הבחינה/ סיפור מאת חיים הולר

הבחינה/ סיפור מאת חיים הולר

הדרך מרחוב הרב קוק, שם גרנו זמנית במעין מלון עלוב, עד לבנין ברחוב ביאליק, אשר חלק מבתיו הזכירו לי את פראג, נראתה לי ארוכה, וידעתי כי אאלץ לעמוד במבחן קשה ומרגש באותו הבוקר. בדיוק בשעה המדויקת שנקבעה לנו, התייצבנו אבי ואני במשרדו של אחד המפקחים על בתי הספר היסודיים בתל אביב, עשרה ימים אחרי שירדנו מהאוניה בנמל חיפה. בעוד זמן קצר אדע, אם אתקבל כתלמיד מן המניין בבית הספר "הכרמל" ברחוב הנביאים.

 

כיאה ליום חגיגי, חבש אבא כובע לבד אפור ואת גופו חנטה חליפתו הטובה ביותר, מעשה ידיו של חייט עלית בפראג. מכיס המקטורן בלט קצה מטפחת לבנה ומגוהצת ויחד עם העניבה הכחולה- הוסיפו חשיבות למעמד. גם אני- ילד בן 11, גבוה וצנום מכפי גילי, לבשתי את מיטב בגדיי- מכנסי שלושה רבעים וז'קט אירופאי. הפקידה השמנמנה, שיערותיה אסופות לה מאחורי ראשה, לא הטריחה את עצמה לענות ל"בוקר טוב" שהשמענו שנינו באדיבות מופגנת, בעגה גרמנית כבדה. היא המשיכה בשיחות הטלפון שלה, כאילו לא עמד איש לפני שולחנה.

 

אבא התבונן בחוסר סבלנות סביבו, ובניגוד למנהגו מארץ מוצאו, לא העז להתלונן, לא כל שכן לכעוס. כעבור דקות אחדות סיימה האישה את שיחתה, בה ייעצה ארוכות לחברתה הלכות בישול תפוחי אדמה. היא החזירה את השפופרת למקומה והודיעה לנו בשפה רשמית ויבשה ,כי המפקח עדיין עסוק בחדרו.

הדקות התארכו וכעבור זמן נוסף של מתח וציפייה, נפתחה דלת העץ הכבדה, ממנה יצאה אישה לבושה בהידור, אוחזת בידה של ילדה כבת שמונה. בעוד השתיים יוצאות- נשמע מתוך החדר קול גברי עמוק שקרא לנו להיכנס.

 

אבא נכנס בצעדים מהססים, הסיר את כובע הלבד האפור מראשו, קד קידה קלה לעבר האיש בעל הקול העמוק ואמר: "אני אינג'ינר שמואל בנו הולד וזה בני אלכס. בוקר טוב אדוני האינספקטור הנכבד מאוד, באנו הנה על פי הזמנה ממשרדך". "מפקח, מפקח בעברית, אדוני", נזף בו האיש, ישוב מאחורי שולחן כתיבה ענקי, ריק לחלוטין פרט לדפי נייר אחדים הפזורים עליו ללא סדר. בעודי עומד ללא נוע ליד אבא, חשתי בבעיטה קלה ברגלי הימנית, והבנתי כי גם עליי לומר משהו למרות מבוכתי הגדולה. הצלחתי למלמל ברכת בוקר טוב בקול רועד קמעה, אשר גם הוא נשאר ללא מענה. המפקח חיטט בין ניירותיו ובלי להביט לעברנו אמר בקול צרוד: "ובכן, אתה המהנדס הולד והילד אשר איתך הוא בנך אלכס". ככל שהמשכתי להביט בפניו של המפקח, גברו פחדיי. ראשו היה קירח לחלוטין, עינו השמאלית עצומה למחצה. "כן, אדוני", ענה אבי. "ובכן, גש נא אל שולחני ואראה קודם כל מה ידיעותיך בחשבון. אני מבין שסיימת את לימודיך בכיתה ד' בבית הספר היהודי בפראג", פנה אליי. "כן, אדוני", עניתי בהיסוס. המפקח הגיש לי פתק ועליו תרגיל בחשבון: המשימה הייתה חילוק מספר בן חמש ספרות במספר דו- ספרתי. תרגיל מעין זה לא ידעתי עדיין לפתור. ידעתי לחלק במספר חד- ספרתי בלבד. כאשר ראה המפקח את תגובתי, לקח מיד פתק, הביט בי והודיע בקול יבש וסמכותי: "ובכן, מהנדס כנראה לא ייצא ממך, אבל אין זה נורא, שהרי אנחנו כאן בארצנו זקוקים לפועלים וחקלאים אפילו יותר מאשר למהנדסים". אחר כך פנה לאבא והמשיך: "ובכן, הילד לא יעלה לכיתה ה', הוא יצטרף לכיתה ד', ממילא אינו שולט בשפה העברית". איני בטוח עד היום אם אבי הבין מיד את משמעות הבשורה. כעבור שניות אחדות של דממה מעיקה העזתי להביט בפניו, שהיו חיוורות כסיד. כתפיו היו שמוטות, העניבה זזה ממקומה וכולו נראה כמו אדם שחרב עליו עולמו. רק כעבור זמן שנדמה בעיניי כנצח, העז לפנות אל המפקח. זה חזר לחטט בשוויון נפש מופגן, כמי שכבר ראה מחזות מעין אלה, בניירות הפזורים על שולחנו. לבסוף קרב אבא אל השולחן ובקול רועד, כמעט מתחנן, פנה אל האיש שזה עתה גזר את דינו של בנו ואמר: "סליחה, אדון מפקח נכבד מאוד, אנא תן לי חמש מינוטות ואלמד את בני לחלק במספר בעל שתי ספרות. בבקשה תן לו צ'אנס נוסף". עד היום איני מבין כיצד הצליח אבא להוציא משפט זה מפיו בעברית הדלה שלו. "לו יהי כן", באה התשובה מפי הסמכות שמעבר לשולחן, וכאשר התקשה אבי להבין את התשובה, בא ההסבר הנרגז: "אמרתי שאני מסכים, אדון אינג'ינר".

 

בחדר הסמוך, החשוך למחצה, כאשר רק נורת חשמל עירומה הפיצה אור נוגה, התנהל השיעור הגורלי. הייתי נרגש לא פחות מאבי. התביישתי, כי ראיתי את אבי, הבטוח בעצמו בדרך כלל, בעליבותו והתרפסותו בפני זה הגוזר גורלות. יחד עם זאת הבנתי לנפשו, שהרי לא ייתכן כי בנו שהצליח בלימודיו בעיר הולדתו, ייאלץ להישאר כיתה במולדת החדשה בגלל תרגיל פשוט בחשבון. שם הבנתי לפתע, כי מתחת לעליצותו של אבא ושמחתו על שהגענו ל"ארץ שלנו", מסתתר עצב גדול על חוסר סיכוי לפרנס את משפחתו, על היחס בו התקבל כאיש מוזר ויוצא דופן בין הוותיקים ועל כל אשר נשאר שם ולא ישוב עוד. רציתי לפצותו על כל אלה. על המשרד המפואר ברחוב ספלנה, אליו הובילו מדרגות שיש רחבות ומסדרנות שקירותיהם מעוטרים בתמונות עתיקות יקרות ערך. המזכירות הלבושות באלגנטיות אירופאית, המקבלות את פניו בברכת "בוקר טוב, הר דירקטור". הבנתי כי עליי להחזיר לאבי לפחות חלק מגאוותו הפגועה ולהוכיח לו כי אני אכן ראוי להיות בנו של אינג'ינר הולד.

 

 

כעבור דקות אחדות ירדנו במדרגות משרדו של המפקח אל הרחוב השקט והרגוע. אבא פשט את מקטורנו, הוציא את המטפחת הלבנה מכיסו, ניגב את מצחו המיוזע וחייך לעברי.

 

חשתי את כף ידו החמה עוטפת את שלי באהבה וכך צעדנו מבלי לומר דבר לעבר רחוב אלנבי, הנושא את שמו של מנצח אחר. איש איש ומלחמותיו, כישלונותיו וניצחונותיו.

 

  • חיים הולד, יליד פראג, עלה לארץ ב- 1939, בוגר אוניברסיטת ת"א, ניהל במשך 25 שנים את המשרד הישראלי של ועדת התביעות. מתגורר ברמת גן, אב לשני בנים וסב לשבעה נכדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *