רק הילדות אינה מזדקנת / מאת: מיכל פרינס

רק הילדות אינה מזדקנת / מאת: מיכל פרינס

רק הילדות אינה מזדקנת / מאת: מיכל פרינס

רק הילדות אינה מזדקנת / מאת: מיכל פרינס

רק הילדות אינה מזדקנת/ בשואה היינו ילדים הוא שמו של ספר שראה אור בהוצאת כרמל, בעריכתה של מירה קני-פז. הספר מעלה, בעדינות רבה, את סיפורם של שמונה שורדי שואה שחוו את השואה בילדותם. הספר הוא פרי השתתפותם של קבוצת כתיבה אוטוביוגרפית שהתקיימה בסניף 'עמך' בירושלים. בקבוצה נמנים: רחל צלניקר, מרגלית פריד,שמואל בוגלר, אסתר רוטר, יעקב הצובאי, יונה אלטשולר, אליסיה וסרטייל ומירה קני-פז. התוצר הוא מיוחד ומרגש. ארגון יוצאי מרכז אירופה, סניף ירושלים אירח שלושה מהכותבים: את שמואל, את אסתי ואת מירה לבוקר מיוחד ומרגש שבו הם סיפרו את סיפור השתיקה, הכתיבה והשחרור.

בחדר מלא מפה לפה ישבנו והאזנו למירה שסיפרה על תהליך תובעני וכואב, שתחילתו בפרסום תמים במסדרונות 'עמך' על דבר קיומה של קבוצת כתיבה אוטוביוגרפית. ביום המיוחל הצטופפו שמונה מחברי הארגון בחדר עם שתי מנחות, בלי לדעת לאן מועדות פניהם. לדברי מירה, התהליך היה סוחט. בהתחלה, הם לא הבינו מה הביא אותם לשם. כולם התחבאו מאחורי חומות בצורות. חומות שהם בנו על מנת להתמודד עם מוראות המלחמה ועם הניסיון להתחיל חיים חדשים בארץ זרה וללא משפחה. אט, אט משהו נפתח ודרך הנייר חברי הקבוצה הצליחו להעלות את זיכרונותיהם ממקומות מודחקים
בהם הם היו נצורים ומוחבאים היטב.

בשלב הראשון המשתתפים נגעו רק בשוליים, בלי להיכנס, עדיין, למקומות הרגישים יותר… כך, למשל, מתארת אחת הכותבות את כוסות היין המעוטרים של חג הפסח, ולא זיכרונות של אבא ואימא שאינם. בשלב מתקדם יותר הם מתחילים להיזכר בפרוץ המלחמה עבורם. כל משתתף במקום אחר ובגיל אחר. מבחינת רובם המלחמה הפורצת באה בהפתעה גדולה, שכן, בשל היות מרביתם ילדים קטנים, ניסו הוריהם להגן עליהם ממה שקורה בחוץ. מרגלית, ילדה בת שבע, מגרמניה, כותבת שילדותה נקטעה כבר ב-1933,עם עלייתו של היטלר לשלטון. היא נזכרת בעלבון הצורב כאשר הילדים קוראים לה 'יהודיה מלוכלכת'. היא לא מבינה מדוע. למה אומרים לה דבר כזה, בעוד היא ילדה המקפידה על הניקיון?
הייחודיות בכתיבה באה לידי ביטוי בתחושת העלבון הצורב שעולה מדבריה למרות שעברו מאז למעלה משישים שנה.

הסיפורים הם רבים ומירה קוראת לנו חלקים מתוך כל פרק. אף עין בחדר לא נשארת יבשה, וכך אנחנו עוברים, ביחד עם הכותבים, תהליך של גילוי וכיסוי ושוב גילוי. תהליך של נבירה כואבת בתוך הזיכרונות. החלק הקשה ביותר שבהם הוא הניסיון לחלץ את דמויותיהם של אבא ואימא מהאוב. שמואל, מספר לנו כיצד במשך השנים הוא היה חולם על אביו אך אמו מעולם לא באה בחלומותיו. הוא חשב שתהליך הכתיבה יעזור למשאלתו זו ובעזרת חבריו ישב וכתב לה מכתב. לדבריו, המכתב שחרר הרבה ממשאו הכבד, אך אמו טרם התגלתה לו בחלומותיו.

אנחנו מלווים את הילדים לאורך המלחמה וגם עם סיומה ומבינים עד כמה סיומה של המלחמה לא שמה קץ לסבלם של הילדים. הם אינם יודעים מה יעלה בגורלם והם צריכים להמשיך ולרצות את סביבתם, הזרה להם, על מנת שימשיכו וידאגו להם. אסתי מספרת על המשפחה היהודייה אשר אל ביתה הגיעה לאחר המלחמה. את שנות המלחמה העבירה אסתי במחבוא אצל משפחה כפרית, כנוצרייה. היא לא הסכימה לראות את עצמה חוזרת ל'שמע ישראל' ולשפת היידיש של ינקותה. הילדים עוברים תחנה אחר תחנה, מחנות עקורים, חיפוש אחר משפחה, עלייה לארץ והסתגלות לארץ חדשה, תרבות חדשה ואפילו שמות חדשים.

הכותבים הקימו משפחות והצליחו למרות השורשים התלושים. רובם לא סיפרו את קורותיהם מעולם. קבוצת הכתיבה היוותה עבורם הזדמנות ייחודית להעלות, לזכור ולכתוב את ילדותם., חלקם אף יצאו לערי ילדותם על מנת לחבר קצוות, להרגיש ולחוות שוב את זיכרונותיהם המוקדמים. עבור חלקם הביקור היה מאכזב. עבור אחרים הביקור היווה מעין גשר שמחבר בין הקצוות הפרומים של חייהם. ניכר שאין מדובר בספר אוטוביוגרפי רגיל. החוויות, הרגשות והעוצמות מורגשות בכל פיסקה ופיסקה וכל קורא ומאזין מתרגש יחד עם הכותבים, נוכח הכתיבה הייחודית שמספרת את הסיפור של הילדים. כך גם עם הסיפורים של המבוגרים שהם הפכו להיות.

את הספר ניתן לרכוש בחנויות הספרים וכן באתר האינטרנט של הוצאת כרמל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *