו במצבה גדולה: "כאן מתחיל אחד הסיפורים המוזרים ביותר ששמעתי בחיי. סיפור על משפחה יהודית שכאשר הבינו שסופם מתקרב מסרו את בנם בן השלוש למשפחה של גויים. אותו ילד גדל כקתולי הדוק, הפך להיות כומר ואפילו שירת ככומר ביפו בארץ ישראל  ולמעשה עד לא מזמן היה הכומר של הקהילה הקתולית של יפו (מאז נפטר). בשלב מסוים גילה אותו כומר על העבר שלו, נסע לכפר הולדתו, חיפש את בית הקברות היהודי, ובמקום בית קברות מצא ערימת אשפה גדולה. הוא גייס כספים ותלמידי תיכון שעזרו לו וניקו את השטח.הם לא מצאו קברים אבל מצאו שני קברי אחים, שבכל אחד מהם אלפיים יהודים שנהרגו שם". דני היה בטוח שזה גם המקום שבו הוריו קבורים.

דני מספר שקיבל מכתב מיהודי שחי בקנדי שחשב אותו דבר, שבאותו מקום קבורים גם הוריו, עד שעשה מחקר והתברר ששני קברי האחים כללו תושבים יהודים של הכפר איצפיקה. היהודים נשלחו לבלזץ באמצע 1942 ומצאו את מותם בתאי הגזים.

מתי הבנת שההורים כבר לא יגיעו? "באתי לישראל הייתי במשפחה, די מסודר, לא אכנס לפרטים, היו הרבה משברים, חיכה שיבוא יום והם יגיעו. באחד הערבים אני זוכר שבדיוק היה אצל הדוד והדודה, עמדתי באמבטיה ולא התחשק לי להתקלח. ואז פתאום אני הבנתי שזהו זה, אני לבד, אני צריך להחליט, לעשות את מה שנכון. ההורים שלי לא פה וכנראה שלא יבואו גם. כל החיים שלי צריך לנהוג לפי העקרונות שאני חושבת שהם היו רוצים שאני אתנהג לפיהם. זה מלווה אותי כל החיים".

דני מספר כי אף אחד בארץ לא ידע את מימדי האסון, לא היה להם מושג לגבי מחנות ההשמדה, וגם ששמעו לא האמינו לזה. "לא ידענו לגבי ההקף והעוצמה".

רק ב1942  בעצם נודע על מה שקרה. אחותי של דני, שעוד לפני פרוץ המלחמה שהתה בברלין הייתה באותה תקופה בלונדון. דווקא אז, התחזק מאוד הקשר בינו לבין אחותו, כאשר התחילו חילופי מכתבים אינטנסיביים ביניהם. "נוצר בינינו קשר הדוק". במהלך השנים היא ביקרה פה, ואני ביקרתי אצלה.

אני מבקשת מדני לחזור קצת אחורה, ולספר לי מה הוא זוכר מהעלייה לארץ. "הייתי שייך לעליית הילדים. הגענו ברכבת לאיזור בו הייתה אמורה להיות האוניה והצעתי לילדים שהיו איתי ללכת לראות את הים. בדרך חזרה איבדנו את הדרך לאוניה. פתאום מצאנו את עצמנו, ילדים, בלי כסף, בלי שפה, בעיר זרה, לא ידענו לאן אנחנו בדיוק צריכים להגיע. ישבנו בצד ובכינו ופתאום שוטר שראה אותנו שאל אותנו באיטלקית למה אנחנו בוכים. ניסיתי להסביר לו באנגלית העילגת שלי ולא הבנו אחד את השני. הוא לקח אותנו לתחנת המשטרה ושם היה קצין שהאנגלית שלי הייתה פחות או יותר ברמה שלו והצלחנו לתקשר. אותו שוטר לקח גיפ משטרתי ובמהירות עצומה נסענו לנמל"

 

"עכשיו כאן, יש משהו מוזר. בזיכרון שלי אני לא בדיוק זוכר מה קרה. או אוניה כבר יצאה מהנמל ועצרו אותה ושלחו אותנו עם סירת מנוע או מה שיותר סביר שהאוניה כבר הרימה את המדרגות שעולים בהם לאוניה והורידה אותם עוד פעם. בכל אופן, הגעתי לארץ, ונלקחתי ישב לבית של בן דודי, מקס אדלר, ברחוב גורדון 71. מקס היה אז רווק עם חברה שהתגורר בדירה של חדר אחד עם מטבחון. מסרו אותי כמו חבילה". דני מספר שאף אחד בעצם לא ידע שהוא מגיע. משם לקחו אותו לדירה שמתחת לדירה של מקס בן דודו, שמה גרה בת הדודה שלו, שכבר הייתה נושאה עם בת. דני זוכר את הארוחה הראשונה "אכלנו חצילים מטוגנים, ומאז אני לא נוגע בחצילים".

"היו צריכים להחליט מה לעשות איתי, חייתי כמה זמן באותו חדר עם הדוד עם החברה, ובתור בן שלוש עשרה הדימיון עושה שעות נוספות במצב כזה לבסוףמצאו פתרון יצירתי, בלילה ישנתי אצל אצל הדוד והדודה ברחוב ריינס, שהם היו שני אנשים זקנים שלא ידעו עברית וגם אני לא ידעתי, וביום הייתי שבוע אחד אצל הבת דודה הזאת ושבוע אצל אח שלה. אין מה לעשות, שזורקים אותך למים עמוקים אתה לומד מהר מאוד לשחות".

בארץ השתלב דני בכיתה ו', ובעזרת מורה פרטי נכנס לכיתה ז'. דני זוכר היטב את המורה הזה: "כששמע מה קורה באירופה הוא התאבד, היה גל של התאבדויות אחרי שאנשים הבינו מה קרה".

מתי בפעם הראשונה הרגשתי שאתה בבית? " בית ממש שלי, היה שהתיישבתי בנגב. זה היה בית. הרגשתי מצוין. הייתי כבר שמונה שנים בארץ. למדתי קצת בבית ספר, מושגים בתנך. הרגשתי שווה בשווים כבר קודם, אבל בית הרגיש בנגב. להרגיש שייך זה לא להרגיש בבית. שייך הרגשתי כבר בבן שמן. היינו בגרעין, קבוצה של עשרה אנשים מלאי אידיאולוגיה ציונית, היינו במחנות"

מה הייתה בשבילך המשמעות של להקים יישוב? "הרגשתי כאילו אני נוקם נקמה אישית של הורים שלי עושה דבר שממשיך את המשך הקיום של המשפחה שלי".

אם לא היה קורה כל מה שקרה, איפה אתה חושב שהיית היום? "בגרמניה. האירועים האלה פשוט שינו את כל מהלך החיים שלי. את יודעת יש פילוסוף שאני מעריך, שכחתי את שמו, שכתב את הספר "אלוהים אחרי אוושוויץ". הוא אומר שם שאם רוצים ילדים חייבים שלילדים תהיה איכות חיים עם עתיד לפחות כמו שלנו. אני באמת מאמין שאנו מחוייבים גם להמשיך את השושלת וגם לדאוג לזה שהמשך השושלת תוכל לחיות שיהיה לו אויר לנשום ומים לשתות".

בשנת 1949 נישא דני ושנתיים אחר כך ב1951 עזב את הקיבוץ. למה עזבת את הקיבוץ אני שואלת? "יש שתי סיבות למה עוזבים קיבוץ – יש אישה או אין אישה. לי הייתה אישה". דני ואישתו עברו לקריית שמואל שם שכרו בית ודני החל לעבוד כמדריך חקלאי במושב אהבה. דני למד לקראת תעודת הוראה ובהמשך עבר להוד השרון, שם עבד כאגרונום בחברה פרטית

לדני ולאישתו נולדו כאמור שני בנים. רני שנפל במלחמת שלום הגליל והשני נשוי עם שלושה ילדים . בגיל 72 יצא דני לפנסיה והתחיל ללמוד. בשלב זה אני שומעת את בת זוגו של דני, זיוה אומרת לו משהו. ואז דני אומר לי: "זיוה אומרת שאני בורח מרגשות..טוב, נו אבל צריך לזכור שאני גם ייקה".

בוא תסביר, אני אומרת. "אני אתן לך דוגמא שתביני באיזה בית גדלתי – אחרי מלחמת העולם הראשונה, אבי בא הביתה, וחיבק ונישק אותנו, ואז בא האח הגדול שלו ואומר לו:  לא מתנשקים במשפחת היימן. ככה זה היה, לא מראים רגשות.

ומה אתה זוכר מהפרידה מההורים? שם הם חיבקו אותך? "אני זוכר שהלכנו לתחנת הרכבת שהייתה מלאה בחיילים ובכל הציוד שנשלח לחזית. הייתי עם אימא ואבא ודודה. אני זוכר שהגיעה הרכבת שלקחה אותנו למינכן ומשם לטריאסט, ופשוט לא היה לי כוח להגיד לשום..הלכנו בלי לדבר ליכוון הרכבת. את צריכה להבין שאני כל הזמן חשבתי שעוד מעט והם יצטרפו אלי, לפלסטינה. הם כנראה כבר ידעו יותר. כי כח אנח זוכר את הרכבת יוצאת מהתחנה ואני מסתכל דרך החלון ורואה את אימא שלי,  לאט לאט נמוגה במרחק כולה מעוותת מכאב. היא לא בכתה כי היא לא רצתה לצער אותי. רואה אותה, זו התמונה האחרונה ממנה".

 

דני, עד כמה כל מה שעברת מלווה אותך היום? "לא יודע מה להגיד. זה היה לפני שבעים שנה. היו לי חיים נורמלים לגמרי. נשוי , בעיות כלכלה, בעיות פוליטיות, אחד עם השני והילדים הרגיזו. החיים הם כל כך יותר חזקים שאי אפשר בעצם להגיד למה ככה ולמה אחרת. אתה נסחף לזה. אני חולם לעיתים רחוקות על ההורים, יותר על הבן שנפל, מדי פעם על אישתי. תמיד אותו החלום: אני בגליל ולא יכול לחזור בזמן, אין לי אפשרות להודיע לאישתי ואני יודע שהיא בטח נורא דואגת. אני חולם על המצב הזה שאני מדאיג אותה, בכל מיני צורות וגוונים, אבל החיים הרבה יותר חזקים ממה שחושבים".

אני שמה לב דני, שאתה בן אדם מאוד חיובי, מצחיק עם שמחת חיים והמון הומור. "הומור הוא פשוט מקלט בשבילי".

בוא תספר לי קצת גם על החיים שלך אחרי הנישואין. "חיים של ישראלי ממוצע לגמרי. התחתנתי, אישתי הייתה יוצאת בולגריה, יפה מאוד ונחמדה. היו חילוקי דעות, אי אפשר אחרת, חיינו בסך הכל בסדר. ושני ילדים נורמלים. אני תמיד הייתי הרך יותר במשפחה, אישתי הייתה הנוקשה בחינוך, השלמנו אחד את השני. עופר הבן שלי הוא אבא מצוין וסבא נהדר. הוא בוכה ולא מתבייש בזה. אני שנוזלת לי דמעה אני הולך לחדר השני. את זה הוא קיבל מאישתי הבולגרית. טוב   זו הכללה לא נכונה, אבל כן לרובם יש דם חם והההם אנשייים הרבה יווותר רגשניים. אנחנו היקיים קרי מזג, לא מררראים שום דבר.

ספר לי קצת יותר על עופר הבן שלך. "עופר הוא הבכור, נשוי לנורית, מנהל מפעלים פטרוכימיים ליד באר שבע. נורית אישתו מנהלת את המחלקה להתפתחות הילד בסורוקוה. הבת שלהם, הנכדה שלי, נשואה לחקלאי ממושב ברעם. יש להם כבר בן אחד, הנין שלי, ועוד אחד בתנור.  הבן השני של עופר לומד עבודה סוציאלית לתואר שני, וגם אישתו עובדת סוציאלית גם לתואר שני ויש להם ילד. והשלישי של עופר לומד גיאוגרפיה יש לו בת זוג וכל המשפחה נפגשת לעיתים די מזומנות. והיחסים טובים".

תסכים לספר לי קצת על רני? שנהרג? "רני היה הילד "הלא טוב", לעומת עופר שכל מה שאמרו לו הוא עשה, רני כל דבר אמר כן כן כן ולא עשה את זה. היה ילד די שובב, תלמיד בינוני. היה בצבא הלך לקורס קצינים נסע לחול וחזר כאשר הרגו את השגריר  בלונדון. ביום השלישי או הרביעי של המלחמה הודיעו שיש קבוצה של חיילים של הפתח בתוך ואדי עוואלי והוא הלך בראש הכוח שלו, וזרקו רימון ונפצע קל בישבון. החובש חבש והשיירה המשיכה, אבל אז ירו בו במרחק של מטר אחד מאחורי סלע, הוא מת בדרך לפני שהוציאו אותו מהוודי".

ספר לי על בית רני. " בית רני בהוד השרון. במקור הקמנו עמותה שמטרתה לסייע לשירותים הסוציאליים בעיר עם עולי אתיופיה, אבל אחר כך היה איזה סיפור שמישהו ניסה  להשתלט על העמותה במרמה, וכולנו התפטרנו אז העמותה לא התקיימה יותר. היום בית רני עובדים בשיטת המיטה החמה. מכל מיני סיבות, אני כבר לא מעורב".

אני שואלת את דני מה גרם לו להקים עמותה? "פנתה אלי מנהלת המחלקה הסוציאלית של הוד השרון והציעה שנקים עמותה שתתמוך בפעילויות של בית רני. תמכנו באל סם. אחרי שנה וחצי עבודה, הסתבר שזו הייתה הלבנת כספים, תרמית אחת גדולה".

דני, חווית אובדנים מאוד קשים. איפה היה יותר קשה לקום אחר כך, אחרי דני, או בתור ילד שאיבד את המשפחה? "האמת שאלו לא היו האובדנים היחידים שלי. שהייתי בנגב, הייתה לי חברה שנפטרה בצורה טרגית. באותו זמן היינו מנותקים לגמרי מהסביבה, והכשרנו  ליד היישוב מקום שמטוס גדול יכול לחנות בו. המטוס היה אמור להביא אספקה לנו ולעוד שני קיבוצים. כשהמטוס נחת הייתה מהומה נוראית. כנראה שחברה שלי ידעה שהוא יבוא והיא כל כך נבהלה והיא קיבלה התקף לב והיא נפטרה. למחרת קברנו אותה, ואני זוכר שאחרי הקבורה פרצתי בבכי שלא יכולתי לעצור. ישבתי שעה ארוכה ובכיתי. היום ברור לי שבכיתי על המון דברים שקרו, לא רק עליה".

ושרני נהרג, בכית? " בכיתי. בוודאי. הבית כל הזמן היה מלא אנשים, אבל בכיתי בחדר השינה, עשר דקות ויצאתי בחזרה. משום מה אני מתבייש לבכות, לא יודע למה".

ואיך כל  מה שעברת בתור ילד ונער השפיע על ההורות שלך? "לא יודע, איך אני יכול לדעת, אין לי ניסיון אחר. חושב ששניהם (הבנים שלו) יצאו בסדר. ברור שמה שקרההשפיע עלי – נניח אני זה שעודדתי את רני שילך להיות קצין למשל, זה בא לי מהבית. הערכה הזו, גם כן תכונה ייקית, ההערכה למדים".

"אספר לך דבר שקשור לזה – כשאישתי ואני התחתנו, שנינו היינו קיבוצניקים ונתנו לנו יומיים חופש להתחתן. זו הייתה תקופת הצנע. בכל מקרה, הגענו  לקפה תכלת בשדרות רוטשילד  ושם חיכו לנו האנשים הקרובים לנו. היו שם שלושים איש.  הייקים מהצד שלי וההבולגרים מהצד של אישתי. את צריכה להבין, עבור היקים הבולגרים זה גזע נחות. עבור הבולגרים, האשכנזים זה גזע נחות, מה שהייקים לא יודעים. בכל מקרה, לפתע נכנס בן דוד של אישתי שהיה סגן אלוף בצהל ראש אכא ראשון. פתאום הייקים ראו מדים, והשתלטה עליהם ייראת כבוד. עד היום אני לא יודע  אם זה יראה מהמדים או יראה בגלל המדים".

כבר דיברת קודם על הקנאה שלך במדים של הנוער ההיטלראי. יש משהו מגן בשבילך במדים? "את שואלת שאלה של פסיכולוגית שאין לי תשובה חד משמעית ברורה. כי אני לא עד כדי כך יכול לנתח את המעשים ואת הרגשות. אולי אדם מבחוץ כן יכול".

"עכשיו אני רוצה להשוויץ קצת. מאז שהפסקתי לעבוד – עשיתי תואר בהיסטוריה, בפילוסופיה ועכשיו בלימודי בטחון".

ומה הכי אהבת, אני שואלת. "הכי אהבתי היסטוריה. למה? מפני שיש שמה שחור לבן. לא מבחינה ערכית. לא כמו מפילוסופיה שמתפלפלים ומגיע למסקנות שלא מגיע אליהן לבד. בהיסטוריה כתוב, זה קרה וזה קרה.בפילוסופיה לא".

ואולי קשה לך עם עמימות? אתה צריך גבולות ועובדות? אתה יודע אפשר גם לעשות אנאלוגיה לתחום הרגשי, שהרבה פעמים במהלך הראיון היה לך קשה מבחינתו, גם התחום הרגשי הוא מאוד עמום, אף פעם אין תשובה אחת. "נכון, נראה לי שקלטת אותי בדיוק".

אנחנו מתקרבים לסיום השיחה ודני אומר לי: " בעיני, אדם מבוגר, בנוי משלושה הרכבים, גנטי, חינוכי והשלישי והחשוב ביותר זה מה הוא עושה עם עצמו. איזה ערכים מוסריים יש לו, איזה ערכים הוא חי לפיהם. הרבה אנשים מנסים להתעלם מהגורם השלישי. אני כזה וזה לא מספיק לי הם אומרים. אבל לא, כי יש לו מחויבויות, מחויבויות ואחריות. בן אדם לא יכול לחיות רק את החיים שלו, ולהגיד אני כזה כי הכריחו אותי לאכול תרד שהייתי בן שלוש עשרה. כאדם מבוגר, ואני שם דגש על המבוגר, יש לו מחויבות לדור הבא".

אבל אולי לא כל המבוגרים הם באמת מבוגרים? נכון, את שוב צודקת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *