תל- אביב בת 100 – היקים של תל אביב / אירית רפפורט

תל- אביב בת 100 – היקים של תל אביב / אירית רפפורט

מי לא שמע על ה י י ק י ם?         שיקום!

ייקים- כינוי עממי ליהודים- גרמנים והוא בעצם כינוי גנאי. המילה "ייקה" באה מהמילה "יאקה", שזה ז'קט שלבשו הגברים בגרמניה.

הייקים הגיעו לארץ- ישראל בעלייה החמישית, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב- 1933 וב- 6 השנים הבאות, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.

עם עלייתם, רובם התיישבו בערים תל- אביב, חיפה וירושלים. מיעוטם הקימו מושבים וקיבוצים. מספרם לא היה גדול, אבל השפעתם בתחומי המדע, הספרות, העיתונות, האומנות, (מוסיקה, מחול ותיאטרון), הכלכלה, המשפט והשירות הציבורי, הייתה עצומה. אנשים אלה התבלטו בשמירת השפה הגרמנית ובאורח החיים המיוחד להם. תוסיפו אליהם את יהודי אוסטריה, צ'כיה, בוהמיה ומרכז אירופה, שגם הם שמרו על השפה והמנהגים, ואנו מבינים שיש כאן תופעה מיוחדת.
אל תטעו! זה לא שיעור היסטוריה, אבל ללא רקע, אי אפשר להבין "שמורת טבע" זו.

טרם בואי לעולם, חיו הורי בתל- אביב, קודם כרווקים ואחר כך כזוג נשוי, קרוב לעשור. אני, כבת למשפחה ייקית, חוויתי את חיי הראשונים בתל- אביב, למרות שבגיל 3 חודשים עברנו לרמת- גן. רוב החברים של הורי נותרו לגור בתל- אביב, כך שמצאתי עצמי מבלה המון בה. מגיל צעיר ביליתי בטיילת לאורך שפת הים, בבתי קפה וזוללת עוגות קרם- שניט. ההורים וחבריהם כמובן היו רוקדים ריקודים סלוניים לצלילי אקורדיון או פטיפון ותקליטים.

בן- יהודה שטראסה (רחוב), היה רחוב בו שמעת המון גרמנית, כי ייקים רבים גרו משני צידיו. בין 2 ל- 4 היה ה"שלאף- שטונדה" (מנוחת הצהריים). כל הסוחרים סגרו את חנויותיהם והלכו לאכול ולנוח. גם אי אפשר היה לבקר בני משפחה וחברים בשעות אלה. החיים כאילו נעצרו בין 2 ל- 4 אבל חודשו לאחר מכן.

דיזנגוף שטראסה היה מפורסם בכיכר שלו, כיכר צינה, ושם היה מקום מפגש רומנטי לזוגות (גם הורי נפגשו שם לראשונה) ולמשפחות עם ילדים. בכיכר עמדו מוכרי הנקניקיות וריח הנקניקיות נישא למרחקים. גם אם לא היית רעב, לא היית עומד בפיתוי: קונה ואוכל.

אם רצית להרשים את חברתך בנעליים מבריקות, היית פונה למצחצחי הנעליים. אלה הבריקו את נעליך כמראה.
חיפשת בשבת ובחגים בית כנסת ייקי- קיבלת! המפורסם היה בית הכנסת בבן יהודה שטראסה, שהיו עורכים בו גם חתונות.
חשקה נפשך להאזין לקונצרט או לצפות בהצגת תיאטרון, היית מוצא שם נגנים ייקים ושחקנים ייקים. לא אשכח את תיאטרון הבובות שבו צפיתי. לא רק את המחזה כתבו הייקים, אלא בנו במו ידיהם את הבובות, שאחר כך גם הפעילו אותן.
אם תשוטט במרכז תל- אביב, שא עיניך למרומים, למרפסות הבתים. אז תראה שיטת בנייה מיוחדת, הבאוהאוס. החיים בכל דירה כזו התרכזו במרפסת.

רצית לבקר קרוב- משפחה או ידיד בביתו, היית צריך להודיע מראש, יום ושעה. אין הפתעות! המארח היה טורח להכין כיבוד. אם היית מגיע לאחר השלאף- שטונדה, היית מקבל תה, קפה וחלב בקנקני פורצלן מיוחדים. היית שותה מספלים קטנים מפורצלן ואוכל תופינים מצלחות קטנות מפורצלן. פה ושם היו מכבדים אותך בשוקולד טוב. לקינוח היית מעשן סיגריות משובחות ואפילו סיגרים עם ניחוח.

גולת הכותרת של האירוח הייתה עגלת- התה. עגלה זו קיבלה את פניך בבואך, בסדר מופתי, ועם צאתך, היא התגלגלה (היו לה גלגלים) למטבח לשטיפת הכלים המלוכלכים.

ייקים מהעלייה החמישית החיים בינינו כיום, תמצאו מתי מספר.
רובם עברו לעולם אחר, אך צאצאיהם נמצאים בכל מקום ומאוד גאים במורשתם.
מה השאירו לנו הייקים? המון ולא כלום.
כמה מאיתנו לוקחים אחריות?
כמה מאיתנו עדיין דייקנים?
כמה מאיתנו ישרים עם הזולת?
זוהי ה"קינדה שטובה" (חינוך מילדות) הזורמת בעורקיהם של צאצאי הייקים.
אין לנו יותר יושרה וענווה כחברה.
ועוד יותר: חסר לנו ה"טעם של פעם".

 

כתבה מתוך: "מתנדבים מספרים" מס' 46

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *