קורות חיים של מרגלית שלו לבית פרידר/תועד על ידי נעמי אגמון

קורות חיים של מרגלית שלו לבית פרידר/תועד על ידי נעמי אגמון

נולדתי בטרנבה שבצ'כוסלובקיה בשנת 1941 להורי, עימנואל והלן (לבית שורץ).  גרנו בנובמסטו – נדבהום. בהיותי  כבת שלוש אבי חש "שהאדמה רועדת מתחת רגלינו" והבין שעלינו לעזוב במהרה את עירנו. הוא פנה אל סבי וסבתי מצד אמי והציע להם להצטרף ולמצוא מקום מסתור, אבל , הוא דרש מסבא לגלח את זקנו כדי שלא יזהו אותנו כיהודים. סבא לא הסכים לכך, הוא הסביר לנו שהוא קשור רגשית למסורת אבותיו ולזקן המסמל את יהדותו, אך קיבל את  העובדה שאנו צעירים וחשוב שנציל את עצמינו.

נפרדנו מסבא וסבתא עלינו לרכבת והגענו לעיירה כפרית בהרים הטטרים בסלובקיה.  חיפשנו מקום מסתור. פגשנו בבחורה צעירה נוהגת בעגלה וסוס, אבי פנה אליה ושאל אם ניתן למצוא עבורנו מקום מתאים. הבחורה השיבה שהעיירה אליה הגענו איננה מתאימה אך הציעה להוביל אותנו לעיירה אחרת ולעזור לנו במציאת מקום.  עלינו על העגלה והגענו לעיירה בשם קופניצה, שם הביאה אותנו הצעירה  למשפחת  קלימו, אווה ומיכאל קלימו.  המשפחה נענתה לבקשתנו והקצתה לנו מקום מגורים. הם בנו לנו כוך מסתור עם קיר כפול בו ניתן להסתתר בשעת הצורך.  מידי פעם בפעם עברו משלחות נאציות בעיירה לתור אחר יהודים ואז הסתתרנו שלושתנו בכוך. אבא הצליח ליצור קשרים טובים עם תושבי הכפר וביניהם מצא תושב שגר בקצה העיירה שנהג להעביר לידיעתנו מסר על כל "ביקור" של משלחות חיפוש נאציות.  כך שהיה עלינו למהר ולהסתתר עד יעבור זעם.

אני הרגשתי מצוין וכילדה בת 3 הרבתי לשחק עם הילד מילן שהיה לי כאח בכור  ודאג לקשור קשר ביני לבין שאר ילדי השכונה.  סבא וסבתא של מילן גרו איתם ואני זוכרת את הסבתא מרכיבה את הסבא על כתפיה ומציבה אותו במרכזה של חבית עץ גדולה שהייתה מלאה בכרוב. על הסבא היה לדרוך ברגליו על הכרוב ולהכשירו לכרוב כבוש. הסבא קפץ בשתי רגליו עד להשלמת המשימה.

הטראומה היחידה הזכורה לי מהמקום הזה, הייתה כשיום אחד עמדנו כולנו בחוץ ושמענו צעקות בגרמנית מבית השכנים, הבינונו שהנאצים כבר שם.  אבי החל בריצה מהירה לעבר ערימת חציר  והסתתר בתוכה, אני נבהלתי, רצתי אחריו ובעומדי ליד ערימת החציר בכיתי "אבא, אבא" אמי נשארה מבוהלת מאחור.  למזלנו הכל עבר בשלום למרות שהנאצים דקרו כל ערימת חציר בתקווה למצוא את המסתתרים.  כשהקבוצה עזבה אבי יצא משם ללא פגע.

כעבור שנה עזבנו את המקום. בטרם צאתנו פנה אבא  לאבי המשפחה ואמר: "יש לך בן מאוד מוכשר, שלח אותו ללימודים, אל תסתפק בכך שהוא יעזור לך כאן  בכפר"  אבל, אבי המשפחה ענה לו: "איך אוכל לממן לימודים? הדבר הוא בלתי אפשרי".  אבא הבטיח: "אתה תקבל ממני כסף ותשלח אותו ללימודים".   (לימים, אבא שלח לו כסף לצ'כוסלובקיה הילד למד והיה למהנדס יערות).

אחרי המלחמה היה אבי לציוני פעיל, הוא עזר להבריח יהודים לישראל.   בנובמסטו  היה בית אבות יהודי, אחרי המלחמה הגענו לשם והתברר לנו שכל שוכניו נרצחו.  אבא הקים במקום בית יתומים. ב 1949 עברנו לברטיסלאבה, אבי היה שם ראש הקהילה היהודית. אמי הייתה עקרת בית.   אני למדתי בכתה א' והיו לי שם שתי חברות טובות (נוצריות).   לימים הגיע לאבי מידע חסוי ונאמר לו שהוא במעקב וקימת סכנה שיכנס לכלא  עקב פעילותו הציונית והוא יואשם בהברחת יהודים.   ואמנם, בעבר נכנסו אנשים לביתנו, אסרו אותו והוא ישב כמה שבועות בכלא. הוא שוחרר מחוסר הוכחות.

שוב, קמנו וברחנו והגענו למרסיי.  שם חיכינו במטרה לזכות באישורי עליה לארץ ישראל.  עלינו ארצה באנייה "מולדת". עם התקרב האנייה לנמל חיפה יצאו הכל ועלו לסיפון שם שרו ורקדו כשמראה הארץ לנגד עיניהם.     בנמל חיפה קבלה את פנינו דודתי שגרה בקרית מוצקין, היא אספה אותנו לביתה.

כעבור כמה חדשים עברנו לנתניה. שם למדתי תחילה בבי"ס ממלכתי ואחר כך עברתי לממלכתי-דתי. אבי ניהל בית ספר ממלכתי-דתי.    עם סיום לימודי בתיכון למדתי שתיים ב"וינגייט"  והתגייסתי לצבא.  בהמשך השלמתי לימודי תואר ראשון והייתי מורה לחינוך גופני.  בגיל 22 נישאתי לעמוס שלו ונולדו לנו 3 ילדים: אילן, רונית וירון.

בראשית שנות ה 90 יצאנו עם הורי לביקור שורשים בצ'כיה.  בעקבות ביקורנו, הקימו מוזיאון הבא לתאר את סיפורי היהודים במקום.,  בהיותנו במוזאון גילה אבא להפתעתו, את הבחורה שהובילה אותנו בעגלה  וסוס למקום מחבואנו. היא הייתה כבר כבת 80 ואבא שמר על קשר מכתבים אתה ועזר לה גם מבחינה כלכלית.

כשהחלו לדבר על נושא "חסידי אומות העולם" אבי בקש לפתוח תיק על משפחת קלימו שהסתירה אותנו בביתה. התיק נשאר פתוח ולא הושלם.  כששאל אבי לפשר הדבר הסבירו לו : "היות ושילמת כסף למשפחה אין הם נחשבים לחסידי אומות עולם".  כשנשאלנו: "מה בדבר התיק הפתוח?" אנחנו נתנו את ההסבר  שלנו: "אנו עזרנו לבני הזוג ביוזמתנו ולא כתשלום שנדרש מאתנו כתנאי להצלה". הדברים התקבלו והם זכו בתואר. למרות שבני הזוג קלימו כבר אינם בחיים הבן זכה בכבוד הוריו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *