מיכאליס פריץ, ד"ר – סיפור חיים

מיכאליס פריץ, ד"ר – סיפור חיים

פריץ מיכאליס, נולד בעיר הינדבורג, בחבל שלזיה העלית שבגרמניה בשנת 1899, להוריו יוליוס וגרטה .
פריץ מיכאליס סיים את לימודיו בגימנסיה וגויס ב-1918לצבאט הגרמני ושרת כחצי שנה כתותחן. אחרי השרות למד משפטים באוניברסיטת גטינגן וברסלאו וסיים בתואר דוקטור למשפטים. אחרי הסטאז' המקובל הוסמך ב-1925 בברסלאו כעורך דין בבית המשפט הגבוה של החבל. בתחילת 1926 נשא לאשה את שרלטה חנה לבית רוזנבונד מברסלאו. נולדו להם בן ובת.

במסגרת עבודתו כעורך דין נתמנה להיות היועץ המשפטי של ארגון יצרני זכוכית שטוחה בגרמניה לאזור המזרחי של גרמניה ושימש חבר במועצת המנהלים של מפעל לזכוכית שטוחה בשלזיה העלית. בתקופה זו הספיק להכיר את תהליכי הייצור במפעל, ספקים ובעלי מקצוע.

עם עלות הנאצים לשלטון סולקו עורכי הדין היהודים עוד באביב 1933 מבתי המשפט, למעט כאלה ששרתו בחזית במלחמת העולם הראשונה. פריץ מיכאליס גויס רק לקראת סוף המלחמה ולא השתייך לקבוצה זו. הכך הסתיימה יכולתו להתפרנס ממקצועו.

אף על פי שלא השתייך לתנועה הציונית ואף היה חבר בארגון הסטודנטים KC הלא ציוני – החליט לעלות ארצה. כוונתו הייתה להקים מפעל לייצור זכוכית שטוחה. ארץ ישראל ראתה אז תקופת גאות הודות לעלייה החמישית שכללה תנופת בניה. כמו כן לא היה מפעל זכוכית שטוחה בכל המזרח התיכון ולכן נראו סיכויו טובים להצלחת המפעל.

באמצעות הסוכנות היהודית מצא פריץ שותפים לרעיון בד"ר הנריק קופפרמן שייצג את משפחת ליברמן מסטניסלבוב בגליציה שהייתה מוכנה להשקיע במפעל וכן את חברת בוקסבאום מהולנד, סיטונאים לזכוכית שטוחה, שהיו כבר פעילים בתל-אביב ובאלכסנדריה.

הוקמה חברה בשם "בית חרושת לשמשות ארצישראלי 'פניציה' בע"מ". השם פניציה בא להזכיר את אנשי צור וצידון – שעל פי פליניוס גילו את הזכוכית בעת עגינת ספינתם במפרץ עכו.

נרכש מגרש במפרץ חיפה, מול בית היציקה "קרמנר" (לימים "וולקן"). ב-1934 נורתה אבן הפינה לבנין. לשני המפעלים הגיעה שלוחה של מסילת הברזל וכן נחפרה באר בחצר המפעל.

פריץ מיכאליס ריכז את רכישת הציוד מגרמניה תוך שימוש בכספי "העברה" וכן איתר מהנדס מתכנן לתנור ולהקמה וכן צוות פועלים מקצועיים מגרמניה וצ'כיה להקמה והפעלה הראשונית. המפעל התבסס על תנור היתוך ושתי מכונות משיכה על פי שיטת פורקו. כושר הייצור היה כ-25 טון ביממה. באביב 1935 עלתה משפחת מיכאליס ארצה. בסוף אותה שנה פרש מיכאליס מן החברה על רקע חילוקי דעות עם השותפים. המפעל החל בייצור ב-1936, אולם קשיים טכניים הביאו לכך שרק כעבור חודשים מספר הייתה האיכות ראויה למכירה. בינתיים התחילו מאורעות תרצ"ו, העלייה פחתה ואיתה הגאות הכלכלית. החברה נקלעה לקשיים והכריזה על פשיטת רגל.

מיכאליס קיבל רשות מטען כונס הנכסים לנסות ולמכור את המפעל ונסע פעמיים לאירופה כדי לעניין גורמים יהודיים בתעשיית הזכוכית לרכוש ולהפעיל את המפעל. היו ניסיונות לרכישת המעל אולם פלישת הנאצים חיסלה כוונות אלה.
פניציה נרכשה ב-1941 ע"י חברת "סולל בונה" והופעלה אחרי קשיים רבים ב-1942. מאז המפעל גדל וכלל גם מפעלים לייצור בקבוקי זכוכית בחיפה ובירוחם.

שנים רבות היה ממפעלי התפארת של התעשייה ההסתדרותית בחיפה. המפעל נמכר ע"י "כור" ב-1989 למשקיע יהודי אמריקאי ווילאם דוידסון והמשיך לפעול בחיפה עד מרץ 1993, כאשר הייצור הועבר למפעל חדיש בציפורית העובד על פי הטכנולוגיות המתקדמות ביותר. בנו של פריץ מיכאליס אברהם למד טכנולוגיה של זכוכית ועבד כל חייו בפיניציה – המפעל שאביו היה בין מקימיו. ומשמש כחבר הנהלת המפעל.

על אף שפריץ מיכאליס היה בגרמניה עורך דין מצליח הוא החליט שלא לעסוק במקצוע בארץ, בגלל האופי השונה של המשפט בארץ ישראל המנדטורית. הוא הפנה את מרצו לניהול תעשייתי ועסק בייעול מפעלים קטנים במפרץ חיפה שנקלעו לקשיים בעת השפל בשנות המאורעות .רצ"ו – תרצ"ט. פעילות זו הייתה בתחילה מטעם אנגלו-פלשתינה ואחר כך פרטית שלו.
הוא צבר ניסיון תעשייתי רב. הודות לכך הצטרף ב-1941 למערך המשלתי המנדטורי לארגון התעשייה למען המאמץ המלחמתי בתור קצין אספקה. כאשר הפיקוח הממשלתי על אמצעי הייצור הורחב, נתמנה לסגן המפקח על התעשייה הקלה. היה זה אחד התפקידים הבכירים שניתנו ליהודים במנגנון הממשל המנדטורי – כאשר לצדו היה סגן מפקח יהודי נוסף – חברו ד"ר ארוין ויטקוובסקי, שעבר מן המחלקה הכלכלית של הסוכנות היהודית למלא תפקיד זה, שנחשב חיוני למאמץ המלחמתי וכעמדת השפעה יהודית לימים היה לד"ר ויתקון – הנספח הכלכלי הראשון בשגרירות ישראל בוושינגטון לאחר מכן מנכ"ל בנק איגוד. הוא היה אחיו של שופט בית המשפט העליון ד"ר אלפרד ויתקון.

לקראת סוף המלחמה, כאשר האיום על הארץ פג וממשלת המנדט חדלה לטפח את התעשייה המקומית, פרש אבי מן השרות הציבורי וחזר לעבוד במשק הפרטי. פריץ מיכאליס ייצג חברות רבות ושימש כדירקטור בחברות שונות. הוא היה פעיל בהתאחדות התעשיינים בחיפה ועזר לארגן את המפעלים להמשך פעילותם תוך כדי האיום היום יומי בידי הערבים וזאת עד לשחרור חיפה .

עבודתו האחרונה הייתה בהנהלת חברת הספנות "עתיד" הוא נפטר ממחלה ממארת ב-1949. הוא היה אחד מחלוצי התעשייה היהודית בחיפה שתרם רבות להקמת התשתית הכלכלית עליה נבנתה המדינה בראשיתה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *