אם אתה יכול לחלום – סיפורו של ג'ורג' גוטלמן

פורסם בתאריך: 29-10-2018

נכתב ע"י שריל כץ. אושר לתרגום ע"י אלין גוטלמן. רעייתו של ג'ורג' גוטלמן.
תרגום: ד"ר נעמי מרחב
 
כאשר היטלר פלש לבלגיה ב 1940, במלחמת העולם השנייה, שני בנים צעירים בעיר ליג' (LIEGE), ג'ורג' ומיכאל גוטלמן, הוסתרו ע"י משפחה נוצרית אדיבה שחיה בכפר בסמוך וורו – גורו (VOUROUX – GOREUX).
הם ניצלו מרדיפות הנאצים, הגורל המזעזע של ששה מיליון יהודים, שכלל את אמם האהובה.
למרות מצבי מצוקה ותלאות לאורך הדרך, ג'ורג' היה נחוש בדעתו להצליח בחייו, ואמנם עלה הדבר בידו!!!
הוא יסד את חברת התעופה הטרנס אירופית (TRANS EUROPEAN AIRWAYS (TEA הרווחית, שהפעילה טיסות שכר באירופה.
ג'ורג' מצא אהבה אמיתית כאשר פגש, ונשא לאשה את אלין פיק (HIS "COCO). הם חלקו חיים מרתקים.
 
יום אחד, בחורף 1984, חל מפנה בלתי צפוי.
בכיר ב"מוסד", אפריים הלוי, פנה אל ג'ורג' בשאלה אם יהיה מוכן לסייע בהצלת חייהם של אלפי יהודים אתיופים.
באומץ, בתחושת דאגה לזולת, צדיק בנפשו, הסכמתו הייתה מידית!!!!
החלטתו זו של ג'ורג' גוטלמן, משאירה ציון דרך בלתי ניתן למחיקה, על סיפור ההיסטוריה של היהודים שניצלו במסגרת "מבצע משה"!!!!!
הוא היה מודע לכך שהחלטתו עלולה לסכן את עסקיו, ואפילו את משפחתו, אולם – ההזדמנות להציל חיי אדם,
היוותה בבסיסה דרך משמעותית לציין את תודתו, הערכתו, לעובדה שחייו ניצלו בהיותו ילד, והוענקה לו האפשרות לחיות…..

The book: If you can dream

פרצופה של מדינה/ דניאל צימט

המאמר התפרסם בגיליון 290 של יקינתון 

ישראל היא אומת הסטארט-אפ, בריטניה היא מולדת הכדורגל, ניו-יורק היא התפוח הגדול, תל-אביב היא עיר ללא הפסקה וחולון היא עיר הילדים – האם זו המציאות, או שמא מדובר בתפיסה תדמיתית שקובעה במוחנו על- ידי אשפי פרסום ויחסי ציבור? "פרצופה של מדינה" הוא הספר הראשון בשפה העברית, המנתח תהליכי מיתוג של מדינות וערים בישראל ובעולם.

"פרצופה של מדינה" יאפשר לכם הצצה אל מאחורי הקלעים של תעשיית המיתוג ההולכת וגדלה, בה לוקח חלק מיטב המוחות השיווקיים בעולם, במטרה להזניק את העיר או המדינה לפסגת המותגים העולמיים.

הספר בוחן כיצד מתמודדת ישראל כנגד החרמות מתוצרת ה BDS, כיצד הצליחה טורקיה להשתחרר מתדמית המדינה האסלאמית השמרנית ולהפוך ליעד תיירות ישראלי נכסף, כיצד מככבים הכדורגלן כריסטיאנו רונאלדו, הזמרת דנה אינטרנשיונל והשחקנית גל גדות כשגרירי תדמית של מדינותיהם; איך הפכו ערים, כמו ברצלונה ,בילבאו,ריו ו…תל-אביב למוקדי תיירות בינלאומיים; וכיצד תורמים אירועי ספורט, תערוכות מקצועיות ומיצגי אמנות, אוניברסיטאות יוקרה, טכנולוגיה מתקדמת ויצירות ארכיטקטוניות לתדמית מדינות האם שלהם.

חולשה, או עוצמה, של תדמית העיר, או המדינה, עשויה להשפיע על ההחלטה האם לבחור בה כאזור מגורים, כתובת לימודים, יעד לנופש ולתיירות, שוק לצריכת מוצרים ושירותים, או כבסיס מועדף להשקעות.

לאחר ארבעה עשורים של פעילות תוססת כפרסומאי, החלטתי,לחלוק עם הקוראים תובנות מקצועיות, כמו- גם חוויות אישיות. כנציג הדור השני של ענף הפרסום בישראל,אני סוקר בספר זה את גלגוליו של ענף הפרסום מימי הטלקס והתפוזים, עד ימי האינטרנט והשבבים.

פרצופה של מדינה/ דניאל צימט

דת השרירים ספורט, לאומיות ויהדות/ פרופ' משה צימרמן

פורסם בתאריך: 11-06-2018

המאמר התפרסם בגיליון 290 של יקינתון

אחת המסורות החשובות שהנחילה יהדות מרכז אירופה לציונות הייתה מסורת תרבות הגוף. מקס נורדאו הביא כבר בקונגרס הציוני השני את בשורת "יהדות השרירים" לציונות, כדי לסייע ביצירת "היהודי החדש". אלא ש"בשורה" זו מקורה בעצם במה שהאמינו אנטישמים לגבי יהודים – שגופם רפה ואין הם מצטיינים בספורט. בספר שלפנינו מוקדש לא מעט מקום כדי להדגיש לעומת זאת, עד כמה היו הישגי היהודים בתפוצות בתחום הספורט מרשימים, בודאי בהשוואה להשגים של היהודים במדינת ישראל. יחד עם זאת ברור, שהציונות העתיקה במודע רעיון גרמני – רעיון טיפוח הגוף בתור תשתית לטיפוח הלאום. זה הרעיון של "אבי המתעמלים" לודויג יאהן שכוון בראשית המאה התשע עשרה לעם הגרמני, והתקבל על ידי הציונים בסוף אותה מאה כהנחיה לעם היהודי.

כדי להוכיח שיהודים יכולים להצטיין בספורט טרח העיתונאי פליקס פינצ'ובר לחקור במקרא ובספרות התלמודית ומצא שכבר בימי קדם היה "הרץ היהודי" דוגמא ומופת. עד כדי כך שהרץ מאפק (על העטיפה) מוצג שמי שהקדים את הרץ ממרתון. ב 1937 פרסם בגרמניה ספר בשם זה, הנכלל בתוך הספר שלפנינו, והצטרף בכך לנסיון שאפיין את יהודי גרמניה תחת השלטון הנאצי המפלה להראות, שבתחום תרבות הגוף אין היהודים נחותים או נבדלים מן הלא-יהודים בגרמניה. ארבעה מאמרים, פרי פרוייקט מחקר משותף של היסטוריונים מהאוניברסיטה העברית ואוניברסיטת הנובר, עוסקים מצד אחד בנסיון היהודי בגרמניה הנאצית לשמר את מסורת תרבות הגוף על אף ההפליה והבידול, ומצד שני בהעברת מסורת זו לארץ ישראל והשפעתה. לקשר בין הספורט היהודי בארץ ישראל וגרמניה הנאצית היו שני פנים: המכביה השניה שהתקיימה בתל אביב בשנת 1935 שימשה "כלי" לעליה של ספורטאים מגרמניה הנאצית, וביקור משלחת מכבי מפתח תקווה בגרמניה בשנת 1937 היווה מכשיר של תעמולה ועידוד עבור היהדות הגרמנית שבמצוקה. לאלה הוקדש מאמר נפרד.

מאמרים נוספים בספר מתייחסים למעטפת הרחבה של העיסוק בספורט ולאומיות. נדונה השאלה, האם הספורט אכן הפך לסוג של דת במהלך המאה העשרים (התשובה חיובית), כמו גם שאלת הקשר שבין הספורט והפוליטיקה. שני מאמרים עוסקים במשמעות הספורט עבור גרמניה הנאצית מצד אחד ועבור איטליה הפשיסטית מצד שני. דיקטטורות השתמשו בספורט כדי לעשות לעצמן יחסי ציבור בינלאומיים טובים. אליפות העולם בכדורגל בשנת 1934 באיטליה והאולימפיאדה בברלין בשנת 1936 הן דוגמאות מאלפות שהוקדשו להן שני מאמרים בספר. כמו גם לשאלת מקומה של אנטישמיות והיפוכה בספורט הגרמני ולחשבון הנפש עם העבר הנאצי.

שמונה מחברים השתתפו במאמרי שבספר. שלוש מהם נשים. בניגוד לדימוי העממי, הספורט אינו נחלתם הבלעדית של גברים.

מדינה בכל מחיר/ ד״ר תום שגב

פורסם בתאריך: 05-06-2018

בספרי אני מתעניין באיש הזה, דוד בן-גוריון, שעומד על כן אבן, כמו האריה שבתל חי, חצוב בסלע, יצוק בפלדה. הוא מעל לכל ביקורת ואני מתעניין באדם כי אני חושב שמאד חשוב, בעיקר אולי אצל פוליטיקאים, מה עוד העסיק אותו. האם בדיוק קיבל מכתב מפולה רעייתו שבו היא אומרת: החלטתי להתאבד. האם זה לא רלוואנטי לקבלת ההחלטות שלו? אם זה לא רלוואנטי- אז זה גם רלוואנטי. אולי עוד יותר, אפילו. מצב בריאותו של אדם- לא רלוואנטי? בן-גוריון לעתים קרובות מספר לנו על מצב בריאותו. לצערי לא הצלחתי לאתר תיק רפואי שלו בשום מקום, אני בטוח שיש אותו במקום כלשהו. אנחנו צריכים להאמין למה שהוא אומר.

יקינתון: אתה מתאר פעם שלקה בסחרחורת ואת דאגת הסובבים…

שגב: כן, הוא מתייחס לא מעט למצבו הבריאותי. גם מצבו הנפשי רלוואנטי ויש לעניין זה אסכולה היסטורית שלמה, עשיתי עליה פעם את הדוקטוראט שלי והיא פסיכוהיסטוריה. ההנחה שהיא אם אתה כהיסטוריון לא מבין משהו אתה חוצה את המסדרון למחלקה לפסיכולוגיה ושואל את השאלות המתבקשות. למשל: 'סליחה, למה אנשים שורפים מכשפות?' אז שם יגידו לך שהשורפים חושבים שזו אמא שלהם, או משהו כזה. הגעתי למסקנה שזה לא יכול לפעול- הפסיכוהיסטוריה, אבל היא לפחות מכוונת אותנו לשאלות מסויימות, שכדאי לשאול אותן, כמו למשל: מה היה מצבו הנפשי כאשר קיבל החלטה מסויימת.

הוא מספר לנו- הרבה מאד על מצבו הנפשי. מהדבר הזה ביוגראפים קודמים נטו להתעלם. ביומנים שלו הוא מתאר לעתים קרובות מעברים פתאומיים מדיכאון לאופוריה, אבל לא השתמשתי בספר בביטוי המקצועי לכך, כי אני לא פסיכיאטר ולא פסיכולוג. מעניין שהוא מודע לתופעה. ובמלים שלו "אם מישהו יקרא פעם את היומן שלי הוא יראה שהוא כתוב בידי שני אנשים שונים."

אכן הוא איש מלא ניגודים וסתירות ונתון למשברים אישיים ופסיכולוגיים, שהוא מתאר ולא צריך להיות פסיכיאטר או פסיכולוג כדי למצוא את זה. אלה הדברים שעושים את האבחנה העצמית לסיפור.

יקינתון: הוא מדבר על קומתו הנמוכה?

שגב: כן. הוא אומר לא פעם שלא אכפת לו שהוא קטן. אני לא בטוח שזה נכון אבל הוא אומר זאת כמה פעמים. בן-גוריון יודע לתאר ויכולתו הסיפורית גם רומזת על ההקשר ההיסטורי. למשל הוא מתאר פגישה בפברואר 1947, במלון 'דורצ'סטר' המפואר בלונדון. מנהיג המפלגה השמרנית, סטנלי, מארחו, יושב בלובי, במעיל חורף ומפציר בבן-גוריון שלא להסיר את מעילו, אין למלון דלק להסקה, הוא אומר. בן-גוריון רושם ביומנו: האימפריה הבריטית במשבר עמוק, אם אין לה דלק להסיק את המלון המפואר הזה. מכאן המסקנה ההיסטורית, מדינית: הם לא יישארו אצלנו עוד הרבה זמן.

יקינתון: בן-גוריון בסוף הספר שונה בעינייך מזה שלפני כתיבת העמוד הראשון.

שגב: כן. בהחלט. היה לי רושם שאני לומד להכיר אותו הרבה מעבר לאיש הידוע לנו, בין אם מעריצים אותו ובין אם מתעבים אותו. היו כאלה וגם כאלה – לא מעטים. היה לי חשוב הבן אדם שמאחורי הפוסטר.

החוויה הראשונה של מפגש איתו היתה לי בראיון עבור בטאון הסטודנטים 'ניצוץ'. נסענו לשדה בוקר באפריל 1968 לראיין אותו לכבוד יום העצמאות העשרים. הוא היה זקן. בודד. עצוב. מאוכזב. פולה מתה זמן קצר קודם. הכל היה מאד אישי. היה לו המון זמן. היתה לנו הרגשה שאנחנו יושבים מול ההיסטוריה היהודית עצמה.

מצד שני… כשהוא דיבר על פולה… פתאום הוא אמר "אני רציתי עוד ילד ופולה לא רצתה." אנחנו כל כך הזדעזענו שהוא מכניס אותנו ממש ל…מחילות הכי אינטימיות של עצמו…בשביל מה אתה מספר לנו את זה? דבר כל כך אינטימי. הוא גם אמר לנו שבגיל שלוש ידע שהוא ציוני. כבר אז חשבתי… את ההקלטה של אותה שיחה עדיין יש לי… שומעים בה את אחד משלושתנו (הייתי יחד עם אברהם קושניר ויוסף אבנר) תוהה: אבל מר בן-גוריון, בגיל שלוש אתה כבר ידעת את זה? אז הוא התנפל עלי ואמר "כמובן, כמובן, כל הילדים ידעו…". אני חשבתי אז שדבריו משקפים אולי מהלך זיכרון של איש זקן. אבל כשעבדתי על הספר חשבתי לעצמי שאולי הדבר לא היה כל כך מופרך. אז נגיד שזה לא היה גיל שלוש אלא שלוש עשרה. אבל כל חייו הציונות היתה תמצית אישיותו.

יקינתון: אתה מספר בספר על שלושה נערים הרוחצים בנהר ליד פלונסק ומדברים עברית.

שגב: מגיל שלוש עשרה הוא החל ללמוד עברית וגם כתב יפה. המכתבים שכתב לחבר (שאחרי שבועת הנעורים הציונית שלהם עבר בסופו של דבר לניו יורק). הרי לא דיברו בפלונסק עברית. זה היה חריג, כמעט אקסצנטרי.*

יקינתון: זכרונות מוקדמים דרכם שהם מוצאים מרחבים פנויים. בטח יש לכך השפעה על זכרונות מהילדות המוקדמת.

שגב: הוא האמין שהוא כמעט נולד ציוני. הציונות שלו היא כל כולו. הציונות של הרצל. הוא העריץ את הרצל. כשהרצל מת הוא היה בן שמונה עשרה וראה בכך אסון נוראי, לעצמו. כך שזה לא לגמרי מופרך שיגיד לנו שבגיל שלוש היה כבר ציוני. כל חייו הלך בדרך המלך של הרצל, וזו הדרך שהביאה בסופו של דבר להקמת המדינה.

יקינתון: הוא לא נתן ל'רעשי סביבה' להטות אותו מדרכו

שגב: זה לא לגמרי מדוייק. הוא המשיך בדרכו אבל לפעמים הוא עצר וסטה מדרך המלך.

יקינתון: 'חישב מסלול מחדש' כמו שאומרים בעברית עכשווית.

שגב: יש אנשים שימצאו בכך נושא לדוקטוראט. למשל בשלב מסויים הוא היה בעד החלוקה. מה? לוותר על ארץ ישראל? איזה ציוני מוכן לוותר על ארץ ישראל? ובן- גוריון מסביר: כשראה את תכנית החלוקה של 1937 לא התלהב ממנה אך בקריאה שנייה ראה שיפנו את הערבים מהחלק היהודי של הארץ וכתב ביומנו 'טרנספר כפוי' כשקו מתוח מתחת לביטוי. מאותו הרגע הוא מחוייב בגלוי לרעיון הטרנספר ובוחן כל מיני מתווים אפשריים להגשמת הרעיון הזה. זאת היתה דעתו. כשהאשימו אותו שסטה מן הדרך (בקבלו את תכנית החלוקה) הוא לא סטה, אלא שחשב שיש לנו המון זמן. אלפי שנים לא היתה כל הארץ בידינו והרי הגבולות של הארץ משתנים והשתנו כל הזמן, גם בתקופת התנ"ך. בוא נתחיל עם משהו, הוא סבר. כך שאסור לבלבל בין הפרגמאטיות לבין זה שלא ראה ימינה או שמאלה. אותו הדבר לגבי יחסו לציונים באמריקה. הציונים באמריקה היוו בעיה גדולה. קודם כל רוב היהודים האמריקנים לא היו ציונים, רובם לא הצטרף לתנועה הציונית ורובם לא בא לארץ ישראל כציונים. זה מקשה עליו. זה הציב אותו במצב של תנועת מיעוט. אנחנו כאילו רגילים לחשוב שהציונות היא דרך המלך ואין בלתה. רוב היהודים בחרו לגור באמריקה. כשיכלו להגר- היגרו לאמריקה ולא לארץ ישראל. זה מאד הקניט אותו. גם התלות בהם הקניטה אותו. הוא אמר לא פעם בלי היהודים באמריקה לא היינו מנצחים במלחמת העצמאות ולא היתה קמה המדינה וממשיכה להתקיים. אנחנו זקוקים לכסף זקוקים לתמיכה ואת הקשר לנשיאים. כבר בגיל שבע עשרה הוא פונה לברנדייס שקרוב מאד לנשיא וילסון. בספר הסיטואציה הזו מוגדרת: "רק איש אחד מפריד בינו לבין נשיא ארצות הברית." הוא מודע מגיל צעיר מאד לכוח הפוליטי שבידי יהודי ארצות הברית. בלי זה אי אפשר.

יקינתון: בוודאי כמו גם ההכרה בצורך בשילומים מגרמניה

שגב: באופן מוזר לפי דעתי זו היתה בשבילו דילמה פחות רגשית, בוודאי פחות דילמה מוסרית. הכסף הגרמני הציב עצמו כאפשרות וזו תהיה שטות לוותר על הכסף הזה מתוך אידיאולוגיה או מוסר או תחושת נקם. יש היום הסכמה בין היסטוריונים כלכליים שזה היה סיוע ממש, ממש חיוני, הכסף הגרמני. הפרופסור זעירא קרא לזה 'חבל הצלה'. השילומים, לא הפיצויים האישיים.

יקינתון: והשואה?

שגב: בן-גוריון מזכיר לעתים את אחייניתו, שיינדל, שנרצחה בשואה, כאילו ביקש להגיד: גם לי יש תחושות שואה וכאב שואה. אבל הוא ניהל את כל העניין הזה בצורה כוחנית, נכונה לדעתי. בשבילו ובשביל מתנגדיו זה היה מעין 'סיבוב שני' של הויכוח על 'הסכם ההעברה'.

כשאתה מסתכל היום על 'הסכם ההעברה', שעליו אומר לפעמים אבו- מאזן ש'הציונים עשו יד אחת עם הנאצים'. הרי על יד כך ניצלו כששים עד שבעים אלף יהודים. צריך להגיד שבתולדות השואה אין מפעל הצלה יותר דרמטי מאשר הסכם ההעברה שעשתה התנועה הציונית עם הנאצים. עד היום יש אנשים ששואלים את זה באי נוחות, אני לא מבין בכלל איך אפשר להטיל ספק בכך שזה היה הדבר הנכון לעשותו.

את הסכם השילומים הוא גם ראה כבחירה בין הגושים. הבחירה היתה בין הגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית, לבין הגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות. גם זה היה ויכוח רגשי ואידיאולוגי לא קל. הוא היה כאילו סוציאליסט, ועכשיו ההחלטה לבחור בגוש השני למרות התמיכה בנו. גם זו החלטה נכונה לדעתי. והדבר השלישי הוא ההיבט הצבאי. מהימים הראשונים של השילומים היה היבט צבאי. הגרמנים מכרו לנו נשק – הגרמנים קנו מאתנו נשק והם עזרו לנו להקים את הכור הגרעיני בדימונה. והדבר הזה מלמד על רוחק ראייה שהוא אחד משני הנושאים שאני בעדו ותומך בו. הדבר השני בקשת ההחלטות הפוליטיות, שאני מסכים איתו, ובגינו רבים כועסים עלי, הוא נושא החרדים. אני חושב שהמדיניות שלו אז כלפי החרדים היתה מאד מאד נכונה, כולל שחרור תלמידי הישיבה שהיו אז מספר מאד קטן של מקבלי פטור. אני מנתח בספר כמה עקרונות שהיו מונחים לנגד עיניו של בן-גוריון ואני חושב שזו היתה הגישה הנכונה. אני עכשיו ממש יודע שמדיניות החרדים של טדי קולק היתה בנויה על העקרונות של בן-גוריון. כולל העקרון שאין סימטריה. אם אני לא מפריע לך ללכת לבית הכנסת אל תפריע לי לפתוח מרכול בשבת. זה לא פועל ככה. אין סימטריה אוטומטית כזו. לפעמים יש – לפעמים אין. יש דברים שהחרדי פשוט לא יכול קבל. אם הוא גר בירושלים נניח שהוא יכול לקבל שיש מרכולים פתוחים בשבת- בתל אביב. אבל הוא לא יכול לקבל שהבת שלו תגוייס לצבא. הוא יהרוג את עצמו או יעזוב את הארץ. זה פשוט לא יהיה. ולבן-גוריון היתה היכולת להבין איפה החרדים באמת לא יכולים ואיפה הם מנסים 'לעשות פוליטיקה'. מעניין איפה הוא למד את זה. היו המון סכסוכים כאלה בפלונסק. הוא היה מבוגר מספיק בפלונסק כדי לאת עומקן של 'מלחמות הדת' בפלונסק. גם היו טענות נגד אבא שלו שהוא לא די מקפיד. הוא מסתובב במעיל קצר וחובש צילינדר. על אף חשיבות הדת בעיניו אמר בן-גוריון מלכתחילה: איני מדבר אתכם תיאולוגיה. אתה תגיד לי מיהו יהודי ואני אומר לך אני יהודי…אחר. אבל אנחנו צריכים לפתור בעיה פוליטית- בוא נדבר פוליטיקה. אנחנו לא מדבריםתיאולוגיה.

הפרק האחרון בספר אכן עוסק בקושי להגדיר מיהו יהודי, זה עניין אותי בחיפושי אחרי בן-גוריון החילוני. הוא חיפש יהדות חילונית ולא מצא. למרות שקרה שאכל חזיר ועבד ביום הכיפורים אך בסוף ימיו החל להאמין באלוהים.

יקינתון: האם הוא היה אינטלקטואל?

שגב: לא. הוא לא היה אינטלקטואל. בלא ספק זה מאד הקניט אותו שהוא אינו אינטלקטואל. היתה בו פסקנות ולא ספקנות. זה שחור וזה לבן, זה צודק וזה אינו צודק, זה נכון וזה אינו נכון. הוא קרא המון ספרים. הוא קנה גם ספרים שהוא לא קרא. הוא לימד את עצמו יוונית עתיקה וכנראה יכול לקרוא את אפלטון אבל הוא שלט היטב בתנ"ך. בויכוחים הוא שולף דברים הכי 'נידחים' מהתנ"ך.הוא ראה בתנ"ך חלק מזהותו העברית והציונית. בתנ"ך ולא בתלמוד. הוא לא אהב את התלמוד. בעניין הספרים היתה לו אובססיה אספנית. זה גם מייצב את מעמדו מול האחרים: וייצמן הוא פרופסור וידין הוא דוקטור וארלוזורוב דוקטור וברל כצנלסון נחשב דמות מופת אינטלקטואלית והוא, בן-גוריון, לא סיים תיכון. חיפשתי בספרייתו עדות לשני דברים: הראשון ציטוט של ראובן אבינועם (גרוסמן) אב שכול ועורכם של 'גווילי אש' שצוטט כמי שכתב לבן-גוריון בהקדשה לספר: אתה נתת את הפקודה, הוא נהרג בפקודתך יברך אותך אלוהים. ביקשתי לאמת את הדברים ואכן מצאתי את הספר וההקדשה בספריית בן-גוריון. הדבר השני תחילתו ב1933. בן-גוריון בדרכו לציריך והרכבת עוצרת במינכן. בן-גוריון קונה את 'מיין קאמפף' של היטלר. הסיפור בא אלי מכלי שני, ואתה ביוגראף אתה צריך להחליט, בדקתי בספרייה ולא מצאתי. זה לא בהכרח אומר שהוא לא נכון. אולי קנה. ואם קנה אולי לא קרא. אם קרא לא אומר שקרא הכל. מכל מקום סיפור שלא קיבל אימות. השקעתי המון עבודה באימות פרטים קטנים.

יקינתון: פעם אמרת לי שעדיף אינדקס על ספר בלא אינדקס. האינדקס בספר הזה הוא הוכחה ניצחת. הזכרת את מיין קאמפף. נחזור ברשותך ליחסו של בן-גוריון לשואה.

שגב: בן-גוריון ראה בשואה קודם כל פשע נגד מדינת ישראל המתהווה ולא פשע נגד האנושות. לא קודם כל פשע נגד העם היהודי, אלא פשע נגד מדינת ישראל, מפני שהנאצים השמידו את האוכלוסיה שהוא ציפה לראות כאן. בארץ. האוכלוסייה שהיתה לדעתו מסוגלת ומוכנה להקים מדינה מודרנית אירופית, כפי שהציונים חלמו שתהייה.

יקינתון: כמו הציונות ההרצליאנית

שגב: כמו הציונות ההרצליאנית וכמו הציונות שוייצמן מכר לבריטים והוציא מהם את הצהרת בלפור באמרו להם 'אנחנו נהיה מאחז אירופי במזרח התיכון'. כמונו כמוכם, זה כדאי לכם. וזה היה החלום הציוני.אין מה להכחיש פה. ואיך אני יודע שכך ראה את השואה? הוא אומר את זה לא פעם ולא פעמיים. כשכתבתי את ספרי 'המיליון השביעי' לא הייתי מודע לזה. אז גם יותר התרשמתי מאמירות נוראות ואיומות שיש לו על המזרחיים. אבל מכאן גם נובע יחסו למזרחיים, כי בלית ברירה ובאי רצון גילתה התנועה הציונית את יהודי ארצות ערב. קודם הם היו מקסימום איזו תופעה אנתרופולוגית שלא עניינה את התנועה הציונית ולא היתה חלק משיקוליה. היא לא היתה בשיקולים של בן-גוריון.יש דף ביומנו, שנראה כמו דף של רואה חשבון, כמה יהודים נשארו לנו? ברוסיה יש שלשה מיליון- הם לא יבואו. באמריקה יש שלשה מיליון- הם לא יבואו. ויש בעיראק ובאירן ובמרוקו. הכל רשום. הוא מגלה את היהודים בארצות ערב והוא מאד מאד חושש שעם היהודים האלה אי אפשר יהיה להקים מדינה מודרנית. זה שורש יחסו השלילי אל יהודי המזרח. זאת איננה גזענות. גזענות מחייבת שנאה. בן-גוריון לא שנא את יהודי המזרח הוא פשוט חשב שאלה לא האנשים שאיתם הוא יכול להקים מדינה. הוא פירט את זה בכל פעם. כולל הסכנה הבטחונית שארבה לישראל. הם לא יודעים להיות חיילים. הם לא יודעים להיות חיילים טובים. הוא קיבל דוחות בעניין הזה מידין: יוצאי ארץ זאת חיילים יותר טובים ויוצאי הארץ הזאת פחות טובים. חיילי מארוקו, מה לעשות, הם לא חיילים טובים. הם לא ממלאים פקודות הם רוצחים ערבים הם אונסים נשים, הם לא חיילים טובים. תושבי עיירות הפיתוח יברחו כשהם ישמעו את הירייה הראשונה. הגבול יישאר פרוץ. האנשים האלה לא ישמרו על הגבול. ואז כשכל האוכלוסייה הזאת תברח לנו, הדרכים אל הגבולות יהיו סתומות והטנקים לא יוכלו להגיע אל הגבול. קרה דבר כזה. בצרפת, לא בישראל. הוא פינטז על איזו סכנה שהיתה בארץ אחרת. הוא חזר על זה לא פעם. זה מה שיקרה. הוא חשב שנוכחותם שנוכחותם של יהודים מארצות ערב בישראל תקל על מחבלים להסתנן לבתי קולנוע ולהניח פצצות. יחשבו שהם יהודים מעיראק. הוא חשב שהם אנשים שצריך לחנך אותם, אבל המחשבה הזאת היתה 'רוח המפקד' לעבר הפקידות שלא אהבה אותם כי 'הם לא היו אשכנזים.' גרינבוים שלא אהב אותם כי הם לא היו אשכנזים.

יקינתון: ומכאן לשואת יהודי אירופה. איזה חלק היא תפסה בראיית העולם של ב.ג.?

שגב: לבן-גוריון לא היתה אפשרות להציל אף יהודי. הוא לא הזניח שום דבר ולא החמיץ שום דבר.

יקינתון: אבל כשביקשו ממנו כסף למסע הצלה אפשרי…

שגב: כן. הוא החמיץ, אנחנו מדברים עכשיו על קאסטנר, הוא החמיץ נסיון להוליך שולל את הבריטים. משום שכל מה שהנאצים רצו ממנו זה זמן. כל מה שהוא נזקק לו הוא זמן. הרי הרוסים היו כבר בדרך להונגריה. או טו טו הם יגיעו. אנחנו צריכים זמן. הנאצים באמת רצו פגישה עם הסוכנות היהודית, המסמך שמור בארכיון הלאומי הגרמני. רישום של הימלר שיוצא מפגישה עם היטלר וכותב: "הפיהרר אישר לי לעשות חילופי אוכלוסיה, חילופי יהודים, ובלבד שזה יהיה הרבה כסף. בזמן המלחמה. הם חזרו שוב ושוב : תשלחו לנו נציג של הסוכנות, מישהו. היו לפחות ארבע פניות כאלה. קודם כל בן-גוריון רואה עצמו חלק מן השלטון ששולט כאן בארץ. הוא לא מרמה את הבריטים. הוא ישר רץ ומספר להם. התשובה שהוא מקבל שהם ידעו על כך ממילא, כולם ידעו הכל- לא היו סודות.

יקינתון: ובגלל זה מעצר יואל ברנד?

שגב: אבל מה נשאר אחרי שהוא היה כבר עצור? וזה בצורת סימן שאלה. מטריד. מציק. גם לי. ואני מרגיש שיש צורך להוסיף סימן שאלה כזה. למרות שיש דעות נגד הסימן שאלה הזה. בן-גוריון לא עשה נסיון להוליך את הבריטים שולל. יכול היה לנסות לפעול מאחורי גבם. זאת הוא לא עשה. אולי לא היה מצליח. אולי זה לא היה הולך. במובן ההיסטורי: האם הוא עשה הכל להרוויח זמן אצל אייכמן? הוא לא ניסה הכל. זה המקסימום שאני יכול הגיד לרעת בגוריון בעניין קאסטנר. הוא חשב שאי אפשר להציל אותם והדרך היחידה להציל יהודים היא להביס את הנאצים. בן-גוריון ידע שאין לו גייסות והשתדל לשלב חטיבה יהודית בצבא הבריטי, אבל לו עצמו לא היתה דרך להביס את גרמניה הנאצית. כל הכוחות שעמדו מול גרמניה …נהרגו עשרים מיליון עד שגרמניה הנאצית הובסה. כיוון שאין דרך כזו הרי הוא מרכז מחשבות ופעולות ל'אחרי המלחמה'. למשל 'פרוייקט המיליון', להביא מיד מיליון עולים. אבל המחשבה הזו מוקדשת לימים שאחרי המלחמה. בן- גוריון דיבר על הפרוייקט בזמן שהיא עוד התחוללה. אחרי המלחמה נציל את היהודים שנשארו, נביא אותם לפה. זו הטרגדיה של התנועה הציונית וגם של בן-גוריון באופן אישי. זה גם הדבר שהוא הכי שנא הוא חוסר אונים. וחוסר האונים הזה הביא לכך שהוא מתעניין בעתיד. וזה היה משותף לכל הציבור שחי בארץ. ב'מיליון השביעי' אני מביא דוגמאות לכך. למשל את יד ושם תכננו בשנת 1942, במהלך המלחמה והשואה. רוב הקורבנות היו עוד בין החיים כשנבחר השם 'יד ושם' וצוירו כבר תכניות איך תיראה קריית ההנצחה אחרי המלחמה. וקראו לזה יד ושם. במפא"י החלו להתקוטט למה לא הצלנו את היהודים. הם כבר דיברו בלשון עבר כי תכניותיהם היו מופנות לעתיד. אבל אחרי השואה באו אליו בטענות, על כל מי שניצל ועל כל מי שלא ניצל. הפוליטיקה היא מאד אכזרית והיא רדפה אותו, ועוד יותר בתקופת השילומים. טענו כנגדו שהוא כבר עשה הסכם עם הנאצים והוא עושה עכשיו שוב הסכם עם הנאצים. אדנואר הוא הרי היטלר. זה מאד הקשה עליו והקניט אותו והוריד לו קולות בבחירות. הוא אמר את האמת כשאמר אני לא טיפלתי בעניין הצלת היהודים. רק שהוא אמר את זה באיזו נימה בירוקראטית. כשבא אליו מישהו והעלה את הנושא הוא מיד אמר: הצלה? תפנה לגרינבוים. אחרי השואה כתב לאחיו של ישראל קאסטנר את המשפט "אני בתקופת השואה לא עסקתי בהצלה." כאילו שזה היה עניין של בירוקראטיה. אני חושב שזה מסוג הדברים שקיבלו בספר קונטקסט היסטורי יותר רחב מאשר בספרי 'המיליון השביעי'. מה שחדש בספר הזה הוא ההקשר בין היחס למזרחיים והיחס לשואה. זה קשור אחד לשני.

יקינתון: מה סוד העיסוק המתמשך ומתחדש הזה בבן- גוריון?

שגב: התשובה היא מאד פשוטה: ביבי. געגועים למנהיגות בעלת יושרה. נכתבו ספרים על בן-גוריון. כמובן ספרו של שבתאי טבת . שמעון פרס בשיתוף דייויד לנדאו, אניטה שפירא, אבי שילון כתב על עשר השנים האחרונות ועומדת לצאת ביוגראפיה של בן-גוריון מאת יוסי גולדשטיין. כל יום מזכירים את בן-גוריון ואני חושב שזו הערצה לדמות הלא אמיתית. המגמה הזו מתחזקת ככל שימי ביבי מתארכים. יש הרבה סיבות לדעתי לתמוך בביבי, אני חושב שאני מבין למה אנשים תומכים בו אבל אני לא מכיר אף אחד שתומך בו בגלל יושרה. ההפך. ככל שיש יותר חקירות מספר הח"כים עולה. את בן-גוריון אוהבים כי מייחסים לו איזשהו חזון, איזו מנהיגות גדולה.

יקינתון: קראו לו 'הזקן' והוא העריץ את הנעורים.

שגב: ככל שהזדקן הערצתו לצעירים גברה. הוא ביקש אפילו שיביאו לו משווייצריה איזו זריקה שאדנואר השתמש בה. מצער שזקנתו היתה כפי שהיתה. זה משתקף בספר. אבל יש פן נוסף ואני משתדל להיות מאד זהיר בדברי. יש אלמנט הומו-אירוטי בכתביו של בן-גוריון. זה מתחיל במכתבים שהוא כותב לחברו מנוער שהיגר לניו יורק. אתה חברי ואהובי ועוד נתחבק ונתנשק, אבל אולי זה הסגנון של התקופה. יש לבן-גוריון חברות חזקה מאד עם אנשים מסויימים, עם גברים מסויימים והמעורבות הרגשית שלו ביחסים האלה היא יותר עמוקה מהמעורבות שלו ביחסים עם איזושהי אשה שהיתה לו בחייו. אני בשום פנים ואופן לא אומר בזה שהוא היה הומוסקסואל. אין לי שום יסוד להניח שהוא היה הומו. אבל יש דבר כזה שאנשים חשים קירבה הומו-ארוטית

לאנשים צעירים יותר.

יקינתון: נאמנות צבאית?

שגב: נאמנות צבאית למשל, או אנשים שדואגים לך וכאלה שאתה סומך עליהם. יש כמה כאלה בשנותיו של בן-גוריון. בכל פעם מישהו. למשל יהושוע כהן בשדה בוקר. כמובן נחמיה ארגוב. בצילום בספר של נחמיה ארגוב עם בן-גוריון אתה אומר לעצמך: האנשים האלה אוהבים אחד את השני. אתה יכול להגיד שזו אהבת אב ובן. אין ספק שזה סיפור אהבה. וגם התגובות של בן-גוריון אחר כך. אף אחד לא העיז להגיד את זה. אף אחד גם לא יודע להגיד למה ארגוב נרצח בעצם. יש דעה שהיה לו קשר הומוסקסואלי והרוסים סחטו ממנו ויש האומרים מרגלת. אף אחד בעצם לא יודע למה הוא התאבד. מהמכתב האישי שהוא כתב לבן-גוריון עולה יחס רגשי מאד מאד עמוק. והתגובה של בן-גוריון אף היא רגשית מאד: למה הוא עשה לי את זה? למה הוא לא סיפר לי. אם היתה לו אשה זה לא היה קורה.

יקינתון: והפסיכוהיסטוריה?

שגב: אני אומר שהפסיכוהיסטוריה מכוונת אותנו לשאלות- לא מספקת תשובות.

יקינתון: וההערצה לדיין?

שגב: כנ"ל כנ"ל. מה בדיוק היה לו להעריץ את דיין? עוד יותר משונה מה היה לו להעריץ את פרס. דיין היה דמות הצבר. אותו הדבר רבין, אפילו אלון, למרות שנאתו אליו. על אלון אמר פעם: למה אני לא סומך עליו? כי הוא גדל עם ערבים. אבל שחלילה לא תישאר כאן אי הבנה. וזו אחת הסיבות שמופיעים בספר סיפורי ארבע מאהבות של בן-גוריון. בקיצור, בצורה מאד עניינית. כל הסיפורים סופרו בעבר למעט הניירת שהניחה רבקה כצנלסון. כמות אדירה של חומרים ששמורים במכון גנזים. קיבלתי את רשותה של אחייניתה לעיין בחומרים. הרצון שלי לעיין בחומרים התחזק שהרי יש בארכיון צהל תיק 'רבקה כצנלסון' אבל הוא סגור. למה? מאיזו סיבה. אומרים לי שם: צנעת הפרט. במי זה פוגע בעצם?

יקינתון: לסיום תרשה לי לשאול על היחס של בן-גוריון אל הייקים.

שגב: הוא שנא את הייקים. הוא קיים פעם יום עיון ארוך שארך כמה ימים ובימים אלה אמר להם דברים איומים ונוראיים. הוא טען שאינם ציונים ואילו היו בגרמניה הם היו נאצים ואילו רצו להפגין נגד הנאצים הם היו הולכים לגסטפו לבקש רשיון ודברים כאלה. כשכבר היו סרטיפיקאטים נשאלה השאלה הנוראה: מי יקבל אותם. קאסטנר לא היה הראשון שעמד בפני הדילמה הזו. דילמה אמיתית ובן-גוריון, יותר מפעם אחת מוחה על כך שהיקים מקבלים כל כך הרבה' שהרי הפולנים 'בסכנה גדולה יותר'. אני חושב שהיחס שלו ליקים לא משקף רק פוליטיקה, אולי הם היו יותר מדי יוניים. קיים הדיאלוג הנפלא הזה עם פנחס רוזן. שרוזן אומר: הרי אי אפשר שתהיה מגילת עצמאות שלא תקבע גבולות. על כך עונה בן-גוריון: נרצה- נציין. לא נרצה – לא נציין גבולות. על כך עונה רוזן, אבל זה דבר משפטי ועל כך בן-גוריון: משפט זה דבר שאנשים עושים אותו. יש גם שיחה נפלאה עם בובר שבה בובר שואל: לשם מה אנחנו עושים כל זאת ועל כך בן-גוריון: כדי לחיות. בובר מקשה לשם מה לחיות? ובן-גוריון עונה כדי לאכול וכשממשיך בובר ומקשה, חותך בן-גוריון את הדברים ואומר. די. מספיק. סיימנו את השיחה. אני חושב שהיחס שלו ליקים שיקף את היריבות בין האוסטיודן והיקים. הוא לא אהב את העובדה שבארץ היתה להם מפלגה נפרדת ואגודה נפרדת.

יקינתון: ומלה על צילום העטיפה

שגב: ב1963 הכינו ריקרדה שוורין, אמא שלי, ואלפרד ברנהיים צילומים לתערוכה במוזיאון 'בצלאל', אז המוזיאון הראשי בישראל. 'בצלאל' ביקשו פורטרט של בן-גוריון. אז הם הלכו לצלם אותו. בן-גוריון ציין ביומנו שעשו לו ארבעה עשר צילומים ולא עשרה, כמובטח. כשמביטים על הצילום רואים מין חיוך ערמומי על שפתיו של בן- גוריון.

יקינתון: לא נטול הומור.

שגב: זהו. הוא בוודאי חשב לעצמו: שני הייקים האלה חושבים שהם מצלמים את ראש הממשלה והם לא יודעים שבעוד ששה ימים אני פורש סופית מחיי הפוליטיים. אמא שלי מחתה בדרכה: למה הוא עשה לנו את זה. למה הוא לא חיכה עד אחרי התערוכה. עכשיו במקום ראש ממשלה יש לנו בתערוכה צילום של ראש ממשלה לשעבר.

נ.ב

אם תרצו, זהו חלק אוטוביוגראפי מוצנע, מעין דרישת שלום, של ד"ר תום שגב בכתבו את הביוגראפיה החדשה (בהוצאת 'כתר') של דוד בן-גוריון: מדינה בכל מחיר.

כריכת ספרו של תום שגב "מדינה בכל מחיר-סיפור חייו של דוד בן גוריון" בהוצאת כתר צילום: ריקרדה שוורין ואלפרד ברנהים (1963) עיצוב כריכה: סטודיו מודן/ רונית לוי

"עיר של חלום", יוזם ועורך מוטי סנדק

"ואני כספר החתום לידידיי, וזרה עד מאוד הייתי להם". במילים אלה תיארה את עצמה אלזה לסקר-שילר (1945-1869), המשוררת היהודייה הגדולה של המאה ה-20.

ירושלים, שבה חייתה את שש שנותיה האחרונות (1945-1939), היתה בעיניה עיר של חלום, יותר משהייתה עיר של ממש. היא הלכה ברחובותיה כזרה – מדברת וכותבת גרמנית, ומדמיינת עברית תנכ"ית עתירת הוד.

הספר "עיר של חלום" מביא לראשונה לקורא העברי את שלושת מחזותיה של לסקר-שילר בתרגום לעברית:

"הנהר השחור" (1909), בתרגומו של אבישי מילשטיין, "ארתור ארונימוס ואבותיו" (1932), בתרגומה של ביאטה אסתר פון-שוורצה ו"אני ואני" (1942) בתרגומו של פרופ' גד קינר-קיסינגר, שאותו  כתבה לסקר-שילר בירושלים.

הספר, פרי יוזמתו ובעריכתו של חוקר התיאטרון היהודי מוטי סנדק, כולל אחרית דבר אקדמית מאת פרופ' גלילי שחר וכן הומאז' לאלזה בהשתתפות: ישראל אלירז, לאה גולדברג, אורי-צבי גרינברג, אברהם סוצקובר, עדנה מיטווך-מלר, דני דותן, זלדה, נתן זך, ויסלבה  שימברוסקה ויהודה עמיחי.

מה כתבו על  אלזה לסקר-שילר ?

"המשוררת הלירית הגדולה ביותר שהיתה לגרמניה מעודה" (גוטפריד בן).

"הגדולה בשירת ישראל באותיות לטיניות" (אורי-צבי גרינברג).

"מחזותיה מאופיינים בפשטות של מבע לשוני וגדולה תנכ"ית, מלכת האקספרסיוניזם" (ברטולד ברכט).

"היא היתה ההיפית הראשונה שהכרתי, הרבה לפני שהדבר הפך לאופנה" (יהודה עמיחי).

"אלזה היא אסכולה של אישה אחת" (נתן זך).

לאתר הספר: https://rotemb710.wixsite.com/else

על אלזה לסקר- שילר , חייה ויצירתה באתר הספרייה הלאומית

 

 

מוטי סנדק

ממדף הספרים: גנרלים יהודים בצבא האוסטרו-הונגרי וגורלם בימי הנאצים/ אלי ריכנטל

פורסם בתאריך: 11-09-2016

שילוב יוצאי ה״שטעטל״, העיירה היהודית, בשירות צבאי בקיסרות האוסטרית במאה ה-18, נתפש כבדיחה. הרעיון נתקל בהתנגדות של משרד המלחמה. אולם המציאות עלתה על כל דמיון. מאה שנים מאוחר יותר, שירתו בצבא הממלכה האוסטרו-הונגריכ-300,000 יהודים, מהם 24 גנרלים!

הספר מתאר את תולדותיהם של עשרה גנרלים יהודים מצבא הממלכה, שהיו עדיין בחיים בעת השתלטות הנאצים על מרכז אירופה. ברקע נסקרת מלחמת העולם הראשונה וחלקם של הקצינים בה. בניגוד לדעה כי האנטישמיות באוסטרו-הונגריה לא חלחלה לצבא, מצאנו כי הצבא היה נגוע בשנאת יהודים, אך הדבר צונזר בקפדנות. מנהיגותם והצטיינותם של הקצינים בשדות הקטל מתוארות בפירוט, עד לפרישתם. הספר בוחן אם דרגותיהם הבכירות סייעו בידיהם לשרוד את רדיפות השואה. מעניין, כי למרות מודעותם למדיניות האנטישמית של הנאצים בגרמניה, ולניסיונותיהם לספח את אוסטריה עוד ב-1934, נמנעו הקצינים, כרבים אחרים, מלקרוא את הכתובת על הקיר. הם המתינו בתקווה חסרת בסיס, עד שגורשו. לאחר סיפוחה של אוסטריה, לא הותוותה מדיניות נאצית לגורל קצינים אלה. רק בתום ועידת ואנזה בינואר 1942, ארבע שנים לאחר הסיפוח, הוחלט על גירושם לגטו טרזין. חרף התנאים הקשים, שרדו אחדים מהם. בחלק ההונגרי חסו הגנרלים בצילו של העוצר הורטי. למרות חוקים אנטי-יהודים, הם ומשפחותיהם לא נפגעו. חלקם נפטר עוד לפני ״צלב-החץ״ – פשיסטים הונגרים שהועלו לשלטון בחודשי המלחמה האחרונים על ידי הנאצים. אחד שרד את המלחמה על-אף התנכלויותיהם של הפשיסטים. מניין גנרלים אלה, שנשכחו מהתודעה הלאומית והבינלאומית, במידה רבה בעידודם של מכחישי שואה ודומיהם, ראויים לאזכור ויכולים לשמש מקור גאווה לעם היהודי.

אלי ריכנטל הוא פרופסור אמריטוס, ששימש כמנהל מחלקה הנוירוכירורגית בבית חולים סורוקה בבאר-שבע. לאחר פרישתו סיים את לימודי התואר השלישי (PhD) במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עבודת התזה שלו עובדה לספר: ״האמנם נרצח פעמיים? פרשת קסטנר בראייה מחודשת״. לצורך המחקר הנוכחי בילה המחבר בארכיונים בווינה, בודפשט, וניו-יורק ויישם שם את יכולותיו הלשוניות בגרמנית ובהונגרית. הוא הצליח לאתר חלק מצאצאיהם של הגנרלים שסיפקו לו מידע חדש ומגוון. 

הוצאת ספרים דקל, 2016

חולדיתא והזאבים האדומים/ מאת יורם מנייביץ

הספר עוסק בסטריאוטיפים ובפחדים: בפחד מדמויות סטריאוטיפיות, בפחד מפני חברה וקהל, ופחד בכלל. למרות שיועד לילדים בגילאי 4 עד 8, הוא כתוב בחרוזים ובשפה יחסית עשירה וזאת במטרה להרחיב קצת את אוצר המילים. הספר זוכה לתגובות חיוביות מצד ילדים ומבוגרים כאחד. בקרוב יולחן על ידי הזמר ארקדי דוכין, ויופיע באלבום הילדים שלו! F0_0400_0000_manfront F0_0400_0000_man1 F0_0400_0000_man2 F0_0400_0000_manback

ממדף הספרים: על סיפרו של שלמה אבינרי הרצל/מאת מנחם רגב

מי היה הרצל האמיתי?
 (על סיפרו של שלמה אבינרי הרצל, מרכז שזר, 221 עמ', ירושלים, 2007)
מאת מנחם רגב

אין לך מקום   בישראל המכבד את עצמו ואת תושביו, שאין בו רחוב או שדרות על שמו של בנימין זאב הרצל. על שמו נקראה עיר שלמה ושמה הרצלייה. ואף על פי כן, למרות האזכורים במחקרים באקדמיה, דומה ששמו, ובעיקר מורשתו הציונית והליברלית, הולכים ונשכחים בציבור ובמערכת החינוכית. ואולי זו דרכו של עולם? אבל דווקא בשנים אלה, שבהן נוצרות מחלוקות רבות בתחומים שונים, חסרה איזו דמות מאחדת שחלמה על חברה ישראלית מתוקנת.
פרופסור שלמה אבינרי וויתר בהכרה על תיאור מוצאו של הרצל, וחיי המשפחה האומללים שלו, והתרכז בהכרת התנאים ההיסטוריים והחברתיים ששימשו רקע לפועלו. הספר מנסה להתחקות בעיקר על דרכו הרעיונית וההגותית של הרצל, על לבטיו, על חיפושי הדרך שלו, על הישגיו, על טעויותיו ותהיותיו, על דרך החתחתים שבמהלכה עוצבה דמותו כמנהיגה של תנועה, על כל מה שהביא לכך שבסוף חייו הפכה הציונות למושג רווח לא רק בפיהם של יהודים רבים, תומכים ומתנגדים, אלא גם נחרטה בתודעת מדינאיה של אירופה. זו אינה ביוגרפיה, והיא מסתמכת לכן בקריאה ביקורתית של יומניו. מומלץ אפוא למי מן הקוראים שקראו כבר את אחת הביוגרפיות של הרצל, להשלים את קריאתו בעיון בספרו של אבינרי כדי ללמוד על הרקע והתקופה.
פרקי הספר הם תשעה: ירושוליים (כך!); שיברה של האמנציפציה, משברה של אירופה; בודפשט -וינה – פריז; בין רומן ספרותי למעשה פוליטי; מ"שאלת היהודים" ל"מדינת היהודים": חידוש הפרהסיה היהודית; האספה המכוננת: קונגרס באזל; "אלטנוילנד": תכנית פעולה, לא אגדה; אל-עריש -קישינב – אוגנדה : בין פאטה-מורגנה לאכזריותה של המציאות; לקראת הסוף: בין רומא לירושלים. אבינרי מסכים עם הביקורת הספרותית, אבל "עם זאת, הקורא המתגבר על כל אלה (הפגמים ) מגיע לתכנית פוליטית מקיפה ורבת מעוף שמעטות כמוה בספרות הציונית ואף בהגותן של תנועות פוליטיות אחרות בעולם. אין גם הרבה תנועות לאומיות שהולידו מסמך ברמה דומה ובאופק אינטלקטואלי כה מרשים." גישתו של הרצל ליהדות ולמדע המדינה באה לידי ביטוי בחזונו ובאידיאלים שלו. ממרחק השנים, למרות הנאיביות המסוימת מאוד של מחבר “אלטנוילנד” -כמה טוב היה לכולנו כיום אילו התגשמו כמה מרעיונותיו! אלא שאל אוטופיסט שהיה גם איש מעשי מאוד, אין לבוא בטענות. סיפרו של שלמה אבינרי, “הרצל”, מומלץ מאוד, למי שמחפש
את שורשי הציונות האמיתית.

מתוך ה- MB יקינתון – פברואר 2008, שבט תשס"ח, גיליון מס' 222.

ממדף הספרים – ספר ילדים: על החולדה שרקדה/ מאת מנחם רגב

"חֻלדיתא והזאבים האדומים",
(יורם וליאורה מנייביץ' הוצאת 'קווים' 2007)   

ספרו הראשון של יורם מנייביץ מנהל סניף ירושלים של הארגון, החל כסיפורי ילדים רבים, כדי להפיג חלומות בעותים של בנו יונתן. משעלה הספור על הכתב, איירה אותו אמו של המחבר, ליאורה מנייביץ, ויחד מפגישים השניים את חולדיתא גם עם קהל הילדים.
הספר עוסק בסטריאוטיפים ובפחדים: בפחד מדמויות סטריאוטיפיות, בפחד מפני חברה וקהל, ופחד בכלל.
למרות שיועד לילדים בגילאי 4 עד 8, הוא כתוב בחרוזים ובשפה יחסית עשירה וזאת במטרה להרחיב קצת את אוצר המילים. הספר זוכה לתגובות חיוביות מצד ילדים ומבוגרים כאחד. בקרוב יולחן על ידי הזמר ארקדי דוכין, ויופיע באלבום הילדים שלו!

בעלי-חיים כבר כיכבו בסיפורים מאז ראשיתה של הספרות לילדים: במשלי איזופוס, במשלי קרילוב, ב
אגדה ובמעשיה. בעלי החיים שימשו קולבים נוחים להלביש עליהם תכונות של בני אדם: השועל הפיקח, העורב הגנב, החתול הלקקן, האריה האכזר. עתה בא יורם מנייביץ' ומספר על דמות חדשה בגן החיות הפולקלורי הזה: "הייתה חולדה/ שכמוה לא נולדה:/ יפה, אצילית ומעוררת אהדה". חולדה, שחולדיתא שמה, מעוררת גישות ומחשבות שונות אצל בני האדם, אבל היא מייד מעוררת את אהדת הילד הקורא והשומע: "היא לא הייתה/ סתם מכרסמת/ אלא  רקדנית סְטֶפְּס/  מפורסמת."

הסיפור הזכיר לי יצירה מפורסמת של המשורר הרוסי צ'וקובסקי, "בַּרְמָלַי". ברמלי הוא מפלצת מאיימת בראשית הסיפור המחורז: "אני המפלצת, השן הקוצצת,/ אני הגזלן הרשע ברמלי." ובסוף הסיפור הוא חוזר בתשובה:" מרקד לו, מרצד לו ברמלי, ברמלי:/ טוב אהיה כבר, טוב אהיה כבר, עד בלי די,/עד בלי די!" ( תירגם: נתן אלתרמן).

נחזור אל סיפורו של יורם מנייביץ'. אלפי חולדות עמדו בתורים כדי לקנות כרטיסים למופעים המקסימים שלה. והנה הופרה השלווה. חולדיתא מקבלת הזמנה בכתב: "הייתה זו הזמנה מיוחדת במינה:/ בנימוס, אך בלי היסוס, ממש במשיכת קולמוס,/קראו
לה במפתיע לטוס ולהופיע/ בארץ השכנים, הזאבים האדומים." חולדיתא מבוהלת ומפוחדת: הזאבים הרי עלולים לקרוע אותה לגזרים. לאחר לבטים קשים החליטה ש"היא תארוז במזוודה בגדיה ונעליה,/ ולא תיתן לפחד להשתלט עליה." היא מגיעה לארץ הזאבים ומתקבלת בחום. "כמשליכה חיים מנגד פצחה היא בריקוד,/ זאב במשקפי שמש ליווה אותה בעוּד./ אלפי הזאבים שבקהל ישבו מהופנטים,/ מהפיות השתרבבו הלשונות שמוטים."

ולאחר ההצלחה האדירה  הזאבים מציעים לה להישאר בארצם. חולדיתא מסכימה בשמחה, כשהיא שוכחת את פחדיה בעת קבלת ההזמנה. היא מפתחת 'אימפריית סטפס': "חולדיתא נשארה, ולזאבים הייתה מורה, ותוך כמה שנים הקימה רשת מכונים: סטפס לאחר לידה, סטפס לעידוד הילודה, סטפס לילד הקטן, סטפס למניעת בריחת סידן, סטפס למניעה של דיכאון, וגם כזה לעשירון העליון; סטפס לילדים עם בעיות התנהגות,סטפס לפיתוח כושר מנהיגות. היו גם מכונים עם הכשר הילכתי, ובטח עוד רבים שפרחו מדעתי."

יש כאן ,ובמקומות אחרים  בספר, גם לא מעט קריצות סאטיריות לקהל המבוגרים. אין לתאר את הספר ללא האיורים הפרועים והמצחיקים של ליאורה מנייביץ' שיוצרת הן את הדמויות והן את הרקע ההזוי. ראוי לציין את העיצוב הגראפי של רמי צינס. כל אלה ביחד, יוצרים סיפור מחורז מוצלח ומשעשע.
מתוך ה- MB יקינתון – אפריל 2008, ניסן תשס"ח, גיליון מס' 224.

ממדף הספרים: על ספרו של ויקראם סת 'חיי שניים'/ מאת מנחם רגב

חייהם של גבר הודי ואישה גרמנייה
מאת מנחם רגב

ויקראם סת הוא סופר הודי מצליח מאוד שסיפרו "שידוך הולם' נמכר בעולם ביותר ממיליון עותקים. בגיל 17 נשלח ללונדון והתגורר במשך ארבע שנים, בעת לימודיו, בבית קרוביו: שאנטי ההודי ורעייתו היהודייה-גרמנייה, 'טאנטה' (דודה) האני. (שאנטי והאני היו חשוכי-ילדים). בספרו החדש ("חיי שניים" , זמורה-ביתן 2007 447 ע') מנסה ויקראם סת לפענח
שתי תפיסות חיים רחוקות זו מזו הדרות תחת גג אחד, ההודית מזה והגרמנית-יהודית מזה. הספר, הומניסטי ואנתרופולוגי, נכתב בכישרון גדול ומתוך אמפתיה רבה עם הדמויות המתוארות.

הדודה מנתקת יחסים עם ידידים גרמנים

שאנטי הוא רופא שינים שאיבד את זרועו בשירות הצבא הבריטי בקרבות מונטה-קאסינו באיטליה במלחמת העולם השנייה. הוא איש לבבי וחם ומסייע לנזקקים. הדודה האני, רעייתו, הרבה יותר מאופקת בהחצנת רגשותיה. הסופר קרוב אליה מעט יותר מאשר אל דודו. היא נמלטה מברלין ברגע האחרון והשתקעה בלונדון. לעולם אינה מדברת על אימה ואחותה שנרצחו על ידי הנאצים וגם שנים רבות לאחר המלחמה כשבעלה ההודי מנסה לדבר איתה על הנושא הכאוב, היא מבקשת ממנו לחדול. כשנודע לה כי כמה מידידיה  בגרמניה שיתפו פעולה, במעשה או במחדל, עם הנאצים, היא מנתקת עימם את הקשרים. לעומת זאת היא שולחת חבילות של מזון לאלה מידידיה שם שניסו לסייע לקרוביה ולידידיה. לאחר מותה של האני, מתגלים לסופר, בעלית-הגג, מכתבים, מסמכים וצילומים.  הוא גם מראיין את הדוד שאנטי שהתאלמן במשך שעות ארוכות.

מותר לריב- אבל רק בגרמנית

"חיי שניים" הינו ספר ארוך (447 עמודים) אך קריא מאוד. המחבר משתמש בקטעים מתוך המסמכים והראיונות: הוא יודע את אומנות השילוב, וכמובן את הניתוחים והתובנות שהוא משלב בתיאורים. הנה, לדוגמה, שני קטעים על האני: הפן הגלוי והנוקשה שלה (ניתן לומר – הייקי) שנראה זר ומוזר בעיני המשפחה ההודית, והפן השני, הפנימי יותר שנתגלה לאחיין הסופר ויקראם:
"יכולתי להבין למה אימא מתכוונת כשהיא מתארת את דודה האני 'מתוחה ודרוכה כל כך'. היא לא הייתה שופעת חיבה כלפי חוץ. היו לה קול גבוה וצחוק צווחני וצורמני והתנהגות תקיפה. היה נדמה שהיא מתייחסת בשוויו-נפש לקשרים בתוך המשפחה ההודית, שבעינינו יש להם חשיבות  כה רבה. (למרות שנסעו הרבה למסעות נופש היא לא ביקרה מעולם בהודו) כמו שכבר ציינתי, היא והדוד לא חשבו שיש פסול כלשהו בריב גלוי – כל עוד הוא מתנהל בגרמנית. (שאנטי ההודי למד כמה שנים בגרמניה ואימץ לעצמו את הגרמנית כלשון אינטימית שבינו לבין רעייתו האהובה!). כשמסיבה עמדה להיערך בביתם, היא הייתה חרדה, חסרת סבלנות ואפילו נהגה ברודנות; היה לה חשוב כל כך שכל פרט יהיה מושלם: החל בתסרוקתה, דרך סידור השולחן ותיבול העוף, וכלה בזווית שבה הונחו העפרונות על פנקסי  הברידג' – הכל היה צריך להיות נכון מדויק. לפעמים נהגה בנוקשות או בהיעדר גינונים. רק כמה מתכונות אלה ניתן לייחס למה שהיא עברה בחיים." (ע'  347-348)

הייקיות והרכות

האם הביקורת הזאת לא הייתה נפוצה בישוב היהודי שהתבסס בעיקרו על יהודים שעלו ממזרח-אירופה, לגבי ה'ייקיות' של חלק מן העולים היהודיים מגרמניה? והיום במדינת ישראל מתגעגעים לתכונות האלה, במיוחד בשירות הציבורי…
הנה, לעומת זאת, ה'דמות' האחרת של האני:
"… ובכל זאת ראיתי בה צד… שנגלה לי רק מפני שגרתי איתה ועם הדוד באותו הבית ימים, שבועות, חודשים ושנים. מתחת למעטה האדישות והדאגה למראם החיצוני של הדברים, היא הייתה מגוננת וסובלנית, שופעת חיבה ואפילו עדינה ורכה. זמן רב לפני שנקרתה לי ההזדמנות לקרוא את המכתבים שכתבה לחבריה, חוויתי את מעשיותה, את נדיבותה ואת ה"אופטימיסמוס" שלה; במכתבים שכתבה לי לסטאנפורד היא עודדה אותי
כשהייתי על סף ייאוש. כשדיברה עם שאנטוּם על בת דודתנו איירה, אמרה: 'אני יודעת מה מתחולל בנפשה של נערה צעירה, איך נערה צעירה חושבת.' דודה האני יכלה להיות אם טובה – ומבינה להפליא – אף שבעיני בנים למסורת רוחנית עתיקה, הייתה עשויה להיראות טרחנית להחריד בהקפדתה על הפרטים הקטנים." (ע' 349)
שני הקטעים המתארים את שני הצדדים באופייה של הדודה האני, מובאים מתוך הבנת האחר: אל תשפטו בטרם תכירו את הזולת היטב ומקרוב. במיוחד כשהנשוא של תצפיותיכם מייצג תרבות כל כך רחוקה מעולמכם ההודי (או כל תרבות אחרת) אל תוך עולם שונה ומיוחד כמו הנימוסים, הסדר והאיפוק של התרבות הגרמנית.

הגעגועים להאני

במקומות שונים בספר רחב-היריעה הזה הוא מתאר אירועים כמו השואה, המלחמות, או ההחלטה באו"ם על החלוקה (בארץ-ישראל). הסופר מחווה את דעתו ומשלב אותה בין האירועים שהוא מביא בשפע: אירועים בין-לאומיים שנגעו בחיי הדמויות כמו ההווי בצבא הבריטי, הקרבות הנוראים במונטה-קסינו או מה שהתרחש בגטו טרזין. בראיונות שערך עם הדוד שאנטי, מעלה הדוד בעיה "קטנה": " ישבתי בין האני לבין גברת אחת (במטוס לאמריקה) ושוב חוויתי התקף קלאוסטרופוביה. הרגשתי כמו פרא אדם. הסתובבתי הלוך ושוב במטוס וחיפשתי אשנב שאוכל לקפוץ ממנו החוצה. הדייל הראשי ניגש אלי ושאל מה קרה. אמרתי לו שאני רוצה לקפוץ מהמטוס. הוא הציע לי תרופת הרגעה […] אני אוהב מרחבים פתוחים, והרים הם אהבתי הגדולה […] בהרים אני מרגיש חופשי באמת והכי קרוב לרקיע. אפילו עכשיו (בזקנתו המופלגת) אני מתגעגע להרים שלי כמעט כמו שאני מתגעגע להאני." הסופר ויקראם סת יוצר פסיפס משכנע ומרגש של מאורעות עולמיים ובני-אדם. הספר מסתיים במסר ברור, שידבר אל ליבם של קוראים רגישים: הוא מסיים בתיאור החוויה של ביקור בגן הזיכרון בלונדון: "בדרכי חזרה לרכבת התחתית אני חושב על המלה הזאת (זיכרון) בהקשר של המאה הרעה שחלפה, ושל המאה המסוכנת עוד יותר העומדת בפתח. מי ייתן ולא נהיה סכלים, כשם שכמעט נידונו להיות. אם איננו יכולים להימנע משנאה, מי ייתן ונצליח להימנע לכל הפחות משנאה קבוצתית. מי ייתן ונשכיל להבין שכל אחד מאיתנו היה יכול להיוולד כחברו. בקצרה, מי ייתן ונאמין בהיגיון האנושי ואולי, בבוא היום, גם באהבה." (ע' 445)

 

מתוך ה- MB יקינתון – פברואר 2008, שבט תשס"ח, גיליון מס' 222.