קורות חיים של נעמי אגמון לבית מרר/מאת נעמי אגמון

קורות חיים של נעמי אגמון לבית מרר/מאת נעמי אגמון

נולדתי ב 15.1.1937 בתל אביב,  להורי: יוז'י (יוסף) וגרטה מרר (גרטה לבית גולדשלגר). הורי עלו ארצה מוינה  בירת אוסטריה, במסגרת תנועת הנוער "בלאו וייס"  בשנת 1932 והתיישבו בתל אביב. אמי עבדה כפסיכולוגית ואבי כמהנדס בניין.  גרנו ברחוב גורדון 1, חדר אחד היה המשרד של אבא בו עבד בשותפות עם האדריכלית לוטה כהן.   בבית דיברנו בעיקר  בגרמנית.  בגנון בו ביקרתי היו הילדים דוברי גרמנית כמוני  אבל הוסבר לנו שעם העוזרת לגננת עלינו לדבר בעברית, היא תמניה ואינה יודעת גרמנית.

רופא הילדים  היה ד"ר יער שנהג לערוך ביקורי בית אצל מטופליו. בביקורו נהג לתרגל אותנו בהתעמלות.  עד היום אני זוכרת עד כמה שמחתי  כשהצלחתי להרים עיפרון באצבעות רגלי והרופא שיבח אותי על כך.

בשנות מלה"ע השנייה הייתה אוירה קשה בתל אביב, מטוסים איטלקיים הפציצו אותנו ובאחת ההפצצות נפצעה דודתי הנזי ( אחות תאומה של אמי).ובן זוגה נהרג.  אנשים החלו לעזוב את העיר.  אנחנו עברנו לרעננה שם גרו סבא וסבתא שלי (אומי ואופה גולדשלגר).  שכרנו דירה בת 2 חדרים, שרותים משותפים עם בעלי הבית אבל מטבח לעצמנו. ביקרתי בגנון פולה ואחר כך בגן אסתר.  בגיל חמש וחצי נכנסתי לביה"ס לכיתה א'.  בכיתה ב' קרה אסון: בועז, התלמיד שישב בספסל שלפני, שיחק בכדור עם חברים, היה זה יום גשום וסוער, הכדור נפל מעבר לגדר ובועז עבר לשם כדי להחזירו. הוא לא ראה שחוטי החשמל נקרעו,  דרך עליהם, התחשמל ומת.   למחרת יצאה כל הכיתה ללוויה.  זה היה נורא.   במשך שנים לא העזתי לגעת במכשיר חשמלי, גם את האור בחדר לא הדלקתי.  מדי פעם חלמתי חלום שאני מתחשמלת והסימן לכך היה שקולי נשמע כמו רעם.

ברעננה הייתי בדרך כלל עם אמא, אבא עבד במסגרת הצבא הבריטי והגיע הביתה רק אחת לשבועיים. בשבוע שלא הגיע הוא שלח בדואר את הסיפור השבועי שהיה מחבר ומספר ביום ששי על הילדה "גרינגרינה".

ב 1944 עברנו לחולון-לקרית עבודה. אבא היה מהנדס המועצה (חצי משרה), וחצי משרה עבד כמהנדס בחברת רסקו.  השתלבתי בביה"ס  "בית חינוך".  שם למדתי מכיתה ג' עד ח'.    בכיתה ה' נכנסתי לתנועת  "הנוער העובד". לילדי הכיתה היו קבוצות בשם: בירייה  ומנרה. הפעולות היו בימי ג' ובשבת שם חונכנו לחיי קיבוץ.

בתיכון למדתי בבית חינוך תיכון בחולון.   בכיתה י' התפרקה קבוצתנו בנוער העובד ועברתי לתנועה המאוחדת.  שם הייתי עד לגיוסי לצה"ל. שנות החברות בתנועה המאוחדת היו נפלאות. ערב ערב הלכתי לקן, גם כשלא הייתה פעולה, סתם, להיפגש עם חברים ולהרגיש את הקן שכה אהבתי.

בפעולות התנועה הובהר לנו שעתידנו נעוץ בחיי קיבוץ.   בחופשות נסענו למחנה עבודה בקיבוץ, עבדנו בשדה, או בכרם. בתנועה, הכרתי והתחברתי  עם בני יונגמן – בעלי לעתיד.  4 שנים היינו יחד בתנועה,  יחד עברנו את גשר ההבטחה בו נשבעתי: "עלה נעלה" ,אבל בני הסביר בזמן המעבר בגשר:  "אנחנו לא הולכים לקיבוץ".

הבנתי וקיבלתי את גזר הדין.  יצאתי ללמוד בסמינר לוינסקי בתל אביב. יצאנו מהתנועה והעזנו לערוך מפגשים בבתי החברים בעודנו לומדים ריקודים סלוניים.  את הקראקוביאק החליפו הפסודובלה והטנגו. בחורף העזתי לגרוב גרבי ניילון. אפילו קניתי חצאית.

ב 7.2.1957  בני ואני נישאנו. החופה נערכה בוועד הקהילה ונכחו בה כ 20 אורחים.    משם צעדנו ל"מועדון מלכה", אולם שהיה ברשות רסקו, ולשם הגיעו אנשי משפחה של שנינו ועוד כמה מכרים וחברים.  היה כיבוד של סנדביצ'ים ועוגיות.

גרנו בדירת חדר בשכונת רסקו א', שילמנו 8 לא"י לחודש. בנוסף לחדר היה הול  ופינת בישול , בהול עמד גם מקרר הקרח את המים שהפשירו, היה עלינו לרוקן מידי ערב.   ב 1960 נולדה בתנו הבכורה מיקי (מיכל).   החלטנו לקנות דירה בת 3 חדרים שם יהיה גם חדר למיקי  ומטבח אמיתי. עברנו לרחוב ויצמן כשברשותנו גם אופנוע צינדאפ רעשני. ההתברגנות נמשכה וטפחה, אנחנו קנינו מקרר חשמלי קטן.

ב 1962 נולדה בתנו השנייה יעלי. ב 1963 עזבנו את חולון ועברנו לקרית ביאליק.  עבדתי כמורה  בבית ספר "הבונים" בהנהלתו של יהודה תמיר. בני עבד ב"גברס"  שתחת בעלות רסקו. הוא היה מנהל היצור.  לימים הייתה כריסה כלכלית  לרסקו  ו"גברס"  נסגרה. בני עבר לעבוד ברפא"ל – שם עבד עד צאתו לגמלאות. גרנו ברחוב הדפנה 45.ב 1967 נולדה בתנו השלישית תמי (תמר).

במלחמת ששת הימים בני גוייס ושרת בגבול הצפוני , אני ישנתי צמודה לבנותי שהיו בכוננות מתמדת.  גם בלילה עלולים לרדת למקלט. לאושרנו, כעבור 6 שעות היה כבר ברור שמצבה של ישראל טוב יחסית, אבל כשעמדתי בכיתה ולימדתי, ראיתי טנקים עולים צפונה, ידעתי ששם לוחם בני,  הייתי מבוהלת, באותם ימים לא הייתה אפשרות של תקשורת.  למחרת הגיע טלפון מבני, "הכל אחרינו, והכל בסדר. את תשמעי על כך בחדשות". בני חזר ובידיו עלי ומכתש מקונטרה.

כעבור כמה חודשים עברנו לרחוב הגפן 45.שכנים לאסתר ומרדכי שלו, עם בנם ליאור (בעתיד, בעלה של יעלי). היה קשר שכנים מצוין. כעבור שנים, אחרי בר המצווה של ליאור נולד אחיו ירון.     הבנות גדלו, נישאו ולכל אחת 3 ילדים:  מיקי נישאה לצביקה לנדאו , להם 3 ילדים: עומרי, תומר ושי.  יעלי נישאה לליאור שלו ולהם 3 ילדים: ניר, גל ויובל.  תמי  נישאה למשה לחמני ולהם 3 ילדים:  ניב, ירין והגר.

אנחנו הדקנו קשרינו עם החברים בקריה. הקמנו חוג בו נפגשנו כל חודש באחת הדירות של החברים, שמענו הרצאות שעסקו בפילוסופיה של היהדות. כעבור 10 שנות פעילות ויתרנו על נושא היהדות ונבחרו נושאים אחרים.  "החוג ליהדות´ נקרא עכשיו "החוג".

דינה גבעון, בתו של הרופא הראשון בקריה, פנתה אלי בבקשה לעזור להקים מוזיאון שינציח את ראשוני עירנו.  הצטרפה אל שתינו גם רחל רוטמן – בת דודתה של דינה ובתו של הגנן הראשון בקריה, ויחד חיפשנו דרך לבצע את המשימה.  ואמנם, בהנחייתו של שמוליק, ובעזרתה  של האוצרת איילת שלגי, הקמנו מוזיאון לתיעוד העלייה החמישית ולראשוני קרית ביאליק, הכולל ארכיון של ראשוני העיר .  כיום, מבקרים בו תלמידי בתי הספר בעיר, וכן, אורחים  מזדמנים.

בנותינו עזבו את הקריה.  מיקי ומשפחתה גרים בפרדסיה, יעלי ומשפחתה ביובלים שבגוש שגב ותמי ומשפחתה בבית יצחק.

גם אנחנו החלטנו לשנות כיוון ובגילי: 76  , כשבני התקרב ל 78,  עברנו לכפר גמלאים: "מגדלי הים התיכון נורדיה".

אני חברה פעילה ב"ארגון יוצאי מרכז אירופה".  החלטתי לתעד סיפורי חיים של אנשים הקשורים למרכז אירופה, שהם או הוריהם הגיעו משם. את החומר אשלח לארגון והדברים יתועדו . העיסוק מעניין במיוחד ומן הראוי שהדברים יישמרו.  ב 1932 הוקם הארגון ואבא שלי היה חבר בו ובזמן זה הוחלט שעולי אוסטריה יצורפו לעולי גרמניה. כיום שונה השם לארגון יוצאי מרכז אירופה והוא כולל את כל הארצות בתחום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *